"עובדה עיקרית אחת טבועה ביסוד כל השאלות המניעות כרגע את חייה הפנימיים של אמריקה. זוהי העובדה כי אין בארצנו כיום אף דבר אחד הנעשה באותו אופן שהיה נהוג לעשותו לפני עשרים שנה... אמריקה אינה כבר מה שהיתה לפני עשרים שנה, ואף לא מה שהיתה לפני עשר שנים. תנאי קיומנו הכלכליים נשתנו מיסודם, ואתם ביחד נשתנו כל סדרי חיינו. הנוסחאות הפוליטיות הנושנות אינן מתאימות עוד לתפקידינו בשעה זו, הן נקראות כדוקומנטים מימי-אבר קדומים, הפרוגרמות הנושנות של המפלגות מצלצלות באזנינו כמוצא פיו של דור אשר נשכח כמעט מן החיים" (וודרי וילסון, החרות החדשה)

א[עריכה]

כשנוצרה מפלגת פועלי א"י – גרר אחריו הדבר מיד משבר-מעבר בקרב תנועת העבודה הציונית בגולה. זוהי תוצאה טבעית, ולא היתה כל דרך להמנע ממנה. נקודת הכובד של המפלגות הציוניות הסוציאליסטיות נמצאת היום בא"י – עד כדי כך שאין להם קיום בלי קבוצי-יסוד בארץ. לגבי המפלגות בגולה לא היו המפלגות הארץ-ישראליות – הסתדרותיות ארציות סתם, אלא דוקא קבוצי-יסוד מרכזיים, מחיים ומפרנסים, שמהם ניזונה במידה רבה כל התנועה כולה. משבר-מעבר זה מחויב איפוא להסתיים – במוקדם או במאוחר – בשדוד מערכותיה של תנועת העבודה הציונית בגולה ובשנוי סדרי-בראשית שלה. התנועה בגולה – אם לא להביא בחשבון רסיסי מפלגות שיתבדלו פ הושם – מוכרחה להתרכז מסביב למפלגת פועלי א"י. במלים אחרות: האיחוד בא"י מוכרח לגרום לידי איחוד גם ברחבי הגולה. ובאמת לא עברו ימים רבים לאחר ועידת היסוד של המפלגה המאוחדת בארץ – עד שהתחיל משא ומתן דומה לזה בארצות שונות, ובראש וראשונה באמריקה. נראה כי משא ומתן כזה מתנהל בשעה זו גם בפולין, בגרמניה ובלטביה.

יתכן כי בדרכו של המשא ומתן זה עוד יקומו מכשולים, עכובים, חכוכים, ונצטרך לעבור נקודת-קפאון ותחנות-מעבר שונות. יתכן כי נהיה עדי-ראיה לכל מיני תנועות והויות טכסיסיות, לכל מיני מעשי-נסים של אסטרטגיה מפלגתית, לכל מיני מעשי-נסים של אסטרטגיה מפלגתית, לכל למיני ויכוחים מסובכים בדבר נוסחאות ומלים. יתכן כי הבירורים האלה יעכבו בעד איחוד בגולה במשך שבועות וחדשים ואפילו במשך שנים, יתכן כי צורת האיחוד הממשי שרויה עדין כרגע בערפל. אולם כל אלה אינם משנים את עצם התוצאה, זו הכלולה בתסיסה המרגשת כרגע במחננו במקומות שונים. האיחוד בא"י הפך את שאלת התהוותה של מפלגה ציונית-סוציאליסטית מאוחדת גם בגולה לשאלת זמן גרידא.

אילו הצטמצמה כל הפרובלימה של תנועתנו בגולה בשאלת האיחוד או במריבה על נוסחאות האיחוד, היינו רשאים לישון במנוחה ולסמוך על בעלי-הטכסים המנוסים שבשתי מפלגותיו גם יחד. לאחר שנים אחדות של תרדמת חוני המעגל – לכל המאוחר – היינו מקיצים ומוצאים את האיחוד מוכן ומזומן. אולם לא זוהי בעצם השאלה. השאלה היא אם הפרובלימה של הציוניות הסוציאליסטית בגולה מצטמצמת באמת בסעיפי האיחוד הארגוני וב"חלוקי-הדעות האידיאולוגיים" המסורתיים. תשובה נכונה לשאלה זו לא תמצא, כמובן, אלא בתנאי אחד: שאף אחד מאתנו, בדברו על תנועתנו בגולה, לא יסתפק בתפיסה פורמלית של הדבר, כאילו היה לנו כאן ענין של משרדים ומרכזים ובאי-כוח ומזכירים, ענין של מכונות-כתיבה וחותמות מרובעות ועגולות ונייר בכותרת רשמית ופנקסי חברים. מדובר כאן על התנועה בבחינת כוח הפועל פעולה – באיזה אופן שהוא ובאיזה כוון שהוא – ומשפיע על עצם החיים, הנותן את סימניו במציאות חייהם של המוני העם, כוח השואף לעצב מציאות זו בצלם אלהים חיים ולהדריכה לקראת איזה מטרה ממשית בעולם הזה.

מבחינה זו של תנועה חיה ויוצרת אין להעלים עין מהעובדה, כי האיחוד בגולה הולך ונבנה על יסוד השונה בתכלית שנוי מן היסוד שעליו הוקמה מפלגת פועלי א"י. גם בא"י בכלל ובחיי צבור הפועלים בארץ בפרט ישנן עליות וירידות, עונות שפל ועונות גאות, תקופות של התרחבות וכיבוש עמדות חדשות ותקופות של דכוי-נפש ואדישות, תקופות ביצור ותקופות בצורת. אולם דבר אחד אינו מתחלף בין בעת הגאות ובין בעת השפל: זהו כוחה החיוני של העבודה עברית. חיי העבודה, חיי יום-יום נמשכים והולכים בין אם יעלה הברומטר הפוליטי בין אם ירד, ובחייו היום-יומיים של הישוב – שאינם ניתקים ונפסקים אף לרגע, אפילו בימי מהומות ופרעות – הרי העבודה העברית מהווה את העובדה הגדולה המובנת מאליה ואת הכוח הגדול שגם הוא אינו עלול להפסק אף לרגע אחד. מטעם זה נשארת תנועת הפועלים בא"י גם בימי אין חפץ ואדישות – הכוח המכון והמרכז בקרב הישוב, כוח החיים הפועל בכל שעה ובכל רגע ואינו זקוק כלל שיכריזו על קיומו וימדדו את גבורתו. האם אופשר לומר כדברים האלה גם על תנועתנו בגולה? אני מסופק אם ימצא מי-שהוא שישקיף אחורנית על השנים שלאחר המלחמה ויעיז לומר, כי התנועה הציונית-סוציאליסטית – בלי הבדל מפלגה ושם – היתה במשך הזמן הזה הכוח המכוון והמכריע בחיי המוני העם היהודי, הכוח החיוני המעצב את ההוי והמראה דרך לעתיד. ישאלו: האם התקיימו במשך הזמן הזה ביהדות הגולה תנועות אחרות שעלו על תנועתנו בכוחן המכוון ובחיוניותן? אולי לא. אבל ה"לא" אינו מעלה ואינו מוריד – וגם אינו מנחם.

במשך השנים האלה גידלה מתוכה תנועתנו בגולה את אלפי הצעירים והצעירות, אשר חלק מהם זכה לעלות לארץ ולהצטרף כחיל מילואים לצבור העובדים. גם התפתחותו של הנוער הנמצא מחוץ למסגרת הרשמית של המפלגות – כמו, למשל, ה"שומר הצעיר" – קשורה בעצם התפתחותה של התנועה הציונית-סוציאליסטית. נוסף לכך: לזכות אחת המפלגות יש לזקוף פעולה פוליטית חשובה – לפי יכלתה והבנתה – שהתבטאה בהגנה על עמדת הציניות בפני האינטרנציונל, בפני מפלגת העבודה בריטית ובפני כחות-חוץ שונים. לזכות המפלגה השניה אפשר לזקוף פעולה תרבותית חשובה – לפי יכלתה והבנתה – שהתבטאה בהעמקת עבודת החינוך העברית בקרב הדור הצעיר. לזכות שתי המפלגות גם יחד יש לזקוף את הדבר שהן רכזו בתוך ההסתדרות הציונית כחות חשובים – כחות נוער וחוגים פרוגרסיביים סתם – מסביב לתכנית ארץ ישראל העובדת.

וכחות אלה הולכים ומתרבים עד היום הזה. זהו סך-הכל. רבים יגידו: סך הכל חשוב למדי. רבים – ואפשר כי מספרם של אלה הולך וגדל – יגידו: זהו כל מה שניתן להעשות בתנאי חיינו בגולה. אולי. אבל – אם כן הדבר, למה לא נאמר בפה מלא כי בגולה יש מקום רק לתנועה ארץ-ישראלית, לתנועה ציונית מכל המינים, אך לא לתנועה השואפת לחדש את סדרי קיומנו בארצות פזורינו? למה לא נאמר בגלוי, כי אין מקום בגולה לתנועה ציונית-סוציאליסטית עצמית? שהרי מבחינת המוני העם בגולה כל התפקידים האלה – תהיה מה שתהיה חשיבותם היסודית – אינם נוגעים אלא בקצה הקצה של החיים. מבחינת חייהם של אלה הלא נשקפה סכנה למפלגות הציוניות-סוציאליות שתהפכנה להיות "תנועה של קרן זוית" (אם להשתמש במבטאו של חים גרינברג).

יש הכרה המכריעה: גם איחודן הרשמי של שתי המפלגות בגולה והקמת המפלגה המאוחדת בכל הארצות – לא ישנו בהרבה את מצב הדברים הזה. נשקפת הסכנה שגם המפלגה המאוחדת תשאר בחיי העם בגולה "תנועה של קרן זוית." הבדלי נוסחאות עומדים בינינו – אבל מה ערך כל הנוסחאות האלה גם יחד לגבי חייהם הממשיים של המוני העם היהודי בשעה זו? מה בצע להעלות גרה ולחזור על מלים שהן בבחינת מטבעות פסולות שחדלו להיות עוברות לסוחר? מה בצע לחדש זכרונות-נעורים ולהעלות צללי מחשבות, שאין מאחוריהם גופים ממשיים במציאות החיים היהודיים? יש בינינו קנאים הרוצים להבליט את הנוסחה של מלחמת-המעמדות לכל דקדוקיה בפרוגרמה של המפלגה המאוחדת העתידה. איני טוען כנגדם אלא טענה אחת: וכי חושבים החברים האלה, כי על ידי כך יעשו את נוסחת-הקסמים המרכזית אשר בפרוגרמה שלנו לשאלת החיים המרכזית של המוני העם היהודי? היכן תנהל המפלגה המאוחדת בגולה את מלחמת המעמדות הממשית, התוכל לנהלה במפלגה יהודית עצמית, בשל מה תהיה מלחמה ובאיזו אמצעים יערכו אותה? יש בינינו קנאים הרוצים להבטיח את מקום הכבוד לשפה אחת או שניה בתוך הפרוגרמה של המפלגה המאוחדת העתידה. ושוב: האם תעלה או תוריד הנוסחה את מצב תרבותנו הלאומית בארצות הגולה? האם תשנה את גורלה של השפה היהודית המדוברת? האם תקיים את הקשר החי שאיננו קיים עדיין בין בתי-הספר העבריים בגולה – העממיים והתיכונים – ובין חיי הסביבה? התקיים נוסחא זו את בתי הספר באין כל קשר ביניהם ובין חיי העם היום-יומיים?

לפעמים, כשבודקים את הפרוגרמות והנוסחאות שעליהן אנו מתוכחים ורבים, נדמה כאילו חזרנו ועמדנו בשנת 1897 – השנה המוזרה והראויה להזכר, השנה שהביאה לנו לא רק את הקונגרס הראשון ואת ה"בונד", אלא עוד כמה וכמה חדשות – את ספירת האולוסים בקיסרות הרוסית ואת האקיטה הגדולה של היק"א בדבר המבנה הכלכלי והחברתי של יהודי רוסיה, – שני דברים שעל יסודם הלכו ונבנו אחרי כן בנינים שלמים, מגדלי-בבל של פרוגרמות, נבואות והנחות – ובגללם הסתעפו מפלגות, התמזגו והתפרדו תנועות. אולם הימים ההם חלפו ללא שוב. קשה לנו, כנראה, להשלים עם העובדה הזאת. אמנם לא עברו יותר מעשרים וחמש או שלשים שנה מיום שטבענו את מטבעות סיסמאותינו החדשות, אך בינו ובין היום הזה רובצת תהום – במובן התפתחות חיי העם היהודי בגולה, – תהום הנראית לפעמים כעמוקה ממאות בשנים. תנאי חיינו הכלכליים, הפוליטיים והתרבותיים – נשתנו מיסודם, וכל ההנחות והפרוגרמות גם יחד – נתבטלו והתנדפו. היהדות הרוסית אינה במציאות. רוסיה בגבולותיה הקודמים אינה במציאות. העיירה היהודית ברוסיה ובפולין הולכת ומתפוררת לעינינו. תחומי הכלכלה היהודית הולכים ומטשטשים במהירות מבהילה. המסורת התרבותית, שקשרה דור לדור מתוך התפתחות אורגנית, נשברת לעינינו ומתגוללת לרגלינו כשברי לוחות מנופצים. האבטונומיה הלאומית אינה עוד הזית-דמיון מפשטת, כי אם נסיון מעשי בארצות שונות, נסיון הניתן למדדיה ולהערכה מדויקת, גם מצד החיוב שבה וגם מצד גבולותיה האוביקטיביים. אמריקה סגורה. אנגליה סגורה. חומות הגיטו של המהגרים בניו-יורק, צ'יקנו ולונדון הולכות ונהרסות לעינינו. בנין ארץ-ישראל איננו מפעל-טרנספורט ענקי להעברת מיליונים לשם פתרון מוחלט של שאלת היהודים – כתכנית אנשי הקונגרס הראשון, – כי אם פרוצס אטי מלא ענויים ומוגבל בהיקפו, הנמשך מתוך תקוה שנמצא בהיקף זה פתרון יסודי ללקויי חיינו וכי נוכל להכין את הקרקע לקליטת המונים בעתיד.

בקיצור: דברי וילסון אשר כתבם – לפני המלחמה – בשעה שיצא להלחם על חידוש יסודותיה של המדיניות האמריקנית, הולמים עכשיו את מצבנו אנו כמעט ללא כל שנוי גירסא: עובדה עיקרית אחת מונחת ביסוד כל השאלות המניעות כרגע את חייה הפנימיים של האומה העברית. זוהי העובדה כי העם היהודי אינו עוד מה שהיה לפני עשרים שנה ואף לא מה שהיה לפני עשר שנים. תנאי קיומנו הכלכליים נשתנו מיסודם ואתם יחד נשתנו כל סדרי חיינו. הנוסחאות הפוליטיות הנושנות אינן מתאימות עוד לתפקידינו בשעה זו. הן נקראות כדוקומנטים מימי עבר קדומים. הפרוגרמות הנושנות של המפלגות מצלצלות באזנינו כמוצא פיו של דור אשר נשכח כמעט מן החיים.

אם יש ברצוננו להפיח רוח חיים בתנועת האיחוד בגולה, עלינו לשכוח שידענו נוסחאות ופרוגרמות בזמן מהזמנים. נטל עלינו לפעול כאילו לא התקיימה עדיין תנועה ציונית-סוציאליסטית בגולה. נטל עלינו לראות את חיי היהודים שבשנת 1930 כמו שהם, ולמצוא להם בטוי מבלי לזכור את הבטויים של תמול ושלשום. אילו הצלחנו למצוא בטוי ההולם את מצבנו כהויתו ממש, היינו מצליחים גם להסיק מסקנות ממשיות ולנסח הוראות חיות ומחיות לפעולתנו בעתיד. דרוש לעשות נסיון ולנתח מחדש ביושר לב את המציאות היהודית בגולה. אפילו אם לא נדע מראש מה תהיינה תוצאותיו של נסיון כזה. אדרבה, אולי כדאי שנציג שאלות מבלי להעמיד פנים כאילו מוכנות כל התשובות, – אולי כדאי לערער מסורת של דוגמות ונוסחאות, לעורר צמאון להכרת החיים כמו שהם וליצירה בתוך החיים ממש.