חידושי ר' חיים על הש"ס/נדרים ונזיר

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

חידושי הגר"ח זצ"ל על נדרים ונזיר

תנאי בנזירות

מתים," נזיר רף **יא'הקשי איד "*יד תנאי בנזירות והא סילתא דליתא בשלימרת ליתא בתנאי ריייל דיכיל לעשות שליה להבאת קרבנותיו והקושיא סיבן . והנה שני אר&ניס יש דין שיין שלימדת , אר דה&עשה והחלות הוא כזה דאין שיין עליו שליחות דבעינן לזה גושו כסו מליאה וכדומה , אר דהמסרון הוא בדיני השליחות והיינו יחסר תנאי השליחות ולכן איין "יין שליחרת * והנה בנזירות המעסה רהחלרת שיין עליהם שליחות , רק דאין יכולים לסנות שליח מסוס דהוי מילי וטילי לא םים0ר* לשליח אשר זהו חסרון בדיני שלימות . ודינא דליכא בשליחות ליכא בתנאי מתנא* בני גד ובני ראובן ילמינן והיינו דארין שיהא על הסעסה דין שליחות או שייך תנאי , ואס הוא חסרון בהמעשה דאין שיין בה שליחות אין בה תנאי , אבל לא היכא דליתא בסליחות משום דיני• השליחות , ולהבי מחני תנא* בנזירות , ע"כ .

הגר"ח זנ"ל

עוד בענין זה

נסור יו"ד הסדיר את אשתו שלא תלכי לבית אבי' - ומי' כגון שהיא נדרה את עאמה בנדר והסר לה הבעל בתנאי שלא תלכי ואם תלכי לא תהה הפרה . ונ"ע והא הפרה ליתא בסליחות וכל מילתא דליתא בשליחות ליתא בתנא* , יכבר הקסד תום' על נזירות. , וגם על נדרים תמוה כנייל *. ותירונסידחוק סס • ומה שנראה בזה הוא דדיני התנאים בנדרים ובשבועות לאו מתנאי בני גד ובני ראובן ילסי' , דהתם היא דאיתא הכלל כל סילתא דליתא וכו' , אבל פה דסועיל תנאי בנדרים ושבועות הוא משום הקרא דהאדם בשבועה מרם לאנוס ופרם לשוגג , דע"ז האופן לא ראה לשבע ולנדור ולא מל הנדר דשוגג הוא אם לא נתקיים תנאו , ואין שיין כלל לדיני התנאים • רזה היי! "*יד בשבועות ונדרים ונזירות ונם בהקמה דדמי למלות נדר שנשאלים על ההיקם , אבל המרה לא דם* כלל לנדרים דאין נשאלים על ההיפר , והדרא בזה לדיני התנאים שבכל התורה ורדרא הקושיא לדוכתי' מילתא דליתא בשליחות ליתא כתנאי ,

והנח הטור והשוייע פסקו באמר לאשתו מופר לכי למחר דכיון דמשמעות דבריו דפוקים לכי היום אף דלא אמד בפירוש הוי הקמח . ולכן גם באומן זה דאמר לה מרפד לכי באס לא תלכי הרי משסעות דבריו שאם תלכי יהא מוקם הנדר , ונמנא לפי"ז דכיון דבהפרה אינו מועיל תנאי בודאי דהוי הפרה בכל האומנים בין שתלו ובין שלא תלן , אבל בב"א עם ההפרה היתה הקמה , והיינו באופן שתעבור על דעתו ותלן לבית אבי' וכבר איתא פסק הרמב"ם דמופר ומוקם לכי בב"א דמל ההקמה ולא הפרה ; (אבל אם נפקייס התנאי ולא הלכה הוי הפרה ולא הקמה רההקסה היתר. רק אם תלך והקמה הרי איתא בתנאי ) . והיואא מזח דמה שעריכה לקיים תנאו הוא לא משום דתחול ההפרה שעמה על תנאי , דאין חסרה על תנאי , אלא שאם תעבור על תנאו ימול הקמתו שהיתה על תנא* אם תעבור על רעתו ותלד לבית אבי' .

הגר"ח זצ"ל

בענין נזירות

יסב"ם נזירות מ"ח ואח"כ גומל הכהן את הזרוע בשלה ונותן על כפי הנזיר ומניפן ואמיכ הותר הנזיר לשתות יין וליסמא לסתים ע"ב # ויין זח ממשנה בנזיר ופליגי שם דמד סובי כיון שנזרק עליו אמי מן הדמים הותר סיד ות"ק ס"ל דאינו ניתר ביין וסוסאה עד לאחר כל הסעשים , ובתוס' שם דת"ק-הוא ר"א דס"ל דתגלחת מעכבת . וקשה על הרסנ"ם דאין פסק כת"ק סאחר דהוא פסק דתגלחת אינה סעכבת ואין פסק כםת5א דמתני," דניתד הנזיר אחד כל המעשים ועיי," סם בלחיים סה שהקשה ותי' דלמבוה סן הסובחר בעינן כל הסעשים , ובייע סה שיין לענין איסורים סבוה סן הסובחר , ועוד כיון דבזריקת דם אף נאחד סן הדסים פקע ממנו נזירות והותר ביין רסתים סה סייך סבוה סן הסובחד שלא ישתה ולא יסמא כיון דסותר הוא באלו , ובעיקר דברי הרסנ"ם א יי ע , דכתב ואם הביא קדבנותיו ולא גילח ראשו אין התגלחת מעכבת אלא שותה ומסמא לערב , ומאי דין הוא לערב , כיין דכבר הביא קרבנותיו מיד הותר ואסאי כתב עד לערב . ולכאורה אפשר לומר דכיון דכל היום עוד אפשר לגלח ויהא מיקרי דקיים מאות גילוח על הקרבנות שהוא דין בסאות גילוח דגלח על הקרבנות , ולכן לא יסמא ער לערב משום סאות גילוח שעוד בידו לקיים היום כתיקונה , וזמן עד לערב דכתב קאי רק על ומסמא , אלא דמפשטות לשון הרמב"ם לא משמע כן , דקאי גם על שתיית יין .

והנה בירושלמי גבי מחלוקת רבי ורבנן באשה שנדרה בנזיר וקסה נזירותה ושמע בעלה אחר הבאת קדבנותי," קודם שגילחה אם יכול להפר משום גילוח שער לבד , ומחלוקת אם הוא ענוי נפש או לא , ועייי* מקרא דהמר את נדרה ואת אשר עלי," , מפיר נדרה ומפיר מה שעלי," אסר ר"א אתי מתגי," בר"ש דכיון דנזרק עליו אחד מן הדמים הותר סיד רייי אוסר אפילו כת"ק שנתחלף סליית לעשה , ומהו העשה איתא בירושלמי שם בפרקין דלהלן ואחר ישתה הנזיר יין , אחר כל הסעשים כולן , והיינו דאיסור הנזיר כבר הותר אלא דדין עשה סחודשת יש לו עכשיו , הרי ספורש דהירושלמי אינו מפרש דת"ק דר"ש הוא ר"א , דלר"א סופג את הארבעים קודם תגלחת וכן איתא בתוספתא , והיינו דקודם גילוח לא נפקע סמנו דין נזירות ולא הותר סאיסורי נזיר בזריקת אחד סן הדסים , אלא דעת שלישי הוא דתגלמת אינה סעכבת והותר כבר סאיסורי נזיר כזדיק אחד סן הדסים , ורק דסוזהד בעשה שלא לשתות ושלא ליססא • אך בייע דגם משום איסור עשה שמוזהר שלא לשתות יין ושלא ליססא עינוי נפש הוא דהוי דמיים היא אסורה ביין וסימאה ואמאי כל דיני הפרה הוא רק משום ניוול דתגלחת ורבנן פליגי דאינו יכול להפר • ועייב דאחר ישתה הנזיר יין אינו דין איסור עשה לשתות יין וליססא לסתים עד לאחר כל הסעשים דבאמת הותר סכל האיסורים מיד , אלא דכתיב בזה דין עשה וסבוה סן הסוכחר שלא ישתה יין ולא יסמא למתים , ואתר כל המעשים שגמר כל סעשה הנזירות בא שתיית יין וסוסאה , אבל איסור נזיר הותר סיד . וזהו דברי הרסניים עד לערב דהיינו שיש עוד מעשה נזיר והוא תגלחת על הקרבנות , ואם איחר התגלחת אחר יום הבאת קדבנות מותר בשתיית יין , דמעות גילוח שלא על הקרבנות לא נחשב סמעסה הנזיד $לא סבות גילוח בפ"ע היא שאין בזה סבוה סן המובחר שלא לסתות ושלא לסמא עד אחר גילוח זה ודוגסא לעשה זו בגס," מנחות גבי דין איסור חדש ר"י ור"ל דאסרי תרווייהו האיר היום מתיר ודכתיב עד הביאכם וכו," לסבוה ופירש"י עשה . והקשו בתוס' דגם משום איסור עסה שייך גזירת וכו," ותידבו דמבוה מן המובחר שלא י1כל חדש עד אחר הבאת העומד סהקרא דעד הביאכם . וכן גם בנזיר ואחר יסתה הנזיר יין הוא דין סבוה סן הסובחר שלא ישתה ולא יסמא ער אמר כל המעשים , וזהו סתסא דסתני," וכזה פסק הרמב"ם ודוק היטב , ע"כ .

הגר"ח זב"ל

בעניו נדרי שגגות ופתח

הנה. הא דקיי"ל דנדרי שגגות מותרים נלא שאלה והמסור הוא מהאדם בשבועה צ"ע דבכל מתח אסאי צריך היתר מכם יהא סותר מדין נדרי שגגות , ומהו החילוק שיש בין נדרי שגבות לפתח שצריך דוקא היתר מכם . ולכאורה נראה דבנדרי שגגות יש או&רנא גסורה דאדעתא דהכי לא נדר ולא בפתח , ומשו"ה צריך שאלה . אבל אין נראה כן , דהרי סקור נדרי שגגות הוא משבועות , ושם קאפו ה"ד שבועות שגגות כגון שבועתא דהכי אסר רב , וקאמר התם דילפינן מקרא דהאדס בשבועה , וקאסר שם כשם ששבועות שגגות מותרות כן נדרי שגגות מותרות , ומוכח דדין נדרי שגגות ילפינן משבועות שגגות , וכו"ב יליף מקרא דהאדם בשבועה , ואי גיסא דזהו דוקא היכא דאיכא אומדנא גמורה דלא נדר אדעתא דהכי , א"ר כה"ג בכל קניבים ג"כ בטלים וא"ב מאי שנא נדרים ולמה צריך למילף מקרא . ו?"כ דהילפותא היא צשילז כי ליב* *ופדי* י6ימו , י**ל-*^*■**י ס כה"ג לא בסלי , והכא ילפיון מקרא דבסל , וא"כ מ"ש פתח דצריך היתר חכם .

ונראה דעיקר החילוק הוא , דבנדר שוגג הסעות היי' בעצם ועיקר ועיקר הנדר , והיינו דבעצם הנדר לא הי' פיו ולבו שוין , כגון יאמר הרי כולכם אמורים והי' שם אחיו או אביו שלא הי' בדעתו כלל עליהם לאסור אותן שדעתו הי' שכולם נכרים , א"כ בעצם הנדר נמצא הסעות וכה"ג מותר מדין האדם בשבועה , :;דל פתח הסעות הוא מסיבה אחרת חוץ מהנדד , דהיינו שאם הי' יודע כך וכך לא הי' נודר , אבל עצם הנדר נדר כמו שדעתו הי' , וזה לא נקרא שוגג , רק דהוי פתח דצריך שאלד. .

ולפי"ז יש ליישב בהיכא דאמר הנזיר לא היתי יודע שהנזיר אסור ביין ואלו הייתי יודע לא הייתי נבדר לא מיקרי שוגג , דהן אמת דקבלת יין היתה שוגג דלא הי' כוונתו כלל לאסור עצמו ביין , ועוד יותר משוגג דלא קיבל עליו כלל איסורי יין , אבל זהו רק מה שנוגע לקבלת יין , אבל בהקבלת סומאה ותגלחת שם לא הי' שוגג כלל בעצם הקבלה , שהרי יודע שאסור בהם וקיבל איסורם עליו , רק אומר אלו הייתי יודע שיהא אמור ביין לא הייתי אוסר במם , א"כ זה הסעות הוא מסיבה אחרת ולא מעצם הנדר , וכה"ג לא מיקרי סעות רק פתח . ולהכי פסקינן שפיר דאינו מותר מדין נדרי שגגות רק מדין פתח , ודוק בזה ע"כ .

הגר"ח זצ"ל

בעיקרו קמתפיס או בדהשתא

הנה נראה דהך שאלה אם בעיקרו או בדהשתא אינו חקירה בדעת האדם איך הוא דעתו , אי התפיס באיסור הקדום או בדהשתא , אלא השאלה אי מתפיס בעיקר הדבר דהוא סיבת האיסור דהיינו בחלות הקדושה שלהם או באיסורם הנמצאים בה עכשיו . והכי מוכח מדברי הרמב"ם שפסק גבי בכור דאם לפני זריקת דנים הד"ז אסור ואם לאחי זריקת דמים הר"ז מותר , משום דכיון דהתפים עצמו בעיקר סיבת האיסור דהיינו בכור א"כ הוי דבר האסור ולהכי מותר , ודוק היטב בזה ע"כ .

בדין עולת ראיה

רמב"ם הל'" חגיגה המפריש עולת דאיותיו וסת היודשין חייבין להביא עי*כ , ובכיים שס , •רק יש בכור נקים לה בפשיטות וכו," ואימא בירושלמי פ"ק דמגיגה אלא דשם אמרו ראם ירשו קרקע אפילו לא הפרישה חייבין היורשין להביאה ולא ידעתי למה השמיטו דבינו ע"כ • ולא רק שהשמים אלא רמדבדי הרמב"ם משמע להיפך דדוקא שהפרישו , וכדכתב המפריש עולתו ומת וא"ע מ"ש מיולדות ומכל ממויבו קרבן דהיורשין לביאים וכדאיתא בגם'" קדושין ומשום ששעבודו דאורייתא ואייע .

והנה הרמב"ם בהלכה א'" ומי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולה לא די שלא עשה מאות עשה אלא עובר על ליית שנאמר לא יראה פני ריקם ואינו לוקה על לאו זה שהדי לא עשה מעשה וכוי" ♦ ובביאור מה דלא מיקרי זה מעשה יש לעיין אם משום דהלאו הוא מה שלא הביא קרבנות הראי," ועבירת הלאו הוא ע"י חסרון מעשה , והיינו א* הבאת קרבנותיו זהו הלאו , או דנימא דהראית פנים ריקם בעזרה הוא האיסור והוא מעשה הלאו ראית פנים בעזרה ריקם , ומה דלא תשיב זה מעשה הוא משום דיש לו תשלומין כל שבעה , ונמאא דעבירת הלאו נגמר ונשלם ע"י א• הבאת קדבנות של כל שבעת הימים , דאם היי" מביא קרבנות בשבעת הימים הרי אין ראית פנים ריקם , , ואי הבאת קרבגות של כל שבעת הימים אין בו מעשה ונמאא דעבר הלאו ע"י אי מעשה , ומשום זה מיקרי לאו שאין בו מעשה , אבל אהייג דראית פנים בעזרה ריקם הוא גוף האיסור והמעשה שאסרתו תורה , אלא דעבר ע"יז ע"י אי מעשה של חסרון הבאת קרבנותיו של שבעה ימי תשלומין • אך א"ע עדיין בזה כיון דגוף האיסור אית בי'" מעשה , ורק דעבר ע"ז ע"י אי מעשה , אין זה מיקרי לאו שאין בו מעשה , רק דהי," יכול לתקן הלאו ולא תיקנו , אבל אין זה מיקרי לאו שאין בו מעשה , דהרי הראית פנים בעזרה הוא האיסור ויש בו מעסה , ורק דהי," לו לתקן וכשלא תיקנו נמאא דעבד עליו במעשה . ועוד דכסהי," בעזרה בסוף יום האחרון דלא היי" עוד זמן לתשלומין ועובר הלאו תיכף בהראית פנים ריקם בעזרה , ונמאא דמשכמת לה שפיר עיי♦ מעשה , וברמב"ם כתב דלאו זה אין בו מעשה , ומשמע דלא משכמת מלקות ומעשה בלאו זה . והנה על ריש דברי הרמב"ם מה שכתב שלא קיים העשה , הקשת הסו"א דמה שייכת הוא האיסור דלא יראה פני ריקם לקיום העשה דדאית פנים בעזרה ואמאי לא קיים כלל העשה . והמוכרח מזה דכשבא ריקם לעזרה , עאם הראית פנים בעזרה הוא האיסור , וכיון שהוא מעשח שאסרתו תודה אין שייך שיקיים בזה מאות עסה , דהוא מעשה איסור ולא מעשה מאוה . אלא דא"כ יקשה כנ"ל דאמאי מיקרי זח אין בו מעשה , כיון דראית דאית פנים בעזרה הוא האיסור הלא יש בו מעשה וא"ע .

אכן נראה דתרווייהו מגוף מעשה האיסור , הראית פנים וחסרון הבאת קרבנותיו , ומעשה אי הבאת קרבנותיו ננמר ונשלם במה שאינו מביא ומשלים כל שבעת הימים , ונמאא דנגמר מעשה האיסור עייי אי מעסה , דתדווייהו מגוף האיסור , הראית פנים וחסרון הבאת קרבנותיו ונגמר גוף העברת הלאו ע"יי אי מעסה , ואתי ספיד דברי הרמב"ם והנה א"ע בזה הדין דתשלומין דכולם תסלומין דראשון נינהו , אם החיוב להביא תיכף בעת ראית פנים ביום ראשון , ובלא הביא , כבר חל עליו חיוב ויש גם עליו שעבוד לסלק חובו וכדאיתא בגם'" קדושין ומלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי , או דנימא דעיקר החיוב וזמן המאוד. הוא לשבעת הימים דזהו זמן להבאת קרבנותיו , והא דאיתא דבולם תשלופין דראשון נינהר לענין דהראיה אי חובת הראיה דיים ראשין היא הסחיינו במאיה זר , אבל אה"נ דזפן המצוה הוא לשנאת הימים . ונראה דכהאד השני מוברח לדעת הרסניים דגם הראית פגים בעזרה ריקם יאי הבאת קדבנותיו היא מגיף האיסור יחשיג לאו שאין ני מעשה משים דיש לו תשלופין , דכ"ז היא אם גיסא רכל שבעת היפים היא פדין הפאוה , ונפאא דעבד על הלאר באי הבאת קרבנותיו כל שנעת היפים באי פעשה ושפיר הוי לאו שאין בו פעשה , אבל אם ניפא דהחייב חל עליו פיר , רנפאא דעבר על הלאו תיכף כשהראה מניו־ בעזרה ריקם והרי עבר בפעשה , ירק דהי' יכול שוב לתקני כל שבעת היפים ולהשלים חייבי ולא תקני באי מעשה , רזה א"ע דאפשר דאינו חשיב לאי שאין בר פעשה כיון דעיקר עקירת הלאו בפעשה עבר . ועוד דהרי קרבנות הראי"* פפאירת עשה התלויות בזמן נינהי וכדתנן עבד הרגל ולא חיגג אין חוגג עוד ואם הי' זפנו תיכף לא היי' שיין שיחי' עליי* חיוב תשליפין , דכ"ז אינו שיין אלא בפאיה שאינו תלוי בזפן כגון קרבנות היולדות , אלא יראי דעיקר חיובו וזפני הוא לשבעת היפים , יכסו עצם הראי' גופא דאית לי' תשלופין כל שבעה והיינו דזפן המצוה הוא בל שבעה יפי החב דהתם אין שייך שעבוד יחייב תשלומין רק בזמנו זפן המצוה , והא דתשלומין דראשון נינהו היינו דעיקר הטחייב במצוה זו היא חיבתי ביום ראשון הוא המחייב בפגרה שזפנה כל שבעה , ואין לופר ג"כ דזהו גם בדינא דתשלופין דקדבנות שזמנו כל שבעה , דפהיכי תיתי ניפא שיש בזה תרי גרונא תשלופין , אלא ודאי דתשלופין דחובת הקרבנית כתשלימין דדאי' דעוד לא נגפד חיו^ו ולא נשתעבד בהבאת קרבנרת , רק דזהי זפן המצוה כל שבעת הימים .

ולפי"ז מיושב היטב דעת הרמב"ם במת קודם שהפריש דאין היררשין חייבין להביא עולת ראי' , כיין דעיד לא נגמר החיוב ולא נשלם זמן חובת הפצרה ולית עלי' בלל שעבוד נכפים שיתחייב היורשין בהבאת הקרבן , ולא דפי לעולת יולדות דכבר נגפר חיובה ינשתעבדה להבאת הקדבן , פשו"ה גם היודשין פחויבין בהבאת הקרבן פשרם שעבוד נכפים , ע"ב .

הגר"ח זצ"ל

בדין שחיטת טריפה

רמב"ם פ"ב מאבות הטומאה ה"י שחיסת נכרי נבילה ופספאה במשא וכי' וקרוב בעיני שאף זה מרבדי סופרים וכו' וא"ת הלא היא אסורה באכילה ד"ת לא כל האסור באכילה מסמא שהרי הסריפה אסורה וסהורה ע"כ וצריך להבין איזה דאי' היא מסדיפה דבאפת סחיסתה סתירתה ורק דיס בה איסורא דטדיסה והוא איסור אחר כפו מלב ודם ופשיסא דאינו פספא דנבילה פטפא ולא טריפה , ם17א"כ בשח'טת נכרי שאין השחיטה פתירה שהרי היא לאכילה נבילה ד"ת , מנין לנו לחלק בהיתר השחיטה בין איסור לטומאה . והמבואר מזה דדין טריפה לא רק שהוא איסור בעלמא , כ"א דהוא דין בהיתר השחיטה שאינה פתירה באכילה , ומעו"ה פייתי שסיר הדפב"ם דאי' מזה לשחיטת נכרי , שהדי פצינו היתר השחיטה מתחלק בין איסור לטומאה . בשם הגר"ח זצ"ל

והנה בחולין דף ע"ה מבואר דבטריפה ולדה בן פקועה אינו ניתר בשחיטתה • וחכם אמד רצה לבאר זה משום דזה דבן פקועה אינו טעון שחיטה אינו משום דחל בו שחיטת האם , רק גזה"ב מיוחד מקרא רכל אשר בבהמה תאכלו , ותלוי היתרו בהיתר האם , ואם היא טריפה ולא הותרה הד• הוא סאון ממיסה # אסנס זה אינו מספיק דאיי'ניפי כן כדבריו פ"ם הא לא תלוי היתרו בדין האם כ"א בהיתר הממיסה שלה ולא פה מיש עלה איסורים אחדים , דהגע עצמך אם יהי' עלה דין שור הנסקל ועיברה לאחר גפר דין לפ"ד זו"ז גורם פותר אסו יהי' ולדה גן •קועה סעון שחיטה , וא"כ פה איכפת לן שיש לה היסוד סריסה כיין דבדין שהיסתה הרי הותרה . ולהפתבאר אפשר ליישב דבריו , כיון דדינא דסריסה דין בשחיסתה שאינה פתירה לאכילה , ובזה שסיר אנו צריכים לדבריו , דהרי אכתי תקשי נהי דדינא דסריפה הוא דין בהיתר השחיסה ס""ם הא אין זה כפו נבילה דהחסדון בפעשה השחיטה , דהכא בטריפה הרי גוף השחיטה פעלייתא היא , ורק דפה שיש עלה דין טריפה פשוי שלא ימול בה היתרא דשמיסה , וא"כ אין זה נוגע אלא לה דאית בה איסור סריפה אבל לא להולד , ולפי דבריו ניחא כיון דבאפת לא חל דין שחיטה בהולד ורק דהוא נזהייב פיוחד מקרא דכל אשר בבהמה תאכלו ותלוי היתרו בהיתר האם , וכיון דהמס לית לה היתר י"־חיסה פשום דין טריפה שבה גם הולד אינו ניתר * אולם הרמב"ם במאכלות אסורות כתב ספני שהוא כאבר אפו וכן מבואר בלשון רס"י חולין דף ע"ה , ולדבריו פה צריך לזה , הא כיוץ דהוא היתר מיוחד מקרא רכל אשר בבהמה ולס משים רחל בו שחיטת האם , וכיון דהאם לא הותרה בהשמיטה הרי בפשיסות אין לו היתר , וסה צריך לזה שהוא כאבר מאפו . ומבואר הזה דהגזהייכ באפת דחל בו סחיטת האם , ובזה הוי אסינא כיון דגוף השחיטה פעלייתא היא ורק דבה אין חל היתר הסחיטה פשום טריפה אבל בהולד שסיר יחול # ע"ז ביארו כיון דהוא כאחד מאברי' ואין בהולד שחיטה בפ"ע רק שחיטתו הוא אגב אמו , אית בי' 3ך דינא דכשהיא טריפה כפו שאין חל היתר השחיטה בה , כסוייכ אין חל בולדה אע"פ שהוא אינו טריפה פייס חד דינא אית לחו , אם הדין אצל האם הוא בהיתר השחיסה ולא איסור אחר צדדי * והנה בפ"י פפאכלות אסורות כ' הרפביים דהטריסה פצטרסת לנבילה ספני שהיא תחילת נבילה , וזה פוכוח כדברי הגד"ח זצ"ל דדינא דסדיפה הוא דין בהיתר הסחיטה כסו נבילה ולכן. פצטרפין אע"ס שהן לאוין פחולקין ע"כ .

בשם הגר"ח זצ"ל

בענין בל תוסיף

הרפביים פ"א מציצית הס"ו הטיל 'ציצית על ציצות אם נתכוון לבטל את הראשונות פתיר את הראשונה או חותכה וכשירה ואם נתכוון להוסיף אעיים שחתך אחת פשתיהן הר"ז פסולה שהרי כשהוסיף פסל את הכל וכשהתיר או חתך התוספות נפצא השאר נעשה פן העשוי שעשייתו הראשונה פסולה היתה ע"כ . והראב"ד חולק וסובר דתוספות אינו פוסל כלל העיקר ופה דפחלק הש"ס בפנחות בין נתכוון להוסיף או לבסל היינו ל&יפסר גברא סבל תוסיף אתי והא דפסיק בסנהדרין בזקן פפרא דאי איכר2 ארבעה מוסין ואייתא הוא חפשה אי קשר העליון דאורייתא גרוע ועומד הוא אלפא פשום תוססות פיפסלא מצוה התם פטום חציצה ובו' שהדי לטין דאפר קשר העליון לאו דאורייתא אמרינן האי לחודי' קאי והאי למודי' קאי וליכא גדוע והייג אם היתה שם קשירה כתקנה והופיל בה אחרת וקשרה כפו כן האי להודי' קאי וכו' ע"כ . והנה קשה על שיטת הרמב"ם פגש' סנהדרין דף ס"ח דפקסי והאיכא ציצית דעיקרו פדיית ופירושו פדייס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע בציצית אי ס"ל קשר עליון לאו דאוריי' האי להודי' קאי והיי למורי' קאי ואי דאוריי' גדוע ועומד , וסירש"י שמתחילתו לא עשה כהוגן שקשר יותר מכשיעור ואגן בעינן גורע דהשתא שיחי," מתחילתו כשר ופוסלו בתספתר ע"ב , ולרעת הרמב"ם הרי סעי לאוקמי בהסיל ציצית על ציצית דסתחילה הי' כשר ועכשיו גורע ופוסל העיקר , וכסו"כ הקשה הגאון בעל סאגייא .

והנה שם בגם' א"ה תפילין נסי אי עביר ד' בתי ואייתי אחרינא ומנח גבייהו האי לחורי' קאי והאי לחורי' קאי ואי עביר ה' בתי גדוע ועומד הוא האפר ד"ז בית באצין שאינו רואה את האויר פסול ע"כ , המבואר בגם' דלענין תוס' בחיבור אם פוסל את המערה הדין חלוק ראם הוסיף בתחילה או הוי פסול ואם הוסיף אח"כ אמרי' האי לחורי' וכו' , וא"כ הרי קשה בין להרםב"ם ובין להראב"ר , דלהרמב"ם הרי אף בהוסיף אח"כ פסול , ולהראב"ד הרי אף בהוסיף מתחילה כשר אם לא משום מציעה דקשר .

ואמנם לשיטת הראב"ד י"ל דבתפילין הרי כל הד' בתים הוין חרא מילתא בעעם התפילין וכך הוא ההלכה שתפילין ער ד' בתים יש עליהם עורת תפילין ודין תפילין כלל ולאו משום פסול דין תוססות קאתי עלה רק משום דאין עליהם צורת תפילין , אבל בפיעית דכ"א הוי סעוה בפ"ע , וכיון דכ"א בפ"ע כשירה היא ורק משום דין תוספות באנו לפסול בזה ס"ל להראב"ד רכל הפסול הוא רק משום חציצה . גם יש לחלק דבציצית מה דבעינן ח' חושין הוא מדין שיעורים הוא הלכה שצריך מנין ח' חוסין אבל אין חוט אחד מסייע לחבירו בצורתו ס"ל להראב"ד רתוס' לא הוי פסול , אבל בתפילין דהדין ד' בתים אינו מדין שיעורים ורק רכך הוא עצם צורת התפילין ותפילין בת ה' בתים אין עלי' צורת תפילין כלל ולא משום דין תוס' . אלא דלפי"ז גם בהוסיף אח"כ הרי ג"כ חסר צורת תפילין , והרי בגם' סחלק דבהוסיף אמ"כ לא מיפסל אלא משום דר' וידא .

והנה בעיקר ביאור פלוגתת הרמב"ם והראב"ד נראה דהרמב"ם ס"ל רזה דתוס' אינו עולה למצוה ולא חל עלי' הכשר ציצית זה הוי פסול בגופו דלא מכרע הי סינייהו עיקר והי סינייהו תוס' ע"כ חל בכ"א דין עיקר ודין תוס' ושם זה דתוס' פוסלו , אבל הראב"ד ס"ל רזה שאין התוס' עולה למצוה לא חשיב פסול בגופו , וכיון דכ"א בפ"ע כשירה וראוי להיות עיקר א"כ םםנ"פ מקיים מצות ציצית בחרא סינייהו . אמנם קשה מהא דחילק הרמב"ם דבנתכוון לבסל דאז מתיר הראשונה וכשירה , והלא פשיסא דליים סחשבתו לבסל הראשונה דאי"ז תלוי בדידי' ורק דאינו עובר בבל תוסיף כשאינו מתכוון להוסיף אלא לבסל , א"כ הרי מבואר דמשום לאו דבל תוסיף הוא רספסלא ילוכם; ולאו משום שם תוס' נ דהרי אף במתכוון לבסל איכא שם תוס' . וצ"ל דאי לאו בל תוסיף לא הוי פקע הכשר ציצית גם מהתוס' וכמבואר במנחות דבהסיל למיסלת אינו עובר משום כלאים בב' הציצית ואע"ג דחדא מינייהו מייתרא כיון דתרווייהו חזיין ורק משום בל תוסיף הוא רחל הך דינא דהתוס' אין חל עליו סם הכשר ציצית , אבל איה"ג דמה דכולם פסולים זהו רק רחל בכולהו שם תוספות .

ולפי"ז נראה ריס חילוק בין תפילין לציצית , דבציצית דאינם אלא תשמישי מצוה ולא מל שום דין על הדבר וא"כ שניהם שוין ויכולה להיות הציצית השני' עיקר והראשונה תוס' , וכיון דלא מכדעא מילתא הי מינייהו עיקר והי מינייהו תוס' שוב חל נס סם תוס' על כולהו , וזה דס"ל הרמב"ם דהוי פסול בגופו מה שאין על התוס' הבשר מצרה , אבל בתפילין דליה תשמישי קדושה אלא עצם קדושה וחל בהו עצם דין קדושת תפילין ובזה לא סחב♦ בפיסל אחייב לפסול המפיל*ן כיון שכבר מל עלייהו דין תפילין בקדושתן ובהכשירן והתוס' אין עליו דין תפילין כלל והאי לחודא קאי ובו' אי לאו משום סעסא דר' זירא .

וכן לשיטת הראב"ד דוקא בתפילין דבריך למול דין קדושת תפילין בענם הדבר בזה כשיש תוס' מתחילה לי ם1י למול בהו דין תפילין אבל בפיצית דל• מל שום דין על הדבר לא איכפת לן סה שיש כלל תוס' כיון דכ"א בפ"יע כשירה בעבם המפבא שלהם שוב הוא יובא םםנ"פ . וכן אפשר לומר גם כן בתפילין כשיש ה' בתים חסר בפורת התפילין ואינם תפילין כלל בלאו דיני תוס' והקשינו ע"ז דא"כ גם בהוסיף אחייב ת:סל בירת התפילין , ולפיסש"ב י"ל דכייז בהוסיף סתחילה אבל בהוסיף אח"כ כיון דכבד חל דין קדושת תפילין בהם לא מבי התום' שאח"כ לפוסלם ולבסל בירת התפילין והא• לחורי," קאי וכו' * ולפי"ז נראה לי דהרמב"ם מפרש הך דגרוע ועומד לא כפירש"י אלא היכא דגם העיקר עצמו נפסל עייי תוס' ואם נסל התוס' זה מיקרי גרוע ועומד הוא אף דהיסיף אח"כ דכיון דאף העיקר נפסל שוב במל מזה דין תיס' וגדעון וחיובי דזקן ממדא שאם הוסיף גורע היינו היכא דהעיקר נשאר בכשרותו ורק שהתוס' פוסלו בשעתו כמו הך דתפילין מסעמא דר' זירא שאינו רואה את האויד דהעיקר נשאר בכשרות ורק דהתוס' פוסלו בשעתו , אבל בפיבית לשיטת הרמב"ם בהומיף אחייב ד' חוסין בקשר בפ"ע ג"כ מיפסלי כולם בזה כיון דגש העיקר נפסל משום שם תוס' דחל על כולהו ואף אם ניסל התוס' הוי תעשה ולא מן העשוי , בזה הוי גרוע ועומד אף בפוסל אח"כ כיון דגם העיקר עצמך נפסל , וא"ב אייש מה רקאמר הגם' דלא משכחת אלא בתפילין הך דהוסיף גורע ומיושבת קושית השאגת ררי' •

עוד •יל דבאמת גם בתפילין אין חילוק בין הוסיף מתחילה לבין הוסיף אח"כ ואף בהוסיף אחייב מיקר♦ גרוע ועומד וסאי דקאסד בגם' אי עביד ד' בתי ואייתי אחרינא ומנח גבי' האי לחודי קאי וכו' היינו היכא דהבית החמישי לא הי' כהלכתו או באופן שאינו ראוי לצירוף עם הראשונים ובכה"ג פשיסא דאין התוס' פוסל " ולפי"ז נראה יותר דלפירוש הראשון הרי בייל ובתפילין אם הוסיף אח'*כ אינו חסר בסבות התפילין ולפי פירוש זה שפיר נוכל לומר דאף בהוסיף אחייב חסר בבודת התפילין ובמלה קדושת תפילין מהם , ודק דכ"ז כשהבית החמישי בהכשר . ועוד י"ל עפ יי הגם' מנחות דף דכל הד' בתים צריכים להיות מעוד אמד ועייב כשהוסיף מתחילה ה' בתים דהם שפיר מבסדפים בזה אמרינן פסול מטעם תוס' או דחמר בצורת התפילין כמו שנתבאר , אבל כשהוסיף אחייב אייב אינם מעור אחד ולא סצםרפי כלל בזה לא סבי לפסול את העיקר.

אמנם ברמב"ם פ"ד מםדים הייג הורה להוסיף סוספות חמישית בתפילין ויעשנה חסש סוספות הרי זה חייב והוא שיעשה מתחילה ד' בתים כהלכתן זה ויביא חמישית וידבק בחיצון שבית החיצון שאינו רואה את האויד תסיד מסול עכייל הרי דלא חילק אם הבית הראשון כהלכתו או לא, ומה הוצרך לסעסא דבית חיצון שאינו רואה את האויר סיים דאף בהוסיף בית חמישי כהלכתו אינם נפסלים משום דכבר תל בהו קדושת תפילין וכמו שנתבאר למעלה בדברינו, אם לא דנימא דססייב כהלכתן זה, בא לומר דהבית החמישי לייה כהלכתו ודוחק וצ"ע, ולהך פירושא הרי פשיסא דהעיקר אינו נפסל והייה בכשדומו כיון רתוס' אינו כלום, אבל היכא דגם העיקר נפסל אף בהוסיף אחייב הרי גרוע ועומד.

והנה שם גבי לולב אי לולב צריך אגד גרוע ועומד הוא והקשו במוס' ארי שאיר פשכמת שיתחייב אחיה גא1ד . ו לסמי' ג הרי אף בחתב אח"כ כירן דס"ם עי"* סחתב אף העיקר נפסל משום רמו*! התיש," בין העיקרים ושוב אף אם ניסל החרס,' הוי חסרון בקשירה דתעשה רלא סן העשוי , וכיון דאף העיקר נפסל יה הו* גרוע ועוסר . אסנס באסה התום' שס הקשו בלשון אמר דאח"כ יוסיף ויעשה עוד אגד על אגד הראשון • והנה לדעת הראב"ד הרי נימא דאיהו ס"ל רתום' אינו פוסל כלל היכא דליכא מציעה " ואף להרמב"ם רמוס," פוסל אנסס רזה כיון דעיקר הטעם הוא כמו שנתבאר משום דלא סכרעא האי עיקר והאי תוס' ומל על כולם דין תום' ושם תוס' יה פוסלם , אבל ביה הרי האגד הראשון כשר והאגד השני כירן דאיכא הציעה בינו לבין האגד הראשון ואינו כשר בפ"ע שוב הרי סכרעא , והתוס' לשיטתם דמפרשי במגמות דהסוגיא מיירי בהוסיף בפינו דאינו חוצץ וא"כ הרי גם באגד השני ליכא חציצה בינו לראשון ויצסרף עם הראשון , וע"כ הקשו דפוסל משום תוס', אבל הרמב"ם יפרש הסוגיא דמיירי בשלא בפינו וא"כ הא הוי חציצה והאגד השני בפ"ע פסול ושוב הו* פכרעא דהוא התוס' והאגד הראשון העיקר , וכה"ג אין המיס," פוסל להעיקר כיון דליכא בהעיקר סם תוס'.

והנה ברמב"ם פ"א פציצית ה"א ואין למוסי הענף סנין פן התורה . אולם הרי בהלכה מ סם כתב ואם נפסק החוט פעיקרר אפילו אחד 'הדי יה פסולה , הרי דאיכא דין מנין דח' מוסין . וצ"ל דאין להם שיעור לסעלה אבל יש להם סיעוד לפסה . אמנם הרי הרמב"ם כתב דבהסיל לפיסלת עובר משום בל תוסיף ופסום דהתוס' אין עליו הכשר מצוה וא"כ החוסין היתרים כיון שאינם סהסצוה הרי איכא בל תוסיף , וצ"ל דגם הס נכללים בהפצרה וכפוד"כ הרמב"ם גבי הדסים ראם הוסיף כולם עולים בהסצוה ונחשבים לנוי הפצרה , אכן נראה לופר דיה דקאפר הרמב"ם ואין לחופי הענף פנין פן התורה , רפה רבעי ח' אי"י פרין שיעורים ופנין ורק דהוא סדין גדיל גדילים ופסלוהו פתוכו והוא יין צורה בהציצית ופפילא הוא דבעינן ח' ובדליכא ח' מוסין פקע פהמפצא שם גדיל גדילים ופפיל* יל* ש**ן• יה אלא בפחות פח' ולא ביותר , והסוגיא דסנהררין דפבראר שם בציצית ראם הוסיף חוסין פוסל אם קשר העליון דאורייתא דפפרש הרמב"ם דבהוסיף שלא בפינם דאינם עולים להפצרה והוי חציצה כהקשר . ולפיסש"נ דהרמב"ם פפדש הסוגיא דהוסיף שלא במינם א"ר הרי ניחא גבי לולב ג"כ כיון דהוסיף סלא בפינו הדי איכא חציצה בין אגד לאגד שגי ושוב האגד השני פסול הוא ובכה"ג דהתוס' *פסול אין התוס' פוסל להעיקר כפו שנתבאר .

המבואר מדברי התוס' דר"ל רפה שהעיקר נפסל ע"י דין תוס' אם נמל אח"כ התום' כהר ולא היי תעשה ולא סי העשוי ופשו"ה הוא דלא הו* גרוע ועופר בהוסיף אגר על אגד . והנה בתוס' שם כתבו דתירוצם דגרוע ועופר הוי פה סנפסל קודם קיום הפצרה אבל תפילין אם הניח בראשון בכשרות והגיח גבייהו בית חמישי הרי יה פוסיף וגורע שפוסלן וסבסל מצוה שעל ראשו ולא דפי ללולב ראם נשלו ובעוד בידו הוסיף פין מפישי אין יה פבסל פצותו דסראנבה נפיק בי' ע"כ , וקשה דהרי תפילין נפי כל רגע הוי מצוה בפ"ע ולמצוה יו של עכסיו הרי הוא גרוע ועומד דקודם קיום המצות נפסל, ע"כ.

הגר"ח זצ"ל

בענין קידוש החודש

ר"ה כיד כ"ה לעשה שנאו שנים וכו^ וקיבלן ר"ג יכו' שלוו לו ר"ג גוזרני עליך שתבאו אצלי במקלך ובמעותיך ופו' ומאאו ר"ע םי1ר אסר לו יש לי ללמוד שכל מה שעשה דייג עשוי שנאמר אלה מיעדי ד' מקראי קידש אשר תקראו אותם בין בזמנם ובין שלא בזמנם אין לי מועדות אלא אלו בא לו אבל ר' דומא בן הורכיגם אמר לו אם באים אנו לדון אמד בית דינר של רייג בריבים אנו לדון אחר כל ב"ד וב"ד שעמד מימות משה ועד עכשיו וכי/ הרי הוא כבית דינו של משה נמל מקלו ומעותיו בידו והלך ליבנה וכו' : ובייע מה הוא סיבה של תשובת ר* דוסא בן הורכינס הלא רייע כבר הניח את דעתו באסרו לו את ההלכה של ייאתם אפילו שוגגים" ובו," , דהיינו דאפילו אם גיסא שדייג סעה בקביעת החודש על סי עדות שקר , סיים קדושו קיים ומה שעשה עשוי , וא"כ למה בריכינן לדברי רדבייה ומה הוסיף בדבריו ?

והנה לכאורה בדיך ביאור אמאי עדיפא קדוש דייג מקביעת רייי וחבריו ; הלא שניהם קבעו את החדש - ר"ג קבל את עדותם של שני העדים וקבעו בזמנו , ור"י לא קבל וקבעו שלא בזמנו , ומה מזית דקביעותי של דייג קיימת וביחס אלי," אנו משתמשים בהלכה של ייאתם אפילו שוגנים" וכו," וקביעתו של רייי בסלה , ואין אנו מסיקים כלום מאותה הלכה , אמאי לא גיסא דקביעתו של ר"י וחבריו חלה על פי עגמה של גזיהייכ של "אתם אפילו שוגגים" ? . ואי אפשר לומר דטעמו של דבר הוא משום דר"ג קבע את החודש חסר וקדש יום ל," ור"י קבע את החודש מלא , ולפיכך מלה קביעת ר"ג הקודמת כזמן לקבעת ר"י , דאין בדברים הללו אף קודסוב של אמת , דההלכה של "אתם אפילו שוגגים" מתיחסת בין לקדוש החודש בזסנו ובין לקביעתו שלא בזמנו , ובשעת מעשה קביעת ר"ג חלק עליו ר"י וקבע את החדש לממד (אע"ס שאפשר הי" לעדים אחרים לבא ולהעיד על דאית הלבנה) וישנם קדוש וקביעה להבא כמבואר ברמב"ם ס"ב מה," קה"ח ה"ס וא"כ נ"ע אמאי לא נאמר דקביעת ר"י מלה אף אם היתה במעות ? "

ואשר דנראה דהלכה זו נאמדה בעיקרה ביחס לנשיא הסנהדרין דאם הוא מעה וקדש את החודש הרי מעשיו קיימים וקדושי קדיש , והלא זהו פירוש ההלכה של "אתם" דהיינו משה ואהרן ומשה הי," נשיא הסנהדרין כמבואר ברמב"ם פ"א מה," סנהדרין ה"ה , ועל כרחינו אריכים אנו לומד דרק שעות של נשיא הסנהדרין נכללת בהלכה זו ולא של ב"ד אחר , ואם אירע ששני בתי דינים נחלקו וקבעו את החודש בימים שונים אז קביעתו של נשיא הסנהדרין ובית דינו מכריעה וקובעת ואפילו אם מעה , והקביעה השני* הסותרת את קביעתו של הנשיא (ולו יהא שנקבעה על סי עדות אמתית) בסלה ומבוסלת * ולפיכך לא נתישבה דעתו של ר"י בתשובת ר"ע , דנהי דישנה להלכה של "אתם אפילו שוגנים" מ"ם .מי יאמר לן דקביעת ר"ג קיימת , שמא זו של ד"י חלה , ודק כשר," דוסא אמר לו "אם באים אנו לדון אחד ב"ד של ר"ג בדיכים אנו לדון אמר כל ב"ד וב"ד שעמד מימות משה וער עכשיו" דהיינו שהלכה זו נמסרה רק לנשיא הסנהדרין , ואפילו קביעה מוסעת ע"י קובעת , ואם ישנה לקביעה אחרת הסותרת את קביעתו של נשיא ב"ד הגדול האי קביעתא בסלה ואי אפשר להסתפק כלל בסמכותו של ר"ג וב"ד , גמה דעתו •

והנה לשיטת הרמב"ם דקדוש החודש תלוי בב"ד הגדול יש לשאול למה אריכינן לטעמו של ר," דוסא ביחס לנשיא וכמש"ב , דהא בודאי עמדו אז הסנהדרין למנין ורונו של ב"ד הגדול המכים ע"י ר"ג והחודש נתקדש ברוב דעות של ב"ד זה , וממילא א"א ד.*, לד"* לקבע ג■•*? דחסרר♦ בקביעתו רשות סנהדרי גדולה . ברם כל זמן שלא ידע את ההלכה •ל "אתם אפילי שוגגים" הרי משב כי קביעת ר"ג בשלה מפני שנתקיימה בהעית ומהיד• נקבע מאליו ביום ל"א , אולם כשמזא את ר"ע והלה גילה לו את ההלכה •קבל ממנו אז היתד. זריכה דעתו להתישב ולמה נזדקק לדברי די* דוסא ? • ואפי," לדעת הדסב"ן קשה לתרץ פירכא זו , דהא בזמן שב"ד הגדול נוהג גם הוא סיבר דאין ביד אחד יכול לקדש , וא"כ לפה הלך לו אזל ר," רופא ? . וי"ל רלאמתי של דבר לא מזינו במשגה שביד הגדול עמד לסנין והכריע בדעת ר"ג , ודק דנתקלים אנו במחלוקת ריג ור"י ובסתירת קביעותיהם , ושתי שאלות שאל ר"י את ר"ע ור' דוסא : א) מם קביעה בשעות הוי קביעה או לא ; ב) כיון דלא היתה כאן קביעת ביד הגדול כי אם קביעת ר"ג בלבד (עם עור שנים) וממילא לא עדיפא קביעת ר"ג מקביעתו . ור"י קבל שת* תשובות : א) מריע דמעות אינה מבשלת את הקביעה : וב) מר' דיסא דקביעת נשיא חלה אף בלי ישות ב"ד הגדול , והא דזקוקים אנו לרשות סנהדרין זהר רק ביחם לבתי דינים אחרים אבל לא לנשיא הסנהדרין דמעשיו קיימים. והלא חזינן דגם ב"ד הגדול גופא זקוק לרשותו על נשיא נעבור השנה (ובקדוש החודש בסל ריב"ז דין דשות נשיא כמבואר בר"ה דל"א) ולפיכך י"ל דנשיא לא בעי הסכמת ב"ד הגדול , וזהו שאמר לו ר' רומא (ופירוש דבריו "אחר ב"ד סל ר"ג" הוא אחר הנשיא) .

שיטת הרמב"ם בפ"ה מה"* קדוש החודש היא דקדוש על פי הראיה תלוי בב"ד הגדול , דכ"ז סםנ הדדי ן גדולה נוהגת מקדשים על פי הראיה , ברם כשבשלה בסלה הראיה וסתחילים לקבע על פי חשבון . והדמב"ן בסה"ם מ"ע קנ"ג הקשה עליו איך קדשו את החודס על פי הראיה עד ימי אביי ורבא וחא ב"ד הגדול בסל ם' סגה קודם שמרב הבית כמבואר במס' סנהדרין ועייז על פי ההלכה סל "המקום גורם" . והנה עיין ברמב"ם פכ"ו מהי' סנהדרין ה"א "כל המקלל וכר,* וכן אם קלל ראש סנהדרי גדולה או המלך הרי זה עובר בל"ת סנאמר ונשיא בעמך לא תאור" ובו' , והיינו דהרמב"ם סובר דום נשיא הסנהדרין נכלל בכלל הלאו סל קללת נשיא (הרמב"ן נסתפק בזה בפירושו על התורה). ואשר דמוכח מתוך הרמב"ם דדין נשיא לא נאמד רק בהלכות ב"ד הגדול וסדר הוראותיו דנשיא הוא ראס ב"ר הגדול , וכמה דינים תלוים בו כגון עבור הסנה ושגגת הוראה (לדעת הרמב"ם ועיין תוס' סנהדרין דף ) וכיוזא בהם , אלא דישנה לחלות סם נשיא בעזם הגברא רהגברא נתמנה ונעשה לנסיא ומל עליו 00 נסיא , והלא א"א הי' להתחייב על קללת ראש סנהדרין גדולה אם ליכא למלות מינוי סל נשיא בעמם הגברא סל סנהדרין . ומקור דברי הרמב"ם הוא (כבר הרגיס הרמב"ן בזה) בסאלת רבי בהוריות י"א ע"ב "בעי מיני"" רבי מרבי חייא כגון אני מהו בשעיר אמר לי," הרי זרתך בבבל" , ומסמע רבנוגע לסם נשיא גם נשיאותו של רבי הוי בכלל סם זה ורק ריסנה הלכה מיוחדת בשעיר "שאין על גביו אלא ד'" אלקיו" ומסום הכי מביא כהדיוש , ומ"כ בקללה דליכא להלכה זו ותליא רק בשם נשיא , שסיר נכלל גם ראש סנהדרין גדולה בכלל הלאו . הרי מזינן דמלות שם נסיא נאמדה בעזם הגברא דבלא"ה סאלת רבי בנוגע לשעיר אינה מובנת כלל ולמה זריכינן לסעמא סל "זרתו בבב!ו" ומהיכי תיתי נאמר דיביא שעיר , הא ליכא שום מלות נשיא בגברא •

ונראה עוד יותר דהלכה זו לא נאמרה במסוים ביחס לנשיא הסנהדרין אלא לכל הסנהדרין כולה , דמוץ דין ב"ד הגדול שנאמר בכל התורה בנוגע להוראותי' וכל חלותי דיני' עוד איכא מלות סם מינוי בעזס הגברא סל ע"* וקנים דהגברא סיקרי פניי בסנהדרין גדילה ימליוו עליי הליתי דינים סייהדים סלבד הלית דין ססיד * והנה עיין במשנה סיסה דף ס"ד ע"א שלשה מנייד הגדול שבירושלים היי יועאים רייי אוסר מפיסה יבסיגיא ססה - "זקניו הוי אמינא אפילו סנהדרי קסנה כתב רממנא ושופמך לסייחדים שבשוממיך" וכו' , וכן פסק הרמב"ם בפ"ס סהל' רי1ח ה"א והיא דין דאורייתא דהמד"רה בריכה להתקיים ע"י חסיסה זקנים סב"ד הגדול , ולכאורה 1"ע טהו פירושה של הלכה זר הא אין כאן מנין סל ע"א וסאי מהני לן אם החמישה שיואאים הסה מסנהדרין גדולה או קסנה . ואסר דמסורש בזה כמו שכתבנו לעיל דדין ב"ד הגדול נאמר לא רק בהלכות ב"ד והוראותיו ובמנין ע"א בלשכת הגזית , אלא גם בעבם הגברא שנתמנה בב"ד הגדול והוא מע"א זקנים דמיקרי "מיוחדים בשוססיךיי ויש בו חלות שם סגוי סל סנהדרין גדולה , וזוהי ההלכה דמדידת עגלה ערופה זקוקה לגברא סל סנהדרין . ולפי"ז נמזא רכל ההלכה של "המקום גורס" דלשכת הגזית סעכבת מתיחסת רק לדין ב"ד של סנהדרין בכל הלכותיו ופרסיו ודיוקיו ובחלות שם מנין ע"א , משא"כ בנוגע לדין גברא של סנהדרין דע*ם הגברא מתמנה כסנהדרין גדולה והלה גו חלות סם סיכוי סנהדרין של ע"א הרי המינוי אינו במל גם לאחר שנפרדו מהדדי ע"א זקנים ויאאו מלשכת הגזית , וכמו שהביאנו סמוכים לזה ממקלל נשיא ומדידת ע"ע . ונראה עוד "ותר דסינרי הגברא של הסנהדרין אינו תלוי דוקא בזסן נהוג סנהדרין בלשכת הגזית , אלא דגם לאחר שגלתה סנהדרין גדולה ממקומה . והנה לכאורה שאלת רני "כגון אני מהו בשעיר" א"ע מאד דנהי דראש ב"ד הגדול מהוה חלות שם נשיא בעאם הגברא מ"ם הדי חלות זו נוהגת רק כ"ז שסנהדרין גדולה נוהגת במקומה על מי ההלכה של "הסקום גורם" ברם בסנריא שלא היו נוהגים בל דיני ב"ד הגדול פרוע <תחייב הנשיא בשעיר , וקשה לומר דנתכוין בשאלתו לשאול אם ראש סנהדרין גדולה בלשכת הגזית חייב בשעיר (עיין רש"י שמה) . ואשר דסוכח מזה כסו שהדגשנו לעיל דשם מינוי נשיא בגברא אינו תלוי בלשכת הגזית ואף לאחר שבשלו דיני סנהדרין גדולה מ"ם יכולים היו למנות את הגברא לנשיא וע"י מינוי זה היו מלים כל דיני נשיא ביחס לגברא זה . ומסתבר הדבר דסיגוי נשיא אינו דבר היואא מכללו וכל מינויי* זקני סנהדרין בגברא קיימים אף לאחר שבסלה חלות סנהדרין בתור ב"ד הגדול , והרי דין מינוי נשיא אינו סהוה חלות בפ"ע כי אם דנאמר בחלות מינוי הגברא בסנהדרין ואם מלות גברא של סנהדרין פקעה , פקע גם דין מינוי נשיא , והרי מזינן דסנהדדין נהגה במאיאות עד ימי רבי בסבדיא אף שבמלה כל חלותה בתור ב"ד , והיינו משום דגברא של סגהדרין ומינויו אינו תלוי בלשכת הגזית . והנה דין סנהדרין בקדוש החודש על פי הראיה לא נאמר בעעס מעשה הקדוש , דהא קדוש החודש יכול להתקיים ע"י ג' , ועל כרמינו פריכים אנו לומד דדק דשות סנהדרין מעכבת (וכן כתב הרמב"ם בפ"ה מה' קדוש החודש ה"א להדיא) וכל חלות דים ב"ד הגדול היא הלכה של עיכוב דב"ד הגדול מעכב בנוגע לקידוש החודש .

והרי לשימת הרמציין סכרתנו פשומה ומחוודת כשמלה דאין הלכה סל ב"ד הגדול ביחס לקידוש החודש אלא דין עיכובא בלבד , דהא כשבמל הכל יכולים לקדש ברם אפילו לשימת הרמב"ם דכשבמל ב"ד הגדול בסלה הראיה לגמרי מ"ם י"ל דדין סנהדרין בקביעת מועדים אינו אלא דין עיכוב , ורק דב^ נאמרה ההלכה למשה מסגי דבזמן סבסלח סנהדרין בסל קידוש על פי ראיה . ולפיכך י"ל דבהן ה^כה סל עיכוב לא נאמר דין סנהדרין גדולה בהלכות ב"ד שלה , אלא דין נבר* של סנהדרין בחלרת שס מנדי הגבר* של ע"* זקנים , וכ"ז שסנהדרין גדולה בהלכות דיני גבר* של סנהדרין היתה נוהגת נהגה הראיה בישראל , וסשום זה קדשו *ת החדשים *ף שגלתה סנהדרין ממקומה וניחא קושית הרמב"ן .

אלא דצ"ע הניח* כל זסן שב"ד הגדול הי' נוהג בסגיאות דהיינו עד מיתת רבי , ברם לאחר חתימת המשנה שבסל לגסרי אין קדשי את החודש על פי הראיה עד ימי אביי ורבא , וי"ל דאע"ס שלא נהג ב"ד הגדיל במאיאות ולא ישבו ע"א זקנים במקום אחד ם"ם עדיין היי מסנים זקנים בחלות שם מינוי של סנהדרין גדולה דהרי מינוי בגברא יאינו תליי כלל בעובדא אם ע־יא זקנים מזדמנים לפונדק אחד או לא , דהא בלא"ה פקע דין ב"ד הגדול מהם לאהר שגלו מלשכת הגזית , וזהו פירושה של ב"ד קבוע דהרמב"ם משתמש במונח זה בה"ג "ולא שם ב"ד קבוע" דהיינו ב"ד המורכב מזקנים הממונים בתור דייני סנהדרין גדולה . ובביאור הדבר נראה דאם אך נימא דבקדוש החודש דין גברא של סנהדרין נאמר ולא ב"ד ש< סנהדרין ממילא אין מנין ע"א מעלה ולא סוריד ועיקר ההלכה נאמר דגברא של סנהדרין מעכב ואין במגינם שום חשיבות אם ישנם ע"א הרי מנין זה מעכב (או רובו) ומם נפחתו המנין החדש מעכב ראי אפשר לקדש החודש בלי רשות הגברא של סנהדרין ואם ישנו רק אחד האחד מעכב , וההלכה נאמרה דבזמן שישנו לגברא של סנהדרין קובעים על פי הראיה ובזסן שאינו קובעים על פי חשבון * אלא דג"ע מי הסה המםנים את הגברא של סנהדרין , הניחא בזסן דאיכא סנהדרין גדולה הרי ב"ד הגדול מסנה את הגברא (וכן משמע מלשון הסוגיא סנהדרין דף פ"מ ע"ב) אבל לאחר שבמלה מי הוא הממנה ? ברם הדבר ג"ע בכלל איד מנו ע"א זקנים לאחר שגלתה סנהדרין גדולה סלשכת הגזית הא פקעה כל חלות ב"ד הגדול . ואולי י"ל דהגבדא של סנהדרין יכול למנות גברא אמר של סנהדרין כמו בנוגע לסמיכה דסםון סומן , ושמא בעינן ג' לזה , והדברים אינם ברורים . ועיין ברמב"ם פ"ג מה' ממרים הייה "אין זקן ממרה חייב מיתה עד שיהא מכם שהגיע להוראה סמוך בסנהדרין" ובו' , ופירוש הדברים "ספוד בסנהדרין" ג"ע מאד דהברייתא הדגישה רק "במופלא שבב"ד הכתוב סדבר" אבל לא אמדה "סמור בסנהדרין" . וכנראה פירוש המילות "סמון בסנהדרין" כולל מינו* הגברא בסנהדרין וכמו שכתבנו לעיל דישנו לשם מינוי גברא בסנהדרין • אלא דכל דברינו שייכים רק לסנהדרין גדולה ולא לסנהדרין קמנה , וקשה לומר דזקן סמר* נייד להיות מנוי בסנהדרין גדולה , ולשון המשנה בסנהדרין דף ס"ו משמע דלא הי' מזקני סנהדרין גדולה כי אם מזקני ב"ד שבעירו , ומהו פירושו של מינוי בגברא של סנהדרין קמנה ? , ברם ישנה להלכה של "אין עושין סנהדראות לשבסים אלא על פי ב"ד הגדול" כמבואר במשנה סנהדרין דף ב' , ואולי בכלל בזה דין מינוי בגברא , והדברים א"ב . ע"כ .

(דברים מיוחסים להגר"ח זצ"ל נדפס בהפרדס . שנת תש"ד חודש שבט)