חיים יוסף/איסור מלאכה/סעיף ג

ג. מכבדים ומרבצים ומבשלים בבית האבל. ואפילו אישה אבלה מותרת בכיבוד הבית ובבישול ובהצעת המיטה לבעלה שאינו אבל. ומשרתת בבית אחרים מותרת בכל המלאכות שרגילים בהם לצרכי הבית.

מקור הדין

במועד קטן (כז, א) תנו רבנן: מכבדין ומרביצין בבית האבל ומדיחין קערות וכוסות וצלוחיות וקיתוניות בבית האבל. עכ"ל. וכ"ה במסכת שמחות (פרק ה, יא). ע"ש.

משרתת בבית אחרים – דעת תה"ד ומהרי"ק להתיר

וכתב תה"ד (סי' רפט) וז"ל: יראה דשרי אפילו היא משרתת בחנם וכל שכן בשכר. וכמדומה שכך נמצא שאחד מהגדולים הורה כך. ונראה ראייה מהא דמייתי ביורה דעה תניא כבוד הבית והדחת כוסות והצעת המיטה אין בהם משום מלאכה לאבל. עכ"ל. ונראה דנקט הני לרבותא אע"ג דאין בהן חיי נפש כל כך. כל שכן אפייה ובישול. ובהגה"ה במיימון כתב נמי דמותר לאפות פת מק"ו דיו"ט. ומדיליף לה מיו"ט אלמא דשרי לאבל לעשותם אפילו לאחרים כמו ביו"ט. עכ"ל. ע"ש. ובמהרי"ק (שורש לה) נשאל אם האשה אסורה בימי אבלה לאפות ולבשל. והשיב שאין איסור בדבר. ומההיא דשמחות אלו דברים שאין בהם משום מלאכה כבוד הבית והדחת כוסות והצעת המטות, שמשמע דוקא הני אבל לא אפייה ובישול, נלע"ד דאדרבה נקט הני לרבותא. דס"ד דדמו טפי למלאכה, וגם דליכא בהו צורך כולי האי דאפשר בלא כבוד הבית והדחת הכוסות. או אפילו את"ל דלא אפשר בלי הדחת כוסות, אשמועינן דאע"ג דאית להו כוסות אחריני מודחים ונקיים אלא דניחא ליה לאישתמושי בהני, אפילו הכי שרי. כדקאמר דאין בהם משום מלאכה כלל. וכן גבי הצעת המטות איכא למימר בכה"ג. וגם מטעמא דידך דכתבת דלא עדיף מיו"ט דהותר בו צורך אוכל נפש. דאע"ג דפליגי אמוראי במועד קטן פרק מי שהפך (דף יב) אי מחמרינן באבל יותר מבחולו של מועד, ואיכא מ"ד דמחמרינן. וכן פסקו הפוסקים לאסור באבל אפילו דבר האבוד ע"י עצמו כי אם על ידי אחרים . מ"מ איכא למימר דע"כ לא פליגי אלא לענין חולו של מועד, אבל להחמיר טפי מביו"ט בהא מודה לאידך דפליג עליה, דאין להרחיק מחלוקתן כ"כ. דאם לא כן לאשמעינן רבותא טפי. עכ"ד. וכ"כ ב"י (יו"ד סי' שעח) ובשו"ע (שעח, ז). וכן פסק בשו"ע (שפ, כב) וז"ל: כבוד הבית הדחת כוסות והצעת המטות אין בהם משום מלאכה לאבל. וכן מותר לאשה לאפות ולבשל בימי אבלה. וכן אשה המשרתת בבית בעל הבית אחד ואירעה אבל, מותרת לאפות ולבשל ולעשות שאר צרכי הבית. בין שהיא משרתת בחנם בין בשכר. עכ"ל.

דעת הרמ"א לאסור וביאור הט"ז לדברי הרמ"א

איברא שמור"ם ז"ל הוסיף מדיליה וז"ל: שמה שמותרת לעשות היינו כל הצריך לה. אבל מה שאינו צריך לה אסור. כיע"ש. ומוכח שרק מה שנחוץ לה ולבני ביתה, אבל לא בשביל אחרים. ובהגהתו נעשה חולק ע"ד מר"ן שמוכח מלשונו שגם לאחרים עושה, ואפילו בשכר. והט"ז (שם ס"ק א) כתב לבאר שאע"פ שבסעיף יז פסק שאם האבל מושכר למי שהוא אחר לא יעשה מלאכה בימי אבלו. כיע"ש. התם מיירי במלאכה גמורה. משא"כ צורכי הבית שמותר לאשה עצמה, וע"כ מותר גם למשרתת. אבל מ"מ לא תעשה המשרתת מלאכה שאינה לצורך הבית אלא להרוויח. ע"כ. ושפתיו ברור מללו שיש לחלק בין מלאכות הבית לשאר מלאכות. וכן מבאר בהמשך דבריו לאסור בשמש בית הכנסת שאירע לו אבל שאסור לו ללכת לביהכנ"ס לעשות עבודתו ולשמש בצרכי הקהל. ולא כמי שהורה להיתר, שלא יפה הורה שטעה בטעם זה דהיתר משרתת. עכת"ד. ע"ש. ונראה טעם האיסור בשמש משום שאין זה צרכו שלו, אלא צורך אחרים. זאת ועוד שאין המלאכה הזאת נעשית בביתו, כי אם בביהכנ"ס, וזאת אף למשרתת לא הותר וכמבואר בדבריו. וכמו שפסק בשו"ע (סי שצג, ב) וז"ל: אבל שבוע הראשון אינו יוצא מפתח ביתו. ואפילו לשמוע ברכות חופה או ברכות המילה. עכ"ל. ואעפ"י שהרמ"א שם כתב שהמיקל לצאת בלילה מפני הצורך, לא הפסיד. כיע"ש. הרי בהמשך דבריו כתב והא דאסור לצאת חוץ לביתו היינו דוקא לטייל או למשא ומתן וכדומה. ע"כ. וזאת המשרתת למה תצא מהבית בימי אבלה. אך מ"מ דברי התה"ד המפורשים ליהוו תיובתיה. שבפשיטות נקט דשרי לאבל לעשות לאחרים כדין יו"ט. כיע"ש. והיה נראה להליץ בעד הט"ז שלא הותר לאבל צאת מפתח ביתו וכנ"ל.

קושי בדברי הט"ז – שו"ת לחמי תודה

אלא שראיתי למהר"י באסאן בשו"ת לחמי תודה (סי' ז) שהשיג על הט"ז שאילו היה רואה דברי התה"ד היה רואה שמתיר למשרתת בחינם וכש"כ בשכר. ובהגה"מ כתב שמותר לאפות פת ק"ו מיו"ט. וכפי זה אין הטעם משום שמותר לבעלת הבית לעשות לעצמה, ומדמים המשרתת לה. ומה שכתב התה"ד כש"כ בשכר. טעם הכש"כ משום שלפירש"י כשהאבל מושכר אצל אחרים מותר במלאכה כדי שלא יפסידו הבעלים. ואע"פי שהרא"ש חולק בזה, שלדעתו קולא גדולה היא להתיר בפרהסיא משום הפסד של בעה"ב, מ"מ לא משום הפסד הפועל כתב רש"י אלא משום הפסד של בעה"ב. ומצינו שהפועלים מקצרין בתפילתן משום הפסד של בעה"ב. וכדאיתא בטור או"ח סי' קצא ובב"י שם. וזה שכתב התה"ד וכש"כ בשכר [שיש הפסד לבעלים ולאבל]. וכש"כ בשמש ביהכנ"ס שיש בזה ביטול במלאכת שמיים. ואם משום שיוצא מביתו, איסור זה לא חמיר כולי האי, וכמו שפסק רמ"א שבלילה המיקל לצאת לא הפסיד. וכל הטעם כדי שלא ישכח אבלותו, וא"כ ילכו עימו שניים. ובביהכנ"ס יתבודד במלאכתו המותרת כמו שהוכחתי, שאין בה שום קפידא ורבים צריכים לו. ואפילו תימא שאפשר להיעשות ע"י אחרים. וי"ל שלא הכל בקיאין במלאכה ובצרכי ביהכנ"ס כמו שהוא בקי. ובר מן דין אפילו היתה זאת מלאכה שאסורה לאבל, הלא כבר אמר רשב"ג בפרק מי שהפך (מו"ק יב, א) שאם היה אומן לרבים והגיע זמן הרגל ואין אומן אחר אלא הוא, הרי זה יעשה. ואע"פי שהרי"ף והרמב"ם לא פסקו כן, מ"מ הראב"ד כתב שדברי הרי"ף אינם נראין לו. והרמב"ן פסק כרשב"ג. וכתב הרא"ש שמסתבר כדבריו. וכן אמרינן בלימוד תורה שאבל אסור בו, ואם רבים צריכין לו מותר. ואע"פי שהרי"ף ס"ל להחמיר גם בזאת, והרמב"ם פסק כוותיה. ונראה שיש לחלק עוד במלאכת קודש כגון השמש הבא לפאר בית אלוקינו וכו'. עכת"ד. ע"ש.

הכרעת הפוסקים בדבר

וכן בקודש חזיתי בשו"ת יביע אומר (חלק ז יו"ד סי' מג) בהערות שכתב בגליון ספר נוה שלום להגאון רבי אליהו חזן זצ"ל שבאות כז הביא מ"ש בספר כסא אליהו יו"ד (סי' שפ) בתשובת הרה"ג ר' ידידיה ישראל, בן המחבר, להתיר לשוחט מתא שאירע לו אבלות ואין שם שוחט אחר לצאת לבית המטבחים ולשחוט אחר שלשה ימים לאבלו מפני כבוד השבת. וע"ז כתב הגאון הראש"ל שליט"א: וכן הורתי למעשה בהיותי משרת בקודש במצרים קהיר בשנת תש"ט לשוחט מתא רבי מסעוד אלבאז ז"ל שאירעו אבל ולא היה שם שוחט ירא שמים כמוהו, שיעלה לשחוט לצורך הצבור. דדמי למ"ש מרן בשו"ע (סי' שפ, יב) שמותר לאשה אבלה לאפות ולבשל ולעשות כל צרכי הבית. ואף השחיטה צורך אוכל נפש היא. איברא דהט"ז שם כתב יש מי שהורה לשמש של בהכ"נ שאירע לו אבל שילך לבהכ"נ ולשמש כל צרכי הקהל. ולא טוב הורה. כי טעה בטעם ההיתר כאן. שהרי אינו אלא כשאינה יוצאת חוץ מהבית רק עושה צרכי הבית וכו'. ע"ש. אולם הגאון מהר"י בסאן בשו"ת לחמי תודה (סי' ז) השיג על הט"ז בזה והעלה להתיר לשמש בהכ"נ אבל ללכת לבהכ"נ להכין הנרות ולעשות כל צרכי בהכ"נ וכו'. ע"ש. והובא בפתחי תשובה שם. וכן הסכים במסגרת השלחן (דף קצא, ב). וכ"כ בשו"ת זרע אמת חלק ב (סי' קו). וכן פסק הגר"ש קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (חלק יו"ד סי' יז) לגבי שוחט מתא. ועוד הארכתי בזה בתשובה בס"ד והעליתי כאמור. ואכמ"ל. עכ"ד הרב יביע אומר שליט"א. ואנוכי חזון הרביתי בשו"ת זרע אמת (חלק ב סי' קן [ומה שנרשם בשו"ת יביע אומר הנ"ל ס' ק"ו ט"ס היא]) שתמה ע"ד הרמ"א שמתיר למשרתת לעשות רק מה שצריכה לעצמה. כיע"ש. שמה שמחלק בזה אינו נובע מדברי מהרי"ק (שורש לה). שכיוון שהניח יסוד שכל מה שמותר לעשות ביו"ט מותר לאבל לעשותו, הרי פשיטא שמותר לבשל ולאפות גם לאחרים. ואולם יש לומר שטעם ההיתר משום שאע"פי שיש לו כוסות אחרים לא ניחא ליה לאישתמושי בהו, הא אם ניחא ליה אסור לשוטפן שאין לו צורך בהן. וכפי זה י"ל שלבשל ולאפות לאחרים אם אין לו צורך בזה אסור. וכמו ביו"ט שאסור לבשל בשביל גויים או לצורך חול. וכפי זה יפה הגיה הרמ"א שרק לצורך מותר. אבל מ"מ קשה למה בדין המשרתת לא הגיה כלום. ועוד שכפי פירוש זה לא יתקיימו תשובת מהרי"ק ותשובת התה"ד ביחד. שלפי פירוש זה בדברי מהרי"ק אסור למשרתת לעשות לאחרים, שאינו לצורכה. ולבעל תה"ד מותר. ונמצאו סותרות זו את זו. ואילו הרמ"א פסק כשניהם. אך באמת דרך זאת אינה נכונה. שבאמת גם מהרי"ק וגם תה"ד סוברים שכל מה שמותר לאבל לעשות לעצמו מותר לו לעשות לאחרים. והכל עשה יפה בעט"ו מר"ן השו"ע. ותשובות מהרי"ק ותה"ד כאחד ישכונו. ודברי הרמ"א מוקשים כנ"ל. ולהליץ בעד הרמ"א צ"ל שמה שכתב באופן שמשמע שאסורה בדבר שאינו לצורך, היינו שאינו לצורך ימי אבלה אלא לאחר מכן. שאז ודאי איסורא איכא כמי שמבשל מיו"ט לחול. ודברי הט"ז לאחר המחי"ר צ"ע. שודאי אין טעם היתר המשרתת משום שדימוה לבעלת הבית, אלא משום שדומה למלאכת יו"ט. וכפי שראיתי למהר"י באסאן בשו"ת לחמי תודה (סי' ז) שגם הוא השיג על הט"ז בזה. והתיר לשמש להכין נרות ביהכנ"ס בימי אבלו, וכש"כ שיש להתיר לאשה לאפות ולבשל בימי אבלה. עכת"ד.

הכרעת ההלכה

וכפי כל הנ"ל נראה בבירור דעת הפוסקים שמשרתת יכולה לבשל ולאפות בשביל אחרים אפילו בשכר בימי אבלה, וה"ה שמש בית הכנסת, ואע"פי שאין המלאכה נעשית בביתו. שגם אם יש חולקים בזה, הלכה כהמיקל באבלות. וכן עיקר להלכה ולמעשה.