חיים חדשים/עתיד תנועתנו בגולה/ד

מן הנמנע היא, כי פרוצסים היסטוריים כה מקיפים ומעמיקים יחולו בתנאי קיומה החברתיים והכלכליים של האומה ולא יתנו את אותותיהם גם בחייה התרבותיים. אולם תכנית פעולתה התרבותית של תנועתנו בגולה גם היא פרי מים "שלפני המבול", זמנים פרי-היסטוריים, כאשר דעת-הצבור היהודית בשטח זה היתה מרוכזת כולה בשאלת השפות – שתיהן אינן אלא אחת, "יידישיזם", "העבראיזם" העבראיזם איבולוציוני", ועוד נוסחאות-קסם ממין זה: ידן על העליונה – על גבי הנייר. אבל בחיי היהודים הולכת ומתרחשת בינתים התפתחות העלולה להרחיב את כל הססמאות האלה שנתחבבו עלינו כל כך.

כדי להבין כראוי עד היכן מגיעה סתירה הזאת שבין הפרוגרמה והחיים – יש לדעתי לחזור במחשבה לאותו המצב התרבותי שבו נולדה בעם שאלת השפות ונעשתה לנקודת-הכובד התרבותית של התנועה הלאומית למפלגותיה. אם נשוה את מצבנו התרבותי מלפני דור אל מצבנו התרבותי בהווה – נראה, להפתעתנו, כי במשך שלושים שנותיה של התנועה הלאומית היהודית המאורגנת לא ביצרנו את עמדתנו התרבותית-הלאומית ולא צברנו אוצרות תרבותיים. אדרבא, אם נוציא מכלל החשבון הזה את ארץ ישראל, במקום שבמשך התקופה הנדונה הלך וגדל מרכז עברי חי – יצא לנו, כי לא התבצרנו כלל בעמדת התרבות הלאומית, ולא עוד אלא שהלכנו ונדלדלנו בכל רחבי הגולה. אפשר שהתעשרנו בנכסי תרבות חיצוניים ובבטויים חיצוניים לשם שאיפותינו התרבותיות: אפשר שכותבים ומוציאים לאור מספר גדול יותר של ספרים וכתבי עתים מאשר לפני שלושים שנה, והספרים וכתבי העתים עולים בצורתן המפוארת על אלה שילצאו לאור קודם; יש לנו שעורי ערב ובתי-ספר ממינים שונים, יש לנו קלובי-"פאן" ואיגודי-סופרים רבי-חבירם, אחדים מהאמנים שלנו, מסופרינו ופסלינו – זכו לשם אירופי, כביכול. אולם יש מקום ששם נדלדלנו ואיבדנו עמדות חשובות לאין ערוך, וזוהי קרקע התרבות, מקום השרשים ושדה הגידול לכל סוג של תרבות. את מצבנו התרבותי בגולה אני רואה היום כעץ-פרי מגודע המוטל על הארץ וילידם קוטפים את פירותיו המציצים מבין הענפים.

הקרקע של תרבותנו הלאומית – בין מבחינת עברית ובין מבחינת היידיש – היתה עוד לפני דור אחד אדמת עדית העושה פרי בשפע. נכסי היצירה העברית, יצירותיה של רוח האומה במשך המון דורות, שמשו מסורת-תרבות חיה לגבי מיליונים מבני העם, אשר חיי מחשבתם והרגשתם היו חדורים מסורת זו. רבים מהם, אולי הרוב הגודל, עברו את כל מחזור החנוך הלאומי שבחדר ובישיבה, ולאשר נשאם גורלם – אם היו לפועלים חקלאים בארץ ישראל או לסטודנטים באוניברסיטה בברן או לעתונאים בניו-יורק, – נשאו אתם את הקרן הקיימת של מסורת-התרבות העברית החיה. לפיכך גם תנועת המרד נגד תכנה המסורתי של התפתחות התרבות העברית, גם תנועת ההשכלה והלאומיות המודרנית, גם יצירתם של ברדיצ'בסקי, ש"י איש הורביץ וברנר, – כל אלה היו בעיניהם רק חוליות חוליות בהשתלשלותה האורגנית של מסורת רוחם. אולם – חשוב אולי מקבוצות-האינטליגנציה היא ההמון של "יהודים סתם", אנשים קטנים ובינוניים הקשורים קשר אמיץ לתרבות העברית, אלה שכותבים היו את מכתביהם בעניני מסחר ותעשיה בשפה עברית בעלת צביון מיוחד, ובשבתות ומועדים פנו בערגה מיוחדת לקריאת ספר או עתון עברי. כדי למדוד את כוחו התרבותי של הדור ההוא – כדאי להציג פעם את השאלה: כמה ממחנה החלוצים בישוב העברי בארץ, כמה מאנשי העליה השניה וממחוללי תנועת הפועלים בא"י, באו לפנה הנדחת הזאת בתורכיה האסיאטית בדרך ישרה – מהישיבה? ומי יגיע כמה מכוח התמדתם העקשני – שבא לידי גילוי במשך ארבעים השנים שבין הביל"ו וההצהרה – יש לזקוף לחשבון נכסי-הרוח של התרבות העברית אשר כל אחד ואחד מאלה נשאם בקרבו?

והוא הדין ביחס לכוחה ומקוריותה וכנותה של סביבת היידיש מלפני דור אחד – גם זה הוא למעמלה מכל ספק. כשם שדרכו של היחיד הביאה אותו באופן טבעי למוסדות החנוך העברי, ובין כתליהם עברו עליו הימים המכריעים של התפתחותו הרוחנית – כן גם השפה היהודית המדוברת שלטה בדרך הטבע בעיירה היהודית, בתחום המושב, ברחוב, בית ובשוק. אי אפשר לקרא כרך אחד מכתבי מגדלי מבלי להכיר על ידו בטבעיותה ובמקוריותה של סביבת היידיש בתקופה ההיא. וכאשר העיירה היהודית התחילה לזוז ממקומה ועברה ימים וארצות אל מעבר לאוקינוס – נישאה אתה גם שפת העם המדוברת. במשך שנים מעטות צף ועלה מעבר לים האטלנטי מרכז חדש בן מיליונים של מהגרים יהודים מכל פנות אירופה המזרחית, ובגיטו של המהגרים האלה זכתה השפה המדוברת לתור-זהב, לעונת-שגשוג בלתי-משוערת. עתונים גדולים נוסדו. ספרים חדשים יצאו לאור, בתי-תיאטרון הוקמו. מתוך מסיבה חברתית-אוביקטיבית זו עלתה שאלת השפות המתחרות ונעשתה, כביכול, לשאלה המכריעה המרכזית בפרובלימה שלנו. והמחנות נחלקו מסביב לשאלה זו.

אולם אותה מהפכה סוציאלית וכלכלית, שעברה עלינו מאז ושברה את קו ההתפתחות שהסתמן לפני שלושים שנה, היא גם הפכה מיסודה את המסיבה הזאת. ולפיכך גם הנוסחאות הנושנות בתכניתנו התרבותית אינן מתאימות עוד לתפקידנו בשעה זו, וגם הן נקראות כדוקומנטים מימי עבר קדומים, כשמציגים אותן כנגד מציאות חיינו התרבותיים. ואין זה כלל פלא. פלא הוא שיש להתווכח על כך דוקא עם אלה המכריזים על עצמם כעל נגועים במרכסיזם. קיומה של השפה היהודית כשפת המון היהודים במזרח אירופה, כמו כן ההשתרשות העמוקה של חייהם הרוחניים במסורת התרבות העברית – השתים האלה היו בגדר האפשרות בשעה שהיהודים חיו חיי התבודדות יחסית, כל זמן שבארצות אירופה המזרחית לא התפתח עדיין משטר קפיטליסטי בכלל או שארצות אלו לא עבור עוד ראשית תקופתו הקדומה והבלתי-מפותחת של המשטר הזה. קיומה של השפה היהודית כשפת ההמון של יהודי אמריקה היה בטויה של תקופת ההגירה ההמונית. סוף סוף מוכרחים להודות כי לשון ותרבות, – לשון בבחינת שפת דבור להמונים ותרבות בבחינת נכסי-מסורת החיים במחשבה ובהרגשה, – "אינם ענינים העשויים להוצר או להבטל לפי אות-נפשו של מישהו, אין זה דבר התלוי באגודות עתונאים או קלובים דרמטיים או הסתדרויות מורים; הללו צריך שיהיו להם ראשית כל שרשים בקרקע הפורה של תנאים חברתיים וכלכליים, ושתנתן להם על ידי כך ערובה לקיום והתפתחות". ובשעה שהלאומים היהודים למפלגותיהם ומחנותיהם המשיכו להצביע על דבר החלטות מצלצלות בעניני התרבות והשפה, בשעה ש"יידישיסטים" ו"העברעאיסטים" המשיכו להלחם איש ברעהו בחרף נפש, – הלכו מגמות ההתפתחות החברתית והכלכלית והשמיטו את הקרקע גם מתחת לרגלי מסורת התרבות העברית החיה וגם מתחת לשפת המוני-העם היהודית.

שפת-העם היהודית ושפת-התרבות העברית בארצות מזרח אירופה שמרו על קיומן והתפתחו, כאמור, בתקופה שהמגע-ומשא הכלכלי של היהודים עם העולם הבלתי-יהודי היה בלתי-תדיר ובלתי-מורכב, ובשעה שהתרבות הלאומית של עמי הרוב היתה ברובה תרבות אכרים שלא התעוררו עדיין להכרה עצמית היסטורית ושלחייהם הרוחניים לא היה משום כך כוח משיכה רב. ואולם באותה שעה ובאותו מקום שהתנאים האמורים הולכים ומשתנים–מתחוללת מהפכה גם בחייה התרבותיים והרוחניים של האומה העברית^[1]. והתנאים האלה הולכים ומשתנים לעיניו ברוב בארצות העיקריות שבאירופה המזרחית: המשק הקפיטליסטי המתהווה גורם למגע ומשא קרוב ותדיר, התנועה הלאומית בקרב עם-המדינה ובית-הספר המדיני-לאומי יוצרים אימפולסים חדשים לחיי-התרבות של העם השולט בארץ, האמנציפציה האזרחית, המשמשת בטוי לתקופה כזו, מסירה את מחיצת ההפליה החיצונית שבין היהודים ועם-המדינה, בקרב עמי הרוב מתעוררת שאיפה להבליע, לפחות את הדור הצעיר של היהודים בתוך תרבותם המתגברת. במקום שהולכת ונוצרת רשת של בתי-ספר ממלכתיים בשפת-המדינה ונקבע חוק של חינוך כללי – שם מתמוטטת והולכת, בהכרח התנאים, עמדת המונופולין של היידיש בתורת שפת-העם ושל העברית בתורת שפת הרוח של העם. היהודי הצעיר, הגדל היום באחת הארצות האלה במזרח אירופה, מוצא גם ביצירה התרבותית של עמי המדינות האלה מרכז משיכה חזק. לא רק השפה הפולנית והרוסית, אלא אפילו הרומנית, ולא כל שכן הצ'כית והאונגרית – משפיעות היום על הנוער היהודי השפעה תרבותית חזקה הרבה יותר משאנו מוכנים לתאר לעצמנו. במקום שהולכת ומתפתחת הנהלת-עסקים מודרנית, שם הולכות ונעלמות לאט לאט הנהלת הפנקסים העברית או היהודית וחליפת המכתבים בנוסח המסורתי. בזמן שהאוניברסיטה הפולנית תופסת את מקומה של הישיבה או את מקום האוניברסיטה הגרמנית, שבחורי הישיבה היו נוהגים להמלט אליה אחרי שקצצו בנטיעות,–הרי מובן ששפת אוניברסיטה זו חודרת למעמקי הויתור הרוחנית של הדור היהודי הצעיר. גזרים גזרים נקרעים מגופו החי של הוי העם – אך לפנינו הכרח אשר אין להמנע ממנו ואשר מלחמת הקיום הכלכלי בלבד גזרה אותו על יהודי הגולה. בעוד אנו רבים על נוסחאותינו – החיים עושים את שלהם. אם נשוה את הנוער הבא עתה לא"י לעומת חברי העליה השניה – נצטרך להגיע לידי הכרה, כי עמוקות הן מאוד התמורות שחלו בינתים בתבנית רוחו של הדור הצעיר בישראל. כשמציגים מול אוצרות המסורת התרבותית וההויה העממית את התרבות שאינה אלא פרי שיעורי-הערב, או אפילו פרי חיי-הקיבוצים ב"השומר הצעיר" או ב"גורדוניה", או פרי הגימנסיה העברית בגולה – רואים מה דלים הערכים הלאומיים שהבאנו אתנו אם כי מצד שני ישנם היום בידי הנוער שלנו ערכים חיוביים חשובים, שהם פרי מגע טבעי אל התרבות האירופית. הסך-הכל, העולה מתוך בדיקת עמדתו התרבותית של היהודי במדינות החדשות במזרח אירופה, הוא כזה: מיום שנוצרו המדינות הלאומיות החדשות אולי לא התחזקה תנועת ההתבוללות הסוביקטיבית, הטמיעה מתוך הכרה, – אדרבה, התנועה הלאומית היהודית היא היא המושלת בכפה, באופן רשמי ופורמלי, בחיי היהודים. היהודים הם אחד הלאומים שבאה עליהם הסכמה מצד המשפט הבין-לאומי. אולם ההתבוללות האוביקטיבית הלכה והתגברה ללא מעצור.

יהודי רוסיה הסוביטית נמצאים גם בשטח זה, כמובן, במצב מיוחד; אבל גם כאן אין להטיל ספק בדמיון היסודי המסתמן בגורלו התרבותי של העם העברי בברית הסוביטים בהשואה אל היהודים בארצות אחרות, אולי השאלה היא כאן מחודדת ובולטת יותר, לאחר שמביאים בחשבון כי הפוליטיקה הלאומית של ברית הסוביטים נותנת ליהודים – בגבולות היידיש – ביתר דיוק, כי שאלת השפה והתרבות איננה במהותה הראשונית שאלה פוליטית-משפטית, כי אם שאלה סוציאלית. הזכות לבית-הספר היהודי אינה מעכבת את הפרוצס של רוסיפיקציה אשר תקף את הנוער היהודי ברוסיה ביתר עוז – לרגלי התפוררות העיירה, לרגלי הנדידה לכרכים, לרגלי המשך המהפכה. ושפת המהפכה הרוסית ותרבותה אינה לא יידיש ולא טטרית, זוהי שפתם של לנין, בוכרין וסטלין, שפתה של האינטליגנציה המהפכנית הרוסית, שפתם של הפועלים, האכרים והחיילים הרוסים והאוקראינים. אולי כדאי לציין, כי גם המהפכה הצרפתית הגדולה – אשר הביאה את זכויות האזרחות ליהודי צרפת לפני מאה וחמשים שנה – השפיעה השפעה דומה לזו. עוד בשנת 1791 הופיעו החיבורים הראשונים מצד היהודים – ביחוד מעטו של יצחק בר לוינסון – אשר הבליטו את הצורך לעזוב את הלשון המשובשת השגורה בפי היהודים, לתרגם את התנ"ך לשפת ה"אומה הסוברינית" ולהקים בי-ספר בשפת המדינה. אין לראות בכך אך ורק רצון להתבוללות מצד היהודים, יש כאן גם כוחן של סיסמאות השויון והאחדות השולטת ברוח בני האדם בכל תקופת מהפכה ומשטר הדיקטטורה הקיים ברוסיה מחויב על פי טבעו להגביר את מגמת הטמיעה. כי גם בשטח התרבותי השפעתו של משטר הדיקטטורה מוכרחה להיות השפעת-ריכוז. מה הכרח לו בעצם לדור היהודי הצעיר ברוסיה הסוביטית שישמע את עשרת הדברות של הקומוניזם מפי "הנביאים האחרונים", אנשי הסקציה היהודית, אם בכוחו להקשיב לקולות ולראות את הברקים על ידי הרס סיני עצמו? איני יודע אם ימצא בכלל מישהו שיפקפק, כי גם ברחבי ברית הסוביטים – על אף האבטונומיה התרבותית, הרחבה למדי, שבה זוכו היהודים על פי החוק – הלך והתקדם הפרוצס האוביקטיבי של רוסיפיקציה, ביחוד בקרב הדור הצעיר שגדל בימי המהפכה, וכי פרוצס אוביקטיבי זה של התנכרות הלך והתגבר בלי הפסק גם בקרב אלה שהתחנכו בבתי-הספר האבטונומיים. האם ימצא מישהו שיטיל ספק בדבר, כי חייו הרוחניים של הדור הצעיר היהודי מתרחשים יותר ויותר בתוך תחומה של התרבות הרוסית?

ואשר לארצות הברית – אחזור כאן על שורות אחדות אשר כתבתי בנידון זה במכתבי על היהדות האמריקנית:

"כל הבא לאמריקה כמסתכל בלתי משוחד ובלי דעה קדומה... יראה בודאות גמורה, כי גורל היידיש נחתם. כונתי ליידיש כשפת העם, שפת-החיים, לשון יום יום, בעבודה ובחיי מסחר, כלומר היידיש כציויליזציה חיה. יתכן שיש עוד כיום אנשים רבים האורגים להם חלומות מחלומות שונים. אפשר ליסוד חברות לתרבות ולנהל תעמולה. יכולים גם להרבות ככל האפשר במשלוח ילדים אל בתי-הספר שלאחרי הצהרים וללמדם בזיעת אפים קרוא וכתוב יידיש. יכולים להראות באצבע על המהדורות מרובות-האקסמפלרים של העתונות היומית ביידיש, ויתכן שמצב זה ימשך עוד שנים. כל זה אינו משנה כמלא הנימה, לא בעובדה אף לא במגמת ההתפתחות. שפת החיים של היהדות האמריקנית, שפת יום יום, לשון המשחק, העבודה והסמחר היא כיום בחלקים מכריעים השפה האנגלית, ההולכת וכובשת מיום ליום. והעיקר, עם הפסקת ההגירה נקבעו בהחלט וללא מפלט הגבולות המתימטיים לקיומה של היידיש כשפת העם. ימים ספורים... בארץ כאמריקה, ארץ הקפיטליזם המפותח והמבוגר ביותר, שכל יחיד ויחיד שבה נגרף בנחשול מלחמת הקיום האכזרית, שכל השעשועים, הספורטים, התיאטרונות ואמצעי התנועה פתוחים בה לרוחה להמון העם – הכוח המושך של התרבות האנגלית משפיע בה כאבן שואבת ובמידה עצומה... על אחת כמה וכמה מושפעים על ידה המוני היהודים הישובים בכרכים הגדולים – כמעט 75 אחוז של כל יהודי אמריקה, אם לא למעלה מזה מרוכזים בעשר הערים הגדולות בארצות הברית... בתקופת ההגירה החפשית אפשר היה במקצת לחפות על השפעת החוקים האלה של הטמיעה הלשונית. אפשר היה במקצת לחפות על השפעת החוקים האלה של הטמיעה הלשונית. אפשר היה לפחות לאחז את העינים ולומר שכל מהגר חדש משמש תריס לנכסי היידיש באמריקה... אבל לאחר נעילת השער נתגלה מיד בבהירות איומה שאין ליידיש שרשים בתנאי הקיום המיוחדים של היהדות האמריקנית... והמשבר של המעבר לאנגלית כשפת החיים החל בכל עוזו.

ההתפתחות הסוציאלית והכללית במשך הדור האחרון החישה איפוא את התפוררות יהודי הגולה מבחינת הלשון והתרבות. מצב הסתירה, שבו נמצאים היהודים לגבי התקדמות החברה והמשק הסובבים אותם, מגביר מצדו את התפוררות הזאת. מלחמת הקיום נעשית בכל מקום – גם ברוסיה הסוביטית וגם בארצות הברית, גם במדינות הלאומיות החדשות וגם במערב אירופה – קשה יותר ויותר ומחייבת את היהודים בתוקף משנה שיסתגלו ויתאימו את עצמם לתרבות סביבתם. האם אין להסיק מסקנות מעובדות אלו לגבי פעולתה התרבותית של תנועתנו בגולה? המותר לנו להסתפק בזה שנגרר אחרי המאורעות ונעלה גרה של נוסחאות מצלצלות מימי מלחמת השפות?

זוהי המסקנה העיקרית שיש, לדעתי, להסיק מהתמורות שחלו בחייו התרבותיים של העם היהודי – כי נקודת הכובד של הפרובלימה התרבותית שלנו איננה טבועה עוד בשאלת השפות ובכלל. השלאה האמתית, העומדת לפנינו בכל רחבי הגולה, היא שאלת ביצור עמדתנו התרבותית-הלאומית – בהתאם לעובדה שתחום שפתח-החיים היהודית הולך ונכבש מיום ליום וחייו הרוחניים של הדור היהודי הצעיר מתגשמים יותר ויותר מחוץ לגבולות המסורת התרבותית של עמנו. שאלה זו היא רק בשורה השניה שאלת הצורה, ואולם בשורה הראשונה היא שאלת התוכן. לפיכך נקודת הכובד של הפרובלימה עוברת לשטח הערכין. הדור היהודי הצעיר מקבל – במידה ההולכת ורבה – את הערכים המכריעים, המעצבים את דמותו הרוחנית, מבית-האוצר של התרבות הזרה. איזו ערכים תרבותיים – היסטוריים או אנושיים-כלליים – יש בכוחנו לתת לדור הזה, ערכים אשר ישוו משקלם למשקל נכסי-הרוח האירופיים והאמריקניים וימשכו את הדור כאבן השואבת לתרבות הלאומית, – אם לא בבחינת תרבות של יום-יום, הרי לפחות בבחינת תרבות של החיים הפנימיים? בארצות שונות אנו לוחמים על בית-הספר הלאומי האבטונומי: באיזה תוכן לאומי ואנושי עלינו למלא את בית-הספר הזה, בכדי שחינוך לאומי-אנושי זה בתוך סביבה זרה יהיה שקול בערכו כנגד עשרה של תרבות-הרוב ושפה יצירתה?

התפתחות הדברים מציגה לפנינו – בעל-כורחנו – את גורלם התרבותי של יהודי אירופה המערבית כמורה-דרך לגורל העתיד של כל היהדות. נלמד מנסיוננו ההיסטורי בתחום חייהם של אלה: התנועה הלאומית עיכבה ואפילו הדפה לאחור את תנועת ההתבוללות הסוביקטיבית, את הטמיעה מתוך הכרה, אולם דבר ההתבוללות האוביקטיבית לא נשתנה ע"י כך. השאיפה לתרבות לאומית – בבחינת פרוגרמה – הקיפה חוגים רחבים. בבחינת פרוגרמה היא אפילו אל נצטמצמה בגבולות המחנה הציוני. ברם מצד שני, מבחינת תוצאותיה של שאיפה זו, מבחינת המציאות התרבותית–הפרוגרמה לא פעלה הרבה, אפילו בקרב ציונים מובהקים ועקביים במובן האידאולוגי כציוני גרמניה. די לקרוא את כתבי היינריך היינה כדי לדעת כמה הדור השלישי לאחר משה מנדלסון, דור של שמד בהמון והשליות-טמיעה קיצוניות, היה קשור לאוצרות התרבות העברית יותר מאשר הדור השלישי לאחר משה הס, דור בעלי התשובה ונושאי דגלה של התנועה התרבותית העומדת לפנינו בגולה אינה, במובנה האמתי, תעמולה לששה, כי אם פירושה הוא: כיצד לעצב את הדור הצעיר שיחפש וימצא את הפתרון לשאלות חיוניות ומסובכות המעיקות עליו – גם בשטח התאבקותו האנושית-הכללית (מעבר לעבודה ולקרקע! המשבר בחיי המשפחה המודרניים!), גם בשטח הויתו הלאומית (מצבו בין עמי הרוב! הערך היחסי של שווי הזכויות!) – דוקא בתחום התרבות הלאומית והחנוך הלאומי ולא בתחום התרבות חזרה.

אין כמובן להתעלם משאלת השפה. אולם לאחר שנקודת-הכובד בפרובלימה התרבותית שלנו עוברת לשטח בירור חדש, בירור תכנם של תרבותנו וחנוכו – עתידה שאלה זו, לדעתי, להפתר מאליה. והייתי מתכחש למציאות הדברים – כפי שאני רואה אותם – אלמלא הוספתי: להפתר בכוון להגברה מתמידה של יסודות השפה העברית בחנוך הלאומי ובחייהם התרבותיים של יהודי הגולה. אבל הכרה זו אינה עוד סיסמת מלחמה מופשטת, ילידת ריב השפות, כי אם פרי שיקול-הדעת המנסה לקבוע את מגמות ההתפתחות האוביקטיבית בחיי העם. בתוקפה זו, שבה מתפורר והולך תחום השפה הנבדל והמסוגר של יהודי הגולה, שני גורמם הם המכריעים את כף המאזנים בקביעת מגמות ההתפתחות הזאת. מצד אחד: העובדה שמסורת התרבות הלאומית כינסה בתחומי העברית את כל יצירתה הרוחנית של האומה – למן התנ"ך, האגדה והמדרשים ועד אחד-העם וברדיצ'בסקי, למן שירת ישראל בספרד ועד מנדלי וביאליק; ומצד שני: העובדה ששפתה של ארץ ישראל, וביחוד שפתו של הפועל העברי בארץ, היא העברית. משני הגורמים האלה נאצלת השפעה טבעית ביחוד על הנוער היהודי בגולה, זה השואף לחיי עבודה ועצמיות תרבותית.

לא נגעתי כאן אלא בשני סעיפי-פעולה הקובעים את דרכה של תנועתנו בגולה: הפעולה הכלכלית והפעולה התרבותית; נסיתי רק להראות, בסמכי על עובדות החיים, כמה רחוקות הנוסחאות השגורות בפינו – מתמול שלשום – ממציאות חיינו, כמה רבה תהום הסתירות בין הרגלי מחשבתנו ובין התפקידים הממשיים העומדים לפני תנועתנו בכל תפוצות ישראל. מובן מאליו שהשפעתן של כל העובדות היסודיות האלה אינה מצטמצמת בשום אופן בגבולות הסעיפים הנזכרים. אילו בדקנו את יסודות שיטתנו הפוליטית בגולה – כפי שהיא הולכת ומסתמנת במסגרת תנאי – קיומנו – היינו מוצאים, כי גם אלה שונים בקוים מכריעים ממה שתארו לעצמם ראשוני התנועה לפני שלושים שנה. אין עוד להעלים עין מהעובדה שאת הכלל היהודי, המפורד בין כל לאומי עולם, קשה מאוד לדחוק לתוך סכימה אחת, שאפשר לתרגמה לתכנית מאוחדת של פעולה פוליטית. הדרגות השונות של התפתחות המשק, ההבדל באופי הישובים היהודיים, המשטר החברתי השונה וחוקת המדינה השונה – כל אלה קובעים גם שיטות פעולה מיוחדות ומותאמות לתנאים. למעשה מודות מפלגותניו בגולה באמת הזאת – די להשוות זו לזו את הפרוגרמות הפוליטיות שלנו באמריקה, במערב אירופה ובארצות המזרח. ברם להלכה עוד לא העיזו לנגוע בשאלות הצפונות באמת המעשית הזאת. האפשר לעצום את העינים בפני כל אלה, לנהל משא ומתן כאילו לא קרה דבר, לנסח "פרוגרמות" ו"פלטפורמות", להסכים ולהשלים, להתפשר ולהתאחד? אשרי המאמינים בשחור הכתוב על גבי לבן ואינם נדחפים לשעות אל החיים עצמם וללמוד את תורתם מפיהם. אבל את התנועה הציונית-הסוציאליסטית בגולה הם דנים מראש לאי-פוריות ושיתוק, לחיי זוית ומריבות טפלות.

1. במקום שהתנאים הישנים ממשיכים את קיומם, כמו במובן הידוע בליטא או בבסרביה, ניכרת גם מגמה להתבצרותה של העמדה התרבותית היהודית, גם מבחינת קיומה של השפה היהודית וגם מבחינת גידולים של בתי-הספר בשפה הרוסית כבשפת דיבורם ותרבותם.