חיים יוסף/סעודת ההבראה/סעיף ד

ד. האנשים מברים את האיש, והנשים מברין את האישה. אבל איש לא יבריא את האישה, אלא אם כן היו בניה או בעלה עמה, ואישה לא תבריא את האיש.

מקור הדין

במסכת שמחות (פרק יא, ב) מברין על האיש, ואין מברין על האישה. רבי יהודה אומר אם יש לה בנים קטנים מברין עמהן. עכ"ל. והרא"ש במועד קטן (פרק ג סי' פד) כתב בשם רבינו מאיר ז"ל דנשים מברות את הנשים. דלא אסרו אלא אנשים משום הרגל עבירה, אבל נשים מברות את הנשים. דנשים חייבות בהבראה כמו אנשים, מדלא קתני אנשים חייבין בהבראה ולא נשים. ע"כ. וכ"כ ספר תשב"ץ קטן (סי' תמז) שאין מברין לאשה. וכ"כ הב"י (יו"ד סי' שעח) בשם המרדכי בסוף מועד קטן (סי' תתקלא) דטעמא דאין מברין אצל האשה משום הרגל עבירה. ומהאי טעמא לאחר שנקבר המת שרגילין ללוות האבל לביתו, היכא דליכא אבלים אלא נשים, אין ללוותן. וגם בשבת תוך שבעה שמלוין את האבל לביתו, אין עושין כן לנשים. וכן כתבו הגהות מיימון בפרק יג. עכ"ל ב"י. וכ"פ בשו"ע (יו"ד שעח, ב) וז"ל: אשה שאירעה אבל, אין לאנשים להברותה. אבל נשים מברין אותה. עכ"ל. ומיהו צ"ל שכ"ז כשאירע לה אבל שמת בעלה. אבל כשבעלה קיים ואירע אבל שחייבים בו שניהם, מותר לאנשים להברותה. והוא קל וחומר מאשר בניה עמה שמותר להברותה כדאיתא בגמרא. וכן משמע בשו"ת חיים ביד (סי' קכה אות סה) שכתב שאישה אבלה לא תהיה ההבראה משל בעלה אלא מאיש אחר מקרוביה שאין מתאבלין עמה. פרי צדיק וברכ"י סי' שעח ועיין מטה יאודה. עכ"ד. ומשמע שכשבעלה עמה, אין חשש להרגל עבירה.

דעת המרדכי

ומ"מ דעת המרדכי דאין מברין את האשה כלל ע"י אנשים, ואפילו בניה עמה. וכן כתב הב"י וז"ל: באבל רבתי בברייתא הנזכרת מסיים בה רבי יהודה אומר אם יש לה בנים קטנים מברין עמהם, ומשמע לרבינו דלאו לאיפלוגי אתא. אבל מדברי המרדכי בסוף מועד קטן (סי' תתקלא) משמע דסבירא ליה דלאיפלוגי אתא, ולית הלכתא כוותיה. ע"כ. אך עדיין איכא למימר שאף לדעת המרדכי בעלה עמה שאני, דליכא הרגל עבירה כלל בזה. ועכ"פ מדברי הטור ושו"ע מוכח שבשיש לה בנים קטנים מברין אותה.

דעת הב"ח שהבראת אישה רשות ודחייתו

וזאת למודעי שהרב ב"ח כתב לדקדק בדברי הטור שממה שכתב שאם יש לה בנים קטנים יכולים להברותה. ע"כ. משמע שמצווה ליכא, ורק רשות הוא. ומה שכתב ב"י שמפרש הטור שר' יהודה בשמחות (פרק יא, ב) הנ"ל אתא לפרושי ולא פליג אתנא קמא, לא משמע כן מלשון ר' יהודה. ע"כ. ולאחר המחי"ר מהגאון בעל ב"ח, לא ראיתי הכרח בדברי הטור. שכן כתב שם וז"ל: ויכול אחד להאכיל לחבירו בימי אבלו והוא יחזור ג"כ ויאכילנו בימי אבלו וכו'. ע"כ. שודאי לשון יכול שנקט לאו למיעוטי מצווה שבדבר, אלא מצווה היא, ורק שיכול להחזיר לו בימי אבלו. וכמו כן יש לפרש ביש לה בנים קטנים שיכולים אנשים להברותה, שמצווה איכא, ולשון יכולים להסיר מפניהם האיסור. דייקא נמי שלא כתב רשאין להברותה, דהוה לשון טוב יותר. ודו"ק.

אישה לא תבריא את האיש

ומה שכתבנו שאשה לא תבריא את האיש. הנה למרות שלא מצאנו בש"ס דבר זה מפורש, מ"מ דבר המסתבר הוא. וכן ראיתי להרב שו"ג (יו"ד סי' שעח אות ה) שלמד כן ממה שאמר הקב"ה ליחזקאל ולחם אנשים לא תאכל. ולכאורה הל"ל ולחם אחרים לא תאכל, שכולל אשה ואיש. אלא לחם נשים לא צריך לומר. שכיוון שהטעם הוא משום הרגל עבירה, לא שנא איש לא שנא אשה. עכת"ד. ע"ש. ויד הדוחה נטויה לומר שלחם אנשים דווקא, אבל לחם נשים מותר. שלמה דייקת הכי, דייק אפכא. וכיוצא בזה ראיתי בספר פני ברוך (סי' ז הערה ז) שכ"כ בגשר החיים שמלשון הרא"ש והמרדכי והטוש"ע שכתבו רק שאין אנשים מברין לנשים ולא הזכיר מנשים לאנשים, משמע שמותר. וחזר להביא מדברי השו"ג הנ"ל. ע"ש. ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק יז סי' מה) שלענין סעודת הבראה לגבר, דמכיון שהאיש בריא, יש לומר ששייך לחוש דהוא מרגלי לה מכיון שהוא בריא, הגם שהוא אבל. וכדאיתא בקדושין (פ, ב) דסברי רבנן דאפילו בשעת אנינותו של אדם יצרו מתגבר עליו. ע"ש. ולכן שפיר כותב השלחן גבוה דהה"נ שאין מברין נשים לאנשים. עכת"ד. ולא דמי לכל מקום אחר שיכולה אשה לשמש את האיש בחוליו או באופן אחר.

ממה מברה האישה

ומה שמותר לאשה להברות ממה שפסק בשו"ע (יו"ד סי' רמח, ד) גבאי צדקה אין מקבלין מהנשים ומהעבדים ומהתינוקות אלא דבר מועט. אבל לא דבר גדול, שחזקתו גזול או גנוב משל אחרים. וכמה הוא דבר מועט, הכל לפי עושר הבעלים ועניותם. והני מילי בסתמא, אבל אם הבעל מוחה, אפילו כל שהוא אסור לקבל מהם. עכ"ל. וכן בחו"מ (סי' שנח, ה) אין לוקחין מהנשים ומהעבדים ומהקטנים, אלא דברים שחזקתן שהם שלהם מדעת הבעלים, כגון נשים שמכרו כלי פשתן בגליל, או עגלים בשרון. ולוקחים ביצים ותרנגולים בכל מקום וכו'. ע"כ. אלמא דווקא דבר מועט הוא שמותר לה להברות משל בעלה. וכמו שכתב בערוה"ש (סי' שעח אות ג). ע"ש.