חיים חדשים/הסוציאליזם העממי של היהודים/ד
ד[עריכה]
גם חיי-משק ופוליטיקה משקית מלאים אידיאות ומתנהלים לפי אידיאות. דרישותינו נובעות באופן טבעי והכרחי מן האידיאה של העבודה. מי שהשתדל פעם לתפוש אותן לכל עומקן, יבין את הדבר; יתר על כן – ימצא כי הדבר מובן מאליו. במקום שהכל חי מתוך פעולה, במקום שהכל עובדים, האחד בשביל כולם וכולם בשביל האחד – שם מוכרח הסוציאליזם להתגשם ממילא. והרוח הזה הוא העיקר. לא בתי-חרושת, לא התעשיות הגדולות, לא שיטת-הכספים הם קפּיטליסטיים, אלא הרוח שמתוכו נוצרו ובכחו הם מתקיימים. גם הקבלנים וגם הפועלים קבלו עליהם במידה שוה את שלטונו, כי ממש כמו קרופּ כך גם הפועלים אשמים במלחמת-העולם, שהרי בלי שהכריחו אותם לכך ורק בשל השכר הגבוה שקבלו – עזרו להכין עוד בזמן השלום את הטבח הגדול. ושום דיבורים לא יוכלו לתרץ את הדבר ולטהר את השרץ. אילו חי בהם הרוח הסוציאליסטי האמתי והיה חזק למדי, בשביל ללכד את כל הפועלים ביום הראשון באבגוסט 1914 לגוש אחד – לא יכלו המלכים, ביחד עם בני-לויתם השוביניסטיים, לעשות כל מלחמה, או צריכים היו אז להלחם בעצמם ולבדם.
הכל תלוי ברוח. אחת היא אם בפרטים יזדהו הדרכים והאמצעים הסוציאל-פוליטיים שלנו עם דרכיה ואמצעיה של הסוציאל-דימוקרטיה הרשמית, אם יתקרבו פעם אל מסלולי הריפורמה החברתית, – תמיד יהיו מבוססים על העיקרים שלנו בנוגע לסולידריות של המוני העובדים היהודים והתחדשות הגוף המשקי הלאומי שלנו. רוח הסוציאליזם הדימוקרטי תהיה תמיד הרוח החיה באופניהם, ולא ה"מה" שבחידוּש הסוציאליסטי הוא העיקר, כי אם ה"איך".
על כל פנים, המציאות המיוחדת במינה אשר לנו בגלות יוצרת מצב אנורמלי בהחלט ותנאים מיוחדים ואנורמליים בהחלט בשביל מלחמתנו. אורגניזם משקי עצמי, חי ומוכשר לחיים, אינו בנמצא. מה שחי במשק היהודי, קשור קשר בל-ינותק בקיומם הכלכלי של העמים שבתוכם אנו יושבים. בבחינת גידים בתוך גושי-הסלעים הנכרים, חוטים שנקלעו לתוך הארג הזר. הגוף המשקי שלנו נושם בריאות מלאכותיות, שכן נכריות הן הריאות הללו, ומקבל מזון באופן מלאכותי. עומד הוא על רגלים של חמר. זאת אומרת שהוא לא רק קשור בכמה מובנים, אלא גם תלוי בקשרים הללו, אין הוא יכול לעמוד בלי קביו. משום כך עלולים להולד מתוך הקשרים האלה ומתוך התלות הזאת גם הכרחים ומעשים, שאמנם אינם יהודיים ספציפיים – אבל הם משותפים לחלק או חלקים של העובדים היהודים ולעובדים הבלתי-יהודים. הכרח מסוג זה הוא, למשל, כל תנועת-שכר של הפועלים בתעשיה הגדולה.
אולם פוליטיקה סוציאלית יהודית לאמתה קמה רק במקום שאנו מוכרחים ומסוגלים לפתור בעצמנו ולבדנו את הפרובלימות המשקיות שלנו. מובן מאליו כי הדבר הזה אפשרי רק בתחומי הישוב היהודי הצפוף אשר במזרח-אירופה. התנאי ההכרחי לכך הוא – האבטונומיה הלאומית שלנו. (יורשה לי לשלב כאן הערה. עמדתי הפרטית לגבי שאלת האבטונומיה הלאומית ידועה מתוך המאמר שלי ב"יודישער וויללען", שנה א', נו' 3. דרך-ההוכחה שלי לא רק שלא הופרכה, בעצם, עד היום, אלא, לאור נסיונותינו באוקריינה, ליטא ופולין – נתאשרה כבר מכמה צדדים הלכה למעשה. ואם בכל זאת באתי לחייב כיום את האבטונומיה הלאומית, הרי אני עושה זאת על אף ראיותי והשגותי ובניגוד להן. משום שהאבטונומיה היא האפשרות האחרונה, אם כי מניחה מקום לפקפוקים, בשביל קיום הגולה הלאומית בכלל. חולים מסוכנים אנחנו. ומי שחולה כמונו, אל לו לבוז גם לתרופה שיש עמה סכנה.) זקוקים אנחנו לחופש-התנועה ולבטחון בשביל כוח פעולתנו בשדה הסוציאלי כמו בשדה התרבותי, ורק היא יכולה לתת לנו את החופש הזה ואת הבטחון הזה. אבל ביחוד עלולה היא להבטיח באופן מוחלט שתי עובדות: הכנסת כל הפוליטיקה והפעולה החברתית היהודית הפנימית (ביחד עם כל שדה הסיוע הצבורי, שחשיבותו רבה בשבילנו) לתוך חוג השליטה האבטונומית שלנו, וחופש-ההתאגדות הבלתי-מוגבל של המוני העובדים היהודים.
בזה ניתן הבסיס לפוליטיקה סוציאלית עצמית חזקה. את פיתוחה העיקרי היא מקבלת כמובן רק עם תנועת האיגוד המקצועי. על ידי אמצעיה מבטיחה תנועה זו לעבודה היהודית באות-כח קבועה של האינטרסים החיוניים שלה וחיזוק עמדתה הכלכלית. פעולתה תקיף את כל הרכב העניינים השייכים לדבר. ביחוד יש בכחה לסדר את שוק-העבודה בלשכות מאורגנות יפה ולקבוע באופן מחייב מינימום של שכר וחוזים קולקטיביים בשביל ענפי-העבודה הבודדים, כמו כן גם את המקסימום של זמן-העבודה היומי. היא תייסד, לפי עיקרי העזרה ההדדית, קרן למחוסרי-עבודה וארגון ההגירה, בקיצור – היא תנהל את כל חייהם של המוני העובדים היהודים ותסול דרך חפשית לשאיפתם.
ביחוד יהיה צורך בהגנה ובריפורמות בשביל האומנות, שהיא בעלת חשיבות יסודית לגבי חיי-המשק היהודיים. עד עתה באו חליפות על ענף-המשק הזה משברים גדולים, לרגלי זה שידיעתו המקצועית של בעל-המלאכה היהודי, היוצא לעמוד ברשות עצמו, לקויה היתה תמיד בחסר. מן ההכרח לייסד בתי-ספר מקצועיים, כמו כן שיעורי-ערב להשתלמות, אבל בראש ובראשונה צריך לסמן ולקבוע באופן חוקי את חוזה הלימוד (שכיום הוא נרמס ברגלים ממש) לכל זמן החנוך של השוליות, לכל תנאיו וסעיפיו החשובים. זהו אולי האמצעי הבטוח ביותר להשריש במקצועו את האדם העובד ולעצור בעד הנטיות המסייעות לנתק את היהודי מעל העבודה, כפי שרמזנו בפרק הקודם. אלה הם רק גוונים מעטים מתוך הפליטרה המורכבת של פעולתנו הסוציאליסטית.
ברם, עבודתנו באגודות המקצועיות מוכרחת תהיה לא רק למלא תעודה משקית זו או אחרת. ידוע כי גם בקרב הסוציאל-דימוקרטיה מתגברת ומתחילה להכות שרשים השאיפה לפתח לפני הארגונים המקצועיים שדות-פעולה נוספים למעלה מן הכלכליים. רק לפני זמן קצר נתן בטוי חשוב לשאיפה זו ראש-המיניסטרים הבאוארי קורט אייזנר במועצה הלאומית. אבל עוד יותר תכוף מאשר אצל העמים האחרים הוא ההכרח אצלנו להכניס לתוך תפקידי הארגונים המקצועיים גם את פעולת הארגון הפוליטי והתרבותי. האגודות המקצועיות שלנו תהיינה אפוא גם לנקודות-שריפה של החיים התרבותיים והפוליטיים של העובדים היהודים. פירוש החיים הללו יהיה: חיים ברוחנו אנו. הם יראו להם לעובדינו תמיד, על ידי עצם המציאות, את האידיאלים שלנו: את הסולידריות של כל סוגי עמנו הפּרודוקטיביים, את האידיאליזם של תחיתנו הלאומית, את המלחמה בעד התרבות ההיסטורית-לאומית שלנו.
ברם כל זה, וביחוד הריפורמה של מעמד בעלי-המלאכה היהודים אינו אלא כעין מפתן אל הצורה המשקית המתאימה יותר מכל לשאלה הסוציאלית שלנו. אם גם כל המתואר למעלה הנהו בלי ספק חיזוק והטבה רבה לחיי העובדים, הרי אין זה מביא בכל-זאת לכלל שנוי-צורה, ולו רק מוחלט באופן יחסי לפחות, של חיי-המשק שלנו. ושאלת שנוי-הצורה הזה אינה כל-עיקר שאלת המעבר מן הצורה המשקית הקפּיטליסטית הגדולה, שבעת-הפרודוקציה, אל הדיקטטורה של הפּרוליטריון, כי אם שאלת פיתוחו של סדר קפיטליסטי-זעיר מחוסר קרקע וחלוש הפרודוקציה לקראת החופש של המוני העם הפּרודוקטיביים. לצורך זה ישנה צורת-משק שאולי כבר עמדו על חשיבותה, אך עדיין לא השתמשו בה לכל ערכה המהפכני והמשנה-ערכין. כוונתי לקואופרטיב-העבודה. עד עתה הוגשמו אצלנו רק קואופרטיבים מעטים של צרכנות ואשראי. אבל כיום הגיעה השעה להרחיב אותם בהיקף גדול הרבה יותר, וביחוד לתת להם את השלמתם הטבעית וההכרחית כקופרטיבים של פרודוקציה ("Productivgenossenschaften"). הקואופרטיבים האלה, שלפי מהותם הם עלולים ביחוד להשפיע על הסוציאליזציה של התעשיות הזעירות הפרטיות, נתגשמו באירופה רק במקרים בודדים ומעטים ולא הצליחו אלא לעתים רחוקות. אבל סיבת אי-הצלחה זו היתה מידתם הקטנה ונדירותם של המפעלים האלה. ורק בשנים האחרונות הושגו דוקא על-ידיהם ברוסיה, כשנדמה היה כי הבולשביזם ישתק את כל הפּרודוקציה בכלל, תוצאות חשובות בהיקף רחב. והנה כיצד מתאר פּובליציסטן גרמני את ההתפתחות הזאת: "בקואופּרטיבי-העבודה הרוסיים אפשר לראות את תא-הנביטה של האורגניזם המדיני הרוסי בעתיד. מתוך "הארטילים", אלה חברות-העבודה הרוסיות הפרימיטיביות, צמחו קואופרטיבי-העבודה המודרניים... אבל רק המהפכה נתנה להם את החשיבות שלא שיערוה קודם. כשהמנגנון המדיני של רוסיה הצריסטית עמד מפעול, כשאיגוד הערים והזימסטבות נטל בידו את ההספקה לצבא הלוחם, ומתוך כך גם חלק מן השלטון על ארגון הכוחות הפרודוקטיביים של המדינה, התחילה גם פריחתם של קואופרטיבי-העבודה. מכאן מתחיל עצם התפתחותה המהירה של הצורה המשקית הזאת, ויש להעיר יחד עם זה כי הרעיון של קואופרטיבי-העבודה פרץ מיד את הגבולות השרירותיים של חלוקת התחומים במדינת-הצאר הישנה. ברוסיה-הגדולה כמו גם באוקראינה נוצרו קבוצות חדשות לבקרים אשר ניסו לעמוד בפרץ ולתקן את מצב המשק הנתון בכל רע... בכל מקום נוצרו ברוסיה תחילה אגודות צרכנים, קואופרטיבי-מחלבה, אגודות משקיות בהיקפים קטנים וזעירים. ובכל מקום הם התאגדו אחר-כך לאיגודים גדולים יותר, הרחיבו יותר ויותר את חוג פעולתם, הרבו את מספר חבריהם ואת כמות אמצעיהם, העבירו אליהם ענפי-פרודוקציה שלמים והגשימו על צד היותר יפה את הנסיון של איגוד העובדים לקואופרטיבים. כיום הזה יצאו כבר קואופרטיבי-העבודה הרוסיים מתקופת הנסיונות הראשונים. כיום קיים איגוד כל-רוסי המאחד, בתור מוסד עליון, את איגודי-המחוז ואת איגודי-הפלך שצמחו מאותן אגודות-האכרים המקומיות הראשונות שנוסדו לתומן. כל התפקידים של הזימסטבה ושל ההנהלה העירונית עוברים לאט-לאט אל קואופרטיב-העבודה הרוסי. עתה הוא די חזק בשביל לארגן את מסחר-החליפין מכפר לכפר, מכפר לעיר, לקחת בידו את הבוררות המשפטית ואת ההנהלה, להיות הקובע והפוסק בעניני בדק הכנסיות והחזקתן, חינוך הילדים והסיוע הרפואי, לטפל בהחזקת מסילות-הברזל ותיקונן..."
אחת היא לנו אם התיאור הזה מתאים למציאות בכל היקפו. אבל כאן לפנינו דרך. כאן דרך בשביל המשק היהודי, לעלותו למדרגת חברה סוציאליסטית משוחררת. קואופרטיבי-העבודה הללו יחזירו חוגים יותר ויותר רחבים אל העבודה הקבועה והפּרודוקטיבית. בתוכם ובעזרתם יבוא באדם היהודי השנוי הנפשי אשר יחזיר אותו אל העבודה. הפועל הבלתי-מקצועי, התגרן הזעיר, ילמדו לדעת את היתרון שיש בהפעלת הכוח-היוצר שבהם, להעריך מחדש את הקבע על פני ארעיות ואי-הבטחה. וכך תצא מהם ההשפעה, הכובשת בשלום, אשר תחדור לכל האומה ותכבוש את הלבבות לעבודה יוצרת, שאמצעיה נמצאים בידי החברה.
אבל התחדשות מוחלטת של העם היהודי, שנוי-צורה מוחלט של החיים המשקיים, הרוחניים והפוליטיים בישראל – לא תוכל הגולה לעולם להביא. העדר כל בסיס חקלאי עושה לבלתי-אפשרי מראש את הבנין של חיי-משק נורמליים. ליהודים אין ארץ משלהם, ומשום כך אין להם גם אחדות שלמה, ועל כן לא יוכל העם היהודי לעולם להמשיך בעצמו את התפתחותו ולהתחדש בתוך הגלות גופה. באיזו מידה אפשרית היא התישבות חקלאית יהודית באחדות מארצות הגלות, כמו למשל בארגנטינה, אמריקה הצפונית, רוסיה, – אין לקבוע מיד מראש. על כל פנים בשביל המוני-העם לא תוכל זו לעולם למלא תפקיד חשוב. ואף על פי כן תארגן התנועה הסוציאליסטית העממית היהודית גם את ההתיישבות בגלות, תפתח משרדי-הגירה ותשתדל לכוון את ההגירה לנקודות-ריכוז.
אבל בשביל העם היהודי, ביחוד בשביל ההמונים העובדים, ישנה מטרה אחרת: ארץ ישראל, ארץ האבות. מחוז געגועיו הלוהטים של כל העם כולו במשך אלפים בשנים, כוכב-העתיד המאיר לעם ורומז לו כמטרה בדרך נדודיו הארוכה ללא-סוף, החוף הקורא אשר מעבר לים הסוער. ארץ זו, שנהפכה לשממה מעת שהמעדר היהודי והקרדום היהודי עזבו אותה, הארץ שאת נשמתה לא יכול שום עם אחר לעורר מתרדמתה במשך כל מאות-השנים האלה, הארץ הצועקת אלינו מרות: "שובו, שובו, בנים נידחים!" ארץ-ישראל, שעליה נלחמו בימינו במשך עשרות בשנים הכחות החזקים והמסורים שבעם ואשר רצונה המתעצם של האומה יכבוש אותה לבסוף. ארץ-ישראל שכבר כיום הזה, באלפיה המעטים של עובדי-אדמה יהודים – מספרם קטן הרבה יותר מאשר בארגנטינה ובאמריקה הצפונית – נעשתה למרכז החיים העממיים היהודיים שבכל פונים אליו מבחוץ ומבפנים. לבו של גוף-האומה ונשמת רוחה, ואשר כבר התחילה משפיעה מכוחה החי לחדש ולעשות נפלאות לכלל האומה, לחזקה ולהעלות לה ארוכה.
אבל עד שארצנו, המולדת החדשה של העם המחדש נעוריו, תקום ותהיה, יש צורך במיתוח חזק של כל כוחות-הנפש וכל כוח-הרצון הגנוזים בקרב האומה. דבר אחד בטוח: בלי ארץ-ישראל לא תוכל הגלות לא רק להתחדש מבחינה לאומית, אלא אפילו להתקיים מבחינה לאומית.
ואף על פי כן ישנה נקודה אחת שאנחנו, הסוציאליסטים העממיים הציוניים, מוכרחים להדגיש ולחזור ולהדגיש ברמה לעומת "פועלי-ציון" ושאר כל המטריאליסטים ההיסטוריים. לא הכרח-ברזל חמרי, לא חוק-כלכלה עולמי, לא פרוצס סטיכי הוא הדוחף את עם-ישראל לשוב לארצו. לשוא יתפארו בזאת תופשי התורה של "פועלי-ציון", אין זה אלא שקר. לשוא מבקשים הם, ב"תזכיר אל האינטרנציונל" שלהם, להדגיש בלי-עקיפין כי אין הם תובעים את ארץ-ישראל בגלל הקשר ההיסטורי שלה אל עם-ישראל, כי אם רק משום שיש לה הסכויים הכלכליים הטובים ביותר בתורת מחוז-הגירה. שאלו את אלה שהיו בארץ-ישראל אם ההכרח הכלכלי הוא שהביאם שמה ואם המצב הכלכלי לבדו הוא שיכול היה להחזיקם שם. שאלו את אלה היושבים בארץ-ישראל, עובדים שם ונלחמים שם על קיומם ועל ערכיהם – אם עושים הם זאת בגלל נימוקים כלכליים או למען האידיאל הלאומי היהודי. שאלו את אלה שסבלו בארץ-ישראל, שנפלו על המשמר ביהודה ובגליל, אם מותם היה מות בעד הכרח משקי-חמרי או בעד עתיד של שגשוג לעמם.
המטריאליזם-ההיסטורי התובע את ארץ-ישראל –עושה בנפשו שקר מאין כמוהו. יודעים אנחנו מה קשה היה מצבו הכלכלי של העובד בארץ-ישראל לפני המלחמה, וכי היה קשה יותר מאשר בכמה מרכזי-תעשיה באירופה ובאמריקה. וכמו כן לא נסתיר את הדבר כי המצב הזה מוכרח לעמוד בעינו עוד במשך כמה שנים. אם הפּרוצס הסטיכי לבדו הוא איפוא הדוחף את המרקסיסטים שלנו לארץ-ישראל, הרי אף אחד מהם לא ידרוך על אדמת הארץ הזאת במשך כל תקופת בנינה. וגם מוטב שאף אחד מהם לא יעשה זאת: כי מאיזו בחינה פנימית טובים הם מן הקפּיטליסטן, המבקש בארץ-ישראל את תועלתו הפרטית בלבד?
לא, לא המטריאליזם ההיסטורי, כי אם המאמץ העליון של האידיאליזם הלאומי – הוא לבדו יכול ליצור בקרב העם היהודי את הכוחות, שמסוגלים ומספיקים בשביל להכין בארץ-ישראל את התנאים הדרושים להתפתחות חפשית ונורמלית לגמרי של המוני-העובדים היהודים. רק כשהנוער היוצר אשר בעם יתמסר כולו, בכל כוח-רצונו, לארץ-ישראל, – תתמסר הארץ לעם-ישראל. ומפני כך מחובתו של הסוציאליזם העממי הציוני להוליד מתוכו את בכוחות הללו. רעיון החלוץ הוא גורם הכרחי בפּרוגרמה שלהם. מעולם לא יכלו הציונים הסוציאל-דימוקרטיים להקים מקרב עצמם תנועת-חלוצים כזאת. כי אין הם יכולים לקוות להקרבה העצמית של חבריהם ואף לא לתבוע אותה מהם. אבל אנחנו מוכרחים לאסוף את כל הכוחות הצעירים שרוצים לעבוד, למען יצור את הצבא הגדול – לא על מנת להחריב ארץ בדם ואש, כי אם על מנת לבנות ארץ בעמל כפים. ואותם האנשים מתוך ההמון היהודי שעומדים כבר כיום הזה קרוב לעבודה, – בטבעם מונחת הסגולה ועל שכמם מוטל התפקיד להיות כמו עד הנה אחד היסודות החשובים ביותר של "החלוץ".
על ידי המפעל של תנועת-החלוצים יוצר אותו הדבר החדש אשר לא היה לעולמים, בו מונח בשבילנו ערכה התרבותי, הפוליטי, וגם הסוציאלי, של ארץ-ישראל. ראשית-כל יוכל להתפתח על קרקע הארץ הזאת הגוף המשקי היהודי העומד בפני עצמו, זה שיהודי הגלות לא יוכלו לעולם ליצור כמותו. בארץ-ישראל יהיו כל ענפי התוצרת לפחות פתוחים לפנינו. שם לא יהיו חיינו ממלאים את החסר באורגניזמין המשקיים של העמים האחרים, כי אם יהיו בעצמם לאורגניזם, הנשמע לחוקיו ולפונקציות שלו. ואת סיבת הדבר יש לבקש בעיקר בעובדה השניה, והיא – שארץ-ישראל פותחת מחדש לפני השכבות העובדות של עם-ישראל את הדרך אל המקורות הראשוניים של התוצרת. רק התשובה הזאת אל המקורות תהיה ערובה בטוחה להתפתחותו הכלכלית הבריאה של העם החדש בארץ-ישראל. כי את זאת הוכיח מחדש באופן מוחלט המשבר הכלכלי הקשה בארץ-ישראל בזמן המלחמה: ישוב שנשאר בלתי-פרודוקטיבי בחלק כל-כך גדול, שחי על החלוקה ולא פנה אל העבודה אלא בחלקו הזעיר בערך, – לא היה בכוחו למלא את הדרישות המצומצמות ביותר לעצמיות המשק. בזה לבד מתבאר המצב ביהודה בשנות 1915-1916. רק השתרשות חקלאית חדשה של היהודים יכולה לפתח בקרב עם-ישראל את הפּרודוקטיביות ורצון-היצירה, שבלעדיהם אי-אפשר להן למהפכה פנימית ולהתחדשות בתוך העם.
ובזה נגענו בראשון מן העיקרים שמוכרחים, לפי דעתנו, להיות מונחים ביסוד בנינה של ארץ-ישראל[1]. זהו העיקר של עבודה עברית. את ההכרה הישנה של "הפועל-הצעיר" בארץ-ישראל יש לחדש ולקבוע במסמרות במוחם של הציונים בכל יום מחדש. לא יצירת איזה רוב העומד על החלוקה, לא סכום הדונמים ומספרי האקספורט הם העיקר ולא הם יהפכו את הארץ להיות לארץ-היהודים באמת, כי אם רק עבודת היהודים היא שתעשה זאת. היא הדבר השלם באמת מן הבחינה האנושית, הלאומית והחברתית. מן הבחינה האנושית כיצד? משום שהיא לבדה נותנת לקיומו של הפרט ערך של קבע. האין שירותו של אדם לפני האלוהים נקראת בעברית עבודה? מן הבחינה הלאומית, משום שאין כמוה טובע את חותם השיתוף היוצר בחייהן של האומה ושל הארץ, ומשום שבלעדיה מוכרחים החיים האלה להשאר תמיד זרים, והאומה – תמיד פּראזיטית. מן הבחינה החברתית, משום שרק עבודת הכל היא לבדה ערובה לחברה חפשית באמת וצודקת באמת, הואיל ועבודת הכל נעשית באופן אבטומטי לעבודה בשביל הכל. וזוהי מהותו הפנימית של הסוציאליזם.
אך טעות יסודית תהיה זאת אם יענו לנו כאן בטענה על-דבר השאלה הערבית. כי הטוענים כך מסיחים את דעתם מאחד העיקרים היסודיים של הסוציאליזם האומר, כי לכל אדם ולכל עם צריכה להנתן "הזכות לעבודה". ואולם האומה היהודית אין לה אפילו שעל אדמה אחד, מקום שם תוכל לתבוע לעצמה את הזכות הלכה למעשה. ואף על פי כן מובן מאליו, כי שאיפתה הראשונה של ארץ-ישראל העברית בעתיד תהיה לפתור בצדק את הפרובלימה הערבית המורכבת כל-כך לגבי ארץ-ישראל. אבל כשם שאנו מחוייבים לתת לכל פלח עובד חירות גמורה וסידור אבטונומי של צרכיו, התרבותיים-לאומיים והחברתיים-לאומיים, וגם צריכים להשתדל כי מן הזכויות האלה יוכל ליהנות למעשה, כך אנו מחוייבים לדרוש כי מה שאנחנו בעצמנו יוצרים בארץ-ישראל, מה שיקרא בשם חיים עבריים – יוצר באמת על-ידינו אנו ממש. ידוע הדבר, מה מאד ממעטים היו, עד המלחמה, לנצל בפלשתינה את שטח-הקרקעות הראוי לעבודת-האדמה. וכשמביאים בחשבון כי שיטות העבודה החקלאית עד היום לא מן הרציונליות ביותר היו, – רואים ברור כי אפשר יהיה, על ידי הגדלת האינטנסיביות של התוצרות החקלאיות, להגיע ראשית-כל לידי כך ששני העמים יוכלו לחיות בשלום זה בצד זה ולהפעיל את עצמם בחופש גמור. אין אנו רוצים להשלות את עצמנו בשוא ומודים אנו כי שאלה זו תהיה לפרובלימה קשה מאד, ביחוד בראשיתן של פעולותינו הישוביות בארץ-ישראל. אבל מצד שני עלינו להודות, כי זהו הדבר העלול להכריע את קו-המאזנים לגבי הציוניות, לחיוב או לשלילה. העבודה העברית – בכל מה שיעשה, יסודר, יתוקן ויוצר על-ידי היהודים בארץ-ישראל, – היא התנאי ההכרחי הראשון בשביל תחיתנו החברתית והרוחנית.
אבל הרי כל זה היה ברור עוד לפני המלחמה. דרישת העבודה העברית הוכרה זה כבר כתנאי הכרחי על-ידי היסודות המתקדמים של הישוב העברי בארץ-ישראל. יתר על כן, היא נעשתה לאבן בוחן של המצפון הלאומי. ברם בעקב המאורעות של המלחמה הגדולה נעשה בנינה של ארץ-ישראל לדבר קרוב כל כך ועומד על הפרק, אפקים כה מרובים נפתחו לפנינו, – שאנו מוכרחים להתחיל תיכף-ומיד ובלי היסוס לתבוע את תביעותינו הסוציאליסטיות-עממיות לגבי בנין ארץ-ישראל בבאות. לא יתכן הדבר – ואף מתנגד הוא גם להכרתנו הרוחנית וגם להכרתנו החברתית – שנעשה את ארץ-ישראל לחקוי, כעין הוצאה מיניאטורית, של אירופה, זו הקורסת ונוטה לנפול דוקא בימינו אלה. שונים יותר מדי, לפי רוחם ומטרתם, הם החיים האלה שאנו עוזבים כיום מאחורינו מן החיים המתאימים לצרכים הפנימיים של עם-ישראל ולרצונו האמתי. ארץ-ישראל תהיה יהודית רק אם תבנה על יסודות סוציאליים בריאים וצודקים יותר מאשר המנגנון האירופאי הגדול המבוסס רק על המעשה החיצוני ועל הרנטביליות בלבד. רשאים הם הצ'יכו-סלובקים, היוגוסלבים והקרואטים-סלובינים לבנות את מדינותיהם החדשות על פי רוחם הם; ואנחנו בטוחים כי גם הם לא יוכלו לעולם להשתמט מן הדרישות של סוציאליזם דימוקרטי פרודוקטיבי. על כל פנים העם היהודי, הניגש כעת לבנות את ביתו הלאומי החדש, יעשה אותו למולדת חדשה של שיתוף תרבותי סוציאלי אמתי. ובזה יתחיל את הראשונה מן התעודות האנושיות הגדולות, שעוד שומה עליה על משפחת העמים המשוחררים למלאנה.
אין צורך לומר, כי לא יתכן לעולם שעם-ישראל ישמש לנו אמצעי בשביל לעשות נסיונות סוציאליים איזה שהם. כבר זמן רב מדי היה עמנו השעיר-לעזאזל לעמים האחרים. יסוריו צועקים אלינו מן האדמה בקול רם יותר מדי. ויותר מדי עמוקה גם האהבה לישראל בלב כל יהודי לאומי. אבל דוקא משום שמאמינים אנו כי העם היהודי עתיד לקחת בידו את הגה גורלו, – מובטחים אנו כי בער יבער מקרבו את הניצול הקפיטליסטי ואת רוח-המעמדיות המרקנטיליסטית, כמו כן את תאות-השלטון של המעמד האחד, בין של הבורגניות בין של הפּרוליטריון. מובן מאליו כי כל הפעולות והתקנות הסוציאליות תצטרכנה אז להתאים את עצמן להכרחים הלאומיים, אלא שטעות תהיה זאת אם ירצו לראות בזה ניגוד דוקא. יותר נכון הוא כי העם אשר לו המבנה החברתי הבריא ביותר, הוא גם העם הפעיל ביותר מן הבחינה הלאומית והתרבותית.
הצורך הלאומי הראשון הוא איפוא ליצור רוב יהודי בארץ-ישראל. בזה טמון לכאורה קושי נוסף של הפרובלימה. יש לנו הזכות ההיסטורית על הארץ, אבל אין אנו אלא מיעוט בתוכה. עלינו לרכוש לנו איפוא גם את הזכות המציאותית על ארץ-ישראל. רוב כזה חשיבותו גדולה לעין ערוך גם מטעמים פנימיים, לשם ביצור האחידות המשקית, התרבותית והמדינית של ארץ-ישראל לעומת כל גורמי ההתבוללות והשפעתם. ברם הפיכת הקערה על פיה תהיה זאת, אם דוקא בגלל הצורך הזה נדחה את דרישותינו הסוציאליסטיות ונתן כיום הזה חופש גמור, על מנת למשוך אל המפעל את כל הכוחות, גם לאיניציאטיבה המשקית הפרטית והקפּיטליסטית. ההון מוכן ומזומן תמיד להעמיד טענות לאומיות- ציבוריות תמימות ממין זה לעומת דרישותיה של העבודה. אך כבר מסיבות חיצוניות פירושה של המשאלה "הלאומית" הזאת אשר לכנופיה המעמידה פנים של רדיקליות – הוא בעינינו מין מפלצת: כיצד! בלב הסדר המשקי הנחרב והולך, בלב ים-החרבות של אירופה הקפיטליסטית יעלה פתאום אי חדש? ההמונים היהודים העובדים הם בעלי מחשבה יותר מדי עומדת ברשות עצמה מבחינה סוציאלית ותרבותית, יותר מדי בעלי הכרה, מאשר ירצו להיות האחרונים בחידוש צורתם של התנאים והיחסים החברתיים באנושיות. אבל גם מבחינה יהודית דוקא עלולה הגשמתה של הדרישה "הרדיקלית-ציונית" להביא לידי ההיפך ממה שאנו שואפים אליו. הקפיטל החפשי הזורם לתוך הארץ ישתמש, לפי החוקים הפנימיים, הטבעיים לו, באותן השיטות שבהן השתמש תמיד בדברי ימי הישבנות האירופית. הוא ינצל בלי ספק את הילידים, ככוחות-העבודה הזולים ביותר, על מנת להגדיל את רווחיו. אבל כוחות-עבודה אלה הם הערביים. לצבור העובד היהודי לא יהיה אז בארץ-ישראל החדשה יותר מקום מאשר רכש לו בזמן שלפני המלחמה, מתוך מאמצים קשים. אבל הרוב היהודי וארץ-ישראל עברית לא יוכלו לעולם להתגשם בלי המוני העובדים היהודים, כי התוצאה האחרונה מזה, ללא מפלט, תהיה ערביזציה גמורה.
אם באמת ובתמים רוצים אנו לעשות את ארץ-ישראל לארץ היהודים, עלינו לדאוג לכך, כי יוצרו התנאים שבהם יוכלו המוני העובדים היהודים להתפתח באופן חפשי והרמוני. בשכבות הללו של האומה – גם באומתנו גם בתוך אומות-העולם – חיים כוחות לאומיים וסוציאליים במידה מספקת כדי לעצב מתוך עצמם את עתידו של העם כולו. ואם תאמר: עדיין לא הגענו לכלל זה, כלום לא בהתחלה אנו עומדים עדיין? אין זאת טענה כלל. עלינו להלחם בעד זה שגם האבן הראשונה בבנין עתידנו הלאומי תונח על ידי הבונים באותה הרוח אשר תבטיח להמוני העובדים היהודים את הדרך אל החירות.
מה הן הדרישות שצריך להעמיד למן ההתחלה? חשיבותה העיקרית של ארץ-ישראל בשביל היהודים היא האפשרות הכלולה בה לחזור אל הקרקע וליצור על ידי כך בקרבה ישוב מושרש, בעל עבודה ותוצרת טבעית ועוסק בעבודת-האדמה. כבר עמדנו על כך, איזה ערכים גדולים טמונים ב"תשובה אל הטבע" זו. במידה שהישוב יהיה חזק יותר וקשור יותר אל הקרקע, בה במידה יהיה גם בנינם של חיינו הלאומיים העצמיים מבודד על יסודות איתנים יותר ויוכל לעמוד ביתר בטחון ועצמה בפני כל הסערות של ההווה ושל העתיד. אבל למטרה זו הדרישה הראשונה היא, כי הקרקע, שכל העם רכש לו במלחמה כה קשה, גם השאר תשאר בידי העם – למען יחיה הוא ולמען יחיה הרעיון הלאומי! הקרקע – הלא זה המעיין שממנו שואב הכלל את הרווי לצמאון צרכיו. אבל הקנין הפרטי בקרקע, שכל אירופה קבלה אותו מן החוקה הרומאית, הוא הצעד הראשון בתהליך המביא בסופו לידי כך שהאכר הזעיר החפשי יגורש מעל אדמתו ויהיה אנוס למכור את עמל יומו במרכזים העירוניים ובכרכים. התהליך הזה הוא הוא שמביא בסופו אל מה שאנו רואים בהווה באירופה. הקרקעות והשדות הן בידי יחידים מעטים בערך, והתוצרנים החפשיים והעומדים ברשות עצמם נתלשים מהן יותר ויותר. מחירי צרכי-המזון עולים יותר ויותר, במרכזי-התעשיה והכרכים נדחקים המונים למיליונים, המהווים את "צבא-הריזרבה של התעשיה", מורידים את מחירי-העבודה ויוצרים באופן כזה התחרות, קשה מנשוא, בין העובדים עצמם, הגורמת לכך שהחוגים הרחבים ביותר של העם נשארים עומדים לעולם על הגבול של סיפוק הצרכים ההכרחיים ביותר, שהעלאת רמת-החיים שלהם נעשית לדבר בלתי-אפשרי, ולא כל שכן שאין להם כל יכולת להשתתף ביצירתה התרבותית והמדינית של האומה. האמנם עלינו להכניס עמנו את אי-הצדק הזה אל תוך הארץ העברית החדשה? אם אמת בפי האומרים השכם ואמור כי אין איש רוצה בכך, אזי אסור להסתפק בדיבורי גבוהה-גבוהה בלבד, אלא צריך להתייחס אל הצורך הזה בכובד-הראש הראוי, ולצרף מעשה לדיבור. ארץ-ישראל תהיה שייכת לעם-ישראל כולו. הפרט יקבל אותה בחכירה לצמיתות מיד עם-ישראל. הוא לא ישלם מחיר-מקנה מופקע ועולה בלי-הרף, כי אם דמי-חכירה שווים ומסי הכנסה קרקעית. אבל ריכוז שטחי-קרקע גדולים בידי העשירים וספסרות קרקעית המפקיעה את השער, פרולטריון מחוסר-בסיס וניצול בלי-מצרים – כל אלה יחדלו כמעט על ידי כך מקרב הארץ! כאן ניתנת אפשרות-פעולה לכמה וכמה מאות-אלפים. לפני האלמנטים העובדים בישראל נפתח כאן שדה-עבודה שאין כמוהו ליופי ולפוריות. אידיאל-החיים של התקופה העברית הקדמוניה מתגשם כאן כאילו מעצמו, ושלשלת-הזהב הגדולה של ההיסטוריה נשלמת מאליה.
באיזו צורה תתארגן החקלאות היהודית בארץ החפשית הזאת – אם מתאימה לכך יותר קולוניזציה של אכרות זעירה ואם של קואופרטיבים תוצרתיים – זאת אי-אפשר להחליט באופן כללי בשביל כל המתיישבים. לשאלות הללו ישנה חשיבות מעשית ממדרגה עליונה; ברם – לכשתהיה הלאמת הקרקע למציאות, שוב לא תוכל פעולתן להשפיע על כל החיים כולם. הקואופרטיב התוצרתי החקלאי הוא, כפי הנראה, צורת-מעבר מתאימה לגבי חלק גדול של המתיישבים הצעירים שלנו. הוא יעזור לנו בלי ספק למלא את מקומה של חות-הלימוד החסרה לנו. אבל היסוד של הבנין השיתופי הוא – המשמעת. העובדה כי אנשים מקבלים על עצמם לחיות קבוצות-קבוצות – היא המכריעה, ואת המשמעת הסוציאלית הזאת, שבשים לב לתכונות הנפשיות של שכבות-העובדים בישראל, אי-אפשר להשיגה בשום אופן על-ידי אונס, כי אם מתוך הכנעה מרצון טוב ומבפנים – את המשמעת הזאת לא ייצור שום משרד ארץ-ישראלי ושום שלטון ממשלתי, אלא רק התנועה הסוציאליסטית-העממית שלנו היא תיצור אותו.
יד ביד עם הלאמת הקרקע הולכת הלאמת קנייני-המונופולין. אלה הם כל אוצרות-האדמה והעושר הטמון בבטן הארץ, שיש בהם תועלת לכל החברה כולה. הללו אינם תוצרת הפרט ואינם יכולים להיות לתוצרת פרטית. הכלל זקוק להם ואין הוא יכול להסכים שיהיה תלוי מבחינה זו באינטרסים של יחידים. אך אם השאלה הזאת יכולה להיות לשאלה ממשית לגבי ארץ-ישראל – אין לראות לפי שעה מראש. מלבד מעיינות-הנפט המעטים שנפתחו בזמן האחרון בעבר-הירדן מזרחה, והפקת המלחים מים-המלח, – אין שם, כפי כל הנראה – על כל פנים בעתיד הקרוב – אלא אפשריות קטנות.
ואשר לאמצעי-התחבורת, הנה בחלקם הגדול וכמעט בכל הארצות עברו לידי המדינה (אף על פי שבאירופה לא הזדהתה זו עדיין עם החברה). רק אמריקה בלבד היתה בנידון זה יוצאת מן הכלל עד המלחמה. אולם בדרך כלל אין שאלה זו, במידה שהיא חשובה לנו למעשה, צריכה להעסיקנו כעת.
בתנאים כאלה – העדר חמרים ראשוניים והלאמת אוצרות-המדינה ואמצעי-התחבורת – אין התעשיה עלולה לכל הפחות ליטול לעצמה את התפקיד המכריע מבחינה סוציאלית, כפי שעשתה באירופה. אגב, אחת היא לדעתי באיזו מידה היא אפשרית בכלל בארץ-ישראל, שנית – באיזו מידה היא רצויה בה, ושלישית – באיזו מידה תיהפך באמת למציאות, על כל פנים תוכל התעשיה בארץ-ישראל להתפתח רק במידה שתהיה קשורה בחקלאות, שהרי בחלקה הגדול תצטרך התעשיה לעבד את אשר החקלאות מייצרת ולייצר את מה שהחקלאות זקוקה לו. אבל אם כך הוא, על אחת כמה וכמה שאפשר יהיה לה לרשת של קואופרטיבים תוצרתיים וצרכנים לקשר את העיר והכפר לאורגניזם משקי אחד בעל תפקיד הרמוני. מערכת האגודות הקואופרטיביות הזאת תשתלט בלי קושי על החלק העיקרי והחשוב של חיי-המשק היהודיים, המסחר מוכרח יהיה, בעקב הקשר הצר והאמיץ שבין התוצרן ובין הצרכן, להתכנס לתוך מסגרתה ההגיונית והפרודוקטיבית. ביחס למסחר יש צורך, כמדומני, להזכיר אולי עוד דבר אחד. כשמדברים על מצבה המדיני-עולמי של ארץ-ישראל, חושבים עליה תמיד כעל ארץ-מעבר בין אירופה והודו – מצד אחד – ובין ארם-נהריים ומצרים מצד שני. יתכן איפוא וגם נקל לשער כי בעקב הדבר הזה יהיה בארץ-ישראל תפקיד גדול למסחר המעביר. מובן מאליו לגבינו כי גם המסחר הזה, שלא נוצר על ידי עבודת היחיד וחריצותו, כי אם ניצן לכלל מיד הטבע, מן הדין הוא שימצא בידי החברה, שהיא לבדה זכאית ליהנות מפירותיו. ואז אין צורך עוד במאמצים של אונס. ענין זה מרוסן מאליו באותו הרסן שהכלל זקוק לו במידה כזאת. גם כשלא יהיה איסור על הדבר: איש-העבודה היהודי לא יעבוד במפעלים משקיים פרטיים, משום שאלה לא יסולו לפניו את הדרך בחופש כזה אל העבודה ואל פיתוח כל האונים הפנימיים והחיצוניים שלו, כפי שתוכל לעשות העבודה השיתופית. אמנם מצבו של הפועל בבית-חרושת פרטי יהיה אז ממש הפוך ממצבו כיום. הקפּיטליסטן הוא שיהיה זקוק לפועל, וגם דבר זה יסייע לתשובת-המשקל הסוציאלית הצודקת.
נראה איפוא מה הם האמצעים שבידינו או שאנו זקוקים להם, כדי לאפשר את כל התנאים והתיקונים האלה. הלא מן ההכרח הוא כי לשם זה תעבור הקרקע לידינו, תוברא ותשובח על ידינו, כי תוצרנה האפשרויות של התוצרת, יאורגנו ויסודרו בצורה פרודוקטיבית המוסדות השיתופיים והקואופרטיבים. הדרך ברורה: אם עלינו למנוע בעד הקפּיטל הפרטי מלהתערות ולפעול בלי מצרים, מחוייבים אנו להכין לו ממלא-מקום בצורת קפיטל לאומי חזק עוד יותר. המלחמה הגדולה גרמה לנו, כמו לכל העולם, שנהיה עושים את חשבוננו בקני-מידה שונים לחלוטין מאלה שהיינו רגילים בהם עד עתה. היא פתחה לפנינו אפקים רחבים שלא שערנום מעולם ביחד ליכולת הכלכלית, ומה שהיה בעבר מספר-ענק – הפך עתה ננס. רכושה של הקרן-הקיימת יקר לנו, משום שעניי ההמונים היהודים אספו חלק גדול ממנו מתוך פרוטותיהם האחרונות. אבל רכוש זה אינו ולא כלום, רק פרוטות אחדות הן לגבי זה שאנו צריכים. מוכרחים אנו לגייס את ההון העממי הגדול, את המלוה הלאומי היהודי, אשר יתן לעם את האמצעים כדי לעצב את בנין חייו הלאומיים לפי רצונו הוא. צא וחשב מה גדול היה חלקם של היהודים במלוות-המלחמה שבארצות השונות ותמצא, כי גם החלק החמישי מזה עוד גדול הוא פי חמשה-עשר לכל הפחות ממאת המיליונים דולרים ששמריהו לוין קבע פעם, לפני כמה שנים. יודע אני כמה קשות הן כאן הפרובלימות של הרבית והאמורטיזציה, וכמה הקושי הזה מעכב. אבל יודע אני כמו כן כי מן ההכרח הוא לפתור אותן, כי זאת היא התרופה היחידה שנותרה לנו. הרופא לא תמיד מחוייב הוא להיות גם הרוקח; אבל מובטחני כי עם-ישראל, שמצא בקרבו די כוחות מוסריים ופיזיים בשביל תחיה לאומית לאחר כל דורות הגלות, יהיה גם די חזק בהגיע זמן חירותו החדשה, למען התגבר גם על המעצורים החמריים האלה. מכל מקום חייבת ההסתדרות הציונית לייחס ערך מכריע בפעולתה בהווה דוקא ליצירת האשראי הלאומי הזה. כי התנאים הכלכליים והרוחניים להצלחתו של המלוה הלאומי ישנם בעין – ואפשר כי הוא יצליח הרבה יותר משאנחנו מעיזים לשער מראש.
כאמצעי-עקיפין יש להוסיף על זה עוד תחוקה סוציאלית מקיפה, אשר תתן סנקציה מטעם שלטון-העם לאותן התקנות, המובנות מאליהן כביכול, שהן תנאי הכרחי לחיים משקיים בצורה שיתופית. ראשית פעולתה של תחוקה זו תהיה להדריך את הסוציאל-פוליטיקה שלנו, לכתחילה וכבר בהתחלותיה, בדרכי-קבע שרירות וקיימות, בקנה-מידה מותאם לתנאים הארץ-ישראליים, וליצור את המסגרת להתפתחות משקית בריאה. איני חושב כי הממשלה הבריטית תשים מכשולים על דרכנו מבחינה זו. ממשלת אנגליה יודעת את המלחמה ברכוש הקרקעי הגדול, שהרי בעשרות-השנים האחרונות אנוסה היה להלחם עם בעלי האחוזות הגדולות בארצה היא, והיא תוכרח להודות כי צודקים אנו ברצותנו להמנע, בבנינה של ארץ-ישראל, מכל אותם הדברים שהביאו את המשק האירופי עד משבר. זמן-העבודה, החוזה הקיבוצי, חופש האגודות השיתופיות, חוק הירושה, מחירי-הקרקע המקסימליים – כל אלה מוכרחים לקבל מיד נורמה חוקית ברוח השיתופיות, מלבד הדרישות הגדולות שהזכרנו קודם. כל הדרישות הללו, כגדולות כקטנות, תלויות ברצונו של עם-ישראל. אם באמת בגר העם עד כדי לנהל בעצמו גם את התפתחותו הסוציאלית, ישמע ברמה קול דרישתו התקיפה. אם העם היהודי יצדיק את האמונה ואת האהבה שהנוער הלאומי מרגיש ביחס אליו – יצוף ויעלה מתוך ים הקפיטליזם והדם אי חדש, שכאילו נקלע בּן-לילה על ידי זרם ההיסטוריה, והעם היושב בו מוכשר יהיה, על ידי המפעל השיתופי של היחיד בשביל הכלל, לעלות ולהגיע אל גפּי מרומי היצירה בכל מקצועות החיים האנושיים. עם אשר לא רק חלק קטן בקרבו, קומץ של מרויחים ורוכשים, נהנה מאור-השמש, בעוד שההמון הגדול גווע לאטו בקסרקטי-משכנותיו ובמרתפיו, עם שאינו מפוצל ומפורד, משוסה ומבוהל, במלחמת המעמד האחד נגד השני, כי אם מאחד את כל בניו העובדים והעמלים ליחידה גדולה ופוריה אחת.
שהרי הגורם המשקי לא יהיה אז, כמו תחת שלטון הקפּיטליזם, כל תוכן החיים ועצם מטרתם, אלא רק הבסיס אשר להם. להמוני העובדים בישראל תהיה אז פתוחה הדרך להתפתחות חפשית ורוחנית. זוהי המטרה התרבותית של הסוציאליזם שלנו. המוני העובדים בקרבנו יהיו שותפים ליצירותיה של הרוח הלאומית שלנו. חיים חדשים, אמנות חדשה, מדע חדש, דת חדשה – יקומו ויפיצו את אורם מעבר לגבולות ישראל. תרבות חדשה זו יכולה להיות לסעד ולמשען לאירופה הקורסת תחתיה, יכולה לעורר את המזרח הנרדם, יכולה להשפיע על קביעת צורתה של התרבות האנושית בהמשך התפתחותה. כי נושאיה יהיו עם של אנשים עובדים.
- ^ השאלות של בנין הארץ תוזכרנה כאן, לפי טבע החבור הזה, רק בקיצור הנמרץ ביותר; אבל בחיבור מיוחד ארחיב עליהן הדיבור בהיקף המתאים למהותן ולחשיבותן.