חיים יוסף/הקדיש/סעיף א

נהגו לומר קדיש על אב ואם. ואף על פי שאין למנהג זה זכר בתלמוד, מכל מקום יסודתו בקודש. ופשט מנהג זה בכל תפוצות ישראל. ועיקר אמירתו משום שהבן יכול לזכות את האב והאם לאחר מותם, שכן נחשב כחלק מהם מאחר שהם הולידו אותו. וביותר אם הדריכוהו בדרך ישרה, והרגילוהו בעשיית מצוות כתיקונן, וגדלוהו על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים.

מקור לאמירת הקדיש

כתב הכלבו (סי' קיד ) מה שנמצא באגדה שפעם אחת פגע רבי פלוני במת אחד שהיה מהלך ומקושש קוצים ונושאן על כתפיו. אמר לו בני כל זה למה לך. אמר לו רבי כה משפטי כל הימים להביא באשה של גיהנם להיות נדון. אמר לו ואין מי יוכל להצילך מן הצער הגדול הזה. אמר לו אין מי שיצילנו אם לא שיאמר בני קדיש או יפטיר בנביא לכבוד השם בעבורי. ואם יעשה זה ידעתי כי זכותו תעמוד אלי ויגן בעדי. ויבא רבי פלוני ויגד זה לבנו של מת ויעש ככל אשר אמר. לימים נגלה המת אל החכם הנזכר פעם אחרת ואמר לו תנוח דעתך שהנחת דעתי. ועל זה פשט המנהג לומר בנו של מת קדיש בתרא כל שנים עשר חדש, גם להפטיר בנביא. ויש שמתפללין כל מוצאי שבת תפילת ערבית, לפי שבאותה שעה חוזרין לגיהנם הרשעים ששבתו בשבת, ואפשר שתגן עליהם אותה תפילה וכן יהי רצון. ע"כ. וכ"כ הריב"ש (סי' קטו) בשם ספר אורחות חיים שחיבר החכם רבי אהרן הכהן ז"ל וז"ל: טעם תקנת הקדיש שאומר על אביו ועל אמו. כתב הר"ם נ"ע מצוה לומר קדיש על אביו ואמו וכו'. ותקנו ז"ל לומר קדיש על מה שנמצא בהגדה פעם אחת פגע רבי פלוני במת אחד שהיה מקושש עצים ונושאן על כתפו. אמר לו בני למה לך. אמר לו רבי כה משפטי כל הימים להביא באש של גיהנם להיות נדון בה. אמר לו ואין מי שיוכל להצילך מן הצער. אמר לו אין מי שיצילני אם לא שיאמר בני קדיש, או יפטיר בנביא לכבוד השם בעבורי וכו'. ועל זה פשט המנהג לומר בנו של מת קדיש בתרא כל י"ב חדש, וגם להפטיר בנביא וכו'. ע"כ. וכ"כ בשו"ת בנימין זאב (סי' רא) כי כשהיה הולך ר' עקיבא עם תלמידיו בדרך. ומצא אדם אחד טעון עצים מדוכא ביסורין הולך וזועק. ושאלו מה טיבו. והשיב לו איך הוא יהודי ובהיותו בחיים חייתו בעל נערה מאורסה לאיש ביום הכפורים, ולזה בכל יום ויום מייסרין אותו ומענין אותו באש של גהינם. ושאלו כלום שמעת אם יש לך תקנה מזה העולם וכו'. ע"ש. ובשו"ת בנין ציון (סי' קכב) הביא דברי הרב השואל וז"ל: ענין קדיש יתום לא מצאנו לא בשתי תלמודים, גם לא ברמב"ם ובטור. רק הב"י ביו"ד (סי' שעו) הביא בשם הכלבו שהעתיק דברי הזוה"ק פרשת אחרי פעם אחת פגע (ר"פ) ר"ע באחד שהיה מקושש עצים וכו'. אבל בשו"ע לא הביא כלל מנהג הלז דיתומים יאמרו קדיש. רק הרמ"א הביאו ועשה חיל וקים בזה. ובאמת גוף המעשה שהביא הזוה"ק אין לו פירוש, ואפשר שבא כן לאחד בחלום . והריב"ש בתשובה (סי' קטו) כתב ג"כ שלא נמצא מעשה זה בתלמוד, ואפשר במדרש. ובספר הנדפס מחדש, כרם שלמה על יו"ד (סי' שעו) שהיה מלקט שו"ת ודברי אחרונים, כתב שלא נמצא בשום מדרש. אמנם הריב"ש כתב שם כי כל המנהג הזה הוא רק על קדיש דרבנן אחר הלימוד ולא על שארי קדישים וכו'. ע"ש. וענהו הרב בנין ציון וז"ל: והנה חפשתי בזוהר הקדוש אחר המעשה שכתב הב"י שנמצא בפרשת אחרי ולא מצאתיו שם, וכבר חשבתי שנתחלף להב"י מעשה אחר שהובא שם בפרשת אחרי בר' חזקיה ור' ייסא שיתנו סמיך לבי קברא אתרגיש חד קברא קמייהו וצוח ווי ווי דהא עלמא בצערא שכיחא וכו'. ע"ש. אכן אין זה המעשה שהובא בכלבו ועכ"פ גם ממעשה זה נראה שהיו המתים מדברים עם החכמים בהקיץ. שוב מצאתי המעשה במדרש הנעלם הובא בזוהר חדש , וכפי הנראה משם, היה המראה בחלום. ובאמת אין חילוק בזה אם היה בהקיץ או בחלום אחרי שהמדרש סיפר לנו ודאי שהמעשה אמת ולא דברי חלומות אשר ישאם הרוח. עכ"ל הרב בנין ציון. וע"ע במחזור ויטרי (סי' קמד) [ועיין בשו"ת משפטי עוזיאל חלק א סי' ב שהראה מקום למעשה דר"ע במסכת כלה רבתי (פרק ב) . ושנזכר מעשה זה בספר מנורת המאור (כלל א' נר א' חלק ב פרק א')].

טעם לאמירת הקדיש בלשון ארמית

וטעם לאמירת הקדיש בלשון ארמית נראה ממה שאמרו בסוטה (מט, א) ואלא עלמא אמאי קא מקיים אקדושה דסידרא ואיהא שמיה רבא דאגדתא. ע"כ. ופירש"י שם קדושה דסידרא - סדר קדושה. שלא תקנוה אלא שיהו כל ישראל עוסקין בתורה בכל יום דבר מועט, שאומר קריאתו ותרגומו והן כעוסקין בתורה. וכיון שנוהג בכל ישראל, בתלמידים ובעמי הארץ, ויש כאן שתים קדושת השם ותלמוד התורה, חביב הוא. וכן יהא שמיה רבה מברך שעונין אחר הגדה שהדרשן דורש ברבים בכל שבת היו נוהגין כך ושם היו נקבצין כל העם לשמוע לפי שאינו יום של מלאכה ויש כאן תורה וקידוש השם. עכ"ל רש"י. הרי שמכיון שנוהג הקדיש בכל ישראל, ואף בעמי הארץ שהיו מדברים לשון ארמית תקנו לאומרו בלשון ארמית, וכמו שכתב בשו"ת בנימין זאב (סי' קפז) שאותו הדור היה לשונם לשון ארמית. וכדי שיבינו העם לענות איש"ר אחר הדרשה כדפרישית, אנשים ונשים הורגלו בכך. והאידנא אפילו דאנן מבינין לשון הקודש, מכל מקום כיון דאיתקון אז הכי, נשאר התקנה כמאז . עכ"ד. וכבר כתב כן הטור (או"ח סי' נו) בשם ר"י שמשום שלשון ארמית היתה מובנת ע"י הכל, חכם ונבון לחש יחד עם פשוטי העם, תקנו הקדיש בארמית. אולם, נתן הטור טעם נוסף שמה שאנו אומרין הקדיש בלשון תרגום, יש אומרים מפני המלאכים שלא יתקנאו בנו שאנו משבחים שבח נאה כזה. וגם שע"י זה הקב"ה נזכר לחורבן הבית וגלות ישראל. כדאיתא בפ"ק דברכות בשעה שישראל עונין אמן יש"ר הקב"ה מנענע בראשו ואומר אוי לבנים שגלו מעל שלחן אביהם ומה לו לאב שככה מקלסין אותו בניו ורחקם מעל שלחנו. וכביכול שיש דאגה לפניו. ואם יבינו המלאכים זה יקטרגו עלינו. ע"כ אומרים אותו בלשון שלא יבינו שאינן מכירין ארמית . ע"כ.

הקדיש – תועלת לחיים ולמתים

אכן ראיתי במדרש משלי (פרשה י) על הפסוק (משלי י, ג) לא ירעיב ה' נפש צדיק וכו'. שעה שהחכם יושב ודורש ברבים אני מוחל ומכפר כל עונות בית ישראל. ובשעה שעונים אמן יהא שמיה רבה דאגדתא אני מבטל מעליהם כל גזרות קשות ורעות. ע"כ. וכ"כ התוספות (שבת קיט, ב ד"ה 'כל העונה') ור"י אומר דיש בפסיקתא במעשה דר' ישמעאל בן אלישע דקאמר התם כשישראל נכנסים לבתי כנסיות ואומרים יהא שמיה רבא מברך בקול רם מבטלים גזירות קשות. ע"כ. הרי שיש באמירת הקדיש וכתוצאה ממנו תועלת הן לחיים והן למתים. וכדמוכח מדברי הפסיקתא והמדרשים הנ"ל. ובספר אור זרוע הגדול (סוף סי' נ) איתא: וכן מצא מורי רבינו אליעזר מגרמיזא בתנא דבי אליהו רבה שקטן יתום האומר קדיש מציל את אביו מן הפורענות. ע"כ. ועיין בית יוסף יו"ד (סי' שעו). וברמ"א בדרכי משה שכן כתב רבינו בחיי. ע"ש. ואולם אין אמירת הקדיש מעיקרא דדינא. שכן לא מצאנו חיוב אמירתו בש"ס כלל [וכן ראיתי בשו"ת משפטי עוזיאל חלק א סי' ב שענין הקדיש לא היה ידוע לגאונים וכדמוכח בתשובות גאוני קדמאי (סי' צד) שלא מצאנו לקדיש ולא לצידוק הדין עיקר לאומרו על המת, כי רק מצד שיש שם דברי תורה ועליהם עונים איש"ר]. אבל מנהג אמירת קדיש יתום כבר הוא מנהג שפשט בישראל בימי הראשונים זה יותר מתשע מאות שנה ויסודתו בקדש. וכמו שכתב מהר"י עטלינגער (בעל ערוך לנר בשו"ת בנין ציון סי' קכב). ע"ש. וחזית הוי בשער הכוונות (דרוש הקדיש דף טו, ב) בשם רבינו האר"י ז"ל, שטעם אמירת הקדיש אינו כמו שחושבים המון העם שהוא רק כדי להציל נפש הנפטר מדינה של גיהנם, אלא יש בו תועלת רבה להכניסו לגן עדן ולהעלותו ממדרגה למדרגה. ולכן גם בשבתות וימים טובים [והיינו מטעם שהרשעים מוצאים בהם מנוחה ואין דנים אותם בגיהנם. כמבואר בזוהר הקדוש פרשת תרומה דף קנ סע"ב. ועיין בתוספות ביצה לג, ב . ובמרדכי פסחים קד, ב ] צריך לומר הקדיש. ושכן נהג האר"י ז"ל לומר קדיש ביום פטירת אביו בשלוש תפילות מדי שנה בשנה. ע"כ .

יסוד אמירת קדיש – ברא מזכה אבא

ונראה שכל יסוד אמירת הקדיש בנוי על דברי חז"ל בסנהדרין (קד, א) ברא מזכי אבא, אבא לא מזכי ברא. דכתיב (דברים לב) ואין מידי מציל. אין אברהם מציל את ישמעאל, אין יצחק מציל את עשו. ע"כ. וביאר הדבר בשו"ת הרשב"א (חלק ה סי' מט) אבל מה שאמרו ברא מזכה אבא ואבא לא מזכה ברא, הוא בעולם הנשמות. והוא, כי הבן עם היות גופו לבד חלק מחלקי האב ולא נפשו, כמו שאמרנו, מ"מ הרי הוא מסובב מן האב. ועל כן הבן מצווה בכבוד האב ובמוראו, ואין האב מוזהר כן כבן. שהמסובב לעולם חייב להמסבב לכבודו. ואע"פ שהוא מסובב מאליו הכרחי, לא רצוני. וע"כ כשהוא מוליד בן צדיק, ונעשה זה מסיבתו, וזה כל תכלית האדם להביא לעולם בן צדיק. ואז נראה כאילו האב עצמו עובד. שכן הוא הביאו לעוה"ז ואינו מת כי אם חי. והבן הוא חלק מן האב והאב אינו חלק מן הבן ולא מסובב ממנו לא בגוף ולא בנפש. א"כ מה יועיל זכות האב לבן. עכ"ד. [וע"ע שם שעכ"פ מי שעושה מצווה עבור הנפטר אע"פי שאינו אביו מ"מ מועיל. ועיין שו"ת מהר"ם חלוואה הובא ביביע אומר חלק ח יו"ד סי' לז]. וכ"כ בשו"ת בנימין זאב (סי' רא) שזה הקדיש אינו מצד קורבה אלא משום שהבן הוא כל כך ישר עד שמתקדש שם שמים על ידו וכו'. ע"כ. וכ"כ בשו"ת שבות יעקב (חלק ב סי' צג) ועוד אחרונים. והיינו במה שגורם הבן לאחרים לומר איש"ר מברך וכו' שהוא שבח גדול שהקב"ה שמח בו ומצר על עם ישראל שהורחקו מעל שולחנו [הן עתה שלטו עיני בשו"ת משפטי עוזיאל (חלק א סי' ב) שהביא מדברי מהר"י הכהן בספר זרע אמת (חלק ב סי' קמח) שכתב בשם ספר מעבר יבוק (חלק ג פ"ט) שאמירת הקדיש היא כדי שיזכה המת על ידי שאומר בנו דברי קדושה בציבור. כיע"ש. ועוד כתב במעבר יבוק (מאמר ב פר' כ"ה) שהבן חייב בכבוד אביו גם אחרי מותו ולכן יקבל עליו דינו כיון שיכול להדיחו מעליו בכח המצוות ומעשים טובים שעושה כי ברא כרעא דאבוה. ובספר אוצר ישראל (חלק ט דף קמד בערך קדיש) כתב עיקר הטעם לפי שאין מיתה בלא חטא, ורובם בחילול ה' שאין כפרה לאותו עוון עד ימותון וכו'. ולכך עומד הבן של החוטא זה שמת ואומר לפני התיבה יתגדל ויתקדש וכו' כלומר מתנחם אני על מיתת אבי הואיל ושמו של אבי שבשמים מתגדל ומתקדש על ידי מיתתו. ועוד שמתכפר עוון חילול ה' בזה וכו'. ע"כ. וכל דברי אוצר ישראל הנ"ל כמו זר נחשבו, שכן מסקנת הגמרא בשבת (פח, א) שיש מיתה בלא חטא. כיע"ש. ועוד שמי ישפוט בני אנוש, ובפרט את אביו לשוותו מחלל שם שמים, והרי לא נמצא כעין זה בדברי חז"ל. ומצאנו בבתרא (קסה, א) רובן בגזל וכו'. כיע"ש. אבל לא מצאנו רובן בחילול ה'. ואין בדברים אלו ממש, מלבד מה שמקדש בנו שם ה' יתברך]. ובשו"ת יחווה דעת (חלק ה סי' נט) הביא מספר חסידים (סי' תתשעא) שהואיל והאב נתן את בנו ללמוד תורה וחינכו למעשים טובים, ומכיוון שעל ידי האב זכה הבן, לכן אמרו ברא מזכה אבא. וכן אם צוו האבות לבניהם לעשות מעשים טובים לאחר מותם, הרי כשיעשו כן הבנים כאילו עשו כן האבות. ומכאן תיקנו שנודרים צדקה שייטב לאותם שכבר מתו. שנאמר כפר לעמך ישראל אשר פדית ה', ראויה כפרה זו שתכפר גם על יוצאי מצרים (כריתות כו, א). ע"ש. ומבואר כפי זה שקדיש לאו דווקא. אלא כל מצווה ומצווה שעושה הבן, בין שמפרש שעושה אותה לזכות את אביו, ובין אם לאו, מועיל לנפטר מטעם זה שברא מזכה אבא. וכן ראיתי בספר מקור חסד על ספר חסידים הנ"ל (מאת הר"ר ראובן מרגליות ז"ל אות ה) שהביא ממדרש רבה (בראשית פר' מט אות ד) מי שיש לו בן יגע בתורה, כאילו לא מת. שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו'. שבשביל שציווה את בניו לשמור דרך ה', גם לאחר שנפטר מהעוה"ז נחשב לו לצדקה. ע"כ. ובנקל אפשר לומר שציום גם על הצדקה. וע"ז נחשב לו לזכות וכאילו לא מת. וע"ע בספר חסידים הנ"ל שמועיל כשמתפללים עליהם. ע"ש. ומכל הנ"ל מבוארת תועלת אמירת הקדיש על ידי הבן לטובת ולהצלת נשמת האב או האם. וכבר פשט מנהג זה בכל תפוצות ישראל.