חיים ביד/סח

<< · חיים ביד · סח · >>

סימן סח

נסתפקתי במי שהקדיש להקדש ולעניים ולא הספיק ליתן ולהשלים את נדרו עד שמת אם נתחייבו היורשים להשלים את נדרו ואם יש חילוק בין נתחייב בנדר או כשאמר סלע זו לצדקה או דבר זה לצדקה לכשאמר אתן דבר זה או תנו וכ"ן אם יש חילוק בין יתומים גדולים לקטנים לענין פרעון נדר וכמו שיש חילוק לענין חוב על הכל יורינו המורה ושכמ"ה.

הנה דעת מרן בתשו' שהביא מור"ם בתשו' סי' מ"ז הוא דאפי' שציוה לתת חייב לקיים נדרו ולכן נתחייבו גם היורשים ואפי' שלא היו המעות ברשות נודר כל דאיכא אדם חשוב או טוב העיר אעפ"י שאינם גבאים נקנה להקדש.

והנה מדברי המרדכי בפ' מי שמת מוכח דבאומר תנו או אתננו לא חל הנדר עליו ולא נתחייבו היורשים ועם שי"ל דהתם שאני דאמר אתננו לאחר מיתה ובאותה שעה לא היה בעולם לקיים הנדר וכמ"ש המרדכי שם להדייא מ"מ מבואר דהא דנקט דלא חל הנדר אלא לאחר מיתה ל"ד והנדון היה הכי שנדרה לאחר מיתה וכמו שראיתי למור"ם בתשו' סימן מ"ח שהשיב ע"ד הרב"י בתשו' מהך לשון המרדכי יע"ש והכי הוא האמת שהרי כשאומר אתננו לאחר מיתה לא חל הנדר לגביה כדי שיחול על נכסיו ויתחייבו היורשים הבאים אחריהם לירש נכסיו וכ"נ כשאומר סלע כשיבוא לידי אתננו ומת קודם שבא לידו אף שבא אח"ך לרשות היורשים ליכא חיוב לגבי היורשים כיון דלא חל הנדר עליו לחייב את הנכסים משום נכסוהי דאיניש אינון ערבים ביה כמ"ש בבכורות מ"ח ע"א וא"כ מ"ש המרדכי בשם מוהר"מ הנז' דלא חל הנדר לא נשאר החיוב אצלו ומינה דהיורשים פטורים אפי' באומר אתנהו כשיבוא לידו היינו שכופין אותו כשיבוא לידו ולא ליורשים דהיינו כשמת ולא בא לידו ואה"ן דאם אמר סלע זו לצדקה או סלע זה או דבר זה כשיבוא לידי אקדישינו וכבר בא לידו וחל הנדר מחיים דחייב לקיים דברו לדעת רבוותא דודאי דהיורשים ג"כ נתחייבו וכן הוכיח הראנ"ח ח"א סי' ל' וק"ז וכן הסכים מור"ם ז"ל בתשו' שם דאם חל הנדר חייבים היורשים לשלם דהו"ל חוב דעלמא דקי"ל מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם ואין כופין אותן יע"ש ולעד"ק שהרי הלכה רווחת בח"מ רס"י ק"ז דמצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם וכופין אותם בכך כמו שכופין את אביהם בד"א בשירשו קרקע. הרי דאיכא כפיה גבי יתמי כמו לאביהם עצמו ואם הרב מור"ם איירי נ"ד בשלא הניח מורישם אחריות נכסים אלא מטלטלים מ"מ השתא דקי"ל כתקנת הגאונים דמטלטלי דיתמי משתעבדי לבע"ח חזרו המטלטלים להיות דינן כקרקע וכופין ליורשים כמו שפסק בש"ע רס"י ק"ז הרי איכא כפיה גם בירשו מטלטלין ואיך כתב בפשיטות מצוה על היתומים ואין כופים ואם שעדיין י"ל דכיון דהוי תקנת הגאונים ככה"ג לא תקינו כמ"ש הרב תוי"ט פ"ה מה' ערכין משנה ב' מ"מ ק' דכל כי האי לא הו"ל למיסתם אלא לפרש.

ועוד שלע"ד נראה דלא כהר"ב תוי"ט דמאחר דאמרינן בקידושין כ"ט ע"א דלא יהא כח הדיוט חמור משל הקדש וכ"כ הריטב"א בחי' לשם לד' י"ג ע"ב דבשטר שעבוד איכא בהדיוט אף למ"ד שעבודא לאו דאורייתא ולא יהא כח הדיוט חמור משל הקדש וכ"כ הרב מחנ"א בה' גביית חוב סימן ב' ועיין למהרימ"ט בתשו' סימן ט"ל דנראה שהוא מסכים לדברי מור"ם ונרגש מתקנת הגאונים ויישב שלא תקנו אלא משום נ"ד וכתובת אשה משום חינא יע"ש ולע"ד ק' דלא יהא כח הדיוט חמור וכו' וכ"ן שהוא דעת מהרלנ"ח בתשו' סימן ק"ז ששאלו לו במי שמת והיה לו נדר להקדש ויש עדים שהיה חייב וכו' השיב ולענין נדר איני יודע חילוק כלל והדין הוא כמו להדיוט ולכן הנדר שנתברר לב"ד בחיי האב וא"צ לקבלת שום עדות ולא הגיע זמן הפרעון בחיי האב נפרעים ובכל תנאי שנפרעים מן היתומים חוב אביהם יע"ש הרי להדייא דס"ל כמ"ש דאין חילוק גבי יתומים משאר חוב ולכן כמו בשאר חוב אף במטלטלין גובין מן היתומים וכופין אותם ה"נ גבי נדר להקדש ועיין להרשב"ץ בתשו' ח"ב סימן קכ"ח שיש ללמוד מדבריו קצת דכשציוה להקדיש ומת שחייבין היורשים להשלים נדרו ולפרוע אפי' במטלטלין יע"ש ונראה דע"כ איירי בשנדר נדר גמור ונתחייב בו בחייו ולא שנדר בלשון עתיד.

ואראה גם אנכי להרשב"ש בנו בתשו' סי' רפ"ז דמוכח מדבריו דס"ל דכל שויתר להקדש עניים בל' נתתי או ויתרתי כך וכך לעניים הרי נתן וגמר מתנתו ומוציאים מן היתומים כשיגדלו כשתקובל העדות בפניהם דקי"ל דאין מקבלין עדות בפני יתומים וכו' ודוקא כשאומר בלשון עתיד אתן או אתנם להקדש לא גמר בלב המתנה אלא שנדר לוותר ואילו היה קיים היינו מכריחים אותו להשלים נדרו דאתן לעני חייב אבל היתומים נראה שאין מכריחים אותם ע"ז דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו וכו' יע"ש הרי להדייא דס"ל בפירוש דכל שנדר ונתחייב האב בנדר ואח"כ מת כופין את היתומים לשלם נדר אביהם וכל שנדר האב בנדר שלא נתחייב בו עדיין כמו שאמר בלשון עתיד וכן אם נדב לתת לזמן ובאותו זמן מת היורשים פטורים שהוא עצמו לא היה חייב לשלם אלא להשלים הנדר כשיבוא הזמן ומזה הטעם פטר הרשב"ש ז"ל בתשו' לעיל סימן רמ"ח בענין מי שנדר כשתבא הספינה ליתן כו"כ לביהכ"נ ולא בא הספינה אלא לאחר מותו ויורשיו לא קבלו הסחורות אלא הסוחר אחר שפטורים היורשים יע"ש הרי דס"ל דכל שלא חל החיוב גבי אב שעדיין לא בא הספינה כשהיה אביהם חי דפטורים היורשים דש"מ דאם היה בא הספינה בחיי אב וכבר נתחייב בנדר היו חייבים היורשים לשלם ואין לומר שהרשב"ש ז"ל פטרם מטעם שלא בא הספינה לידם אבל אם היה בא הספינה לידם אף על פי שלא בא בחיי אביהם היו חייבים דהא ליתא דודאי כל זמן שלא נתחייב האב בנדר מהיכא תיתי לחייב ליורשים וכענין שכתבנו במקדיש בל' עתיד שלא נתחייב האב דהיורשים פטורים והרשב"ש לא נקט טעם שלא בא הספינה לידם כ"א ללמד עוד פיטור אחר או שמעשה שהיה כך היה. וגם אין לומר דאף אם בא הספינה בחיי האב תתחשב כמו שאמר לשון עתיד או ותור או אתן דלא נתחייבו היורשים דיש לחלק דהכא בנודר כשבא הספינה אם הוא לשון עתיד הרי תלה הנדר בזמן ידוע והרי בבוא הזמן הנועד אז נתחייב ומאחר שכבר נתחייב האב ולא שילם היורשין הבאים אחריו חייבין לשלם כשאר חוב דעלמא אבל כשנודר בלשון עתיד או ותיר או אתן וכיוצא ומת נמצא דלא היה לאב שעת הכושר להתחייב בו כדי שנחייב גם ליורשים הבאים אחריו אלא חיוב שהביא האב על עצמו ואה"נ אם היינו אומרים לאב לקיים את נדרו ואמר נתתי דבר זה לצדקה אז יתחייבו היורשים אבל אם מת ולא חייבוהו היורשים פטורים וכ"ן אם אמר סלע זו לצדקה לאחר ל' יום דהוי נדר ואינו יכול לחזור בו אעפ"י שלא אמר מעכשיו כמ"ש הרשב"א בחי' פ"ד דנדרים כ"ט ע"ב והר"ן והרב המאירי שם והרשב"ש בתשו' סי' שס"א אם מת בתוך ל' יום חייבים היורשים דמאחר דמדין אמירתו לגבוה כבר זכו העניים א"כ חל החיוב גבי יורשים ועיין למהרימ"ט ח"א סי' ט"ל. אלא שראיתי להרשב"ש שם שכתב ואף לדעת האומרים שאין דין עניים דומה להקדש בכאן יש מסירה ולא על האמירה אנו סומכים כ"ש לדעת האומר שדין העניים והקדש שוה וכ"ד הרמב"ם בפכ"ב מה' מכירה והרשב"א בחי' פ"ד דנדרים יע"ש והדבר תמוה שהרי דעת האומרים שאין דין ההקדש ועניים שוה הוא הרשב"א ז"ל כמ"ש בתשו' ח"א סי' תקס"ג והביאה הרב"י ביו"ד סי' רנ"ט. וכיון שכן אעיקרא קשה לדעת הרשב"א שדבריו סתרי אהדדי מחי' למ"ש בתשו'. ועוד ק' להרשב"ש דאיך לא נרגש מדעת הרשב"א בעצמו שהוא מאריה דהאי שמעתתא וכשאני לעצמי היה מקום ליישב דהרשב"א שכתב דבסלע זו חל הנדר היינו משום דהקדיש דבר המצויין דאמר סלע זו אז אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אבל במקדיש סתם ולא אמר דבר זה לא חל הנדר ולא אמרינן בזה כמסירתו להדיוט. ובזה אני מיישב במאי דהוה ק' להרב מחנ"א בה' גביית חוב סימן ב' שהביא מ"ש התוס' דעשה שורו אפותיקי ומכרו אין ב"ח גובה ממנו דה"ה אם נתנו במתנה דה"ט דאיכא פסידא דלקוחות וכ"ן לגבי מתנה דאי לא דעבד נייח נפשיה לא יהב ליה אבל הקדישו לא דליכא ה"ט ושוב הביא דעת הרשב"א דס"ל דמתנה כמכר וכ"כ הקדש ותמה דאיך השוה מתנה דאיכא משום נייח נפשיה להקדש דליכא נייח נפשיה ותי' דלא יהא כח הדיוט חמור מן ההקדש והקדש עניים נמי ס"ל להרשב"א כמ"ש הר"ן בפ"ק דקידושין אמתני' דאמירתו לגבוה יע"ש וק' דהרי הרשב"א לא ס"ל דמ"ש הר"ן דדין הקדש עניים הוי כהקדש גבוה אלא ס"ל להיפך וכבר ישבתי דברי הרב מחנ"א לשעבר כמ"ש דהרשב"א כהר"ן היינו כשהקדישו כדינו בקנין גמור להרשב"א אז הוי כדין הקדש גבוה לענין שיהא כחו ככח מכר ומתנה להדיוט והן עתה י"ל דשאני כשהקדיש הדבר עצמו שאמר שור זה הקדש לעניים דחל הנדר כה"ג אפי' באמירה ושו"ר חילוק כה"ג בדברי הרדב"ז ח"ג סי' תק"ה שכתב ואני דקדקתי מל' הרשב"א שמודה הוא ז"ל בדבר שגופו קדוש כגון המתנדב לתת ס"ת לצבור או בית זה לב"ה וכיוצא בזה שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט יע"ש. ואם שעדיין דחוק חילוקינו בדעת הרשב"א דלפמ"ש הרדב"ז היינו בדבר שגופו קדוש לא באומר סלע זו דאין בגוף הסלע שום קדושה וכן במקדיש שור וכיוצא עכ"ז כדי שלא יקשה לן עדיין לפי חילוק הרדב"ז דברי הרשב"א אהדדי כמשה"ק לכן ע"כ לתרץ כמ"ש ומ"מ לדברי הרשב"ש קשה דהוא ז"ל איירי נ"ד במקדיש דבר מסויים ודבר זה וגם ל' הרשב"א שהביא במ"ש באומר סלע זו וכו' דאמירתו לגבוה ועכ"ז הביא דעת האומרים דאין דין עניים כדין ההקדש ולא מצינו מי שאומר כן אלא הרשב"א ז"ל וצ"י:

ואולם ראיתי להרדב"ז שם באותה תשו' שהשיב למה ששאלו לו במי שאמר לאשר על ביתו בתוך שמחת חופת בנו שיתן לעניים פ' ופ' להשיא בנותיהם ועבר הזמן ולא נתן ומת זה פסק הרב דלדעת רוב הפוסקים דס"ל דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט חייבים היורשים ואף לדעת הרשב"א דס"ל דאין לו' אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט בהקדש עניים היינו דבשלמא אם היה חוזר ראובן בעצמו נהי שהיה יכול לחזור מ"מ אנן לא טענינן ליתמי במאי דהוה מצי אבוהון למיטען אלא במילתא דשכיח אבל במילתא דלא שכיחא לא טענינן ליה וראובן זה עשיר גדול היה והשיא כמה יתומות והחזיק כמה ישיבות ונתן מתנות לעניים אין חקר ואפי' בשעת מיתה ציוה שיתנו וכו' ואילו היה יודע שעדיין לא ניתנה מתנה זו היה מצוה משעת מיתה שיתנוה וכ"ש במה שיתנו מחמת רפואתו ושמחת בנו כי ודאי לא היה חוזר ואף על גב דאין נזקקים לנכסי יתומים קטנים וכו' כיון שצוה לממונה ליתן והממונה מודה שלא נתן הו"ל כמלוה דמת בתוך זמנו דנפרעים מן היורשים בין גדולים בין קטנים הילכך מעמידין אפוטרופוס וגובין מהם וכ"ז לדעת הרשב"א עכ"ל ודבריו צ"ע לע"ד דהרי מהיכא תיתי לחייב ליורשים בדבר שאביהם לא היה חייב דהרי לו יהי נדר כחוב דעלמא היינו כשיש לו חוב שחייב ונתחייבו נכסיו מטעמא דשעבודא דאורייתא ולכן חל החיוב ליורשים שירשו נכסיו וכמ"ש הרנ"י בפ' שור שנגח ל"ז דמשתעבד כולי ממונא לחבריה יע"ש אבל בדבר שלא נתחייב גופו של אביהם אלא שאם היה אביהם חי אפשר דהיה מקיים בהם מצות נתינה וכל שמת נעשה חפשי מן המצוה ויתומים לאו בני מיעבד מצוה נינהו ותשו' מוהר"ם שהובא במרדכי פ' מי שמת שכתבנו לעיל הוייא תיובתיה דמבואר מינה אפי' דבאומר סלע זו כשיבוא לידי אתננו לצדקה היינו דכופין לו לקיים דברו ולא שכופין ליורשים והדברים ק"ו ומה במקום דאיכא חיוב נדר גבי אביהם אפי"ה לא חייבום ליורשים וכמו שכן דקדק בתשו' מור"ם במקום דאביהם פטור מכל וכל ולא חל עליו חיוב כלל מהיכן יתחייבו היורשים. וכיוצא בזה ק"ל למ"ש שם בסי' תכ"ו דבש"מ שאמר סלע זו לצדקה וסלע זה וכו' דיש יד לצדקה הילכך מוציאין מן היורשים גם הסלע הב' וכו' יע"ש והרי לפי דעתו שכתב דלדעת הרשב"א דיכול לחזור גם באומר סלע זה א"כ איך יתחייבו היורשים כיון דאביהם בעצמו לא היה חייב בזה ואם משום דהיה ש"מ וקנו באמירה עכ"ז כדי לקיים דברי המת צריך שיצוה ליורשים בפניהם וכו' וכמ"ש מור"ם באותה תשו' משם הראשונים והרדב"ז שם סתם דבריו ולא פי' הענין ובכל אופן פסק דחייבים היורשים.

הן אמת דהרדב"ז לשיטתיה אזיל דכל שלא חזר האב חייבים היורשים כמ"ש בהך תשו'. ועל הכל ק"ל במ"ש דאפי' דיהיה כחוב בשטר הא קי"ל דאין נזקקין לנכסי יתומים וכו' ויישב דבאומר לממונה שיתן והממונה מודה שלא נתן והו"ל כמלוה בתוך זמנו וכו' וסיים ע"ז וכל זה לדעת הרשב"א דהרי גם לדעת הראשונים דס"ל דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט עכ"ז איכא למיחש שמא פרע וע"כ צריכין אנו להנהו טעמי דנזקקין גבי מלוה לגבות מן היתומים ואם נאמר דמ"ש כ"ז לדעת הרשב"א הוא שייך למש"ל דקיים במאמרו שצוה ליתן ולא חזר דחייבים היורשים הרי כבר כתב שם להדייא דלדעת הרשב"א אומרו ולמה צריך תו לו' וכ"ז לדעת הרשב"א ועוד דכל זה לא שייך לומר דקאי למ"ש לעיל דכל זה כלול הכל וצ"י.

ותדע דהכי הוי דאף אם נאמר דחייבין היורשים מכח נדר אביהם עכ"ז איכא למיחש שמא פרע אם באחד מג' דרכים דכשחייב מודה כגון שצוה לפני מותו שהיה חייב לו או נידוהו ב"ד לפרוע ומת בנידוייו או מלוה בתוך זמנו וכמ"ש מוהרלנ"ח בסימן ק"ז. גם ה"ה מוהר"ם אלשקאר בסי' ע"א השוה דין הקדש להדיוט לענין דמצי למיטען נגנבו או אבדו גבי יורשים כמו שהיה אבוהון מצי למיטען וכן הסכים לדין הרב כרם שלמה בתשו' חח"מ סי' ח"י בדין ששאלו לו בראובן שנדר לבנות ביהכ"נ וקנה עצים ואבנים ולא בנה אותו מכח מניעת המלך יר"ה ומכר העצים והאבנים ונטל צרור הכסף בידו ואח"ך מת ראובן ובני הקהל טוענים שיפרעו הנדר בני ראובן כמו שנדר אביהם וכו' והשיב דיש לפטור לבני ראובן דמאחר שלא באו המעות ליד הגזבר וא"כ י"ל דמאחר דלא נעשה עצתו הטובה אשר חשב לבנות הביהכ"נ בסיבת מניעת מאמר המלך יר"ה שאל לחכם על נדרו והתירו לו וא"כ שוב אין עליו ולא על יורשיו שום תביעה כלל דטענינן ליתמי במאי דהוה אבוהון מצי למיטען וכו' וגם דהוציאם למצוה אחרת גדולה ממנה יע"ש והיינו גדולה ממנה כגון לתת לפדיון שבויים כמ"ש הרמב"ם בה' מתנות עניים פ"ח הי"א ולעניים ולת"ח כמ"ש בירוש' דשקלים ע"פ וישכח ישראל את עושהו ויבן היכלות.

עו"כ דהו"ל כמלוה ע"פ שהגיע זמנה והכא כבר הגיע זמנה בה שעתא דהיה מניעת מחמת מאמר המלך דבא להוציאן למצוה אחריתי. ועוד כתב די"ל דאע"ג דתפס המעות לעצמו נגנבו או נאבדו ולכן פטורים היורשים. הרי דש"מ מדבריו דכל דליכא חששת פרעון חייבים היורשים לשלם נדר שנדר אביהם וכמו שביארנו והנה מצאתי חולק ע"ז להרמ"ע מפאנו בתשו' סי' ק"ג הביאו הרב כנה"ג בשיירי יו"ד סי' רנ"ח הגב"י אות י"ד שכתב וז"ל דאפי' למ"ד דבהקדש עניים אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ה"מ מחיים לא לחייב ליורשים יע"ש והדבר קשה דלפי מה שנתבאר מדברי הפוס' הוא דבנתחייב האב בנדר חייבים היורשים לשלם ולא ידעתי מאיזה טעם פטר הרב ליורשים דהס' אינו מצוי אצלי. הראת לדעת דרוב הפוס' ס"ל דכשנתחייב האב בנדר דחל החיוב גבי היורשים לשלם וגובין מהם ככל חוב דעלמא ועפ"י התנאים הנז"ל דליכא משום חשש פרעון. וכן ראיתי להרב משפטי שמואל סימן ל"ח דכתב דאם נדר לתת לצדקה ולת"ח ומת שבניו יפרעו הנדר שנדר והצדקה שהוציא מפיו יע"ש הרי דעת מרן בתשו' והרשב"ץ והרשב"ש והרלנ"ח והרדב"ז כולהו ס"ל דהיורשים חייבים.

שו"ר שדבר זה תלוי במחלוקת הראשונים בפ' שור שנגח ל"ז והביאו ה"ה מוהראנ"ח ז"ל בח"א סי' ל' וסי' ק"ז ותוכן הענין הוא דלדעת רבינו האיי והרז"ה במלחמות שם הוא דס"ל דהנודר אינו מתפיס בנדר ולא חל החיוב כ"א אל עצמו ואת בשרו ולא על נכסיו ולכן אם מת פטורים היורשים ולדעת הרי"ף וסיעתו דסברי דחל הנדר ומתפיס על נכסיו וחל שעבודיה על נכסיו כמ"ש הרנ"י וכן הוכיח מתשו' מוהר"ם שהביא המרדכי בפ' מי שמת שכתבנו לעיל א"כ אם מת חייבים היורשים זת"ד וכ"כ נכדו הרב פ"מ בתשו' ח"א סי' ל"ד ובח"ב סי' ח"ן יע"ש וכיון שכן שפיר כתב הרב מוהרמ"ע ז"ל דאין היורשים חייבים דמאחר דהו"ל פלוגתא דרבוותא היורשים נק' מוחזקים וכמ"ש הריב"ש סי' ק"ס ות"ה סי' ע"ג וכמו שפסקו כן מור"ם בתשו' הנ"ל והראנ"ח והרב פ"מ שם ואדרבא זיל לאידך גיסא דכפי אוקמתא זאת קשה להרשב"ץ והרשב"ש בנו ומרן באותה תשו' והרלנ"ח ודעימייהו דס"ל דחייבים היורשים לשלם נדר שנדר אביהם דכיון דלדעת רבי' האיי והרז"ה פטורים מה מקום יש להוציא ממון נגד המוחזק במקום שיש מחלוקת וביותר תמוה להרדב"ז שהפריז על המדה הרבה לחייב ליורשים אף במקום שהמוריש בעצמו לא היה חייב מדין נדר דהדברים ק"ו השתא ומה נדר גמור פטורים לדעת רבינו האיי ודעימיה כ"ש כשלא נתחייב בנדר ואין לומר דס"ל להרבנים הללו דדעת רבינו האיי והרז"ה שכתבו דלא חל השעבוד על הנכסים אלא על עצמו דמינ' נפק"ל דהיורשים פטורים היינו משום דפסקו כמ"ד שעבודא לאו דאורייתא ולכן הרי"ף דפסק בסו"פ ג"פ שעבודא דאורייתא פסק דחל חיוב הנדר על הנכסים דהרי מתרי טעמי ליתא להא חדא דרבינו האיי והרז"ה לא איירו ביורשים אלא בהוא עצמו ובמיניה לכ"ע ש"ד כמ"ש התוס' שם בפ' ג"פ קע"ה ע"ב ד"ה דבר תור' ומהרימ"ט ח"א בסימן מ"ה וכן ס"ל לרובא דרבוותא. ועוד טעם אחר שרבינו האיי בעצמו פסק כמ"ד שעבודא דאורייתא כמ"ש בשמו הרי"ף בתשו' ובעל התרומות שער ס"א ובעה"ע מאמר יו"ד.

כי מן הבאר תמהני על הרב מחנ' יאוד' בסי' ט"ל שכתב דנ"מ אי ש"ד או לא לענין נדר ושבועה והביא מתשו' הריטב"א שהביא' מרן ב"י בח"מ סוס"י רנ"ב במי שנשבע לתת סך ידוע ומת ולא נתן ולא צוה וכו' שהיורשים פטורים יע"ש והק' דקי"ל שעבודא דאורייתא וכו' יע"ש ולפי מה שנתבאר אף למ"ד ש"ד אעפ"כ לא חל השעבוד על נכסיו אלא הוא בעצמו וכיון שמת נפטר מחיוב שבועתו ואין על יורשיו שום שעבוד כלל וזה ברור כפי דברי מוהראנ"ח והרב פ"מ ואיך נעלם ממנו כל זה ועמ"ש הרב כרם שלמ' בחאה"ע סימן מ' בזה ועיין בספר מטה אהרן ח"ב ע' צדקה דרנ"ה ע"ב.

איברא דבאמת פליאה גדול' לכל הרבנים דלא ראו מחלוקת הראשונים הללו והוציאו ממון נגד המוחזק. וע"כ חיוב מוטל עלינו להליץ בעדם דהנה דברי רבינו האיי בתשו' שהביא הרז"ה בעל המאור בפ' שור שנגח ל"ו כך הם דאחר שהביא מ"ש בברייתא ת"ר בפיך זו צדקה דמחוייב בדבור כתב וז"ל הכין חזינא דלענין אחיובי נדר בצדק' מאלתר דאמר הרי מטבע זה לצדק' אי חיילא להנפוקי בצדק' ומאלתר דאמר יש עלי צדקה כו"כ איחייב ליה במימר פיו ומן דאתי עני לידיה ואית בידיה למיהב ליה ולא יהב ליה עובר משום ב"ת אבל האי נודר אי אתי למיהדר ביה בעון קאי וב"ד לא מצו למיעבד ליה מדעם ולא עניים אית להו עסק דברים בהדיה וכד זכי פרנס לעניים כגון רע"ק וכו' אי אתי למיהדר לא משגחינן ביה וב"ד מתפסי ההוא ממונא יע"ש. והנה מה שהוכרח למוהראנ"ח לדקדק להוציא מדברי רבינו האיי גאון דהיכא שמת פטורים היורשים היינו מטעם שכתב דאין המטבע בעצמו משתעבד לנדר אלא הוא בעצמו ובגופו ולכן כתב דש"מ דאם נודר או מטבע או בית נתנו במתנה או מכרו או מת דהיורשי' פטורי' וה"ז דומ' לאותה דאיבעייא לן בגיטין מ"ד ומ"ק י"ג ובכורות ל"ד כיון מלאכתו במועד ומת מאי לדידיה קנסו רבנן והא ליתיה א"ד לממוניה קנסו והא איתיה יע"ש וה"נ אם חיוב הנדר חל על גופו ומת לא חל החיוב על יורשיו.

אלא דלפי"ז ק"ל ממ"ש בפ"ק דערכין ו' ע"ב על מתני'. דקתני רבי יוסי אומר היוצא ליהרג נודר ומעריך ומקדיש ואם הזיק חייב פריך בגמ' ות"ק מי קאמר דלא אלא בנודר ומעריך ומקדיש כ"ע לא פליגי כי פליגי באם הזיק ת"ק סבר אם אינו חייב וכו' במאי קמפלגי אמ"ר יוסף במלוה ע"פ גובה מן היורשים ת"ק סבר אינו גובה רבה אמר במלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר וכו' יע"ש הרי דש"מ מפשט הסוגייא דהיוצא ליהרג נודר ומעריך ומקדיש והיורשים חייבין דהרי דוקא באם הזיק הוא דפליגי אם גובה מן היורשים וכמו שכן הכריחו' התוס' שם ד"ה כי פליגי שכתבו ובאם הקדיש ל"פ שמיד שהקדיש חל ההקדש ולא דמייא למלוה וכו' ובנודר ומעריך שמא יחול מיד ולהכי גובה מן היורשים יע"ש הרי דכתבו להדייא דנודר ומעריך ומקדיש חל מיד וגובה מן היורשים אליבא דכ"ע וכמו שכן מוכרח לפי פשט דסוגיין וא"כ תימא הוא לפי ס' רבינו האיי דס"ל דאף דחל הנדר לאלתר עכ"ז אינו גובה מן היורשים אלא דאיהו איחייב בגופו כמ"ש הראנ"ח דהרי מסוגייא זאת מוכח להדייא להפך ובשלמא באם הקדיש י"ל דחל מיד כמ"ש התוס' בפשיטות יען כשאמר בית זה או שור זה הקדש נתפס הקדושה בגוף הדבר וחל על הדבר ההוא וא"כ לא הוי מלוה אלא כפקדון שהופקד אצלו מן ההקדש ותדע בודאי דהכי הוא דהרי אפילו לדעת הרשב"א בתשו' דס"ל דלא אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט בהקדש עניים עכ"ז במקדיש דבר שגופו קדוש כגון בית לביהכ"נ וס"ת לקרות בצבור חל מיד כמש"ל משם תשו' הרדב"ז אבל בנודר ומעריך אמאי חייבין היורשים כיון שהחיוב לא חל כ"א על גופו והרי הוא מת ואם באנו לדון מפשט הך סוגייא דנודר ומעריך היורשים חייבים תמיהא נשגבה למ"ש שם בערכין כ' על מתני' דקתני האומר ערכי עלי ומת יתנו היורשין וכו' עד דמיו של פ' עלי ומת הנודר יתנו היורשין ובגמ' שם ת"ר חומר בנדרים וכו' ערכי עלי ומת יתנו היורשין ש"מ מלוה הכתובה בתור' וכו' ככתובה בשטר דמייא הב"ע כשעמד בדין וכו' ולמטה דייק כה"ג במאי דקתני מתני' בסיפא האומר ערכו של פ' עלי ומת הנודר מאי נינהו כשעמד בדין וכו' היינו הך וכו' יע"ש וא"א כפי דקדוק פשט הסוגייא וכדברי התוס' דנודר ומעריך חייב וחל מיד ונתחייבו היורשים אפי' דמלוה הכתוב' כתו' לאו ככתוב' ואף שמלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים כאוקמתיה דר"י ורבא בדין אם הזיק חייב בתשלומין ואם שמ"ש התוס' הוא כפי מה שמוכרח מן הסוגייא עכ"ז הדבר תמוה שדבריהם הם הפך סוגייא בדוכתא לקמן והו"ל להרגיש בזה וגם בלא"ה הסוגייאות הפוכות. ושו"ר להרב שער המלך בפי"ט מהל' מו"ל ה"ה דמ"ב ע"ב שהקש' כקושיין ע"ד התוס' והניחה בצ"ע. גם הרב שמחת יאודה בסי' ק"ד הק' כן אלא דמה שתי' כמ"ש בד"ק הוא על הברייתא וברייתא לא ס"ל לומר דנודר ומעריך חל מיד דא"כ כי נמי אמר דמי עלי ומת אמאי לא יתנו היורשים א"ו דהך ברייתא אית ליה דאף בנודר ומעריך לא חל מיד זת"ד ולא הבנתי תי' כלל ועיקר דהא יש להשיב דכיון דגזרת הכתוב הוא דבעינן שיעריך ושיתן הדמים על גוף חי כיון שמת אין דמים למתים עוד בה שהרי דל מהכא הברייתא זאת הרי מתני' קתני הכי להדייא וכל שקלא וטרייא דהש"ס הוא על מתני' ולא על הברייתא לבדה כמו שתראה בסיפא דהאומר ערכו של פ' וכו' יע"ש כי ע"כ עדיין הקושייא במקומה עומדת.

ובהיותי בזה ראיתי בתשו' מור"ם שם סימן מ"ח שהביא ראיה דנודר ומת דהיורשים פטורים מדברי התוס' אלו דערכין ו' דכתבו דנודר ומעריך אין היורשים חייבים לשלם דהו"ל כמלוה ע"פ ואינו גובה מן היורשים וכן הוא בפ' האומר משקלי עלי כ' והיא משנה שלימה הנודר ומת אין היורשים חייבים לשלם עכ"ל. והעיני בשר לו יראה כמה קשים דבריו דמלבד שהתוס' כתבו להיפך ממ"ש הוא ז"ל בשמם וגם מאי דהוה ק"ל ע"ד התוספות מהך סוגייא דמוכח להדייא שלא כדבריהם הרב ז"ל השוה אותם להדדי כפי הנחתו שהתוס' כתבו דאינו גובה מן היורשים והא ליתא וגם מ"ש דהיא משנה שלימה לא נמצא משנה זאת שם ואדרבא אם לאו דחיית הש"ס היינו מדקדקים דיתנו היורשים דקתני בהני מתני' דחייבים היורשין ועל הכל ק' במ"ש דהו"ל כמלוה ע"פ דהלא אנן קי"ל כרי"פ שפסק בקידושין ובג"פ דמלוה ע"פ גובה מן היורשים ולכן גם מסוגייא דד"ך יש ללמוד דבנודר היורשין חייבים למאי דקי"ל מלוה ע"פ גובה מן היורשים. ועלה ע"ד ליישב דברי מור"ם ז"ל דממ"ש התוס' דנודר ומעריך חל מיד ש"מ דבשאר נדר דעלמא כמו לצדקה לא אמרי' חל מיד ואינו גובה מן היורשים וראיתי דאינו עולה יפה מדברי מור"ם דמלבד דסתם וכתב כדברי התוס' דנודר ומעריך אין היורשים חייבים גם סמך לדבריהם סוגייא דלקמן ד"ך דשם איירי הש"ס בנודר ומעריך עצמו.

עוד עלה ע"ד ליישב הסוגייאות ודברי התוס' והוא דיש לחלק בין נודר ומעריך כשיוצא ליהרג לנודר ומעריך כשהוא חי ואח"ך מת והוא דכשזה יוצא ליהרג שהרי נגמר דינו ואחת דתו להמיתו ואין לו תקוה להחיות ולשלם א"כ מסתמא כי נדר ומעריך על שעבוד נכסיו סמך שיתנו יורשיו ולכן כתבו התוס' דנודר ומעריך שמא יחול מיד והיינו בהך דוקא כשהוא יוצא ליהרג ויש סמך לדבר ממ"ש בפ"ק דע"ז י' ע"ב בקטיעא בר שלום כי אמר כל נכסאי לרע"ק וחבריו יצא רע"ק ודרש והיה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו והרי אם קי"ל דנודר שמת אין היורשים חייבים לשלם איך נקנה ממונו של שלום קטיעא להקדש לרע"ק וחבריו והרי היה גר שנתגייר ומת בלא זרע דכל הקודם בהן זכה ואם הדין הוא דהקדש כה"ג אינו גובה מן היורשים גם מן הזוכים מנכסי הגר אינו זוכה כמ"ש בש"ע ח"מ סס"י ער"ה יע"ש ש"מ דהקדש כה"ג נגבית מן היורשים ואם שיש לדחות מ"מ לפי פשט הסוגייא יש לזה סמך זהו ביוצא ליהרג אבל כשנדר והוא בחיים חייתו וסבר דהוא הנותן א"כ לא אשתעבוד נכסי ולכן אם מת היורשים פטורים ואם שחילוק זה מצאתי מסייעים אותו עכ"ז כל שאני לעצמי איני מוצא טעם נכון לחלק בין יוצא ליהרג למת.

והנכון אצלי הוא דסוגייא דערכין ו' דמוקי פלוגייתייהו דת"ק ורבי בהא דפליגי במלוה ע"פ ובמלוה הכתובה בתו' ודאי דהיא נחלקת עם סתמא דתלמודא דהתם והתוס' ז"ל לא כתבו דבנודר ומעריך חל מיד כ"א לפי האוקמתא דהכא דוקא ודוק בדבריהם שכתבו שמא יחול מיד כאילו גם לדידהו לא מצאו מקום להעמיד הדבר בכח ואף אם היו התוס' כתובים כן בפשיטות אין לנו למינקט דבריהם להלכה ולמעשה דשמא לא כתבו כן לפי אוקמתא דסוגייא זאת ואף דאין זה לפום מסקנא או במקום אחר מתחלפת הסוגייא כמו הכא וכמו שכן ראיתי להכנה"ג בחא"ח בכללי הפוסקים אות ח"י שכתב משם הרב מוהר"ש חאקאן הלוי בתשו' כ"י דלפעמים יתרצו או יעשו התוס' אוקמתא לפי שיטת הגמ' ולפעמים אותה שיטה מתחלפת לפי המסקנא או שהסוגייא כולה מתחלפת במקום אחד וצריך המורה להיות בקי ולדקדק בזה עכ"ל וא"כ ה"נ י"ל דאוקמתא דסוגייא דהכא דמוקי לת"ק בהך פלוגתא לא ס"ל אוקמתא דד"ך ויש בזה כמה סוגייאות מתחלפות ואפש"ל דמאי דקאמר בסוגייא דד"ו ואיכא דמתני לה ליוצא ליהרג הוא שחיבל וכו' דנראה דלפי הא דמתני לא ס"ל דת"ק ורבי יוסי פליגי במלוה ע"פ וכתובה בתורה וכו' והיינו כסתמא דש"ס ד"כ דמוקי סתם מתני' דס"ל דמלוה ע"פ ומלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא.

אלא דעדיין קשה דכיון דקי"ל בדין הקדש ונודר ומעריך דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט א"כ שפיר קאמר הש"ס בד"ו דנודר ומעריך ומקדיש כ"ע לא פליגי ואדרבא קשה דמאי פריך בד"ך על מתני' דיתנו היורשים ש"מ מלוה ע"פ וכו' וכתובה בתורה וכו' הרי שאני הני דאיכא קנין בדבור לבד וי"ל דאפילו שנתחייב באמירה כמסירה היינו שלא יחזור בו וגם דמחוייב בדבר ואה"נ דאין חיובו אלא כדין מלוה ע"פ. אלא דכפי"ז תמהני על מהרימ"ט בתשו' ח"א סימן ט"ל דאחר שהכריח דנדר אף שהוא כתוב אין כופין ליורשים לפרוע חוב אביהם וכו' ואף על גב דגבי ערכין תנן יתנו היורשים התם דוקא שזכה ההקדש בגוף הנכסים מחיים באמירה לגבוה וכו' יע"ש הרי דהרב ז"ל חילק לערכין מדין חוב דעלמא ובגמ' השוו להדדי וצ"י. גם מה שהביא ראיה מב"ק ק"י דהיורשים פטורים בגזל הגר התם ה"ט כמ"ש רש"י משום דהוי משום כפרה ואין כפרה לאחר מיתה הלא"ה היו היורשים חייבים והוא ברור ומ"מ לענין דינא נראה דמודה הרימ"ט דכל שנתחייב האב בנדר כדינו דחייבין היורשים.

איך שיהיה מ"מ נלמד דלדידן דקי"ל דמלוה ע"פ גובה מן היורשים דודאי גם בנודר ומעריך אם מת חייבים היורשים לשלם ולפי"ד רבינו האיי דס"ל דהיורשים פטורים קשה כמ"ש. ותמהני מהרב מהראנ"ח ונכדו הרב פ"מ שהם החזיקו לומר כן בדברי רבינו האיי והרז"ה דאיך לא נרגשו. ואפש"ל דכונת הש"ס להק' דאף דנודר ומעריך הוי נדר דחל על גופו לבד ולא על נכסיו עכ"ז לא הוה ק"ל מאי דקתני דיתנו היורשים דאפשר דהדין כן ואין דבר מנגדו ולכן בא לדקדק דהא מיהא שמעינן דמלוה ע"פ גובה מן היורשים ולכן דחי לה כשעמד בדין ואין לדקדק מינה זהו לדחות ומאחר דמוקי עמד בדין א"כ אף למאי דקי"ל דמלוה ע"פ גובה מן היורשים זה נודר ומעריך גרע טפי.

ועוד י"ל דס"ל לרבינו האיי דנודר ומעריך שאני ועדיף מצדקה וכמו שכן היה ס"ד לומר דנודר ומעריך יחול מיד כמו מקדיש וכמ"ש התוס' ויש לסייע דבר זה מדברי רבינו האיי בעצמם שכתב דבנודר לצדקה ב"ד לא מצו למעבד ליה מדעם וכו' דש"מ דאפי' למשכן אין ממשכנין שהרי תי' שם הרז"ה לדעת רבינו האיי דמ"ש ממשכנין על הקופה אפילו בערב שבת דהתם שאני דאיכא תנאי בני העיר הלא"ה אין ממשכנין הרי דבצדקה ס"ל לרבינו האיי דאין ממשכנין ואילו גבי חייבי ערכין תנן במתני' להדייא במס' ערכין כ"א ע"א חייבי ערכין ממשכנין אותן וע"כ צ"ל דעדיף חיובי ערכין מנודר לצדקה ולכן אף על גב דקי"ל מלוה ע"פ גובה מן היורשים וחייבי ערכין שמתו חייבים היורשים מ"מ הנודר לצדקה קיל טפי דפטורים היורשים. ואם שראיתי להרמב"ן ז"ל במלחמות שהשיב על תשו' הגאון דנראה דמשובשת ואת"ל אותה אין לדקדק מה שדקדק בעל המאור שאם הגאון כתב דב"ד לית להו למעבד מדעם ר"ל דאין יורדין לנכסיו וכו' ולא משמתינן מ"מ גבאי צדקה ממשכנין אותו משכוני וכו' דהא צדקה איתקש לנדר וחייבי עולות וערכין ממשכנין ותו דאמרינן ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך פי' שממשכנין וכו' יע"ש הרי לדעתו ז"ל הוא משוה נודר ומעריך לנודר לצדקה וא"כ ק' כקושיין ע"ד רבינו האיי. אלא דנראה דודאי ע"כ צ"ל כפי מ"ש הרז"ה בפי' דברי רבינו האיי ליישב האי דממשכנין בע"ש ותי' דתנאי ב"ד ומאי דאכפייה רבא לר"ן בר אמי הוא משום שאמר רוצה אני דבלא אמר רוצה אני אין לב"ד לעשות כן. וכן ראיתי להרב המאירי בש"מ שם בב"ק ל"ו שכתב וז"ל אלא שקצת גאונים פירשו שלא נאמר בפיך זו צדקה אלא לב"ת ומ"ש ממשכנין וכו' היינו בתנאי ב"ד ומ"ש אזהרה לב"ד שיעשוך פי' עשוי בדברים עד שיאמר רוצה אני יע"ש. ובזה נתיישבה קו' הר"ן בה' בפרק נערה שנתפתתה מ"ט שכתב ע"ד רבינו האיי ולא רק שהרי אמרינן אזהרה לב"ד שיעשוך וכו' ועמ"ש מוהרשד"ם בתשו' חיו"ד סימן קס"ו שר"ל בדעת רבינו האיי ליישב הא דאמרינן אזהרה לב"ד שיעשוך שהוא לקרבנות וכ"כ הרב מחנ"א בהלכות צדקה סי' ב' יע"ש. ולפי האמור אין אנו צריכים להדחק בכך כדברי הרמב"ן לפי טעמו או כדברי הרז"ה והרב המאירי ומיהו י"ל דאפילו לדברי הרמב"ן שהשוה יחד צדקה לערכין י"ל דבהא מילתא לחייב נכסיו עדיף טפי נודר ומעריך או נאמר לדעת הרמב"ן כתי' הא' ומיהו עכ"פ קשה לדברי הגאונים ודעימייהו שס"ל דהא דאמרינן אזהרה לב"ד שיעשוך הוא בדברים שהרי בירושלמי פ"ק דר"ה אמרו ועשית אזהר' לב"ד שיעשוך רבנן דקיסרין בשם רבי אבונא מכאן למשכון הרי דכפיה אינו בדברים לבד וכמ"ש הרמב"ן מדברי הירושלמי הזה וצ"י.

וראיתי עוד להרמב"ן ז"ל שהשיב על ראיית הגאון ז"ל שהביא דאין ב"ד יכולים לעשות לו מידי עד שיזכה פרנס לעני דבמעשר איך שייך לומר כן דהלא אמרו בפרק הזרוע דאפילו עני שבישראל מוציאין מידו מדינא וגבי מתנות כהונה קנסי נמי ב"ד אטמא וגלימא ומשמת עלייהו ולא אמרו אלא במזיק שהוא פטור משום דהו"ל ממון שאין לו תובעים הילכך בנדרים נמי וכל דבר המסויים מוציאין מידו ומ"ש יע"ש. ומדברי הרמב"ן תמהתי ע"ד הרשב"ש בתשו' סימן רפ"ז דבמקדיש לעניים הוי ממון שאין לו תובעים כדאיתא בפרק הזרוע דהמזיק מתנות כהונ' פטור משום דהו"ל ממון שאין לו תובעין שכל מי שיתבענה יכול לומר לו לאו בע"ד דידי את וכל עני שיתבענו יכול לומר לא אתננו לך אלא לעני אחר אלא דאם יש גזבר ממונ' על ההקדשות שיכול להשביעם וכו' יע"ש ועיין להרדב"ז הישנות סימן קל"ד דס"ל דבאומר אתן לעניים פסק דיכול לומר לעני שארצה אתן יע"ש ולפי דברי הרמב"ן ז"ל מבואר דאע"ג דקי"ל דמזיק מתנות כהונ' פטור עכ"ז ב"ד כופין לשלם הנדר דדוקא במזיק הוא דאין נזקקין לא במי שרוצ' לעכב המעות שנדר לעניים דאז ב"ד מוציאין מידו אפילו כי ליכא גזבר וא"כ ק' שהרשב"ש ז"ל השוה מזיק מתנות כהונ' לנודר לעניים גם מה שהביא ראיה מוהרימ"ט ז"ל שם בח"ב חח"מ ממ"ש בב"ק קי"ב דמעות של רבית היורשים פטורים משום דכתיב וחי אחיך יש לדחות דשאני התם דגלי קרא ופקע רחמנא שעבודא וכמ"ש התוס' שאנץ בש"מ לב"מ ס"א וכ"כ הריב"ש בסימן תס"ה והם הפך דברי הרמב"ן מר זקנו וגם מדברי רבינו האיי מוכח שלא כדברי הרשב"ש שהרי כתב דאין ב"ד נזקקין להוציא מידו וגם העני אינו יכול לתובעו אלא א"כ זיכהו לעניים ע"י הגזבר דש"מ דהלא"ה לא מצי הגזבר לתבוע ליורשים להשביעם דדיו לבא מן הדין שבאו מכח נדר אביהם ואם היה יכול הגזבר לכופו כ"ש עתה ליורשים שבאו מכח אביהם וכיון שכן ק' דהו"ל להרשב"ש ז"ל להרגיש בכל זה מדברי רבינו האיי והרמב"ן ועיין להרב הלכות יום טוב.

הן אמת דפלט לן דברי רבינו האיי גאון מחדא מהך סוגייא דערכין אך עדיין נשאר לנו להבין לפי דבריו מ"ש בפ"ק דר"ה ו' ע"ב בעי ר"ז יורש מהו בבל תאחר כי תדור נדר אמרי' והא לא נדר א"ד ובאת שמה והבאתם שמה והא מחייב ת"ש דתני ר"ח מעמך פרט ליורש ופסקו הרמב"ם בפי"ד מהלכות מעש' הקרבנות דין י"ד וכתבו התוס' ד"ה יורש מהו בב"ת דיורש חייב להביא כדתנן במ' קונין פ"ב האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשים עולתה ומשמע בפ"ק דקידושין דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא כשהפרישה מחיים ולמ"ד דאורייתא אעפ"י שלא הפרישה מחיים ובסו"פ יש בערכין ר"ז נמי אמר מה להלן יורשים חייבים בעולת ראיה של אביהם עכ"ל הרי דלמ"ד שעבודא דאורייתא דקי"ל כוותיה אפי' שלא הפריש חייב הרי מבו' דהיורשים חייבים בנדר שנדר אביהם ודוקא בב"ת הוא דמעטיה קרא ואם דפשט הגמ' ודברי התוס' וסוגייא דפ' יש בכור איירי בקרבנות מ"מ נרא' פשוט דגם בנדר בצדקה דינא הכי דהיורשים חייבים ופטורים בב"ת דהרי צדקה איתקש לנדר לב"ת כמ"ש בפ"ק דנדרים ז' והר"ן בפ"ק דקידושין אמתני' דאמירתו לגבוה יע"ש וא"כ יורש ודאי אינו בב"ת מינה דיהיה חייב להביא וגם אם נאמר דווקא בקרבנות דנתחייב היורש בהבאה מקרא דובאת שמה והבאתם שמה היינו פרט ליורש דמעטיה קרא מעמך לב"ת אבל צדקה כיון דאינו חייב היורש להביא ממילא דגם בבל תאחר ליתיה מעיקרא מ"מ נלמד מדברי התוס' דאין לחלק בהכי שהרי בקרבנות טעם חיובא ליורש הוא משום שעבודא דאורייתא וכיון שכן גם בנדר לצדקה ונתחייב האב בחיוב גמור דנשתעבדו לנכסיו מדאורייתא מטעם ש"ד ועיין ג"כ בירוש' פ"ק דחגיגה והרמב"ם בפ"א מהל' חגיגה ומ"ש הרכ"מ והלח"מ ומ"ש מורינו הרב שרשי הים ח"ב דקס"ג ע"ד דמבואר משם דבעולת ראיה כל שירשו קרקע היורשים חייבים אפילו לא הפריש דקי"ל שעבודא דאורייתא ומאחר דגם רבינו האיי הוא מן הכת הסוברים דש"ד איך כ' מהראנ"ח על שמו דס"ל דאפי' בנדר שנתחייב האב וקאי בעון דבל תאחר אפי"ה אם מת היורשים פטורים דאמאי דאפי' לא נתפס בנדר הרי מטעם ש"ד יתחייבו נכסיו להתחייב ליורשים וכדאמרינן בקידושין גבי מתני' דיביאו היורשים עולתה אפי' שלא הפרישה מחיים דה"ט דחיוב עצמה חיילא על נכסיו וכדאמרינן גבי פדיון בכור בבכורות מ"ט נכסוהי דאיניש אינון ערבין ביה ובזה אני תמיה לדברי הרבנים שכתבנו לעיל דס"ל דבחיוב נדר שנתחייב האב היורשים פטורים דאמאי הרי מטעם ש"ד יש ליורשים להתחייב. כי ע"כ נר' ליישב גם לזה דלדעת מהראנ"ח שכתב דרבי' האיי ס"ל דהיורשים פטורים היינו משום דעדין יש לחלק בין נדר לצדקה לכל הני דהנה בעולת יולדת וכ"נ עולות שאר חייבים כמו זב ומצורע שכ' הראשונים בפי' מתני' דפ"ב דקנין דעולת יולדת ה"ט דחייבים היורשים אפי' לא הפרישה משום ש"ד משום דכיון שהקריבו החטאת הרי הכתוב קבעו חובה עליו ולא נתחייב זה משום דבורו שנדר ולכן חל חוב זה על נכסיו ג"כ וכ"ן גבי זב ומצורע ופדיון הבן דהכתוב חייבו החיוב מוטל על כל אשר בו מטעם שעבודא דאורייתא וכ"נ עולת ראיה דכל אלו החיובים הם באים מחיוב התורה אבל בחיוב שהביא אדם על עצמו שנדר לצדקה וכה"ג אף שהוא נתחייב לקיים דברו לא חל השעבוד על נכסיו זהו נראה להליץ ולקיים מילי דאבות רבינו האיי כמ"ש בכונת דבריו מהראנ"ח ז"ל אך לבי מהסם טובא על מוהראנ"ח והפ"מ דאיך לא הרגישו בהני סוגייות כלל כלל לא.

נמצא דלדעת רבינו האיי והרז"ה ומוהראנ"ח והפ"מ והרב כרם שלמה דאם נדר לצדקה ומת אין היורשים חייבים לשלם ופסקו כן לענין הל' כיון דהיורשים נקראים מוחזקים לגבי הקדש וזהו תימא לכל הרבנים שכתבנו סברתם לעיל דס"ל הפך מזה וגם לאידך גיסא להרבנים דס"ל דפטורים היורשי' הרי דעת הרי"ף ודעי' סל"ה ואיך לא נסתייעו מהם גם דעת הרמב"ם בפכ"ב מהלכות מכירה דין ט"ו ודין ט"ז משמע הכי שכתב דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינן כדין ההדיוט בקנייתו וכו' והואיל והדבר כן אם ציוה אדם כשהוא ש"מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים או כל שכר בית זה לעניים זכו בהן העניים הרי דס"ל דנדר שנדר האב לצדק' לעניים חייבין היורשין לקיימו ואם שהגאונים שהביא הרמב"ם והראב"ד בהשגות והרא"ש הביאו הטור בח"מ סימן רי"ב חלוקים עליו אינו אלא משום דס"ל דאין אדם מקנה לעניים דשלב"ל הלא"ה נקנה הדבר לעניים ומרן ז"ל בכ"מ שם הק' דמ"מ מי שמחוייב לתתו לעניים דהיינו הש"מ ליתיה בעולם והיורשים לא נדרו ותי' דהיו שם בשעה שציוה והם שמעו ושתקו דסברו וקבילו יע"ש הרי דכל מה שהוצרך הכ"מ ליישב הוא משום דבעל הצוואה שהוא הש"מ בעצמו לא נשתעבד כ"א גופו לבד לקיים דברו כשיבוא לעולם ובכה"ג שמת וליתיה אמאן תרמייה נדרו דהיורשים לא נדרו ואין לו' דס"ל כדעת הרי"ף דסובר דחל השעבוד כשנדר דשאני הכא דלא נתחייב בנדר במה שיתן אלא כשיבוא וכ"ז שמת קודם שיבוא לא חל השעבוד על היורשים לשלם ומ"ש הרנ"י בפ' שור שנגח דהאומר סלע זו לצדק' ואינו ברשותו לא מצי למיהדר ביה דמגו דחייל עליה נדריה חל על נכסיה ואשתעבידו כוליה ממונא לנדריה יע"ש היינו דכשמת קודם כבר בא הסלע לידו וכו'.

ותמהני על הרב פ"מ ז"ל ועל הרב מוהרע"י הביאו הרב כנה"ג בח"מ סוס"י רי"ב בהגב"י שדחו דברי הרב ב"י ותי' דס"ל להרמב"ם דהנודר עליו לצדקה חל הנדר וב"ד יורדין לנכסיו כשיבא לעולם בע"כ וכיון שכן כשמת המקדיש נכסיו היו משועבדים לזה ההקדש ונפרעים מן היורשים עכ"ל וכ"כ הב"ח שם בסימן רי"ב ע"ש דלע"ד לא הבנתי דאיך יתכן דבדבר שלא חל החיוב לאב ומת קודם בא עליו החיוב דיתחייבו נכסיו כיון דכבר נתתקנו נכסיו כשבא החיוב והרי אותה שעה היה פטור האב דהרי מת ונעשה חפשי מן המצות. וזהו נראה דמרן ז"ל נדחק ליישב דעת הרמב"ם כשהיו היורשים שם ולא תלה בזה הטעם דנשתעבדו נכסיו דליתא כמו שכתבנו וגם ה"ה והרב"ח תי' דמתנת ש"מ שאני דככתובין וכמסורין דמו ועיין למהרימ"ט ח"א סימן ל"ט וח"ב חח"מ סימן ן' ובתשו' הריט"ץ סימן ע"ט פסק דמתנת ש"מ שציוה לתת מנה לפ' חנם וכיון לזכותו בממון ובכבוד דיהיה תופס ישיבה אין היורשים יכולין לשנותו יע"ש. הרי לדעת הרמב"ם והראב"ד והגאונים ודעימייהו ז"ל כולהו ס"ל דבנודר בדבר שחל הנדר על אביו דחייבין היורשים להשלים והוא תימה דבכה"ג שברור ומבורר בדברי הראשונים איך סתמו בדבריהם רבני האחרונים ולא הזכירו מזה כלום. ויותר תימא לפוסקים שפסקו דחייבים היורשים שהרי לפי מחלוקת זה דאיכא בין הגדולים ושרבינו האיי והרז"ה ס"ל דהיורשים פטורים יכול המוחזק לו' קי"ל ואיך הוציאו ממון מיד המוחזק כי ע"כ באתי ליישב לזה דס"ל להרבנים הללו דגם רבינו האיי והרז"ה לא דברו כ"א שאעפ"י שהנדר חל על עצמו מ"מ אין ב"ד כופין ולא העניים אבל כשמת שהיורשים פטורים לא קאמר רבינו האיי ז"ל אלא שהרב מוהראנ"ח רצה ללמד כן מכלל דבריו אך הרבנים הנ"ל חולקים עליו וס"ל דאין ללמוד כן אלא דה"ט שב"ד אין כופין משום שיכול לישאל על נדרו ויכול לומר התרתי נדרי כמ"ש הרדב"ז בח"א בישנות סימן קל"ד וגם מטעם זה אין העניים יכולים לכופו שיתן להם וכמ"ש הב"ח בח"מ סימן רי"ב דטעם שכתב הרמב"ם דהנודר בדשלב"ל דלא זכו העניים משום דיכול להשאל ואפי"ה אם מת ולא נשאל היורשים חייבים יע"ש. ועוד י"ל דאין העניים יכולים לכופו שיתן להם דאומר לא לכם נדרתי כמ"ש הרדב"ז דכל שלא נדר לעני ידוע הו"ל כאין לו תובעים ולא זכו אלא העניים וא"כ עכ"ז אם מת היורשים חייבים לשלם אותו ממון. שו"ר להרב מחנ"א ז"ל בהלכות צדקה סימן ב' דח"י שחילק דכי אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט בהקדש עניים היינו כשנדר לעני ידוע כמו שאין יכול לשנות ולתת לאחר כך א"י לחזור וכתב דדעת רבינו האיי שכתב דאין ב"ד כופין ולא העניים איירי בכה"ג ואה"נ אם נדר לעניים ידועים מודה רבינו האי דזכו העניים באותו סלע וכו' יע"ש וא"כ י"ל דכי נמי בנדר לעניים סתם יאמר נא הגאון דלא זכו העניים וגם היורשים פטורים כמ"ש מוהראנ"ח מ"מ ש"מ הא מיהא דכל שזכה העני ידוע בצדק' דחייבין היורשים לשלם וכן ראיתי למהריט"ץ בתשו' סי' ע"ט שפסק דבעני ידוע אינן יכולים היורשים לשנות יע"ש איברא דמ"ש הרב מחנ"א בדעת רבינו האיי דמיירי בשלא נדר דבר מסויים אלא שאמר הרי עלי ולכך אין ב"ד יכולים לכופו יע"ש. אחרי המחי"ר ליתא דרבינו האיי עיקר שאלתו ומשאו ומתנו הוא באומר סלע זו או בית זה וצ"י.

ועוד י"ל דכפי טעם שכתבו הרז"ה ובש"מ לב"ק דבעינן עד שיאמר רוצה אני ובכפיה לא ע"כ כתבו דאין ב"ד יורדין ואין העניים יכולים להכריחו מ"מ מחוייב הוא וכיון שמת דאזדא ליה ה"ט אדרבא אפשר דאז כופין ליורשים דאין לומר דטענינן ליתמי כמו שהיה אבוהון מצי למיטען דכמו שהאב היה יכול לאישתמוטי מליתן אלא דקאי בעון ה"נ עכשיו שמת י"ל דכך היה עושה ויהיו היורשים פטורים דודאי בכה"ג דהיה עובר באיסור לא מחזיקינן ברשיעי והוי מילתא דלא שכיח דלא טענינן ליתמי כמ"ש הרדב"ז ח"ג סימן תק"ה ואדרבא משם נלמד ק"ו לענין דנדון הרדב"ז עם שהיה האב פטיר ועטיר והיה יכול לחזור מדינא לדעת הרשב"א עכ"ז כל שלא חזר ואמדינן דעתו שלא היה חוזר היורשים חייבים כ"ש זה דאם היה חוזר איכא איסורא דודאי די"ל דהאב לא היה חוזר והיורשים חייבים וזה ברור. וע"כ צ"ל לדברי הרבנים הללו דס"ל דהיורשין חייבים לשלם נדר שנדר אביהם ועיין בס' פרי הארץ ח"ב ח"מ בה' מתנ' סימן י"א ולהרב מחנ"א בהלכות צדק' סי' ב' ולהרב צרור החיים בהלכות זכיה ומתנ' פ"ט דין י"ט.

ולענין הלכ' כיון שהדבר במחלוקת היורשים פטורים לשלם זולת היכא שהקדיש דבר שגופו קדוש כגון ס"ת או בית זה לביהכ"נ וככה"ג שאין מי שיכול להוציא לחולין ואין זה משלם חוב ונדר אביהם אלא הרי הוא כאילו יש בידם דבר מופקד מן ההקדש אלא דעכ"פ גם בזה נאמנים לטעון נגנבו או נאבדו כמ"ש מוהר"ם אלשקאר סימן ע"א והרב כרם שלמה חח"מ סימן ח"י.