חיים יוסף/איסור רחיצה/סעיף א

א. האבל אסור ברחיצת כל גופו בין בחמין ובין בצונן, אבל רוחץ הוא ידיו פניו ורגליו בצונן.

מקור הדין

במסכת מועד קטן (טו, ב) אבל אסור ברחיצה, דכתיב (שמואל ב, יד) ואל תסוכי שמן. ורחיצה בכלל סיכה. ע"כ. וכ"פ הרי"ף במו"ק הנ"ל, והרא"ש שם (פרק ג סי' ד), והרמב"ן בתורת האדם (שער האבל ענין האבלות ד"ה 'ברחיצה'). כיע"ש. ומה שלמדו רחיצה מסיכה לפי שלא מצינו אסור בסיכה ומותר ברחיצה. וכן הוא בירושלמי דמו"ק (פרק ג, ה) שכן הורה ר' נתן שאבל אסור ברחיצה כל שבעה. כיע"ש. והרמב"ם (הלכות אבל פרק ה, ג) נתן טעם משום שרחיצה קדמה לסיכה. וכפי שכתוב ורחצת וסכת. ע"כ.

רחיצה שאינה של תענוג

ומיהו איתא בירושלמי הנ"ל דתני מקום שנהגו לרחוץ אחר המיטה מרחיצין, ובדרום מרחיצין. אמר רבי יוסה בי רבי בון מי שהוא מתיר את הרחיצה עושה אותה כאכילה ושתייה. כיע"ש. ועיין בשיירי הקרבן על הירושלמי הנ"ל בשם הרמב"ן שהיו הקרובים מרחיצים את האבלים לפני ההבראה. שרחיצה זאת צריכה להם הרבה להעביר הזוהמה. ואח"כ היו נוהגים איסור רחיצה כל שבעה. כיע"ש. ומה שנתקשה בעל שיירי הקרבן ליישב הסוגיא על פי דברי הרמב"ן שמשמע מדבריו על פניו שהיו נוהגים היתר ברחיצה כל שבעה, ומידי דהוה האכילה ושתייה. והניח בצ"ע. וראה שם בירושלמי וז"ל: הדא דאת מר ברחיצה שהיא של תענוג אבל ברחיצה שאינה של תענוג מותר שמואל בר אבא עלו בו חטטין אתון ושאלון לרבי יסא מהו דיסחי אמר לון ואין לא סחי מיית הוא אין כיני אפילו בתשעה באב אין כיני אפילו ביום הכיפורים. וכ"ה בירושלמי דברכות (פרק ב, ז) שכל האיסור אינו אלא ברחיצה של תענוג, אבל ברחיצה שאינה של תענוג, מותר. כיע"ש. וכפי זה י"ל שלכך מהדר הרמב"ן להעמיד מנהג בני הדרום שרק פעם אחת היו מרחיצין את האבל, והיינו להעביר הזוהמה, ולאחר מכן נוהגים איסור רחיצה כל שבעה. ובאמת שכעין זאת מצאנו גם בתלמוד דידן (תענית יג, א) אמר רבא אבל מותר לרחוץ בצונן כל שבעה מידי דהוה אבשרא וחמרא וכו'. איכא דאמרי אמר רבא אבל אסור בצונן כל שבעה. מאי שנא מבשר ויין. התם לפכוחי פחדיה הוא דעביד. ע"כ. וכפי זה גם בתלמודין יש לדמות רחיצה לבשר ויין עכ"פ ללשון ראשון. וראיתי להריטב"א בחידושיו לתענית שאפילו ללשון ראשון אינה ראייה גמורה שמתיר רבא לרחוץ כל גופו בצונן. אך ודאי לישנא דבצונן מותר, לגמרי משמע, ואפילו כל גופו. וכי היכי דשרי בבשרא וחמרא לגמרי. וללישנא בתרא משמע שלרבא כל גופו בצונן אסור. ואינו דומה לבשר ויין שאינם לתענוג אלא להעביר פחדו. אבל ידיו ופניו בחמין משמע שמותר ללשון זה. ע"כ. ומ"מ פסקינן התם הלכתא אבל אסור לרחוץ כל גופו בין בחמין ובין בצונן כל שבעה. אבל פניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר. אבל לסוך אפילו כל שהוא אסור. ואם לעבר את הזוהמא מותר ע"כ. יע"ש. והנה תנן בברכות (טז, ב) רבן גמליאל רחץ לילה הראשון שמתה אשתו. אמרו לו תלמידיו, למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ. אמר להם איני כשאר בני אדם, אסטניס אני. ופירש"י ז"ל רחץ לילה הראשון שמתה אשתו – ונקברה בו ביום. ואף על פי שאבל אסור ברחיצה הוא רחץ. כדאמר טעמא אסטניס אני, והוא אדם מעונג ומפונק. ע"כ. וכ"כ התוס' שם (ד"ה 'אסטניס אני') שמשום צער התירו. שאין האבל אסור לרחוץ באבלו אלא משום תענוג. ע"כ.

מחלוקת תנאים אם אנינות לילה מדאורייתא

אכן מבואר בברכות הנ"ל שטעמו של ר"ג משום דסבר אנינות לילה מדרבנן. ובאסטניס לא גזרו. כיע"ש. אלא שבזבחים (צט, ב) מבוארת מחלוקת ר"ש ור"י שס"ל לר"י אנינות לילה מן התורה ולר"ש מדרבנן. וכמו שביאר רש"י בברכות (טז, ב) הנ"ל וז"ל: קסבר אנינות לילה דרבנן – ואף על פי שהיה ליל יום המיתה וכתיבא אנינות באורייתא, דכתיב לא אכלתי באוני ממנו (דברים כו), ופחות מיום אחד אינו אנינות, דילפי רבנן מואחריתה כיום מר, קסבר רבן גמליאל אין לילה של אחריו עם היום אלא מדרבנן הוא כשאר ימי האבל. וגבי אסטניס לא גזור בה רבנן. פלוגתייהו דתנאי היא בזבחים (צט, ב) באנינות לילה אי מדאורייתא אי מדרבנן.

דעת הרי"ף – אנינות לילה מדרבנן

והרי"ף בברכות (שם) כתב שאנינות דאורייתא ביום הוא דכתיב ואחריתה כיום מר, ורבנן הוא דגזרו בלילה. ובאסטניס לא גזרו רבנן. וחזינן למקצת רבוותא דקא כתבי הא דר"ג דקסבר אנינות לילה דרבנן היא לא קיימא לן כותיה. ואע"ג דכתיב שבעת ימים, לילות בכלל ימים. ומיחזא מלתא דס"ל להני רבוותא דז' ימי אבילות דאורייתא נינהו. וגמרי להא מלתא מדכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים. ולאו הכין מילתא דהא בהדיא אמרינן בפרק טבול יום (זבחים קא, א) ומחוסר כפורים הן היום הקריבו את חטאתם אני היום אסור ובלילה מותר, אבל לדורות בין ביום ובין בלילה אסור דברי ר' יהודה. ר"ש אומר אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מד"ס וכו'. ואמרינן נמי התם עד מתי מתאוננין עליו, כל אותו היום בלא לילו. רבי אומר כל זמן שלא נקבר תופס לילו. אמרוה רבנן קמיה דרבא ואמר מדאמר רבי יום קבורה תופס לילו עמו מדרבנן, מכלל דיום מיתה תופס לילו מדאורייתא וכו'. וכיון דאשכחינן הני כולהו תנאי דסבירא להו דיום ראשון בלחוד דאורייתא, אבל לילו דהוא ליל יום שני למיתה לא תפיס אלא מדרבנן, ורבי יהודה לחודיה הוא דסבר יום מיתה תופס לילו מדאורייתא, שמעינן דלית הלכתא כוותיה. דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים. הלכך יום ראשון דהוא יום מיתה, הוא ניהו דאיתיה מדאורייתא. אבל מליל יום שני ואילך, דרבנן נינהו. והיינו סברא דר"ג דקסבר אנינות לילה דרבנן היא והלכתא כוותיה. ע"כ.

דעת הראשונים הסוברים שאנינות לילה מדאורייתא

והרמב"ן בתורת האדם (שער האבל ענין האבלות) הביא בשם רב האי גאון ז"ל שאין מותר לאבל לרחוץ בלילה אע"פ שאומר איסטניס אני. חדא דלא קיי"ל כר"ג דאמר אנינות לילה דרבנן. ואע"ג דכתיב שבעת ימים, לילות בכלל ימים. ועוד חיישינן מן הרמאין, ולא כל דאמר איסטניס אני שומעין לו. אבל ודאי אי מגליא מילתא מעיקרא דאית ביה הא מלתא, ושאם אינו רוחץ בא לידי סכנה, ירחץ בלילה. דדמיא לשעת הדחק ולרפואה, משום דאיסטניס ודאי כחולי גדול הוא ממדה זו. ולא כל מי שנוהג בנקיות בשרו איסטניס, אלא מי שבא לידי סכנה אם אינו רוחץ. ע"כ. וכ"פ במחזור ויטרי (סי' ערה) שאנינות לילה דאורייתא דלילה בכלל יום. דכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים. הילכך הא דכתיב ואחריתה כיום מר, לילה בכלל יום הוא. ע"כ.

דעת הרא"ש ורשב"ם

ואעפ"י שהרא"ש בברכות (פרק ב סי' טו) כתב שהרמב"ן הביא ראיה לדברי הגאונים דאנינות דאורייתא. מהא דתנן במסכת שמחות (פרק ד) ספק שהוא אחיו ספק שאינו אחיו, ספק שהוא בנו ספק שאינו בנו, מתאבל ואונן ולא מיטמא. אלמא חזינן כיון דמתאבל ואונן מספיקא, אלמא יום ראשון הוי דאורייתא. אבל התוס' הביאו הא דמסכת שמחות הספיקות אוננין ומתאבלין עליהם, ופירשו, הספיקות היינו ספק בן תשעה לראשון בן ז' לאחרון [אוננין] ומתאבלין דגנאי הוא אם לא יתאבלו עליו, כיון דמצד אחד יש לו אחים. ובמקום איסטניס לא גזרו ביה רבנן, דכיון שאינו עשוי להתענג מותר לרחוץ בימי אבלו. ע"כ. אלמא דס"ל אנינות לילה דרבנן. וכן משמע דס"ל להרשב"ם (בתרא ק, ב ד"ה 'ומשני בעיר'). כיע"ש.

הכרעת ההלכה

אמור מעתה שאין כל היתר לאבל לרחוץ אפילו בלילה. שאע"פי שכתב בחידושי הרשב"א (ברכות טז, ב) שרב האי גאון לאו סכנה ממש קאמר. שאילו כן אפילו הויא אנינות לילה דאורייתא רוחץ. אלא סכנת חולי קאמר ומחמת רפואה. ולאפוקי רחיצה דנקיות ותענוג בלבד. ע"כ. מ"מ רוב רחיצות דנהיגי אינשי האידנא משום נקיון ותענוג הם. ואע"פי דקיי"ל כר"ש דאבילות לילה מדרבנן, אסטניס לא מצוי לפנינו באופן זה שיכול לבוא לידי חולי אם לא ירחץ כל גופו. ומ"מ ידיו פניו ורגליו בצונן מותר לכל אדם.