חיים חדשים/הסוציאליזם העממי של היהודים/א
א
[עריכה]התנועות המצוייות בחברה של זמננו הן תופעות סוציולוגיות בהרכב כל-כך מגוון, שבתשע מאות ותשעים מקרים מני אלף גם החדירה העמוקה ביותר לתוך החומר, גם החקירה המקיפה והשלמה ביותר – לא תוכל להיות מקיפה ושלמה כל צרכה. אבל ישנה הכרה עמוקה האומרת, כי ישנן גם הכרות עמוקות יותר מדי. במקרה האחד מני אלף יוכל דוקא מגעו של מבט אחד, הארת-הברק לצד אחד, ההבלטה של אחד הצללים, של אחד המאורות בתמונה, הדגשת המוטיב האחד על פני כל האחרים, – להפיץ אור יותר מאשר רוב עייון חודר לכאורה וחותר למעמקים.
כעמדה מסוג זה, שאפשר בצדק לכנותה בשם בלתי-יסודית, יכולים לראות את ההשקפה התופשת את התנועה הסוציאליסטית, ביחוד בהתחלתה, כתגובה על הצורות האבסולוטיות-אריסטוקרטיות של הנהגת-המדינה במאות שעברו. אמנם הרבה עילות שונות – כלכליות, רוחניות, מדיניות, – תפקיד של שותפות להכרעה היה להן בשעת לידתה של התנועה. אבל דוקא הקשר הזה אשר לה עם חוק-הטבע התקיף של פעולה ופעולה-שכנגד – הוא הוא המאפשר לנו להבין דברים רבים שכיום הזה, מנקודת הראות של אלה שכבר התקדמו הלאה בדרך זו, היה נשאר בלתי-מובן לנו בלעדיו בסוציאליזם הצעיר.
הקשה והמזיקה ביותר שבכל הטעויות של התקופה ההיא היתה זו, שהתנועה הצעירה עזבה אחרי גוה את ההתפתחות ההיסטורית ואת השקפת-החיים הלאומית, המיוסדת עליה. חפצה היה להעריץ את אשר העלו על המוקד כל אלה שלפניה, ולפיכך נטלה והעלתה בלי היסוס על המוקד את אשר העריצו כל אלה שלפניה. רצונה היה לנתץ את כל האלילים המבריקים של העבר, ששלטו שלטון בלי מצרים עד אז, ולא ידעה לקדם את פני הסכנה, שגם אלים אחדים יאבדו יחד עמם בטעות. אם ההשקפה ההיסטורית שלפני הסוציאליזם לא הביאה כלל בחשבון את השפעת הגורם החברתי על המתהווה בתחום האנושיות, הנה עתה היה רצון ליחס את הכל לגורם זה בלבד; אם קודם היתה המדינה השליטה היחידה והעריצה על גורל גוי והמון, הנה עתה הושלכה ככלי אין חפץ בו, כמשהו שנוא שעבר עליו כלח, אל גל-האשפה. ויחד עמה נפלה, אגב קשרים מבלעים ומטעים שבתודעה, גם היחידה החיונית ביותר של כל ההויה האנושית: האומה.
כיון שתולשו תוי-השרד על צבעיהם הלאומיים, שמע מניה כי מתה ההויה הלאומית. ובמקומה היו צריכים לעלות על כובעיה של האנושיות המשוחררת תוים אחרים, התוים האדומים של הפרולטריון הכל-עולמי והתוים האדומים של הקפיטל הבינלאומי, שאין השלום יכול להיות שורר ביניהם לעולם, שמוכרחים היו, בהכרח-הדברים הטבעי, להלחם ביניהם בלי רחמים זמן כה רב, עד שתעלה ותבוא חברה אחרת, חדשה, במקום הנושנה. וכי מה בכך אם המציאות המדינית והתרבותית אינה מתאימה בכל להכללה רצונית של הלאומים למושג-אנושיות אחד ולחלוקתם למספר מעמדות מקיפי-עולם? ככל תנועה צעירה לימים מוכרח היה גם הסוציאליזם הצעיר להיות עיור לגבי צבעים, כיון שלא היה עדיין די שגיא-אור בשביל להבחין בצבע שלו מתוך הספּקטרום של ההשקפות. כל מה שלא היה מסוגל לרומם את ההכרה המעמדית של הפועל – הוטל אל גל-האשפה של האידיאולוגיה הבורגנית, ובתוך זה גם – האומה. "מוכיחים את הקומוניסטים", אומר קרל מרקס במקום אחד בכתביו, "על שרוצים הם לבטל את המולדת, את הלאומיות. הפועל אין לו מולדת!"
גם ההנהגה שעמדה לה לתנועה הסוציאליסטית בשנת 1864, האינטרנציונל, נבנתה על העיקרונים הקוסמופוליטיים הללו. אבל החיים נגשו אל השולחן הירוק וקראו "Messieurs, vous n'existez pas!"[1] דוקא התפתחותו של האינטרנציונל היא – אחד הפרקים רבי-הלקח ביותר על הנושא: הסוציאליזם הקוסמופוליטי והסוציאליזם הלאומי. בשנים הראשונות לקיומו המיט על עצמו, הואיל ולא ידע להביא בחשבון את המציאות, פורענות אחרי פורענות; אי-הצלחה גררה אי-הצלחה. באנגליה העמדה היא שלילית, הסוציאליסטים הצרפתים הולכים להם בדרכיהם הם, בגרמניה קמה נגדו כל התנועה תחת דגלו של לאסאל. רק לאט-לאט ובלי-חפץ, מתוך מלחמות פנימיות קשות, מתחילה החלוקה לסקציות לאומיות, המסתמכת תמיד על נקודות מעשיות, כביכול. ובמידה שהולכת וגוברת יותר ויותר השפעתו של הגורם הלאומי על כיוון פעולותיו של המשרד האינטרנציונלי, בה במידה נעשית פעולתו בתוך תנועות-הפועלים הבודדות פוריה יותר ויותר. אבל אם גם עד שנת 1914 לא נתחזק עדיין עד כדי לצור את צורתם של חיי הלאומים במובנו של האינטרנציונל, אם גם לא יכול עדיין לעצור בעד התפתחות המלחמה הזו, – הנה בכל-זאת ניצח בו, מן הבחינה העיקרונית, הפרינציפיון הלאומי. העיקר הלאומי בתורת הדבר היחידי המאפשר "ברית בין-לאומים". הסוציאליזם הקוסמופוליטי – על אף הנצחונות הבולשביסטיים הזמניים – בא עד קפיטולציה.
והדי דוקא ההתפתחות של השנים האחרונות נתנה עוד הוכחות נוספות לדבר. שותפות הגורל ושותפות החיים הלאומית כוח-פעולה חזק ומושך יש לה גם בלבו של הפועל, לא פחות על כל פנים מאשר בלבם של כל בני האומה האחרים. גם הוא אוהב את שפת אמו, זו שבה הושרו באזניו שירי-הערש המעטים והדלים, שבה חיתה ופעלה רוח הוריו. גם הוא אוהב את מולדתו, את עם מולדתו, את מנהגיהם רבי-הגונים, את לבושם רב-הגונים, את שמי מולדתו ואת שדות ארץ-אבותיו ועריה. גם הוא נושא בקרבו את תרבות העם הזה; מהותו הוא וחיי-הרגש שלו הם מהותו וחיי-הרגש של העם הזה. גם ההתפתחות הכלכלית של העמים אינה שוה, המצב המדיני הכללי – על אחת כמה וכמה, ולפיכך גם התעודות הנופלות בחלקם של פועלי הלאומים השונים אינם שוים. ואילו גם יכול היה הסוציאליזם כאידיאה להתעלם מכל זה, הנה הסוציאליזם בתורת תנועה הרוצה להיות מניע בחיים המוחשיים – אנוס היה לחלק את עצמו לשורה של תנועות סוציאליסטיות עממיות, השונות זו מזו בתרבותן, בשפתן, בכיוונן בהיקפן ובשיטותיהן.
"הרי כל אלה הם דברים שמובנים מאליהם!", יענו לי הסוציאליסטים הצרפתים, האנגלים, הגרמנים, הרוסים.
מובנים מאליהם לגבי כל האנשים, רבותי, רק לא לגבי היהודים!
ואמנם לא היה צורך כלל להעיר על כל זה – אלמלי אבד לה להכרה הלאומית האלמנטרית כוחה החי דוקא בתחומו של העם היהודי המפוזר והמפורד, באופן שחלקים גדולים של האינטליגנציה שלנו נלחמים ביניהם במחנות הזרים מתוך התנכרות לעמם, אם לא נאמר – מתוך בגידה בעמם. הללו, שלפי הרגשתם נטלו עליהם לנהל את גורל העמים הנכרים שבכל הארצות; הללו, שכיום הזה הם תופשים באירופה חלק גדול של עמדות-ההנהלה הראשיות, – מביטים בשויון נפש על מלחמת הקיום של עמם. והרי זוהי מלחמה לחיים ולמות, מלחמה על עצם קיומה של האומה! אך מה איכפת להם לכל משחררי האנושיות הנעלים האלה של הבולשביות, לכל אנשי הנחת חסרי הדאגה של ההתבוללות הליברלית, מה איכפת להם מלחמת חייו של העם המעונה והמורדף, הכפוף תחת עולו הכבד?
עליהם, על כולם, אפשר "לסתום את הגולל". ההמונים היהודיים המתעוררים יכולים לעבור על עמדותיהם של אלה לסדר היום. בקרב כל אומה אחרת היה חרון-אפו של העם מסלק אותם הצדה, בודאי.
אבל לא רק יחידים הם. ישנן גם מפלגות סוציאליסטיות בקרב העם היהודי, שלא הגיעו עדיין אל ההכרה האמתית של אחדות אומתנו בת ארבעת-עשר המיליון, ואשר לא די שהם משתמטות מן התפקידים הנובעים מתוך האחדות הזאת, אלא שהן מתנגדות להן בפועל ממש. ה"בונד" הוא הגדול שבקיבוצים האלה והעומד בראשם.
אל נא נמנע ממנו את השבח שרשמנו לזכותו בהשקפתנו החפשית ממשפטים מוקדמים. הבורגני אומר: "מי שאינו מכבד את הפרוטה, אינו ראוי לדינר". ובלי ה"בונד" לא היה אולי הסוציאליזם היהודי יכול ללכת בדרכו במהירות כזאת ובבטחה כזאת. כי ה"בונד" היה הראשון שעוד לפני עשרים שנה, בזמן שהעם היהודי היה עדיין בכלל מחוסר כל תנועה חברתית, הוציא קול-קורא להתקבצות ולהתעוררות. הוא היה הראשון שעורר את ההמונים היהודיים לפעולה משותפת, ועל ידי כך הראה בפעם הראשונה כלפי חוץ כי מלבד השנורר היהודי, איש-האויר היהודי, ה"בטלן" היהודי, – ישנם גם אנשים יהודים עובדים. זאת היתה הצורה הראשונה שלתוכה הותכה היהדות הסוציאלית. בדבר זה תכיר ההיסטוריה האובייקטיבית, אף על פי שעצם הצורה הזאת כבר עבר זמנה וקלקלתה בה, ואת תכנה מוכרחים היו להריק כבר כמה פעמים לתוך כלים אחרים.
נוסף על כך – ערכו ותועלתו מונחים רק בעצם העובדה של הופעתו, ובשום אופן לא בדרכי הופעתו ובשאיפותיו. בעוד שהרעיון העולמי של הסוציאליזם בקרב העמים האחרים, גם בגלוייו הקיצוניים ביותר, לא איבד מעולם את הקשר החי עם המוני-העם הרחבים, ואדרבה – היה תמיד חזק-שרשים ומעורה בקרקע, נעשה ה"בונד" בתוך העם היהודי, חסר-השרשים וחסר-המולדת, לאידיאל תלוי באויר ונעדר-מהות. לגבי ה"בונד", אם לצטט את המרסילייזה הנפלאה שלו, "היהדות והמשיח מתו", וחי רק האינטרס הפרולטרי בלבד. וכך נשאר ה"בונד" במשך כל ימי קיומו מחוסר כל הבנה לגבי תנועותיו ורחשיו, הגדלים והולכים, של האורגניזם העממי היהודי. וכבר לא נדבר על זה, שבמשך שנים רבות התעלם ה"בונד" בכוונה מן הלשון של המוני היהודים וראה את עצמו מבחינה זו כראות חלק של הסוציאל-דימוקרטיה הרוסית. ההמונים היהודים בעצמם הכריחו אותו להכיר באידיש, כהוראת זמן, כאמצעי תעמולה מועיל. רק כעבור זמן רב הכריז על עצמו כעל המדריך הראשי ומשפיע-הטובה התרבותי של החלקים דוברי האידיש של העם, והתחיל להלחם בחימה שפוכה ועיורת בעברית הצעירה והשואפת לתקומה. כשם שהיה בכלל בלתי-מסוגל לחלוטין להתמצאות היסטורית, והתיחס בבוז ובשלילה לכל אותם כחות-החיים החזקים שהחזיקו וחיזקו את העם בקיומו. "תולדותיו, למזמן עליתו ועד זמן ירידתו, מלאות מלחמה בלתי פוסקת נגד היהדות ההיסטורית ונגד הרעיון הלאומי המתעורר. שנאתו ובוזו מכוונים היו במידה שוה גם כלפי הגלויים והתופעות הדתיים של תרבות-העם היהודית וגם כלפי התופעות החילוניות-מודרניות שלה... ובמנהגו זה הראה ה"בונד" ואנדליזם כזה, גסות-רוח כזאת, שמוכרחים היו לעורר גועל-נפש ובעתה דוקא בלב היהודי העממי ושלזכרם דמו של היהודי הפשוט, בן העיירה, מתרתח בקרבו עוד כיום הזה". (ליאו רוזנברג: "דרכיו ומטרותיו של הסוציאליזם היהודי-רוסי"). מלבד עבודה סוציאל-דימוקרטית רוסית כללית – שנעשתה ונעשית, אולי גם במקצת הצלחה, על ידיו – לא התרומם ה"בונד" אלא לכלל אידישיזם אגרסיבי ולטיפוח "האבטונומיה הקולטורית" ברוסיה. אבל הוא שאף לצמצם את הפוליטיקה שלו בתחום העניינים היהודיים-רוסיים והתנגד לפוליטיקה יהודית-כללית בעלת מטרה ברורה, ורצה על ידי כך להרוס הרס פוליטי את האחדות של העם היהודי. בועידה הפטרבורגית האחרונה שלו התנגד, מתוך נימוקים "כלליים", לזכות שמירת השבת. בפמפליטים וריזולוציות אין-ספורות נלחם בציוניות ובמלה העברית.
האדם הנורמלי לא יוכל להבין למה עלתה לו כך ל"בונד". ואף על פי כן, הסיבה מושרשת עמוק בתוך המצב האנורמלי של העם היהודי. כבדה יותר מדי היתה המורשה של תנועת-ההשכלה המטיפה להתבוללות, מצד אחד – נזכר-נא בליברמאן וחבריו – וההזיות הסתומות על אנושיות בלתי-לאומית, מצד שני. בקרב העמים הבריאים – המפלגות המהפכניות מתקוממות מתוך ניגוד לוהט לקיים, מתוך שנאה משולהבת לכל הנושן, ושואפות להפיל את כל המוגמר. מתוך היצרים האלה שואבות הן כוח-דוחף עצום, ולא זו בלבד שמלחמתם אינה מסכנת חלילה במאומה את חיי-העם, ושמחייה היא ומפרה את התפתחותו, אלא שבכל התנגדותם מתוך הכרה לעבר ההיסטורי הם ממשיכים את דברי ימי העם הזה וטווים את פתיל חיתו הלאה. בקרב עמים בריאים ומושרשים בקרקע יכולות המפלגות המהפכניות להתקומם בלי כל סכנה גם נגד הלאומיות – בכל מקום שהיא עוזבת את הבסיס של התפתחות טבעית ונהפכת לשוביניזם, למשל.
ואולם הלאומיות שלנו היא לאומיות של רעבון, כמעט שיש לי חשק לומר – לאומיות-רעבון מתה-לחצאין מרעב, כדי להדגיש כמה אנו חסרי-קניינים וערטילאים, ערומים ויחפים, כי כולנו, כל האומה כולה, פרוליטריים אנחנו מן הבחינה הלאומית. אין אנו רוצים כלל בכיבושים, דוגמת האומות האירופיות החיות על חרבן בגאון, אין לנו כלל כח לכיבושים. אין אנו רוצים אלא להבטיח לעצמנו ולקיים בידינו את אשר חובה טבעית וקדושה היא לכל אדם להגן עליו: את עצמיות-המהות שלנו ואת תרבותה, את הוייתנו ואת עתידה. הפוגרומים הפולניים של הזמן האחרון מוכיחים מחדש: מצד אחד, כי אין לנו לקוות ליחס אנושי, ובנידון זה אחת היא מנת חלקם של הפרולטרי היהודי ושל הבורגני היהודי; ומצד שני, כי אין אנו מסוגלים עדיין אפילו לעמוד על נפשנו בקרבנו ולהגן על בתינו, כי זה לנו אלפיים שנה שאנו מסורים ונתונים ללא ישע ביד כל עדר-אדם פראי. אין בעולם דבר אשר יוכל לתת לנו בטחון-קיום, זולתי אנו בעצמנו. את הכרת המהות המיוחדת שלנו, את הכרת כוחנו, את הכרת זכותנו, – מן ההכרח הוא לעורר ולחזק. הכרות אלה הן שתיצורנה לנו מולדת, מקום שם חלקים של האומה יכולים להתמזג למרכז של חיים לאומיים. הלשון הלאומית שלנו, המקיצה כיום בכל אתר ואתר לחיים חדשים, צריכה לשוב ולחיות בפי האומה כולה. את הזכות ללשון זו ואת הזכות לאבטונומיה בכל העניינים היהודיים-הפנימיים – מחוייבים להבטיח לנו בכל מקום. מוכרחת לקום מערכת חנוך ובתי-ספר לאומית משלנו. כל אלה הם אינטרסי-חיים לא של יחיד זה או אחר, לא של מעמד זה או אחר, של חוג זה או אחר, כי אם של שדרות האומה כולה. כל אלה הם אינטרסים שחורגים ויוצאים לגמרי מתוך הגבולות הצרים של המעמדות, אינטרסים השייכים לכל בני-האדם, ורק לא לעם היהודי.
לכן מחוייב הסוציאליזם היהודי להיות לאומי בבירור ללא כל דו-משמעות.
ולא רק לאומי במובן האחדות של כל האומה היהודית בהמשך תולדותיה ותרבותה ההיסטורית כי אם לאומי גם לפי מהותו הכלכלית.
גם העמים האירופיים, שהם במושגינו קומפּליקסים אחדותיים, אינם כלל אחדותיים בהתפתחותם הכלכלית. גם בקרבם הוכרח הסוציאליזם לקבל לפעמים את כיוונו מן התנאים הסוציאל-אקונומיים. כך, למשל, הלך הסוציאליזם באנגליה, בלי ליחס ערך רב יותר מדי לתורות המרקסיזם, ועוד פחות מזה – למעשה שלו, בדרכים של ריפורמות חברתיות. הנסיון של המפלגה הפאביית ליצור תנועה בעלת כיוון סוציאליסטי על ידי שנוי-צורה של ה"ויג" האנגלי-ליברלי, הוא חזיון אנגלי ספּציפי, שאפשרותו קשורה כולה בתנאים של המדינה ההיא. הסוציאליזם הרוסי אף הוא חיפש לו דרכים חדשות משלו, הואיל והוא קם ופעל בארץ שלא התקדמה עדיין הרבה באינדוסטריאליזציה. שם קמו, בניגוד לסוציאל-דימוקרטים, הסוציאל-ריבולוציונרים (ס"ר), הסוציאליסטים העממיים (נ"ס), וסוציאליסטי העבודה (טרודוביקי).
על אחת כמה וכמה מחוייבים אנו, הנעוצים בתוך גושים של משקים זרים, ושהמשק העממי שלנו יש לו התפתחות אחרת לגמרה מאחוריו, ונושא בקרבו חוקים אחרים ומציג דרישות אחרות לגמרי, – ללכת בדרכנו הסוציאליסטית המיוחדת. על אחת כמה וכמה שרק ההכרה – החפשית מכל משפט מוקדם ומכל הטעיה שבתיאוריטיקה – בדבר הוייתנו הכלכלית ועתידנו הכלכלי, יכולה להראות לנו את הדרך הזאת.
"אם כן, רוצים אתם אפוא לעשות את האינטרנציונל למיותר לגמרי לגביכם?" – רק בקורת מרשיעה או נאיבית יכולה להאשים אותנו בזאת.
ודאי שאין אנו מעלימים עין מן הסכנות הכרוכות באידיאל האינטרנציונלי דוקא בשביל עם כעמנו, שאין לו קונסולידציה לאומית והוא מפורד לצרורות ולקיבוצים קטנים. יודעים אנו את הסכנה שבדבר, כי האינטרנציונליזם דוחף את בני-עמנו לאלפי מחנות נכרים, בעוד שחיינו הלאומיים תלויים לנו מנגד. כל המהפכות האירופיות של מאת השנים האחרונות – עדות הן לנו בדבר הזה.
אבל דוקא מפני כך מוכרח הסוציאליזם היהודי, בכל המרץ שלו, לחזק ולהבטיח את חיינו הלאומיים, ומשום כך נקי הוא מאותה אשמה. אין אנו רוצים בלתי אם את זאת: כי האינטרנציונל יהיה באמת אינטרנציונל בין-לאומי. בעמדו מעל ללאומים, יאחד בקרבו את הלאומים החפשים והאבטונומיים. הוא יהיה לבית-דין עליון ולמוסד העליון לערעורים. הוא יקבע את היסודות הכלכליים של הסוציאליזם ויברר את התנאים-המוקדמים הלאומיים ואת הדרישות הסוציאליסטיות בתוך כל העמים. אכן בעבודה המשותפת יוכלו כל העמים, כל אחד מתוך פיתוח מוחלט של כחות-החיים העצמיים שלו, להעשיר ולהפרות זה את זה. "האינטרנציונל הישן מת ואיננו", אמר לפני זמן-מה אחד מישישי הלוחמים של הסוציאליזם האינטרנציונלי. "יחי האינטרנציונל החדש של העמים החפשים!"
- ^ רבותי, אתם אינכם קימים!