חיים יוסף/איסור מלאכה/סעיף ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

ד. תוך שבעה ימי אבלות שאסור במלאכה ובסחורה, מותר לאחרים לעשות בשבילו מלאכה וסחורה בדבר האבד, וכגון שאם לא יעשה יפסיד היבול או השדה או כיוצא בזה. ובסחורה שאם לא ימכור עכשיו יפסיד מהקרן, או בזמן שיש אפשרות לקנות בזול או למכור ביוקר, יכול לקנות או למכור על ידי אחרים.

מחלוקת בגמרא בדין מלאכת דבר האבד באבל[עריכה]

במשנה מו"ק (יא, ב) מי שהפך את זיתיו ואירעו אבל או אונס או שהטעוהו פועלים, טוען קורה ראשונה ומניחה לאחר המועד דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר זולף וגומר וגף כדרכו. ע"כ. ופרש"י אירעו אבל – בשאר ימות השנה שלא סמוך לרגל. ואינו יכול ליתנם על גבי הבד, לפי שאבל אסור בעשיית מלאכה. ע"כ. ובגמרא (שם) פתח באבל וסיים במועד. אמר רב שישא בריה דרב אידי זאת אומרת דברים המותרים בחול המועד אסור לעשותם בידו בימי אבלו. אבל אחרים עושים לו. רב אשי אמר לא מיבעיא קאמר. לא מיבעיא בימי אבלו דמדרבנן הוא ושרי, אלא אפילו במועד דאיסור מלאכה מדאורייתא, במקום פסידא שרו רבנן. תניא כוותיה דרב שישא בריה דרב אידי דברים שעושין לאבל בימי אבלו, כגון זיתיו הפוכין וכדו לגוף ופשתנו להעלות מן המשרה וצמרו להעלות מן היורה ומרביצין לו שדה משתגיע עונת המים שלו. רבי יהודה אומר אף זורעין לו שדה ניר ושדה העומדת לפשתן. אמרו לו אם לא תזרע בבכיר תזרע באפל, אם לא תזרע פשתן תזרע ממין אחר. רבן שמעון בן גמליאל אומר זיתיו הפוכין ואין שם אומן אלא הוא, כדו לגוף ואין שם אומן אלא הוא, פשתנו להעלות מן המשרה וצמרו להעלות מן היורה ואין שם אומן אלא הוא, הרי זה יעשה בצינעא. יתר על כן אמר רבן שמעון בן גמליאל אם היה אומן לרבים וספר ובלן לרבים והגיע עת הרגל ואין שם אומן אלא הוא, הרי זה יעשה וכו'. ע"כ.

מחלוקת הראשונים בדבר[עריכה]

ומבוארת מחלוקת רב שישא ורב אשי. דס"ל לרב שישא שחילוק יש בין אבל למועד, ולאו כי הדדי נינהו. ולכן פתח באבל וסיים במועד להשמיענו חילוק שביניהם. שבמועד מותרת מלאכת דבר האבד ע"י עצמו, ובאבל רק ע"י אחרים, וכמו שכתב הריטב"א בחידושיו שם. וכ"כ המאירי בחידושיו למו"ק (יא, ב). יע"ש. וכתב הריטב"א (שם) דהלכתא כרב שישא דתניא כוותיה. ופליגי רבנן עליה דרשב"ג דקאמר שאם אין שם אומן אלא הוא הרי זה עושה. שאל"כ מאי רבותיה דמועד יתר על אבל. יע"ש. אכן הרא"ש (שם ריש פרק ב אות א) הביא מחלוקת בזה וז"ל: הרב אלפסי דילג מקצת דברים השנויים בברייתא ודילג דברי רבי יהודה ודברי אמרו לו משום דהלכה כאמרו לו. נמצא דאין מותר אלא דברים השנויים בברייתא ולכך לא הביא דבריהם ממילא ידענא דאסורין. ועוד לא הביא הא דרבן שמעון בן גמליאל אמר זיתיו הפוכין ואין שם אומן אלא הוא הרי זה עושה בצנעה. וכתב הראב"ד איכא מ"ד הלכה כרבן שמעון בן גמליאל דלא פליגי רבנן עליה. והרב אלפסי לא הביא אותה בהלכותיו, אלמא סבירא ליה דלית הלכתא כוותיה. וכן מסתבר מדקתני ואירעו אבל או אונס מותר לעשותו במועד. ש"מ בימי אבלו אינו יכול לעשותו אף בצנעה. דאם איתא דבצנעה מותר, הוה ליה כמכוין מלאכתו במועד, דהא לאו אונס הוא. ועוד אמרינן בפרק בתרא (דף כא, ב) אבל שלשה ימים הראשונים אסור בעשיית מלאכה. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה. ואין לך אבידה גדולה מאבידת גופו. אבל משלשה ימים ואילך ודאי מותר לעשות מלאכה בצנעה בדבר האבד אם אין אומן אלא הוא, שהרי התירו לעשות מלאכה לצורך פרנסתו. ולי נראה לדחות ראיותיו דלא מיקרי מכוין מלאכתו במועד וזה שלא עשה בצנעה אע"פ שהיה מותר לפי שמתוך מרירות אבילתו אין הדעת סובלתו להתעסק בשום מלאכה. ועני המתפרנס מן הצדקה אין כאן אבידת גופו כי הוא ניזון מקופה של צדקה. והוי מסתבר דהלכה כרבן שמעון בן גמליאל אפילו אי פליגי רבנן עליה. דהלכה כדברי המיקל באבל קי"ל ואפילו יחיד במקום רבים. וכן פסק הרמב"ן ז"ל. אבל רבינו מאיר ז"ל פסק בהלכותיו דלא כרבן שמעון בן גמליאל. ע"כ. ומבואר שלדעת הרי"ף ומהר"ם אין האבל עושה כלל מלאכה, ואפילו בדבר האבד. וגם הרמב"ם השמיט דין זה, וכמו שהעיר בתפארת שמואל (ע"ד הרא"ש שם). ע"ש. והראב"ד בחלקות ישית למו בין שלושה ימים ראשונים שאסור האבל לעשות בעצמו, לבין שאר ימים אם הוא מלאכת דבר האבד ואין אומן אלא הוא. וכעת ראיתי בשו"ת יביע אומר (חלק ד יו"ד סי' ל אות ג) שמצינו לרבינו ירוחם (שם דף רלה, ד) שהראב"ד פסק כהרי"ף שאפילו אין אומן אלא הוא אסור עד שלשה ימים. מכאן ואילך אם אין אומן אלא הוא, והוא דבר האבד, בצינעא. כדאמרינן לקמן (כב) גבי אין לו מה יאכל. ע"כ. ולכאורה אינו כן. שמדברי הב"י (סי' שפ) מוכח שלדעת הרי"ף והרמב"ם אין הבדל בין שלושה ימים ראשונים לבין שאר ימי האבלות. וז"ל בב"י שם: ורבינו ירוחם (נתיב כח חלק ב רלו, א) כתב אם אין שם אומן אלא הוא והוא דבר האבד, יש מפרשים שעושה בצנעא אפילו תוך שלשה ימים הראשונים של אבלותו, ויש מפרשים שאינו עושה אלא אחר שלשה ימים. עכ"ל. ולענין הלכה כיון דהרב רבינו מאיר מסכים לדעת הרי"ף והרמב"ם הכי נקטינן. עכ"ל הב"י. הרי שאין דברי רבינו ירוחם אמורים אליבא דהרי"ף כלל וגם דברי הראב"ד י"ל שלא בשיטת הרי"ף אמרם. וצ"ע .


מחלוקת שו"ע ורמ"א בפסק ההלכה[עריכה]

והנה בשו"ע (סי' שפ, ה) פסק בזה"ל: אסור לעשות מלאכתו ע"י אחרים (אפילו עובד כוכבים) אלא אם כן הוא דבר האבד. שדבר האבד מותר לאבל לעשות ע"י אחרים. אפילו דבר האסור במועד משום טירחא, מותר. ואפילו הוא מעשה אומן. הגה: וי"א דאם לא יוכל לעשות ע"י אחרים והוא דבר האבד, מותר לעשות האבל בעצמו, ולאחר שלשה ימים הראשונים יש להקל. ואפילו תוך ג' והוא הפסד מרובה. עכ"ל. ומלשון בעלי השו"ע נראה שחלוקים בדין זה. שלפי מרוצת לשון מר"ן ז"ל נראה בהדיא שע"י עצמו אינו עושה כלל. ולהכי בא מור"ם ז"ל וסברת המקילים עמיה שכל שאין אחרים לעשות מלאכתו, עושה ע"י עצמו בדבר האבד. ואע"פי שמשמע שדינא הכי אפילו ביום ראשון, חזר לסייג דבריו שיש להקל לאחר יום שלישי, או אפילו תוך שלושה בהפסד מרובה. ובאמת שסברת מר"ן מלבד שיש לתלותה במה שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם דברי רשב"ג במו"ק הנ"ל, הלא כ"כ להדיא הריטב"א בחידושיו למו"ק הנ"ל, שלרבנן דפליגי אדרשב"ג וס"ל כרב שישא, אפילו כשאין מי שיעשה מלאכתו הרי זה לא יעשה, ולא חשו על איבוד ממונו. כיע"ש. וכפי זה חייבוהו רבנן לאבד ממונו משום אבלו. וכעין זה הקשה מר"ן עצמו בכסף משנה ע"ד הרמב"ם (הלכות אבל פרק ו, ט) וז"ל: על כל המתים כולן רצה ממעט בעסקו רצה אינו ממעט. על אביו ועל אמו ממעט בעסקו. עכ"ל. והקשה בכ"מ מקור הדין ברייתא במו"ק (כב, ב) ופירש"י בסחורה. והתוס' (כז, ב ד"ה 'ממעט') העמידוה בדבר האבד גם לדעת רש"י. ומעתה קשה שלפי זה מיירי בתוך שבעה שאסור במלאכה אא"כ בדבר האבד וע"י אחרים. ותמיהא לי מילתא היאך אפשר דעל אביו ואמו חייבוהו חכמים לאבד נכסיו, שלא תיעשה מלאכת דבר האבד אפילו על ידי אחרים. ותו דלישנא דימעט משמע שיעשה העסק אלא שימעט בו. לכך נ"ל דהיינו דומיא דמאי דתנן בפ"ק דתעניות (דף יב, ב) גבי תעניות שגוזרים על הגשמים עברו אלו ולא נענו ממעטין במשא ומתן. והשתא אתי שפיר דאחר שבעה מיירי, שהוא מותר בעשיית מלאכה, וקאמר דעל אביו ואמו ממעט במשא ומתן כל שלשים יום. וכן נראה שהוא דעת רבינו שלא כתב זה אצל דברים הנוהגים תוך שבעה שנתבארו בפרק ה, וכתבו בפרק זה שנתבארו בו דברים הנוהגים תוך שלשים. עכ"ל. ומעתה תקשה לן על מש"כ מר"ן בשו"ע שהרי בתוך שבעה איירינן ובכל אבלות ולא רק באבל על אב ואם. ואי אמרינן שגם לאחר שלושה ימים ראשונים וכשאין אחר אפילו הכי אין האבל עושה בעצמו, א"כ הדרא קושיא לדוכתא, למה יחייבוהו לאבד כל ממונו בשל אבלותו. וצ"ע.

הכרעה להקל במקום הפסד גדול[עריכה]

ומ"מ לדינא נראה להקל במקום שיש הפסד גדול ופסידא דלא הדרא, וכגון שאם לא ישקה שדהו בעונת המים ואח"כ לא יהיה לו מים להשקותו, או שצריך לקצור או לקטוף ואם לא יעשה עכשיו יפסד היבול, וכן כל כיוצא בזה. שכיוון שהרא"ש והרמב"ן והטור ומור"ם ז"ל פסקו להקל, ובהדיא פירש הרא"ש דהלכה כרשב"ג שמיקל באבלות. ואע"פי שי"ל שרבנן פליגי עליה, אנן בדידן קיי"ל דהלכה כהמיקל באבלות אפילו ביחיד נגד רבים, וכמו שכתב הרב גינת ורדים (יו"ד כלל ה סי' ז), וכ"כ הגאון בעל שד"ח בשו"ת מכתב לחזקיהו (סי' יא דף נז, ג) והלאה. כיע"ש. וכן מצאתי להגאון בעל חכמת אדם במצבת משה (אות ז) שפסק להקל אפילו אין הדבר האבד אצלו אלא אצל חברו. כיע"ש. וציינו הגרע"ק בהגהותיו לשו"ע (יו"ד סי' שפ). יע"ש. וכי תימא שטעם מה שהחמירו יותר באבל מבחוה"מ להתיר דבר האבד רק ע"י אחרים הוא כמו שכתב בשו"ת הרשב"ש (סי' ריד) כי בחוה"מ כולם אסורים במלאכה, ואפילו אמירה לגוי אסורה וכו'. לפיכך כשהתירו דבר האבד לגמרי התירו. דמאי חזית שבעל המלאכה לא יעשנה ואחרים יעשוה בשבילו. אבל באבל הוא לבדו אסור במלאכה וכו"ע שרו. לכן במלאכתו שהיא דבר האבד כל שאפשר שתיעשה ע"י אחרים לא תעשה על ידו. ע"כ. ועיין כיוצא בזה בריטב"א מו"ק (יא, ב). הרי שפתיו ברור מללו שאם אינה נעשית ע"י אחרים תיעשה על ידי האבל בדבר האבד.

דברי החיד"א שאין אומרים הלכה כמיקל באבל כשדעת מר"ן ברורה[עריכה]

ואולם חזות קשה הוגד לי שכלל דידן שהלכה כהמיקל באבלות הוא דווקא כשאין דעת מר"ן ברורה לפנינו. אבל אם יש בדבריו הכרע לאו כל כמינן לומר כלל זה נגד הוראות מר"ן ז"ל שקיבלנו הוראותיו. וכמו שכתב החיד"א במחב"ר (או"ח סי' תקמח) שלא אמרינן הלכה כהמיקל באבל נגד מר"ן. ושכ"כ הרב דבר משה (יו"ד סי' פט). ע"כ. והסכים בזה בספר שו"ג (או"ח סי' תקמח אות חי). כיע"ש.

הסוברים שאומרים הלכה כמיקל באבל אף נגד מר"ן[עריכה]

והנה מקום אתי להעיר קצת ע"ד מרן החיד"א זלה"ה. שאע"פי שכדבריו נמצא ג"כ בספר יצחק ירנן על הרי"צ גיאת (עמוד סא). ע"ש. מ"מ בשו"ת דבר משה (חלק יו"ד סי' פט) מבואר כל בתר איפכא. שתלה דין אי אמרינן מקצת לילה כמקצת יום באבל במה שאין המנהג להסתפר בעומר אלא בל"ד בבוקר. ואי אמרינן מקצת לילה כמקצת יום, אפשר להסתפר בליל ל"ד. ושכך פשט המנהג כדברי מר"ן. וממה שתלה שכן המנהג כדברי מר"ן ז"ל נראה שדווקא משום שכך פשט המנהג כדבריו. אבל בלאו הכי אמרינן הלכה כהמיקל באבל אפילו נגד מר"ן ז"ל. ואע"פי שקיבלנו הוראותיו. וכן נראה עוד ממה שכתב הדבר משה (סי' פ) שאע"פ שפסק מרן (סי' שצז) שמתאבלין ע"פ גוי מסיח לפי תומו, הלכה כדברי המיקל באבל וכו'. ע"ש. ועיין להגאון השדי חמד בשו"ת מכתב לחזקיהו (דף נח, ג) מש"כ ליישב דברי מרן החיד"א בזה. שכשם שטרח הדבר משה לבאר שבמקומו קיבלו הוראת מר"ן ז"ל בספירת עומר שלא להחשיב מקצת לילה וכו' וכנ"ל, כך לא אמר החיד"א דבריו אלא למקום שפשיטא לן שקבלו עליהם הוראות מר"ן ז"ל, ובעלמא היכא דלא ברירא לן מלתא דמנהגא נקטינן כמר"ן ז"ל שקבלנו הוראותיו כולל בהלכות אבלות. עכת"ד. יע"ש. וכפי זה דווקא כשאין מנהג אחר לא אמרינן הלכה כמיקל באבל נגד השו"ע. אולם בשו"ת עבודת השם (חלק יו"ד סי' יט) כתב דנקטינן דהלכה כדברי המיקל באבל אף נגד מרן. ע"ש. ואיכא רבים וטובים דס"ל כן. ואמרינן הלכה כהמיקל באבלות אפילו נגד דעת מר"ן. וכמו שהעלה הרב טהרת המים בשיורי טהרה (מערכת א אות עד ואות פה) ושכן כתב הרב מקנה אברהם (מערכת ה דף לג, ב). ע"ש. וע"ע בשו"ת ישמח לבב (בליקוטים דף סא, ג) שקבלה בידם דאמרינן הלכה כהמיקל באבל כפסק הרמ"א אפילו נגד דעת מרן. ע"ש.

דעת היביע אומר שאין אומרים הלכה כמיקל באבל נגד מר"ן[עריכה]

ואמנם הגאון יביע אומר (חלק א יו"ד סי' כה אות יד) לדרכו הולך שבכל מקום הלכה כדברי מר"ן ז"ל שקבלנו הוראותיו. וכתב וז"ל: ומ"מ לפענ"ד נראה שהעיקר להלכה בזה כדברי מרן החיד"א ז"ל שאין לומר הלכה כדברי המיקל באבל נגד השו"ע. וכ"נ בשלחן גבוה או"ח (סי' תקמח ס"ק יח), וכן העלה הרה"ג ר' אפרים לניאדו בשו"ת דגל מחנה אפרים (חלק יו"ד ס"ס ב) שאין לומר הלכה כדברי המיקל באבל נגד דעת מרן. ע"ש. וכן נראה בשו"ת ראש משביר (חלק או"ח סי' כו), ועיין בשו"ת אהל יצחק (חלק חו"מ סי' פט). ע"ש. ומה גם שיש הרבה שסוברים שאין לומר הלכה כדברי המיקל באבל בפוסקים. וכמ"ש הקרבן נתנאל (סוף מו"ק אות מ) בשם המהרשד"ם ומהר"א ששון (וכן הובאו בשו"ת דבר משה סי' פ הנ"ל. ע"ש). וכ"כ להדיא בתשובת הרדב"ז חלק ג (סי' תקנח). ועיין בשו"ת זרע אמת חלק ב (חלק יו"ד סי' קסא). ע"ש. ולהכי תסגי לן להקל בדבר שלא נפסק להלכה בשו"ע. וזה ברור. עכ"ל.

דחיית ראיית היביע אומר מדברי השולחן גבוה[עריכה]

אכן מה שנסתייע מדברי הרב שולחן גבוה (או"ח סי' תקמח ס"ק יח) שאע"פי שהכהמ"ב מ"מ אנו אין לנו אלא דברי המחבר. כיע"ש. נראה שבאותו פרק היו בהסתר ממנו לפי שעה דברי הרב שו"ג (יו"ד סי' תא אות יז) שלמרות הוראת מר"ן המפורשת לומר צידוק הדין גם ביום שא"א תחנון, ואע"פי שקבלנו הוראותיו של רבינו, מ"מ הלכה כהמיקל באבלות. ועוד שכל דבר שתלוי במנהג לא אמרינן קבלנו הוראותיו של רבינו, ואמרינן שהקבלה קדמה להוראותיו. וכמש"כ בכללי השו"ע (סי' טו). כיע"ש. ע"כ. ואמנם הגאון בעל יביע אומר כל רז לא אניס ליה והביא דברי הרב שו"ג ביביע אומר (חלק ד יו"ד סי' כט אות ו). כיע"ש. ורק לפי שעה לא עמדו הדברים נגד עינו הבדולח.

הכרעת ההלכה[עריכה]

ולעצם הדין עיניך רואות שרבים ושלמים פסקו להקל באבל גם נגד מר"ן ז"ל, ואפילו שלא במקום מנהג. וכדמשמע מדברי השו"ג שחילק ראיותיו לשניים. דקיי"ל הכהמ"ב, ועוד שהמנהג הוא שלא כדברי השו"ע. ולכאורה בחד מנייהו סגי. אלא קמ"ל שכל אחד בפני עצמו יש בו כדי סמיכה, וכש"כ שניהם ביחד.

ספק ספיקא להקל[עריכה]

וגם הגאון בעל יביע אומר יודה בכאן שיש מקום להקל ע"פ מה שכתב בעצמו (חלק ד סי' כט) שאם יש ספק ספיקא נגד מר"ן ז"ל, יש להקל באבלות אע"פי שקבלנו הוראותיו. יע"ש. וכפי מה שהבאנו סברת הפוסקים בנידו"ד יש לפנינו עכ"פ ס"ס. דשמא הלכה כהסוברים שאומן עושה אפילו ביום ראשון, וכמו שכתב הרא"ש, וכן דעת הרמ"א בשו"ע. ואת"ל שהלכה כדעת הרי"ף והרמב"ם האוסרים ע"י עצמו בכל אופן, שמא הלכה כהמתירים לאחר שלושה ימים, וכדעת הראב"ד והרמ"א. ויש לצרף עוד דעת הסוברים שבמה שפסק הרמ"א נגד מר"ן ז"ל באבלות אמרינן הלכה כהמיקל באבל, וגם דעת הסוברים דבכל אופן אמרינן הלכה כהמ"ב ואפילו נגד מר"ן ז"ל. וע"כ אף שלא מלאני לבי להתיר לאבל לעשות מלאכה בעצמו, ואפילו במקום הפסד ודבר האבד, עכ"ז מיום שלישי ואילך המיקל לא הפסיד. וסמיכה גדולה יש לו על פי כלל דידן דהלכה כהמיקל באבלות, ובלבד שיעשה בצנעא.