חיים יוסף/איסור מלאכה/סעיף ה

ה. שותפים שאירע לאחד מהם אבל סוגרים חנותם. ואסור לשותף לעסוק בעסק השותפות בפרהסיא, אבל רשאי לעסוק בעסק השותפות בצינעא בתוך ביתו, או באופן שאינו ידוע לרבים שעוסק בעניין השותפות. ובמקום שנהגו להקל לאחר שלושה ימים שיפתח השותף החנות וכדומה, אין למחות בידם.

מקור הדין

בירושלמי דמועד קטן (פרק ג, ה) שני אחין, שני שותפין, שני טבחים, שני חנוונים, שאירע לאחד מהן דבר, הרי אלו נועלין את חנותן, וחביריו ופועליו עושין בצינעה במקום אחר. עכ"ל.

דעות הראשונים

והרי"ף במו"ק (פרק מי שהפך) כתב וז"ל: שני אחין שני שותפין שני טבחים שני חנוונים שאירע לאחד מהן דבר, הרי אלו נועלין את חנותן. עכ"ל. ובנימוק"י שם הביא בשם הראב"ד דלאו למימרא שבטל לגמרי, אלא שאין שותפו עושה אלא בצנעא, דדמי למוכחר ביד אחר. וכדאמרינן בגמרא (מו"ק יא, ב) מריון בריה דרבין ומר בריה דרב אחא בריה דרבא הוה להו ההוא גמלא דתורא בהדי הדדי, איתרעא ביה מילתא במר בריה דרב אחא בריה דרבא, ופסקיה לגמליה [הפריש שורו מהצמד]. אמר רב אשי גברא רבה כמר בריה דרב אחא עביד הכי נהי דלפסידא דידיה לא חייש אדאחרים לא חייש. והא תניא אם היו מושכרין או מוחכרין אצל אחרים הרי אלו יעשו. הוא סבר אדם חשוב שאני. ע"כ. אלמא בכה"ג שרי ומיהו בצנעא. ע"כ. והרא"ש במו"ק הנ"ל (פרק ב סי' ה) כתב וז"ל: הרב אלפסי לא הביא הך עובדא והביא גירסת ירושלמי אלו מגלחין (ג, ה) שני אחים שני שותפין שני טבחים שני חנונים שאירעו לאחד מהן דבר, הרי אלו נועלים חנותם. ולכאורה נראה דפליג אגמרא דידן. דלגירסת הירושלמי יפה עשה דפסק לגמרי כי מלאכת שניהם בטילה. והראב"ד ז"ל הקשה מהירושלמי אגמרא דידן ותירץ דודאי נועלין חנותם ואין השותף מתעסק בעסק השותפות בפרהסיא, אבל בביתו מתעסק בעסק השותפות, ואע"פ שחולקין בשכר, כמו חמור וגמל וספינה שמוחכרין ביד אחר. הלכך לא הוה ליה למיפסקיה לגמליה. ומסיק אדם חשוב שאני ואית ליה קלא ואמרי בהמתו של פלוני עושה מלאכה בימי אבלו והוה ליה כפרהסיא אע"פ שבבית השותף ודמיא לנעילת חנות. ע"כ.

דעת מר"ן בב"י ובשו"ע

ובית יוסף (יו"ד סי' שפ) הביא דברי הרמב"ן בתורת האדם (עמוד קסט) שתמה על הרי"ף שהשמיט המעשה הזה וכתב הירושלמי. שאם עלה על דעתו שהגמרות חלוקות בזה, היאך הניח תלמוד ערוך וסמך על הירושלמי. ושמא סובר הרב ז"ל שהשותפין ודאי מבטלים מלאכה המשותפת להם כשאירע דבר באחד מהם בדרך הירושלמי, אבל מריון ומר בריה דרב אחא איטדא כתבו אגמלא מעיקרא, והשבוע הזה שאירע בו האבל למר בריה דרב אחא שבת של מריון היתה, והיינו ברייתא מוחכרין או מושכרים אצל אחרים, לפיכך היה ראוי לחוש לפסידא דמריון שלא לבטלו, אלא שהוא סבר אדם חשוב שאני. וכיון שכתב רבינו הברייתא ופסקה בהלכות, לא הוצרך למעשה הזה וכתב הירושלמי שהוא כהלכה. ולשון הגמרא שאמרו נהי דלפסידא דידיה לא חייש משמע דשבת של שניהם היתה ושניהם מפסידים בביטולו. עכ"ל. והרמב"ם ז"ל בפרק ה (הלכה ט) הלך בדרך הרי"ף ז"ל שכתב הירושלמי ולא ההוא עובדא. ורבינו הטור סתם דבריו כדעת הראב"ד והרמב"ן ז"ל. וכן כתבו הגהות מיימון בפרק ה (אות ט) בשם הרב רבינו מאיר (הלכות שמחות סי' ח). ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן. עכ"ל ב"י. ובבדק הבית הוסיף בסיום הפיסקא וז"ל: וכתירוצו של הראב"ד וכך הם דברי רבינו. ע"כ. וכ"פ בשו"ע (סי' שפ, כא) וז"ל: שני שותפים חנוונים שאירע אבל לאחד מהם, נועלים חנותם שלא יעשה השותף בפרהסיא. אבל יכול לעשות בצינעא בתוך ביתו אפילו בעסק השותפות. ואם האבל אדם חשוב והשותפות נקרא על שמו שאפילו אם יעשהו בצינעא בתוך ביתו ידוע שיש לאבל חלק בו, אסור לשני לעשות אפילו בתוך ביתו. עכ"ל. ושפתיו ברור מללו שיש לחלק בין פרהסיא לצנעא. שבצנעא מותר לשותף לעשות מלאכה בימי אבלו של שותפו. וכפי דברי הראב"ד דאין מחלוקת כלל בין הבבלי והירושלמי.

קושי הש"ך בדברי השו"ע

ומיהו בש"ך (ס"ק כג) כתב שפסק השו"ע שמתיר לשותף לעשות בצנעא סותר למ"ש בב"י, ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן. וראיתי בבדק הבית שתיקן דבריו שבב"י שצ"ל הכי נקטינן וכתירוצו של הראב"ד. וכך הם דברי רבינו. עכ"ל. אבל צ"ע דכיון שכתב הכי נקטינן על דברי הרי"ף והרמב"ם היאך כתב וכתירוצו של הראב"ד, הא ודאי הרי"ף והרמב"ם אין מחלקים בין צינעה לפרהסיא כהראב"ד, וכדמשמע בהרא"ש ורמב"ן ובב"י ע"ש. ע"כ. ובאמת דברי מר"ן בשו"ע מבוארים בכ"מ (הלכות אבל ה, ט) שכתב שם להדיא שתירוצו של הראב"ד עולה יפה לדברי רבינו והרי"ף שכתבו הירושלמי דשני אחין או שותפין שהיו בחנות אחת דהוי פרהסיא, הא היכי דלא הוי פרהסיא מותר לשותף להתעסק בעסק השותפות. כיע"ש [וראה בשו"ת גינת ורדים (יו"ד כלל ב' אות ט') שדחה דברי הש"ך מתוך דברי הכס"מ, שגם הרי"ף והרמב"ם מחלקים בין צינעא לפרהסיא. וגם הר"ן ס"ל שהרי"ף אזיל בשיטת הראב"ד. וכ"כ המרדכי (קמא סי' תתסט) כדברי מר"ן ז"ל לחלק בין צינעא לפרהסיא]. ואע"פי שהרדב"ז בהלכות אבל הנ"ל כתב שממה שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם הא דמריון (מו"ק יא, ב) מוכח דס"ל שבכל אופן אסור השותף לעסוק בעסק השותפות בין בפרהסיא ובין בצנעא. ואמנם יש מקילים בצנעא. אך אין אומרים בזה הלכה כהמיקל באבל, שא"א כלל זה במחלוקת הפוסקים. ע"כ. ע"ש. ומלבד שאין דבריו מוכרחים, שרבים סוברים דהכהמ"ב אפילו בפוסקים, וכמו שכתב הרב גינת ורדים (יו"ד כלל ה סי' ז). כיע"ש. והביאוהו בעלי הכללים הפוסקים שדברו בזה מערכה לקראת מערכה. והכריעו להקל באבל אפילו במחלוקת הפוסקים, ואפילו יחיד נגד רבים. עיין עליהם. ואכמ"ל. הרי שגם הרב לחם משנה (שם ה, ט) כתב שחזר בו מר"ן בכ"מ ממה שכתב בב"י [ונראה שדברי מר"ן בבדק הבית היו בהסתר ממנו. וצ"ע]. כיע"ש. ובכל אופן משמע מדברי הרדב"ז הנ"ל שלולא סברתו שא"א הכהמ"ב בפוסקים היה הולך בזה להקל, וא"כ לדידן יש ללכת בזה לקולא.

זמן כתיבת הכ"מ לאחר כתיבת הב"י

ואגב אורחין להעיר שמה שכתב הלח"מ שחזר בו מר"ן בכ"מ ממה שכתב בב"י. ע"ש. ומשמע דפשיטא ליה שכ"מ חיברו אחר שחיבר ספר ב"י אם כי לפני השו"ע. וחבריו בזה הם הרב לחם חמודות (סוף ברכות עח, ב), והאליה רבה (או"ח סי' תיד אות ב), והכהן הגדול רבי מלאכי הכהן בספר יד מלאכי (כללי ה"ה והכ"מ אות ז) עשה סימוכין רבים לדבריהם. והדר הוא להביא את דברי הרב שו"ג בכלליו (אות יג) דס"ל שבד בבד נכתבו. והכריע ביד מלאכי שחיבור ב"י נעשה כשלוש עשרה שנה לפני חיבור כ"מ. וכדברי הלח"מ הנ"ל. והביא הוכחה לדבריו. כיע"ש.

זמן כתיבת בדק הבית

ובנידון ספר בדק הבית אי קדם לשו"ע. ראה ראיתי ביד מלאכי הנ"ל (כללי השו"ע אות טו) בשם שיירי כנה"ג (כללי הגמרא שבסי' עב) שבדק הבית נכתב לפני השו"ע. ובספר הקצר ראינו הרבה פעמים מתוקן כפי דבריו בבדק הבית. ושכ"כ הרב גו"ר. ע"כ. וראה עוד בשדי חמד (כללי הפוסקים סי' יג אות ל) שכתב שבמחלוקת שנוי. כי החיד"א בשיו"ב או"ח (סי' רסח) הולך מסכים לדברי השיירי כנה"ג הנ"ל שבדה"ב קדים לשו"ע. אך מפקפק בזה בשאר דוכתי. ועיין שם הגדולים (מערכת סופרים אות שע). ובמחב"ר (סי' קא). ובשיורי ברכה אהע"ז (סי' קכט בשמות הגיטין בשם מבורך). וע"ש עוד באורך. ואכמ"ל.

ביאור הכרעת מר"ן בשו"ע

איך שיהיה הואיל ולא ברירא לן מילתא, שומא עלינו ללכת בתר ההוכחה שבידינו. שבנידו"ד גם בבדה"ב וגם בכ"מ ס"ל להסכים דברי הראב"ד עם דעת הרי"ף והרמב"ם, וכמו שכתב בבירור בכ"מ, וכן הם דבריו בשו"ע. וי"ל שכשבא לפסוק הלכה בשו"ע חזר לעיין היטב בעיון דק מן הדק כיצד לקבוע ההלכה לדורות, וסמך ידו על כל עיוניו, הן בכ"מ והן בתיקוניו בבדה"ב וכעזה"ד, והכרעתו בשו"ע מכרעת שמותר לשותף לעסוק בעסקי השותפות בצנעא.

דעת מהרש"ל

ויתירה מזאת כתב המהרש"ל בתשובה (סי' סז) שנראה שאינו אסור אלא בתוך ג' ימים הראשונים, אבל מג' ימים ואילך יראה להקל. שהרי כל משא ומתן לא מצינו להדיא שאסור אלא דווקא במלאכה אסרו לאבל. וכן משמע בפרק אלו מגלחין (מו"ק כב) דתניא על כל המתים כולן רצה ממעט בעסקיו רצה אינו ממעט על אביו ואמו ממעט, משמע להדיא דמותר לו. וכן פירש הר"ן להדיא וז"ל אע"פ שנאסר במלאכה לא נאסר במשא ומתן. ויש מפרשים דאיירי בסחורה דמותרת לו כגון דבר האבד. וא"כ מאחר שאין הכרע בתלמוד לאסור סחורה, אלא אדרבה משמעות התלמוד משמע דשרי, אף אם באת להחמיר די לנו להחמיר בג' ימים הראשונים לאסור במשא ומתן, משום שג' ימים הראשונים הן לבכי ואם יעסוק בסחורה נמצא מתעצל בבכי. ומ"ה החמירו ואסרו אף לאחרים לעסוק במשא ומתן שלו. אבל אחר ג' ימים נהי דמחמירין העולם ואוסרין במשא ומתן כל ז', אבל לאסור אחרים שישאו ויתנו בעבורו, בפרט כשיש להם שותפות עמו, מניין לנו להחמיר. ע"כ. ומתיר לשותף לאחר ג' ימים אפילו בפרהסיא. וכמו שמורם מדבריו. וכן משמע בהגהות הגרע"ק לשו"ע (יו"ד סי' שפ, כא). יע"ש. ואפילו בנקראת השותפות על שמו. וכ"כ בל"י בהגהותיו לשו"ע בסי' הנ"ל בשם מהרש"ל. ע"ש. ואולם בקיצור שו"ע (סי' רח, טו) לא רצה להכריע בזה. וכתב שבמקום שיש הפסד גדול אם גם השותף של האבל לא יפתח החנות, יעשו שאלת חכם אם להתיר לאחר שלשת ימים. ע"כ. ע"ש. והיינו שלא לתת כלי לעמי ארצות להקל יתר על המידה בלא סיבה, ולכן תלה בהוראת חכם. וכן ראוי להורות לגבי פרהסיא, שלא הקל השו"ע בזה כלל, כי אם בצנעא דווקא.

סילוק האבל מהשותפות

ומ"מ נהגו בהרבה קהילות להקל ע"י שפרנסי הקהילה או שלוחי בי"ד מסלקים את האבל מהשותפות. וכמו שכתב בגיליון מהרש"א על השו"ע שכן המנהג בפראג ששולחין ע"י נאמני הקהילה לסלק זא"ז מהשותפות ומתפרסם דא"צ ליתן להאבל חלק ריוח ושוב ליכא מראית העין. כיע"ש. ומיהו בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' שכד והביאו בפת"ש סי' שפ אות ד) יצא לדון במה ששמע מגאונים ורבנן קשישאי שנהגו למכור חלקו בשותפות כשקרובו של אחד מהם הוא גוסס. ואין כל איסור מכיוון שמוכר כשעדיין הקרוב חי. וגם אח"כ כשיתעסק השותף בחנות כו"ע ידעי שבשלו הוא עוסק, ובטל ענין פרהסיא. ואין לשותף שמכר כל חלק ברווחים. ואם ירצה חברו לנהוג עמו בעין טובה מבליע לו בחשבון ומותר. אבל מה שנוהגים למכור בהיותו אונן אינו נכון. שאף שהרמב"ם פסק שכל מה שאסור לאבל מותר לאונן, וכ"ד מהרי"ץ גיאת. והגם שהרמב"ן ורבינו פרץ חולקים ע"ז. מ"מ נראה שהמקילין רובא נינהו. ובשגם שהתוס' מקילין והלכה כמותם אפילו במקום שהרי"ף חולק. וכמו שכתב הסמ"ע בחו"מ (סי' כה) ומייתי לה המג"א (סי' תמז ס"ק ד). כיע"ש [וע"ע בשו"ת מהריט"ץ (חלק א סי' עח) בשם מהריק"ו שנוקטים כדברי התוס' נגד הרי"ף וכש"כ נגד הרמב"ם שהוא תלמידו]. אלא שמדברי הרמ"א הראה שאינו ס"ל כן. שכתב לאסור ברחיצה. כיע"ש. ואע"פי שכתב דין זה בשם י"א, שמשמע שלדעה הראשונה יש להקל, באמת זה אינו. וכן דרך הרמ"א במקומות רבים לכתוב בלשון י"א אע"פי שאין מחלוקת בין הדעות המוזכרות. וכפי זה אין כל היתר לאונן לעשות מלאכה ולמכור חנותו או חלקו בו. אך יש ללמד קצת זכות על המתירים משום שאי אפשר להם להתבטל שבעה ימים. ומוציאים להם היתר לאחר שלושה ימים. ואומרים שהוא דבר האבד וכשיירא עוברת ואין לו במה להתפרנס. ולכן בחרו הרע במיעוטו להקל קצת בשעת אנינותו שבלאו הכי יש מקילים בזה. ולסמוך על המיקל באבל שיעמוד אחר בחנותו ע"י הערמה ומכירה לאחר. וכיוון שעושה לכבוד המת שיהיה פנוי כל שבעה להתאבל עליו שרי למתירים. ואע"פי שאין דעתי נוחה מזה אין למחות בידם. ומוטב שיהיו שוגגים וכו'. ע"כ דברי החת"ס.

מחלוקת אם הלכה כמיקל באונן

ובטרם ניכנס לדון בדב"ק יש להעיר על מה שכתב שסומכים על המקילים מטעם הלכה כמקל באבלות. שלכאורה היה נראה שאינו בדקדוק, דהא באונן עסקינן. אלא שכוונתו מבוארת לקראת סוף דבריו שבשלמא להרמב"ם וסעייתיה שסוברים שהאסור לאבל מותר לאונן, הרי דבריהם מבוארים שאין כל נגיעה בין אבל לאונן. אבל לאוסרים באונן כמו באבל, א"כ בע"כ לומר שס"ל שבכלל האנינות יש גם אבלות, וע"ז אמר הכהמ"ב. ובאמת שסברא זאת היא סברת תר"י בפרק מי שמתו (ד"ה 'אבל לעניין הפסק') שכתב שקיי"ל בכל התלמוד דידן שהלכה כהמיקל באבלות. ואע"פי שעדיין לא נקבר, מ"מ כיוון שכל העניין הוא משום האבלות אמרינן שהלכה כהמיקל גם בזה. עכת"ד. יע"ש. אכן מידי מחלוקת לא יצא. שהרא"ש ס"ל שאין הלכה כהמיקל באנינות, וכמבואר בדבריו פרק ג דברכות (סי' ב) שלא שייך לומר הלכה כדברי המיקל באבל היכא שלא חל אבלות עליה. כיע"ש. וכ"נ דעת הרי"ף (מו"ק טו, א). וע"ע ב"י (יו"ד סי' שמא). וכיוצא בזה כתב החיד"א על הברכיי"ם (יו"ד סי' שמא אות טו) בנידון אשה שמת אחיה בעיר ולא ידעה, אם אפשר לשמש עמה אם לאו. והביא שם דברי מהר"ש הלוי בשו"ת (יו"ד סי' זך) שנסתייע מדברי הב"י (יו"ד סי' תב) בשם הגה"מ שאם אינו יודע, מותר להזמינו לסעודת שמחה כיון שאינו יודע. כיע"ש באורך. ובכנה"ג (סי' שפג) שכ"כ בספר חסידים (סי' תתו). ואולם בשו"ת שער אפרים (סי' צז) הביא דבריהם וכתב בשם הב"ח שהגהות אשירי חולקים ע"ז, ולפ"ז ה"ה בנידון דידן דאסור. אבל מצאתי בספר חסידים וכו'. ע"כ. יע"ש. ודברי הב"ח שציין ביקשתיו ולא מצאתיו. ומ"מ יש להעיר ע"ד הרה"ג הנ"ל שאף לו יהיה מחלוקת הא קיי"ל שהלכה כהמ"ב. וכבר הסכימו האחרונים שהלכה שאף בפוסקים אמרינן כן, והבאתי דבריהם לעיל על דברי הרדב"ז. אך בנידון זה י"ל שהיתה אשתו אוננת, וסבר דלא אמרינן הכהמ"ב באונן, וכמו שכתב מר"ן ב"י. ועיין מה שכתב הרב דבר משה (סי' עב). ומשום הכי כתב שאסור בנידו"ד. וגם בשו"ת מהר"ם דפוס פראג (סי' קנט) כתב בשם רבינו ברוך מריזברג שאסר על מי שאינו יודע שהוא אבל להזמינו לסעודה, שאסור לתת לו דבר האסור לו. וראייתו נלאיתי לכתוב. ע"כ. ואמנם אפשר לומר שאבילות דרבנן, וממילא הולכים בדרבנן להקל. ונהי שיום מיתה וקבורה דאורייתא, אבל שאר ימים דרבנן. אבל באנינות מנ"ל וכו'. ע"כ [ואנוכי הרואה בשו"ת רב פעלים (חלק א יו"ד סי' מז) שהביא דברי הראנ"ח (חלק ב סי' צג) שלא מהני תנאי דלאו כו"ע ידעי ואיכא מראית עין. כיע"ש. ודברי הכנה"ג שנסתפק אי מהני מחילה. כיע"ש. ודעת הרב בית עובד לאסור במחילה. ודברי החת"ס (יו"ד סי' שכד). ונטה קו להתיר אפילו באונן וכמו שכתב בשו"ת תשובה מאהבה (סי' שמא וסי' שפ) ויעשו המכירה בקנין סודר משליח בי"ד. ובספר חיים ביד (סי' קכה אות ב) ציין להרב יקהל שלמה קמחי שהעיד בשם הרב זכר דבר שכן מנהג קושטא לקנות מהאונן ושכן עשו שני המאורות הגדולים מהר"א די טולידאנו והרב בכר דוד בעל ספר דברי אמת ובהשמטות ציין לפת"ש סי' תל"א. ומסיק שהמורה כך יש לו על מה לסמוך].

ערוך השולחן שחשש משום מראית העין ודחיית דבריו

וראיתי אחרי רואי בערוך השולחן (סי' שפ אות כו והלאה) שהביא דברי השו"ע הנ"ל שכשידוע שהשותפות על שמו, ויש לו חלק במה שעושים בימי אבלו, לא מהני אפילו בצנעה. ומה שנוהגים לכתוב שטר מכירה וכו', נהי דמהני לגוף השותפות, עדיין לא מהני להסיר מראית העין. וגם מה שפסק מהרש"ל בתשובה (סי' סז) להקל לפתוח החנות לאחר שלושה ימים. כיע"ש. זה נגד דברי הרמב"ם שפסק להדיא שנועלים חנותם כל שבעה. ויש ללמד זכות וכו'. וכמו שכתב בחת"ס (סי' שכד) וכו'. ע"כ. וכיוצא בזה כתב בפת"ש בשם שו"ת הראנ"ח (חלק ב סי' צג) שאפילו אם התנו מתחילה שאם יארע אבל לאחד מהם יעמוד השני בחנות ויתעסק בשותפות ויקח כל הריווח, והשותף יקח שכר שבוע אחר שכנגדו, עכ"ז אסור. משום לאו כו"ע ידעי מתנאי שעשו ביניהם. ואע"ג שמצאנו בשותפות בין גוי לישראל בשבת שלא חיישנין בזה למראית העין, שאני שבת שהוא בכל שבוע, ואמרי אינשי שבודאי התנו ביניהם. משא"כ אבלות דלא סברי אנשי שהתנו ביניהם. ע"כ. ע"ש. ומ"מ ק"ל על דברי הערוך השולחן. שכן מהרש"ל חושש למראית העין בדרבנן, וכמו שכתב בפרק כ"ה (סי' נב) ומייתי לה הש"ך ביו"ד (סי' פז ס"ק ו). אלא שבכאן אתי עלה מצד הפוסקים המתירים בסחורה, ואין אוסרים כי אם במלאכה. ואין הכרע בתלמוד בפרט זה. כיע"ש. וא"כ איסורא ליכא, מראית עין מנ"ל. ואחזו אחריו הגרע"ק והבל"י, ובחכמת אדם (כלל קסד סעיף טו) ושכן פשט המנהג כדברי מהרש"ל. ובמצבת משה (אות ד) שהיינו מרביעי ואילך. כיע"ש. וצ"ל שלא חשו כל הני רבוותא למראית העין אפילו בפרהסיא. וכש"כ בעושה בצנעא בתוך ביתו מטעם שאין איסור סחורה ברור. ואע"פי שכבר נהגו לסגור חנות השותפים אפילו בעוסקים בסחורה ולא במלאכה, מ"מ איסור סחורה אינו ברור לאסור על השותף עכ"פ לאחר שלושה ימים, וממילא אין לחשוש למראית העין. ובפרט למה שכתב החכמת אדם שכבר פשט המנהג כדברי מהרש"ל, שנעשה כהיתר ואין לחוש למראית העין.

הכרעת ההלכה

ובכל אופן נראה לדינא שאין להקל בזה אלא במקום שיש מנהג ברור לנהוג כדברי מהרש"ל. ומה גם שדעת השו"ע שאין להקל בפרהסיא כלל, ויש סוברים שלא אמרינן הלכה כהמיקל באבל כנגד דברי השו"ע . ומכש"כ שלא אמרינן כן במקום שהמנהג להיפך. ורק במקום שנהגו בקולא זאת יש לסמוך להקל במקום הפסד.