חיים יוסף/איסור רחיצה/סעיף ח

ח. כלה שארע לה אבל תוך שלושים יום לחופתה מותרת להתאפר ולהתקשט אפילו תוך שבעת ימי אבלותה, ואסורה ברחיצה כל שבעה [ודווקא תוך שלושים לחופתה, ולא תוך שלושים לאבלה כמבואר בהרחבת הדברים לסעיף זה].

מקור הדין ומחלוקת ראשונים בפירושו

בכתובות (ד, א) אמרינן שאין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום. עכ"ל. ופירש"י וז"ל: אין מונעין – בשביל האבילות אין אוסרין עליה תכשיטיה שלא תתגנה על בעלה. כל שלשים יום – ואע"פ שהן ימי אבילות לשאר בני אדם. וכל שכן משלשים ואילך. עכ"ל. והקשה הרמב"ן בחידושיו לכתובות הנ"ל שהרי האשה מותרת לספר ולכבס לאחר שבעה מיד, והכי איתא באבל רבתי, ואפילו על אביה ואמה. ושאר תכשיטין נמי ודאי לא אסירי. אלא הכי פירושו שאם אירע לכלה אונס אבל תוך ל' יום לחופתה אין מונעין ממנה תכשיטיה כדי שלא תתגנה על בעלה. שכל ל' יום זמן שמחת חתן וכלה הוא, וצריכה שלא תנוול את עצמה דהוו להו כז' ימי המשתה, ולא חיילא עלה אבילות כלל לגבי הנך מילי. עכ"ד. וכ"כ הרשב"א בחידושיו שם. והריטב"א בחידושיו הביא ראיה לדין זה ממאי דאמרינן ביומא (עח, ב) המלך והכלה ירחצו פניהם. עד אימת הויא כלה, עד שלושים יום. ע"כ. וכפי זה נחלקו הראשונים מאימתי מונים שלושים יום, אם מימי חופתה או מימי אבלה. וכן כתב הרא"ש (כתובות פרק א סי' ו) פירש רש"י דאין מונעין ממנה תכשיטין משום אבילות בתוך שלשים יום וכ"ש לאחר שלשים יום. וקשה מהא דתני באבל רבתי האשה מותרת בנטילת שער, ומוכח התם דכל דין שלשים דהיינו תספורת וגיהוץ אינו נוהג באשת איש שלא תתגנה על בעלה, א"כ מאי קמ"ל הכא גבי כלה. ונראה דלא קאי אהך דלעיל אלא מילתא באפי נפשיה, והכי פירושא, אין מונעין תכשיטין לכלה שאירע לה אבל בתוך שלשים ימי חופתה והיא מתקשטת ככלה אפילו בתוך שבעת ימי אבלה שלא תתגנה על בעלה. דכל שלשים של חופתה זמן שמחת חתן וכלה הוא. וצריכה שלא תנוול עצמה ולא חיילא עליה אבילות כלל לגבי הנך מילי. ואחר שנהג שבעת ימי אבילות משלים עליהם עד ל' יום. ע"כ. ומשמע מתוך דבריו ששלושים יום מונים אותם מיום חופתה. ועיין קרבן נתנאל (אות ל) שאע"פי שלא מצא הוכחה לדינו של הרא"ש מ"מ סברא היא כי היכי דתספורת מותרת באשת איש כדי שלא תתגנה, א"כ ממילא ה"ה גם בכלה. ע"כ. ותבט עיני בשטמ"ק בשם הרא"ה שחולק גם הוא ע"ד רש"י וז"ל: דמאי שנא כלה אפילו שאר נשים נמי קיימא לן דאחר שבעה לאלתר הן מותרות לעולם לספר ולכבס, וה"ה לשאר תכשיטין. אלא ודאי כלה כל שלשים אין מונעין תכשיטין ממנה משום אבל שאירע לה, ואפילו בתוך שבעה. חוץ מיום ראשון דוקא כשהוא יום מיתה וקבורה. ע"כ. ולקוטב האמור יצא מחלוקת רש"י ושאר ראשונים בדין כלה. שלדעת רש"י כל שלושים יום שבאבלותה מותרת בתכשיטי הנשים אך בתוך שבעה אסורה בתכשיטין, ואילו לדעת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והרא"ש כל שלושים יום מיום חופתה דווקא הוא שמותרת להתקשט ואפילו בתוך שבעת ימי אבלה.

דעת תלמידי רבינו יונה

ואתה תחזה בשטמ"ק לכתובות הנ"ל שהביא דברי תלמידי רבינו יונה שהקשו וז"ל: פירש"י דהכי קאמר שאפילו בתוך שלושים יום שהם עיקר האבילות אין מונעים ממנה תכשיטים. ומקשים מהגמרא דיומא (עח, ב) שכל שלושים יום כלה מקריא, כדתניא אין מונעין מהכלה תכשיטין כל ל' יום. וכפי זה מאי יליף שזמן הכלה ל' יום, דשמא יותר הוא. שהרי לא באו כאן אלא להשמיענו שאפילו בתוך ל' יום שהם עיקר האבילות אין מונעין ממנה התכשיטין וכ"ש משלשים ואילך. ולפיכך נראה דהכי קאמר אין מונעין תכשיטין מהכלה ל' יום מפני שבאותם הל' יום נקראת כלה וצריך שלא תתגנה על בעלה. אבל מל' יום ואילך כבר היא שגורה אצלו, ואין לחוש שתתגנה בעיניו ומונעים ממנה התכשיטין עד תשלום שנים עשר חדש. ע"כ. וכפי זה י"ל שבא רש"י להקל לאחר ל'. דלא תימא שלא שייך לאחר ל' לשוייה כלה ולחוש שלא תתגנה. ואם אכן זה הפירוש בדברי תר"י א"כ לא ביארו דבר חדש. שודאי לאחר שלושים בכל אשת איש מותרת משום שמא תתגנה, ואפילו שגורה בידו. והגם הלום ראיתי ביש"ש לכתובות (פרק א סי' ד) שאמנם הרא"ש והר"ן הבינו מדברי רש"י שבא להקל בכלה תוך שלושים, מכלל דס"ל לרש"י שאשת איש אסורה כל שלושים. וליתא וכו'. וע"כ פירשו שמילתא באפיה נפשה היא, ובאה להתיר תכשיטי כלה אפילו תוך שבעה. ואע"פי שאין הכרע לדבריהם, ראוי להקל. שאבילות דרבנן, ושמא תתגנה דאורייתא. ע"כ. ומיהו מה שכתב שם בשם הרמב"ן שמונים ל' יום מהאבלות ולא מימי המשתה כיע"ש. היינו במת אבי החתן או אמה של כלה לפני החופה, וכמבואר בגמרא שם. אבל באופן שמת לה מת לאחר שבעת ימי המשתה, דעת הרמב"ן שמונים שלושים מימי המשתה וכמבואר לעיל. וע"ע להמאירי בסוגיין. יע"ש. וראה עוד במרדכי (מו"ק הלכות אונן סי' תתקכד) וז"ל: ואם תאמר הא אמרינן פרק בתרא דיומא המלך והכלה ירחצו פניהם. ומפרש התם כלה עד אימת כדתנן אין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום, אלמא דעד שלשים יום שריא, ותו לא מיקריא כלה, והרי היא כשאר כל הנשים. ויש לומר דה"מ לגבי יו"כ אבל לגבי אבילות כיון דשריא תוך שלשים שהם עיקר ימי אבילות, כ"ש לאחר שלשים, כך יש לפרש לפירוש רש"י. מיהו יש מרבותינו שרוצים לאסור לאחר שלשים משום ההיא קשיא דמסכת יומא דקתני סתמא שלשים יום ותו לא. ע"כ.

ביאור החת"ס בשיטת רש"י

שו"ר בחידושי החת"ס (כתובות שם) שכתב ליישב דברי רש"י שלא תקשי עליה מגמרא ערוכה. ושכבר הרגיש המג"א (סי' תקיג ס"ק יב) בקושי בדברי רש"י [וקושיית המג"א היא מיוה"כ שנקראת כלה תוך ל' יום. והראה מקום לדברי רש"י בכתובות הנ"ל שמשמע שנקראת כלה יותר מזמן זה. והניח בצע"ג]. וז"ל: והנלע"ד דרש"י נמי מודה דכל שלשים ימי כלה אינו נוהג אפילו אבילות שבעה, וכמ"ש המרדכי במסכת מ"ק סי' תתקכד על שם רש"י. ורש"י בא להוסיף כאן דגם אחר עבור שלשים ימי כלה כל י"ב חודש לנישואין שהוא עדיין בכלל נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח. נהי דבמשך אותו הזמן היה נוהג ימי שבעה אבילות, מ"מ דין שלשים של אבל אינו נוהג כל יב"ח של נישואין. ומכל שכן שאינו נוהג אבילות של יב"ח בתוך יב"ח של נישואין. זהו כוונת המרדכי בדברי רש"י. ואי תקשי מ"מ מנ"ל הא. ונ"ל מדאמרינן ואין מונעים תכשיטין כל שלשים, מה לשון כל שלשים, ה"ל למימר שלשים יום, מה כל שלשים יום. אלא על כרחך הכוונה כמו וכל אותן הימים הוא ישן וכו' דכולל בתיבות וכל אותן הימים וכו' היינו ב' מיני שבעה. דהיינו ז' ימי המשתה וז' ימי האבל, ה"נ כל אותן הימים היינו ב' מיני שלשים. דשלשים ימים הראשונים שאחר החופה מיד הם עיקר ימי כלה, ובתחלתן של אותן שלשים יום יש בהם ז' ימי אבל, וקמ"ל דשלשים שסמוך לחופה דוחה אפילו ז' ימי אבילות. ומזה מוכח ביומא ע"ח דכל שלשים יום מותרת ברחיצה ביוה"כ כי היכא דדוחה לז' ימי אבילות. ותו כייל שלשים ימי אבל והיינו אותן שבעת הימים הנשארים למספר ימי אבל אחרי ככלות שלשים ימי הכלה, וקמ"ל דאינה נוהגת אבל הואיל והיא עדיין בתוך שנתו של ימי חופה. והשתא ומה שלשים של ימי אבל אינם נוהגות בתוך יב"ח של ימי חופה, כש"כ דיב"ח של אבל אב ואם שאינו נוהג ביב"ח דחופה וק"ל. עכ"ל. ובהיותי בזה ראיתי בשפת אמת (יומא עח, ב) שהקשה כל בתר אפכא. דמנ"ל דאחר שלשים לאו שם כלה עלה, דילמא גם אחרי שלשים נקראת כלה. והא דקתני התם ל', משום דשיעור אבילות אינו אלא ל' יום. ובאמת ברש"י בכתובות כתב דכ"ש אחר ל'. והמג"א (סי' תריג ס"ק יב) כתב דדברי רש"י צע"ג. והיה נראה דס"ל לרש"י דבאבילות אב ואם דמשתעי שם בכתובות דמת אמה של כלה דהשיעור היא יב"ח, מ"מ אשה דרשות בעלה עליה, מותרת בתכשיטין. ולכן פירש"י כ"ש אחר ל', אבל לא מטעם דנקרא כלה גם אח"כ. שוב ראיתי בשטמ"ק שם בכתובות שהקשה ג"כ ע"ד רש"י מסוגיא דהכא והביא בשם תר"י דבכלה אחר ל' מונעין תכשיטין ממנה, אך השטמ"ק מסיים שם וכ"כ הרא"ה כו', וכ"כ הרמב"ן כו', והם כדברי הרא"ש והר"ן שם בכתובות דגם כל גזירת שלשים כגיהוץ ותספורת אינם נוהגים באשת איש. ולדבריהם כ"ש דגזירת יב"ח ליכא בא"א, וא"כ דבריהם הפוכים מדברי התר"י, לכן אין מובן איך כתב וכ"כ, כאילו הם מסכימים לדיעה אחת. ע"כ. ומורם מדבריו שרש"י בא לאפוקי אבלות דשנים עשר חודש, וכפי שביאר המרדכי דברי רש"י.

הכרעת ההלכה

ובכל אופן לעניין הלכה דברי מר"ן בשו"ע ברורים ששלושים יום נמנים מיום חופתה וכדעת הרא"ש וסיעתיה, ומותרת להתקשט אפילו תוך שבעה. וכן ציין בבאר הגולה על אתר. יע"ש. ועוד י"ל שכלה מותרת להתקשט בכל מיני קישוט. וכפשט הגמרא (כתובות ד) שאין מונעים מהכלה תכשיט כל שלושים יום. שכחל ופרקוס מתכשיטי הנשים המה. וכמו שאמרו במו"ק (ט, ב) כוחלת ופוקסת ומעבירה סרק על פניה וכו'. כיע"ש. וה"ה שאר תכשיטים כגון טבעות וכיוצא בזה שאין מונעים ממנה. וכן משמע מלשון השו"ע (סי' שפא, ד) וז"ל: ומותרת להתקשט אפילו תוך שבעה. ע"כ. וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יא סי' עג). כיע"ש.