חיים יוסף/סעודת ההבראה/סעיף ה

ה. אישה שארע לה אבל, אסור לה לאכול סעודה ראשונה משל בעלה. וכן בן הסמוך על שולחן אביו ואירע לו אבל, אסור לו לאכול סעודה ראשונה משל אביו על שולחן אביו, אבל רשאי לאכול משל אביו בבית הבן אם אין תנאי תשלום או השבה ביניהם.

מקור הדין

כתב הרא"ש (פרק ג דמו"ק סי' פד) דמספקא ליה לרבינו מאיר באשה נשואה שאירע לה אבל אם חייבת לאכול משל אחרים. מי אמרינן כיון דאוכלת משל בעלה היינו משל אחרים, או כיון דמחייב במזונותיה כמה דאכלה משל עצמה דמי. ואין לפשוט מהא דאמר בשמעתין (דף כז, ב) רבה ורב יוסף מחלפי סעודתייהו אהדדי, פירוש כשהיה האחד אבל היה אוכל משל חבירו, וחזר השני להיות אבל היה אוכל משל הראשון תחת מה שהאכילוהו כשהיה הוא אבל. אלמא אע"פ שלא היה אוכל עמו בחנם כיון דהוא לחם אחרים יוצא בו ידי חובתו, הכא נמי אשה יוצאה בשל בעלה, דלא דמי. דהתם לא היו מתנים לאכול זה עם זה סעודה ראשונה על מנת שגם הוא יאכל עמו כשיהיה אבל, אבל ממילא היו נוהגין כך בלא תנאי. וקמ"ל גמרא דבכה"ג שרי אע"ג דמיחזי קצת כאלו אוכל משל עצמו. אבל אשה נראה לי דאינה יוצאה בשל בעלה כיון שחייב במזונותיה, וגם כיון שאוכלת תדיר עמו לא מיחזי כלחם של אחרים. וכן הדין בשכיר או מלמד שאוכל אצל בעל הבית ואירעו אבל, אינו אוכל אצל בעל ביתו בסעודה ראשונה. אמנם נראה לי מי שנותן מזונות לעני או ליתום או לבנו ובתו הגדולים מעצמו בלא תנאי ואירען אבל, לחם אנשים קרינן ביה ואינן צריכין לאכול משל אחרים אלא אוכלין משל בעל הבית. ע"כ. וכ"כ המרדכי בסוף מועד קטן (שם), והגהות מיימון (פרק יג), וכלשונו פסק הטור ביו"ד (סי' שעח), וכ"פ בשו"ע (שעח, ב), והש"ך שם (ס"ק ג), ובחכמת אדם (כלל קס"ג אות ו'). וכן ראיתי להחיד"א על הברכיי"ם (יו"ד סי' שעח אות ב) בשם פרי צדיק שאפילו אשה שמתאבלת על אבל שלה שאין בעלה חייב בו, אינה יכולה לאכול משל בעלה. ע"כ. ומכלל דבריו נשמע שכש"כ כשבעלה חייב גם באותו אבל שאינה יכולה לאכול משל בעלה. וא"ת למה צריך לבארו. נלענ"ד שכיוון שמצאנו שרבה ורב יוסף הוו מחלפי סעודתייהו, נאמר גם בבעל ואשתו שאירע להם אבל ששניהם חייבים בו שהוי כמחלפי סעודתייהו, קמ"ל שאינו כן. ובאמת נראה שרמז לזה הגר"א (סי' שעח אות ג) שציוה לעיין בבראשית רבה ובאיכה רבתי. כיע"ש. ובבראשית רבה (פרשה כח, ה) אמר רבי ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן, כל כך למה היו לברות למו על שבר בת עמי. ע"כ. ובאיכה רבתי (פרשה ד, יג) עה"כ ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן וכו'. ר' הונא בשם ר' יוסי אמר, אמר הקב"ה לא הניחו אותי לפשוט ידי בעולמי. כיצד היתה לאחת מהן ככר אחת והיה בה כדי שתאכלנה היא ובעלה יום אחד. וכיון שמת בנה של שכינתה היתה נוטלת אותו הככר ומנחמה אותה בה. והעלה עליהם הכתוב כאלו בשלו ילדיהן למצות. הה"ד ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן וכל כך למה בשביל שהיו לברות למו. עכ"ל. ולכאורה קשה למה לא תאכל אותה אישה משל בעלה. אלא ודאי כיוון שגם הוא מתאבל על בנו אינה יכולה לאכול משלו. ודו"ק. ושו"ר בתניא רבתי (הלכות אבל אות סח) שהביא ראייה זאת. ע"ש.

דין בנו ובתו הסמוכים על שולחנו

ונסתפקתי בדין בנו ובתו הסמוכין על שולחנו אם רשאין לאכול משל אב בסעודה ראשונה. והנה מלשון השו"ע שכתב שמי שזן עני או יתום או בנו או בתו בתנאי, יכולים לאכול משל בעה"ב, משמע שבנו ובתו דומיא דעני ויתום, שאין לו חיוב לזונם אלא שמדיני צדקה עושה כן, וכמו כן בבנו ובתו, וכל שאין ביניהם תנאי, שפיר דמי. אך בזאת יש להסתפק במה שכתב הרא"ש לתת טעם שלא תאכל אישה משל בעלה הואיל ודרכם לאכול ביחד ולכן אסור. וכ"מ מדין שכיר שכשאירע לו אבל אינו אוכל "אצל" בעה"ב, ולא כתב "משל" בעה"ב. ומשמע שעל שולחנו של בעה"ב לא יאכל, אבל משל בעה"ב יאכל. וכפי זה י"ל גם בבן הסמוך על שולחן אביו, שאע"פי שזנו מדין צדקה בלא תנאי של תשלום או השבה וכיוצא בזה, מ"מ לאכול עמו בצוותא לאו שפיר דמי, ודומיא דאשה. ונראה על פי הנ"ל שמה שכתב הרא"ש בנותן מזונות לעני וליתום או לבנו או בתו, גם הם דומיא דיתום ועני האוכלים במקומם אך לא על שולחן בעה"ב. וכמו כן בנו ובתו לא יאכלו על שולחנו. וכן ראיתי בערה"ש (סי' שעח אות ג) שמחלק בין חיוב במזונות, וכגון שהתחייב לזון בנו וכלתו וכיוצא בזה, שאלו לא יאכלו משלו. אבל בזן מדין צדקה שפיר דמי. ע"ש.