חיים חדשים/הסוציאליזם העממי של היהודים/ו

את התנועה הסוציאליסטית-עממית הציונית מוכרחים ליצור!

טעות היא לחשוב – וטעות זו נפוצה מאד דוקא בחוגים בעלי הכיוון האידיאליסטי בקרבנו, ביחוד בתוך "הפועל-הצעיר", – כי הכשרת הלבבות, הטפת הרעיון והפצתו – הן לבדן הנן כבר כל הפעולה וכל המפעל כולו. כל אלה אינן בלתי אם הכנה ויצירת תנאים מוקדמים. אבל כל תוכן מוכרח ליצור לו צורה. כל תוכן שואף ליצור את הצורה המתאימה לו, את הכלי שבו יוכל להשאר למשמרת בצורה הטהורה ביותר, להתבטא באופן הברור ביותר. כל רעיון שיש לו שיכות אל חיי האנשים בחברה, שכוונתו היא איפוא להשפיע על החיים למעשה, כל מנת לשנותם או לצור את צורתם ברוחו, – מן ההכרח שיהפך לתנועה כדי שיוכל להתבטא בפעולה על טהרתו ובבירור גמור. רק תנועה יש לאל ידה לתפוש את האנשים, לגעת בלבם עד שהם נתפשים לה. היא היא העושה מן היחידים, נושאי רעיונותיה, צבא-מלחמה, קיבוץ יוצר הנושא בקרבו מידה כזאת של כוחות, שהוא יכול להביא מהפכה בתוך הקיים. יותר מבכל מקום אחר רואים אנו מתוך המהפכה הסוציאלית, המתחילה להתגשם באירופה דוקא בימינו, כיצד אשו של רעיון, שנתלקחה ביחידים מעטים, לוחשת מתחת לאפר, ניזונה ונשמרת במשך כמה דורות, עד שבאה רוח עזה ומלבה אותה לשלהבת עצומה המתפרצת ועולה עד לב השמים ומשמידה את כל מה שעומד לשטן על דרכה. עם-ישראל קם לתחיה. ברגע זה מוכרח הרעיון של הסוציאליזם העממי הציוני להיות לתנועה.

הכרח זה מוצא לו עוד סיוע נוסף בהתפתחות הכרחית אחת בתוך הציוניות עצמה. במידה שהציוניות תיהפך מתנועה למציאות – שהיא מדרגת-ההתפתחות השלישית של האידיאה – בה במידה מוכרחות להתבלט בה בבירור יותר ויותר, בכל גבולות ארגונה, הדיפרנציאציות השונות, מכל הבחינות ולפי כל נקודות-הראות. אם, מצד אחד, נולדות כבר כיום בתוך הציוניות קבוצות מקצועיות, כגון אגודות אינג'ינרים, אגודות טכניקאים, הסתדרויות של מורים, של רופאים, ואגודות מקצועיות של פועלים – הרי מן ההכרח הוא, מצד שני, כי גם מבחינת ההבדלים בהשקפות המדיניות, החברתיות והתרבותיות תתגבש יותר ויותר התהוות הפראקציות השונות. זוהי תופעה בריאה ונחוצה. התחלות לדבר ישנן כבר ב"מזרחי" וב"פועלי-ציון". אבל מלחמת ההשקפות בתוך הציוניות גופה צריכה להתבלט עוד יותר מאשר עד הנה. ומבחינה זו מוטלת על התנועה שלנו ביחוד, בהתאם לכוחה ולמשקל רעיונה, החובה הממריצה והמוחלטת להיות לתנועה בתוך הציוניות, זוהי אותה החובה שדוחפת וממריצה את בעל ההכרה המיוחדת להעמיד את הכרתו זו לעומת כל הקיים.

ואף על פי כן אפשר היה לפקפק, אם כדאי להעמיס על אפּרט-הארגון של הציוניות, העשיר והמסועף יותר מדי גם בלאו הכי, עוד ארגון נוסף אחד, – אלמלא העובדה שרעיוננו כבש לו זה כבר למעשה חוג משלו. בו בזמן מעניין עד למאד, מבחינה פסיכולוגית-חברתית, לראות כיצד דוקא בשנות-המלחמה, עת שהחיבור בין החלקים הבודדים של האומה היהודית היה רופף, נתגלתה אותה התפתחות עצמה בכיוון האידיאה שלנו בכל הארצות שבהן התנועה הלאומית בישראל הכילה בקרבה נוער פעיל או יסודות עממיים באמת. הכוחות ישנם בעין. אין כל ספק, כי אלה הם הכוחות הנלהבים ביותר והרציניים ביותר שבכל התנועה הציונית. כל הכוחות הללו עומדים ומחכים. הם ערים, אך לא מחוברים, ואף על פי שרעיון אחד מלהיב את כולם בפנימיותם, אין להם הכוח להגשים את שאיפתם במלוא הציוניות ובמלוא החיים באותו אופן שהיו ודאי יכולים לעשות זאת אילו התלכדו לחזית אחת. למען עיצוב דמותם של החיים היהודיים בעתיד – מוכרחים הם להתאחד בתנועה הסוציאליסטית-עממית הציונית.

מרכזם וגרעינם העיקרי ישאר גם להלן האיגוד הארצי של "הפועל-הצעיר" בארץ-ישראל. ממנו תינק השקפתנו את הרעיונות המפרים ביותר; בקרבו נולד האידיאל של העבודה, והוא הנהו בא-כוחו של אותו חלק התנועה הנמצא בפנה החשובה ביותר של החזית. "הפועל-הצעיר" הארץ-ישראלי נשען על כתפי אנשים שמשמשים לנו מופת גם מן הבחינה היהודית וגם מן הבחינה האנושית. ואליו גם יעבור תמיד החלק האקטיבי ביותר של תנועתנו. מסביב לו יתרכזו ההמונים העובדים בתפוצות הגולה במובן האידאולוגי, התרבותי והסוציאלי. שמו ודגלו הם המתאימים ביותר בשביל כל התנועה כולה.

כל מי שמכיר את ארץ-ישראל ואת החיים בתוכה, יודע כי "הפועל-הצעיר" הוא מכל הבחינות להקת נבחרים. רשאים אנו, כאן בחוץ-לארץ, להגיד זאת בגלוי, הואיל וחברינו הארץ-ישראליים לא ראו מעולם את הדבר כראות זר-תהילה להתפאר בו, אלא תמיד רק כראות מידה יתרה של עול-תעודה ואחריות. ואולי דוקא משום כך לא יכלו להחליט בנפשם בנקל – תזכר כאן ועידת-ההסכמה של "הפועל-הצעיר" ו"צעירי-ציון" בזמן הקונגרס האחד-עשר – למסור את כוחותיהם הם גם לתנועה שבגולה. מן ההכרח היה בעיניהם כי ירכזו את כל מרצם בבנין הארץ. ואשר לי, חלילה לי מלבטל את החששות האומרים לנו כי ארץ-ישראל זקוקה למיטב הכוחות אשר לנו, וכי בגולה לא נוכל לעשות לעולם יותר מאשר עבודת בדק והטלאה בלבד. ואף על פי כן לא יאמר איש לעזוב לנפשם ולגורלם את ההמונים היהודיים בתפוצות הגולה, ודוקא במידה שהאידיאל הארץ-ישראלי אשר לנו יתגשם יותר ויותר – בה במידה תקבל גם הדאגה לגלות חשיבות גדולה יותר, ושוב לא נרצה לוותר בשום אופן על הנסיון לקשר את הגולה קשר רוחני חזק ובר-קיימא אל ארץ-ישראל, ביחוד מכיון ששני החלקים של חיי-העם היהודיים זקוקים במידה שוה לחלופין של כוחות ואינם יכולים כלל לוותר עליהם. בסוציאליזם העממי הציוני מוכרחות ארץ-ישראל והגולה להתחבר לאחדות בל-תנתק. "הפועל-הצעיר" הכרח לו שיחדל מלצמצם את פעולתו רק בארץ-ישראל בלבד.

החלק הגלותי החשוב ביותר, מבחינת הכמות, של התנועה הסוציאליסטית-עממית האחדותית הזאת – הוא ברגע זה הפראקציה העממית הציונית של "צעירי-ציון" ברוסיה. מתחילה הם היו פשוט קבוצות-נוער ציוניות במזרח. באותם הזמנים, סמוך למהפכה הרוסית הראשונה והבלתי-מוצלחת, כשהריאקציה הצאריסטית העיקה בעריצות-משנה על כל החיים החברתיים, פעלו החוגים הקטנים האלה של נוער ציוני, בחשאי ולפעמים גם מתוך סכנות גדולות, להרים את הציוניות ברוסיה, על אף כל הלחץ והרדיפות, עד לאותה מדרגת ההשפעה שהיא תפשה אחרי-כן בחיי-העם היהודיים. מתוך החוגים האלה יצאו החלוצים, ברובם הגדול, וביחוד הבילו"ים השניים. רק כעבור זמן רב אפשר היה לאחד את כל הקבוצות הקטנות הללו, שהיו פזורות למאות על פני כל רחבי מדינת רוסיה, ורק בזמן הקונגרס האחד-עשר בשנת 1913 נתכנסה הועידה הראשונה של "צעירי-ציון", שקבעה באות-כוח כללית של ההסתדרות והנהיגה עיקרים דימוקרטיים, ציוניים-אקטיביים. רק בשנים האחרונות, בזמן המלחמה, מתחילה ההתפתחות המהירה של "צעירי-ציון" הרוסיים. הם נעשים מפלגה סוציאליסטית-עממית גדולה, הם מכניסים לתוך פרוגרמת פעולותיהם גם פעולות סוציאל-אקונומיות, דימוקרטיות-מדיניות ותרבותיות בקרב המוני-העובדים היהודיים. בועידה השניה, זו שנתכנסה ביוני שנת 1917, הם היו כבר באי-כוחם של ארבעים אלף חבר, ומהם 60 אחוז השייכים לחוגי פועלים ובעלי-מלאכה. גם הקשר הרעיוני עם "הפועל-הצעיר" נעשה בינתיים יותר ויותר חזק מתוך הכרה. התפתחותם לא נשלמה עדיין.

בזה מסתברת גם העובדה כי "צעירי-ציון" בחלקי-המדינה השונים והנפרדים, בעקב המאורעות המדיניים החיצונים, בתחום מדינת רוסיה לשעבר – אין להם עדיין פרוגרמה משותפת ושוה בכל מקום לכל סעיפיה ונקודותיה. "צעירי-ציון" בפולין ובליטא, למשל, שבמשך תקופת הכיבוש הגרמני לא המשיכו את התפתחותם יחד עם החברים שברוסיה, לא הגיעו עדיין למדרגת ה"צעירי-ציוניות" הרוסית. בחלקם הגדול עומדים הם עדיין במדרגת-המעבר. אבל אף על פי שמנותקים היו כמעט לגמרי מן הדופק החזק של החיים ברוסיה המהפכנית, מתבלטות בועידות האחרונות שלהם יותר ויותר הנטיות הסוציאליסטיות-העממיות. אין כל ספק בדבר, כי כל אלה באים ממוצא אחד, בכל תנועותיהם החלקיות מכריעים אותם הזרמים עצמם; כאשר יקום שנית, כפי שאנו מקוים, הקשר החי בין כל המדינות שהוו פעם את רוסיה הגדולה, – ידעו גם הם למצוא את מקומם בתוך כלל התנועה של "צעירי-ציון".

אבל חוץ מכל היסודות האלה מתקרבים לפי דעתי יותר ויותר גם חלקים של מפלגות אחרות ברוסיה אל הסוציאליזם העממי הציוני. "פועלי-ציון" ברוסיה נפלגו בשנים האחרונות לשני מחנות נפרדים ועויינים זה את זה. המחנה האחד הוא מרקסיסטי-אדוק (בזמן האחרון נתחבר באמת באופן רשמי אל הבולשביזם), בעל כיוון חלש מאד כלפי ארץ-ישראל וקיצוני מבחינת הנטיה לאידיש. המחנה השני, "פועלי-ציון רדיקליים",עומד מבחינה סוציאליסטית קרוב יותר אל הסוציאל-ריבולוציונרים, ומבחינה יהודית – קרוב יותר אל הציונות הפעילה העברית. מבחינה מהותית טהורה יש לקוות, למען בירור מכריע ומוחלט של השאלות הסוציאליסטיות בתוך הציוניות ולמען הליכוד של כל הקבוצות בעלות הכיוון האידיאליסטי-סוציאליסטי – כי גם חלקים גדולים מהם יעברו ברגע המכריע אל צבא הסוציאליזם העממי הציוני.

אבל חולית-הקשר בין הקבוצות שביהדות המזרחית ובין "הפועל-הצעיר" הארץ-ישראלי היא האגודה הארצית הגרמנית של "הפועל-הצעיר", שיש לה אמנם יחסים גם מחוץ לגבולות גרמניה לגבי החוגים העומדים קרוב אליה באוסטריה ובדניה, בהולנד ובשוייץ. זוהי זכותה הגדולה והקיימת, כי בתקופה הקשה ביותר של התנועה, בשנות המלחמה, סייעה להכנתה וליצירתה של התנועה.

הסתדרות "הפועל-הצעיר" בגרמניה, שתחילתה היתה קבוצה קטנה מאד בברלין, שאפה למלא עוד תפקיד נוסף ומיוחד. היא עשתה נסיון, וגם הצליחה, לארגן – מצד אחד – את הפועלים היהודים הנמצאים כעת לאלפים בגרמניה ולספחם אל התנועה, ומצד שני – גם למשוך את הכוחות הצעירים מתוך החוגים הציוניים הגרמניים. הנוער הציוני הזה של יהודי-המערב הוא חשוב הרבה יותר בתורת נושאו של רעיון "הפועל-הצעיר" משרגילים לחשוב במזרח, ובהמשך הזמן יוכל לקבל חשיבות גדולה עוד יותר מבחינה זו. בו רכשנו לנו לא רק יסוד עיקרי של תנועתנו לעתיד לבוא, אלא גם חוג אנשים המגשר, במציאות ולמעשה, בין היהדות המזרחית והיהדות המערבית, כלומר – מסייע להקים את האחדות של העבודה הציונית. התפתחותו הרעיונית של "הפועל-הצעיר" הגרמני יונקת מארץ-ישראל יניקה חזקה יותר מאשר התפתחותם של הסוציאליסטים-העממיים שלנו ברוסיה, וביחוד חזקה היא השפעתו של א. ד. גורדון. אבל דרכם הובילה אותם מאליה אל אותן המטרות עצמן – באופן בלתי תלוי ומבלי שגרמה לכך השפעת החברים שמחוץ לגרמניה.

אם נמנה על אלה גם את ההתחלות, הרפות אמנם אך גדלות והולכות, של הסוציאליזם העממי הציוני בקרב "צעירי-ציון" באנגליה ובקרב הסוציאליסטים הציוניים העבריים ובלתי-מרקסיסטים באמריקה, המסורים לארץ-ישראל, – תהיה לנו כל ההכנה הדרושה לשם ייסוד הסתדרות עולמית של "הפועל-הצעיר". מעתה היא יכולה לקום ולהיות. בכל ארצות הגלות, בכל התפוצות ובכל הפנות שבהן יש עוד דופק חי של חיים יהודיים, נתחזק ונתעצם רוחה של תנועתנו.

והסתדרות עולמית זו מוכרחה לבוא. בטרם תבוא השעה המכריעה, בטרם יתחיל הבנין והקמת-ההריסות של חיי-העם היהודיים, מתוך אימוץ כל הכוחות, עם חתימת חוזה השלום. תנועה שמגמתה היא להעמיד את עם-ישראל כחבר יוצר ושוה-זכויות בתוך ברית הלאומים הסוציאליסטים ושיחד עם זה היא תנועה לאומית במעמקיה במובן האמתי והנאצל של המושג הזה. תנועה שאינה בונה ואינה רוצה לבנות את הסוציאליזם שלה על האינטרסים של מעמד אחד, כי אם על חידוש הפרודוקטיביות ועל החיאת העבודה בישראל; תנועה שאמצעיה הם לא שסוי מעמד במעמד ושלטון מעמדי, כי אם יצירת הלך-מחשבות שיתופי ודעה שיתופית בקרב העם. תנועה שמגמתה היא לכבוש את ארץ-ישראל על-ידי כוח-הרצון של האידיאליזם, להוביל את הגולה לקראת עתיד לאומי וסוציאלי ולחדש את התרבות העברית מתוך הכרת האחדות ההיסטורית של האומה. הסוציאליזם העממי הציוני יהיה לתנועה הציונית הגדולה של עשרות-השנים הבאות, אשר תקיף את ההמונים העובדים, את הנוער הסוציאליסטי, את כל היסודות היוצרים של העם.

היא נולדה מתוך צרכיו ומתוך נפשו של העם היהודי לבדו, ולא מתוך נפש זרה וצרכים זרים. ולא זו אף זו: הסוציאליזם היהודי הוא חידוש גמור לא רק בחיינו אנו, אלא גם בתוך הסוציאליזם הכללי. מי שהוא בעל חוש-שמיעה דק, שומע כבר כיום פה ושם צלילים דקים חדשים מתוך מקהלת השירים הישנים של המפלגה הסוציאל-דימוקרטית. מפנה חדש מתחיל לבצבץ גם שם. מפנה שיש עמו רמיזה, כי לעתיד לבוא מוכרחים האידיאלים של העבודה, של הרצון ושל הדימוקרטיה היוצרת לבוא במקום המיכניסטיקה, החמריות וצרות-הלבבות המעמדית של השיטות הישנות. התנועה הציונית הסוציאליסטית-עממית היא פעולת-הליכוד הראשונה של הכוחות שיש ברצונם לבנות מהכרה על יסוד האידיאלים החדשים האלה. בפעם הראשונה (לאחר כמה זמן?) יכולה תנועה בקרב העם היהודי להיות נושאת דגלו של אידיאל-עתיד אנושי-כללי ולא רק יהודי בלבד. ערובה ראשונה לכוח-היצירה השב ומתעורר בעמנו.

והתנועה הזאת מוכרחה לבוא. אבל עוד דרך ארוכה וקשה לפנינו.

דוקא כעת, בימי נצחונה של הסוציאל-דימוקרטיה האירופית, מסרבים אנחנו בהחלט להשתמש בשיטותיה ובתיאוריות שלה בשביל העם היהודי. יודעים אנו כי הנצחונות הללו אינם אלא "נצחון-פיררוס". בעוד שהמהפכה האירופית מתכוננת וקרבה, חפצנו הוא להעמיד במקומה את הבנין ואת הרצון.

ואין אנו רוצים לבנות את תנועתנו על תאוות היצרים המעמדיים ועל שלטון-היחיד של האינטרס המשקי. היא תובעת הסתכלות מעמיקה יותר לגבי החיים הסוציאליים והכלכליים של בני-האדם בכלל ושל העם היהודי ביחוד. אבל הסתכלות מעמיקה פירושה גם כוח-שופט, – ולהגיע לכלל משפט חפשי ובלתי-משוחד בתוך האנדרלמוסיה הכללית – דבר קשה הוא.

ואף על פי כן אנו מאמינים, כי התנועה הסוציאליסטית-עממית הציונית תהיה לכוח-דוחף עצום, שכמוהו לא היה עוד, בשביל העם היהודי. זוהי אמונתנו כיהודים וכסוציאליסטים. מאמינים אנחנו כי יש בנו בשורה של אמת לדורות הבאים. ולכן אנו מאמינים בנצחוננו. אבל בשער הנצחון עומד האדם היהודי החדש