חיים יוסף/איסור רחיצה/סעיף ה

ה. כל רחיצה לרפואה מותרת. הלכך מי שציוו עליו הרופאים לרחוץ, אפילו כל גופו ואפילו בחמין, מותר. ויולדת אבלה מותרת לרחוץ אפילו ביום ראשון לאבלותה. ומכל מקום אם אין צורך לרחוץ כל הגוף, ירחצו רק המקום הצריך רחיצה.

היתר רחיצה של חולי

פשוט הוא בדברי הטור (סי' שפא) שרחיצת החולה אינה רחיצה של תענוג. ופשוט הוא שכל יולדת צריכה לרחוץ, ואף זאת אינה רחיצה של תענוג. והרא"ש ז"ל בפרק אלו מגלחין כתב בשם ר"י היתר לרחיצת היולדת בק"ו מאיסטניס, וכמו שכתב הב"ח שסתם יולדת צריכה לרחוץ.

רחיצת יולדת ביום ראשון

ומיהו בדרכי משה (אות א) הביא בשם המרדכי שמשמע דווקא מיום ראשון והלאה, דאבילות יום ראשון דאורייתא. ע"כ. וכ"כ הב"ח בשם או"ז שיולדת מותרת לרחוץ חוץ מיום ראשון. ע"כ.

מחלוקת אם אבלות יום ראשון דאורייתא

והנה לטעם שנתן הדרכי משה משום דאבילות יום ראשון דאורייתא תליא בפלוגתא דאשלי רברבי המובאת בב"י (יו"ד סי' שצח) שהגאונים כתבו שאבלות יום ראשון, אם הוא יום מיתה, אז הוא דאורייתא. וכן דעת הרי"ף בפרק שני דברכות (י, א), ובפרק אלו מגלחין (מו"ק יא, ב), וכן פסק הרמב"ם (פרק א, א), וכן כתב הרשב"א (שו"ת חלק א סי' קנה וסי' קעב) דלא אמרו הגאונים אלא ביום מיתה והוא עצמו יום קבורה הא זה בלא זה לא. ור"ת ור"י פירשו שאין שום אבלות דאורייתא. וכן כתבו הרמב"ן בתורת האדם (עמוד רז), והרב רבינו יונה בפרק ב דברכות (ט, ב ד"ה 'גמ' מאי') בשם חכמי הצרפתים ז"ל. ומיהו בסי' שצ"ט כתב ב"י שהרמב"ן ס"ל שאבלות יום ראשון דאורייתא [וע"ע בתורת האדם דף סט לגבי תפילין], ושכ"ד הראב"ד. ולענין הלכה כיון שהגאונים והרי"ף והרמב"ם והראב"ד והרמב"ן סוברים דאבלות יום ראשון דאורייתא כמו שנתבאר בסי' שצ"ח הכי נקטינן. ע"כ. וכפי טעם זה לדעת ר"ת והרא"ש וסייעתייהו שאין אבלות דאורייתא כלל ממילא יכולה לרחוץ ביום הראשון.

דעת הב"ח שאסורה ברחיצה ביום ראשון

אכן הב"ח כתב טעם ההיתר ביולדת משום דלא עדיפא מאסטניס. וכההיא דר"ג שרחץ בלילה הראשון שמתה אשתו (ברכות טז, ב) ור"ג כשרחץ בלילה הוא שרחץ, והיינו ביום השני. וכן משמע מדברי התוס' בברכות הנ"ל (ד"ה 'אסטניס אני') שרבינו שמואל התיר ליולדת לרחוץ תוך שבעה. ע"כ. ומשמע בתוך שבעה אך לא ביום הראשון ודו"ק. עכת"ד. יע"ש. וכוונתו שכיוון שרחץ ר"ג בלילה ממילא שמעינן שהיה ביום שני.

דחיית דברי הב"ח

ולכאורה י"ל שאין הדיוק מוכרח די הצורך. שי"ל שאע"פי שלמדו מק"ו דאיסטניס, וכמו שכתב הרא"ש במו"ק (פרק ג סי' לז) בשם ר"י, והתוס' בברכות (טז, ב) הנ"ל, עדיין י"ל שמשום רפואה נגעו בה. דאסטניס איכא למאן דמבאר שמפונק הוא, וכמו שפירש"י בברכות הנ"ל. והתוס' שם שכתבו משום צער. ורב האי גאון כתב הרמב"ן בשמו שאסטניס היינו מסוכן אם לא ירחץ. כיע"ש. והואיל ועיקר הטעם משום צער ורפואה מה לי יום ראשון ומה לי יום שני. וכן נראה מסתימת דברי הרא"ש והטור ורבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב כח חלק ב דף רלב) וב"י והלבוש (סי' שפא). וכן סתם בשו"ע (סי' שפא, ג). כיע"ש. וגם מור"ם ז"ל לא הגיה כלום בדבר.

הכרעת ההלכה

וכפי זה נראה שאין להחמיר ליולדת אבלה לרחוץ אפילו ביום הראשון. וכ"כ הש"ך (ס"ק ב) שמותרת לרחוץ אפילו ביום הראשון. ומיהו אם אין לה צורך כ"כ, לא תרחץ כי אם מיום שני והלאה. ע"כ. ופשוט הוא שאם אינה צריכה לרחוץ כל גופה תרחץ המקומות הצריכים רחיצה בלבד.