חידושי ר' חיים על הש"ס/יבמות

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

חידושי הגר"ח זצ"ל על יבמות

בדין מעילה

רמב"ם פ"א מהלכות מעילה ה"ג כל המועל בזדון לוקה ומשלם מה שפגם מן ההקדש בראשו. וקשה הא אין לוקה ומשלם דקלב"מ . וכן קשה באוכל תרומה דלוקה ופסלם הקרן כראיתא ברמב"ם . ועיין בר"ש ריש תרומ' הביא ירושלמי דמקשה לר"ל דחייבי מלקות שוגגין פוטר ממון וא"כ גם בשוגג יהיה פטור ממון, ומזה מקשה הר"ש לשיטת התוס' דתשלומי תרומה כפרה נינהו ולא שייך קלב"מ . והנה חלוק דין מעילה מכל חיובי התורה והיינו דבכל חיובי התורה הגברא הוא המתחייב בחיוב ממון והתשלומין הוא תשלומי החיוב שמשלם החיוב, משא"כ במעילה דהגזה"כ הוא שחייבה התורה לשלם להקדש תשלומי מעילה, והחיוב הוא דמחייב בתשלומין .

והנה עיקר הדין דמועל בזדון משלם קרן ק"ל, דגונב מהקדש הרי פטור וכדילפינן מקרא דוכיחש בעמיתו ולא בהקדש דליכא לחיוב גניבה בהקדש ומקרא זה ילפי' קרקעות ונתמעטו לגמרי וג"?? הקדש, ודין מעילה ג"כ ליכא במזיד, ומהיכא תיתי שיתחייב קרן במועל בזדון .

והנה בגמ' יבמות ואת אשר חטא מן הקודש ישלם לרבות פחות משוה פרוטה להשבון. ואף דנתמעט פחות םשו"פ מדיני מעילה וכדאיתא דספרא דיליף מקרא (ולא משום דאין חומש בפמשו"פ דהרי נתמעט אף מקרבן ודין זה הוא רק בחומש דאין חומש בפמשו"פ) איתרבי מקרא דאת אשר חטא לתשלומי קרן דמעילה ואף דיתר דיני מעילה ליכא, וכמו"כ נימא במזיד דליתא לדין מעילה חייב בקרן מדין זה דאשר חטא מן הקודש ישלם דאיתרבי לחיוב מעילה אף דליכא ליתר דיני מעילה, ונמצא דחיוב קרן במועל במזיד ככל חיובי מעילה דנתבאר דגזה"כ הוא דחייבה התורה לשלם להקדש תשלומי מעילה, ונמצא דבעצם אינו חיוב ממון אלא דין ומדות התורה לשלם להקדש ומזה הוא דהדר נעשה לחיוב שחייב בתשלומין .

והנה דינא דאין לוקה ומשלם ילפי' מקרא משום רשעה אחת אתה מחייבו וכו', ואין זה דין במלקות, אלא כל שתי תביעות אין יכולים ב"ד לחייבו, דבגמ' מכות ס"ד דיש דין זה גם בקרבן וממון ומשני דבעינן רשעה המסורה לב"ד וקרבן לאו רשעה המסורה לב"ד, וכן אם הממון אין רשעה המסורה לב"ד אין בזה דין דאין לוקה ומשלם, דזה הוי דוקא בשתי רשעות המסורות לב"ד , ולפי המתבאר דחיוב מעילה לא דמי לכל חיובי ממון דהגברא מתחייב בחיוב ממון דהוי רשעה המסורה לב"ד, רק דהוא דין חלות תשלומי של הגברא והדר הוא דנעשה לחיוב תשלומין ואין זה רשעה המסורה לב"ד, אין בזה דין דאין לוקה ומשלם, זהו דעת הרמב"ם .

אך יקשה מהגמ' פסחים האוכל חמץ של הקדש בפסח מעל וי"א לא מעל האן(?) י"א רנבה"ק דעושה חייבי כריתות כחייבי מיתות ב"ד, הרי דגם במעילה הדין דקלב"מ, וזה לא כמו שכתבנו.

והנראה דשאני דין דאין מת ומשלם מדין דאין לוקה ומשלם , דבממון ומלקות הרי ילפינן מקרא דשתי רשעות, והיינו דאין ב"ד מחייבין אותו בשתי רשעות, ובעינן שיהא שתי רשעות המסורות לב"ד, אבל מיתה וממון לאו מקרא דרשעה אחת ילפינן אלא מלא יהי' אסון ילפי', והיינו דמיתה הוא הפוטר ממון דאין מת ומשלם, ולכן פוטר גם מחיובי מעילה דאין תלוי כלל ברשעה המסורה לב"ד. וראיה לזה מגמ' חולין, דחייבי מיתות שוגגין אם פוטר ממלקות תלה הגם' במחלוקת ר"י ור"ל אם חייבי מלקות שוגגין פוטר ממון, ותמוה דחייבי מלקות שוגגין אם פוטר ילפי' מגז"ש דרשע רשע עיי"ש ור"י לא יליף גז"ש זו, וחייבי מיתות שוגגין הרי ילפי' מקרא דתנד"ח(?) דפוטר, וגם בחייבי מיתות שוגגין הלא ליכא לגז"ש זו, ורק דמדמינן לחייבי מיתות דפוטר ממון , וא"כ מאי שייך למחלוקת ר"י ור"ל.

וצ"ל דמגז"ש דרשע רשע לא ילפי' דמלות שוגגין פוטר ממון, רק דכל עיקר הפטור הוא דאי אתה מחייבו בשתי רשעות וילפי' מגז"ש שפיר דגם בשוגג מיקרי רשעה וממילא דשייך הפטור של קלב"מ.

והנה הא דמיתה פוטר ממלקות איתא בכתובות דידעי' מרשעה אחת אתה מחייבו וכו', וממילא דשייך המחלוקת ר"י ור"ל אם בשוגג מיקרי רשעה בזה הדין דאי אתה מחייבו בשתי רשעות, משא"כ מיתה וממון דהפטור הוא מקרא דלא יהי' אסון דמיתה פוטר ממון פוטר גם בחייבי שוגגין וכדילפי' מקרא דתנד"ח, וגם לר"י דאית לי' דחייבי שוגגין לאו רשעה מ"מ במיתה וממון חלוק דילוף אחר הוא, וא"כ לא בעינן בזה כלל הדין דרשעה המסורה לב"ד ולכן פוטר גם מחיוב מעילה לרנבה"ק דחייבי כריתות כחייבי מיתות ב"ד דמי.

ובזה מתורץ מה שקשה על התוס' כתובות דף ל" עדים שהעידו למוציא שם רע והוזמו אין נראה לר"י דיהיה בזה דין דאין לוקה ומשלם כיון דרצו לחייבו ממון ומלקות, וקשה מגמ' סנהדרין עדי הבעל שהוזמו נהרגין ואין משלמין ממון, והלא התם רצו לחייבו מיתה וממון , וכן הקשה הגרע"א בחי'.

והנה ביאור סברת התוס' הוא כיון דהחיוב מלקות וממון הוא מכאשר זמם והעדים זממו לחייבו שניהם חשוב חד חיוב ולכן אין המלקות פוטר הממון דלאו שני רשעות נינהו אלא רשעה אחת . ולפי הנ"ל שייך זה במלקות וממון דהפטור הוא משום דאי אתה מחייבו וכו' אבל במיתה וממון דמיתה הוא הפוטר ממון דאין מת ומשלם, גם בחיוב אחד אין מת ומשלם, ולכן נהרגין ואין משלמין ממון .

והנה בירושלמי באוכל תרומה מאבי אמו כהן ומת למי משלם ר"י אומר לשבט לכל מי שירצה ור"ל סובר דהוא בעצמו זוכה בהם , וכן באוכל תרומת עצמו כגון שנפלו לו תרומה מבית אבי אמו כהן ואכל ובע"ח ואשה שגבו בחובן, הובא דין זה ברמב"ם פ"י דמשלם לכהן חבר . ורואין מזה דחיובי תשלומי תרומה ג"כ לא דמי לכל חיובי ממון דהרי אוכל תרומת עצמו כגון שנפלה לו תרומה בירושה ואפי"ה חייב, אלא דהוא חיוב תשלום דחייבה התורה את האוכל לשלם וכמו שנתבאר למעלה ואין זה רשעה המסורה לב"ד.

ולפי"ז ניחא הא דלוקה ומשלם התרומה דאין זה שתי רשעות דהאחד יפטור את חבירו. והירושלמי דהקשה לר"ל דאפילו אוכל בשוגג יפטור משום חייבי מלקות שוגגין, הקושיא היא לר"ל לשיטתו דסובר דאוכל תרומת עצמו התשלומין לעצמו, והיינו דלר"ל חיוב תשלומין של תרומה ככל חיובי ממון דעלמא דהוי רשעה המסורה לב"ד , משא"כ לר"י, והרמב"ם פסק כר"י , ע"כ.

הגר"ח זצ"ל

בעניו שעטנז

עיין סוגית הש"ס יבמות פ"ק, והנה בנדה דף ס"א מי שנתערב לו חוט של צמר בבגד פשתים לינתקי אי נתקי שפיר ואי לא נתקי ג"כ מותר סיים דמדאודייתא שעטנז כתיב שוע טוי ונוז אלא דרבנן אסרוהו וספיקא דרבנן לקולא, ומקשה הגם' דלמא שוע לחוד וטוי לחוד , ומתרץ מדאפקיני' רחמנא בחד קרא מוכח דכולהו צריכי, ופירש"י שם דשוע טוי ונוז צריך שיהי' הצמר והפשתים יחד דהצמר והפשתים יהיו יחד שועים וטווים וארוגים, עיי"ש. ובתוס' הקשו דא"כ כלאים בציצית היכי משכחת לה דהרי אינם שועים וטווים יחד, ועוד הקשו דאי הפי' של נוז הוא ארוג א"כ יחדיו ל"ל לתוכף שתי תכיפות דהרי מנוז שמעי' לה דבעינן(?) ארוגים ומחוברים יחדיו עיי"ש.

והנה ברמב"ם פ"י מכלאים ה"ב כתב וז"ל כיצד צמר ופשתים שטרפן זה עם זה ושוען ועשה מהן לבדים וכו' או שטרפן ועשה אותן כאחד וטוה אותן כאחד וארג מהן בגד מטוה זה הר"ז כלאים , ע"כ. ומוכח ג"כ מהרמב"ם דסובר כרש"י דבעי' שוע וטוי יחדיו, וקשה עליו קושית התוס', ויותר קשה דסותר דברי עצמו דבה"ג כתב דאם נתחבר בגד פשתים בצמר וכו' הוי כלאים, ועיי"ש שכתב ומנין שכל איסורין אלו מד"ת שהרי הצריכה התורה להתיר לנו כלאים בציצית שאינו ממעט בתורה דבר שאסור מדברי סופרים , ומוכח דהוא כשיטת התוס' , וצ"ע דסותר דברי עצמו.

ונראה דיש שני דינים בכלאים, ( א ) לא תלבש שעטנז, ואיסור זה הוא דוקא שוע טוי ונוז, ושי' רש"י והרמב"ם דדוקא יחדיו, והביאור הוא דתערובות של צמר ופשתים אסרתה התורה ונעשה חפצא של איסור . וה( ב ) איסור צמר ופשתים יחדיו, וצמר בפ"ע ופשתים בפ"ע אסרה התורה ללבושם יחד, וזאת ילפינן מקרא דיחדיו דאסור, וזה הוא דוקא כשחיברם בשתי תכיפות, ואין זה נקרא חפצא של איסור של תערובות צמר ופשתים, דאין זה בתערובות כלל אלא דהוא איסור לבישה דאסור ללובשם יחד כשהם מחוברים צד חיבור בעולם כמבואר ברמב"ם, ויליף זה הרמב"ם מדהתורה התירה כלאים בציצית.

והנה צ"ע דאיך יצויר שני הדינים של כלאים, דהרי באיסור שעטנז צריך שיהי' שוע טוי ונוז דהיינו ארוג יחדיו, וכשארוג יחדיו איכא לחייב גם משום יחדיו, וא"כ ל"ל שוע טוי שמקודם דהרי יש לחייבו משום דין יחדיו.

והנראה דהתוס' שם בנדה הקשו כשנתערב לו חוט ליבטול ברוב ותי' דכלאים אינם בטלים דבכלאים לא שייך ביטול דהתערובות אסרה התורה, והנה ברמב"ם שם ה"ז כתב דתופרין עורות הכבשים בחוט פשתים ולא ניחוש לנימא של צמר שנתערב בחוט משום דבטל במיעוטו,ויליף זה הדין מקודם דצמר רחלים שנתערב בצמר גמלים דג"כ בטל עיי"ש, ומוכח דגם בצמר ופשתים שייך דין ביטול וצ"ע קושית התום', וגם צ"ע איך יליף זה מצמר גמלים דהוא צמר היתר ושייך ביטול אבל לא בצמר ופשתים.

ונראה דסברת התוס' דבתערובות לא שייך ביטול הוא משום דהתערובות הוא חפצא של איסור, דתערובות כזה של צמר ופשתים יחד אסרתה התורה .וע"כ לא שייך שיבטל, והנה זהו דוקא באיסור שעטנז של שוע טוי ונוז, אבל באיסור של יחדיו דאיסור זה אינו איסור של תערובות אלא איסור ללבוש ביחד צמר ופשתים, נוכל לומר דהצמר יבטלו בהפשתים ושוב לא הוי צמר ופשתים יחד, ובאיסור של שעטנז יודה הרמב"ם דמיד שנתערב נעשה חפצא של איסור של תערובות צמר ופשתים ול"ש ביטול. והכי מוכח מהרמב"ם בעצמו דכתב שען צמר ופשתים יחדיו ועשה סהן לבדין הוי כלאים, ותקשה שיבטל ברוב, ומוכח דבאיסור של שעטנז גם הרמב"ם סובר דאין שייך ביטול. ויצויר לפי"ז שני הדינים של כלאים, דהנה באם נתערב חוט צמר בהרבה פשתים דמטעם יחדיו הי' נתבטל ברוב, וצריך לדין שעטנז, ולכן צריך שיהי' ג"כ שוע טוי ונוז דבלאו הכי אינם נקראים שעטנז , וצריך לשני הדינים של שעטנז.

מכאן ואילך לא בוצעה הגהה

וסתודץ לפי"ז כל הקושיות, דגם הרמב"ם סובר כהתוס' דיסנו לאיסור יחדיו וצריך להתירו הפיר לציצית והיינו דקסר• רחמנא כלאים בציצית לדין היחדיו, וצריך לקרא דיחדיו לתוכף שתי תכיפות דהוא איסור חרש של יחדיו, והסוגיא סם בנדה פטעם יחדיו הרי בטל ברובו דפיירי בנתערב ואינו ניכר אלא צריך להתיר פטעם שעטנז, וע"ז קאפר הגם' דפדאורייתא צריך סוטו"נ יחד, והכא הוי רק ארוג לבד ואסור רק מדרבנן ולכן פהני נתקי.

והנה סם בנדה מקשה דלפא כייא בפ"ע , ומתר* כיון דאפקינהו בחד קרא צריך לכולהו . וברמב"ם כתב דאם טען ועסה פהן לבדין אר סרה וארג ג"כ הרי כלאים ואי"צ לכולהו, וצ"ע מדברי הגס' • רנראה דהרמב"ם הכריח שסוע לבד •ר סרי לבד ג"כ הרי כלאים, דאם בתעררברת של שרע לבד לא הי' נעשה ערד כלאים היינר תערובות של כלאים, א"כ הי' נתבסל אז בררבר, דלא שייך לרפד דהאריגה דבסרף ינדום זזיהי' נעשה אז איסרר, כירן דכבר נתבטל ראין כאן שרב תעדרברת של צמר רפשתים, וכמו"כ בטרי, רהרי הדרהגר לעיל דעיקר הדין של שעטנז דכתבה התורה, הוא היכא דמטעם יחדיר הי' שייך ביסרל, רסרכרח דבשרע לבד מיד הם נעשים חפצא של איסרר של תעררברת 2םר רפשתים, רלפי"ז לא שייך שיבטלו דהרי תערובות זה זהו איסררן. רצריך לרמר דהא דקאמר הגם' דצריך לכרלהו, הרא דוקא ןארוג לבד אין נאסר וצריו ג"כ לערע אר טרי דהרי שם• בחרם הוי רק ארוג בלבד, אבל שרע וטרי לבדן והיינו אר שרע אר טרי לבדן ג"כ נאסרו משום כלאים •

והנה בדין תפירת עורות על רחלים שם בדמביים הקשה הראב"ד והרי אסור מדרבנן פשוט נוז בלבד דאיכא בקשרים ואם ספני שבטל במיעוטו שבוש הוא וכי צמר ופשתים בטל, אלא ם?זום דהרי ספק דרבנן ואין חוששין עיי"ש, והר* גם בנדה דלזטעם יחדיר בטל ברוב ג"כ איכא איסור דרבנן סטעם נרז לבדר, והוא איסור של שעטנז דרבנן וצ"ע. גם הכא שיטת הרמבייח דכתב דבטל ברובו אכן מטעם שעטנז יאסד מדרבנן רכקושית הראב"ד.

ונראה דהרמב"ם יסבור דבעורות גט נוז לא הוי ואינו אסור גם מדרבנן אלא דבאיסור של יחדיו לא כתיב כלל דצריך סיהי' הצמר והפשתים שוע או טרי או ארוג אפילו לבדם ג*'כ אין צריך דלא כשיטת התוס' שם בנדה עיי"ש, אלא דצמר ופשתים מחוברים אסרה התורה ללבשם ביחד, ולכן כתב דמטעם יחדיו בטל במיעוטו. ועוד נוכל לומד דגם הרמב"ם סובר כסברת הראב"ד דמצד איסור דרבנן הוי ספיקא וספיקא דרבנן לקולא, אלא דקשה דהא הוי איסור דאורייתא של יחדיו ולזה לא מהני ספיקא, לכן כתב דאיסור זה בטל במיעוטו . (והנה הרסבייס לא הביא בבגדי כהונה שהי' בהם כלאים אלא באבנט לבד) ודוק, ע"כ , הגר"ח זצ"ל

בענין ספק טומאה מרה"י וספק סוטה

הנה בעצם הך חידועא שחידשה התורת דספק כודאי יש להסתפק אם הביאור הוא שחידשה התורה שמספק נחזיק את הדין כודאי כגון בספק סוטה שמספק נחזיק שנבעלה ממש וממילא אית לה הדין של א"א שזינתה, או שחידשה התורה שמספק ניתנו עלי' דיני אייא שזינתה ודאי, אבל לא שזינתה ממס.

והנה יש להביא ראי' ממה דצריכינן תלתא קראי ונטמאה חד לבעל וכו' ומד לתרומה , ולכאורה ל"ל כל הני כיון דידעינן ט"ונטמאה" אחד דמחזיקינן לה לודאי נבעלה ממילא כבר פשוט דאף לכל הגי, אלא מוכרח מזה דאין הדין דמחזיקינן לה לודאי נבעלה אלא שנתנה עלי' התורה דיני סוטה, וא"כ דוקא אותן הדינים שכתובים בפרשה סם נתנה עלי' התורה דינים כודאי, ולכך בעי' תלתא דבוי' ואי לא נכתבה כל הני לא הוי ידעי'• ובזה תלוי הכלוגתא דשני הלשונות בתום', דבתוס' פ"ק דיבסות ס"ל דמלקין בספק סוטה כיון דהספק כודאי, והתוס' פ"ק דסוסד. ס"ל דאין מלקין כיון דאיתא הך עשה דונסמאה עיי"ש, והיינו דהתוס' יבמות ס"ל דהדין ספק סוטה כודאי הוא דנחזיק לה לודאי נבעלה, וא"כ מלקין כמו ודאי סוטה, והתוס' דסוטה ם •יל דהדין דספק כודאי הוא לא דנחזיק לה לודאי נבעלה, רק סיס לה דינים דודאי, והוא לדברים האמורים בפרסה אבל הלאו ד"לא יוכל וכו' אחר אשד הוטמאהי• לא נאמר שם בפרסה,

והנה הרמב"ם ס"ל דספק סוסה אין מלקין, וסוכה דס"ל דאין הדין שנחזיק לה לודאי נבעלה, ולפי"ו יש ליישב סה שקשה על הרמב"ם שפסק בהי* נזירות נזיר שנטמאספק טומאה ברה"י שנותנין עליו חומרי טהרה וחומרי טומאה, ולכאורה סכיון דספק כודאי היי' צריך להיות ודאי סוסאה, ולפי"ז את* שפיר מה סנותנין עליו חומרי סהרה, והוא משום דבנזיד לא על כל הטומאות מגלח וכמו שכתב הרמב"ם מדלא כתיב לנפש אלא על מת בעינן טומאה מעצמו סל מת, ולכן אם נאמד בספק טומאה ברה"י דנחזיק לודאי נגע היתה זה *ומאה מעצמו של מת , וזהו באמת דעת ר' הוסעיא בנזיר בירושלמי במה דמשוי לי' לודאי, אבל ד"י פליג עליי* ולא משום דר"י לא ס"ל הדין דספק כודאי בספק טומאה ברה"י, אלא משום דס"ל דהדין כודאי הוא רק דין טומאה שנתנה עליו תורה מספק, וא"כ זה דוקא לדברים האמורים בפרשה, אבל טומאה מעצמו סל מת לא נאמר בפרשה, וא"כ בנזיר הוי ספק טומאה, דלגבי עצמו סל מת ליכא דין כודאי ולא הוי אלא ספק אם נגע, והרמב"ם פסק כר"י.

והנה בהי' קרבן פסח פסק הרמב"ם דאברים שנטמאו ספק טומאה ברה"י הרי אין המטח בא בטומאה, ומשמע דהוי פסח הבא בטומאה ודאי אפילו שיאכלו. מטנו טמאים, ובאמת בירושלמי איכא פלוגתא בתרווייהו בין במטח ובין בנזיר אי הוי טומאה ודאית או דק ספק טומאה, והוא בנזירבפ־' שני נזירים דאיפלגו ר' אושעיא ור"י, ויש לתמוה על הרמב"ם איך מזכה שטרא לבי תרי דבנזיר פסק כר"י דהוא רק ספק טומאה ובפסח פסק כרי' אוסעיא . ולפי"ז הרי ניחא דבפסח לא בעינן טומאת מת עפמו היינו טומאת עצמו של מת אלא אפילו כל הטומאות, וא"כ לא גרע הך דין טומאה דספק כודאי משאר טומאות, אלא דלפי"ז קשה דעת ר"י בירושלמי דמשוי פסח לנזיר,

ונראה לומד עפ"י מה שפסק הרמב"ק בפ"ח מפסח בטבול יום דטמא מת אין שוחטין עליו את הפסח, וכתב עוד שם דזהו דוקא בטבול יום מטומאה שהנזיר מגלח עליו, וא"כ י"ל דהה דאיפלגו התם ר"י ור' אושעיא אי הוי כודאי או לא הוא רק לענין אי הוי כטב"י מטומאת ספק ברה"י, ואז הוי נפ"ם אי הוי טומאה וראית היינו מעצמו של מת או לא, ובאמת בזה יהי' הדין כר"י דטב"י דספק טומאה גרה"י אין שוחטין עליו את הפסח אלא מספק, אבל אינו מצטרף עם רוב ציבור לענין לעסות רוב סמאין, אבל הרמב"ם סיירי בטמא ממש ואי"ז נפ"ם אף לר"י, דאף דלא הוי טומאה מחמת עצמו ג'יכ אין סוחטין עליו וכמוש"ב, ע"כ , הגר"ח זצ"ל

בדין פלגינן דיבורו

הקשה הגרי"ל דיסקין זצ"ל אהאדמבואר בקדושין המקדש בע"א אין חוששין לקדושין ואפילו שניהם מודים, ואמאי לא נימא סלני' דיבורו ויהי' הע"א והבעל עדים שהיא מקודשת לאחר ולא לו, ותירץ הנ"ל דלא שייך פלגינן דיבורו אלא בכגון פלוני רבעני לרצוני דגם לפי דבריו איכא כאן הגדת עדות אלא דאם נקבל כל הגדתו אז יש כאן ביטול מדין רשע, אז אמרי' פ"ד כדי שלא לפסול את ההגדה, שהרי לגבי הרובע איכא כאן הגדה , משא"כ התם דלפי"ד אין שם עדות כלל, כיון שלא הי' בשעת מעשה כי אם ע"א , בזה אין לנו לומר פלגינן דיבורו ולחדש עדים והגדה מעצטינו, והקשה הגר"ח זצ"ל בזה דאכתי אם הבעל והעד אומרים שהיו שני עדים בשעת קדושין אכתי יקשה דנימא פ"ד , ובזה לא שייך תירוץ הנ"ל , ותירץ הגר"ח זצ"ל דבפלוגי רבעני במה שמעיד על הרובע אין נפ"ם בזה מי הוא הנרבע , וחשיב תרי דיבורא , אלא דאם נקבל גם דיבורו על הגרב? אז סמילא נפסל ובסל דיבורו גם לגבי הרוב* , בזה אנו אומרים פ"ד , אבל בקדושין כשאוסרים סאשה זו היא מקודשת ל איש זה חשוב מגוף העדות מה שהיא מקודשת לזה , וא"כ לפי"ד הרי ליכא עדות כלל ואין אומרים פלגינן דיבורא לחדש עדות ע"כ

בענין ?ת שני מתים

דף כ"ס תום"" ד"ה לא תימא מאמר לבייש קונה קבין גמור , חקשו דהא ר"ש קאמר דאם מאמרו דיל שני מאמר אשת שני הוא בועל דע יי כ לדידי' המאמר כיבוס .

והנה נראה דאם יש יבמין הרבה ויבים האחד הנה מלבד מה שהיבום מפקיע הזיקה מכל האחין כמו חליבה דמפקיע ע"י חליזת האחד משום דשליחותא דאחים קעביד , עוד יש עדיפותא ביבום , אשר גם באופן דאין היבום מפקיע הזיקה מהמייבם גופא כמו בביאה פסולה , בכ"ז משאר האמין גפקע הזיקה מטעם ערוה , דכיון דיבמה האחד נעשית ערוד. של אשת אח והוא מהיבם ואשת איש על כל האחין , ונהי דאשת איש אין מפקיע הזיקה , אבל אשת אח ודאי דספקיע הזיקה מכל האחין - ולפי"ז י"ל דהכא לא משום דהמאמר כיבום רק משום דע"י המאמר נפקע הזיקה מאחיו משום דנעשית ערוה של אשת אח ודוק היסב והדברים מאירים . (עיין אמרי משה כ"ח) מהגר"ח

בעניו אין איסור חל על איסור (מהגרי"ז)

דף ל"ג ע"א תוס' דייה מלא מליקה , וז"ל : וא"ת היכא הוי בבייא הא מיד כי נמלקה הוי לה נבילה ואיסור זרות לא חל עד אחר זריקה שי*ש היתר לנהנים כדאמר בפרק בתרא דמכות דכל היכא דקרינן ואכלו אותם אשר כופר בהם קרינן בי' וכל זר לא יאכל קדש עיי"ש שתירבו דקודם זריקה לא חל גסי איסור נבילה משום דיש איסור מעילה ואתי כמייד יש היתר אכילה שנינו , אבל ברש"י פי' דאתי כמ"ד היתר שחיטה שנינו י ותיקשה קושית התו' ,

והנה בעיקר הילפותא דילפינן מואכלו אותם אשד כופר בהם דאינו אסור משום זרות עד לאחר זריקה 1**ע אם הילפותא היא בעיק־ר החלות איסור בהחפבא דאינו חל עד לאחר זריקה ככל האיסורים התלוים בלאחר זריקה , וקודם הזריקה אין בהחפבא שום חלות איסור זרות , דלא נאסר לזר כ"א בשד קודש לאחר זריקה , או דניסא דבאמת אינו תלוי כלל בהזריקה רק הא דילפינן מקרא דאכלו אשר כופר זה דין סטור בפ"ע דתלינהו רחמנא בהדדי דבעינן דתהא אכילה דאשר כופר , ודמבינו בכמה דוכתא בטומאת הגוף וטומאת בשר ובזבין ובסבורעין בפסח הבא בטומאה דתלינהו רחמנא בהדדי , דאמתי חייב בזרות כסיס אכילת קדשים דאשר כופר , וזהו גופא הפוטרו מחיוב זרות , וכדמסמע מפשטות הגם' דכל היכא דקרינן בי' ואכלו אשר כופר בהם קרינן בי' וזר לא יאכל קדש וכל היכא דלא קריגן בי' ואכלו אשר כופר בהם לא קרינן בי' וזר לא יאכל קדש , דזהו מה שאינו אכילה דאשר כופר בהם זהו הפוסרו דאינו חייב משום זרות , אבל לא משום דעיקר יסוד חלות זרות תלוי בזריקה . ונראה' להביא ראי' מדברי הרמב"ם פי"א מהלכות מעשה הקרבנות הל"ח וז"ל : זד שאכל וכו' אבל אם אכל הזר בסד קדשי הקדשים בחוץ לוקה משום אוכלן במיז ולא משום זר שאכל קודש שהרי אין ראוים שם לכהני■ וכן אם אכל בעזרה קודם זריקה לוקה משום אוכל קודם זריקה בלבד ולא משום זרות עכ"ל והנה גבי אוכלן בחוץ בודאי לא שייך דלא חל איסור זרות בהחפבא , וע"כ דזה גופא דאינו אכילה דאשר כופר בהם , דזה דוקא בעזרה זה ג ד י! החוטר מאיסור זרוון , ומדכללן הרמב"ם יחד בטובלן קודם זריקה ע"כ דשם נמי לא משום דחלות איסור זרות כהח*<א הורג לאחר זריקה , דק משום דלג הוי וטבלו אקר כופר בהם . ועוד יותר נדחה דזה הוי דין במעעזה האכילה , כמו בחיץ , דבעינן שתהא האכילה דאשר כופר בהם וזה במקום האכילה ובזמן האכילה .

ולי־י"ז י"ל דזהו שיטת רש"י דה;; דאינו אסור בזר רק עד אחר וריקה זהו משום דין במעשה האכילה דבעינן עזתהא אכילת דאשר כופר בהם אבל חלות איסור זרות בהחפצא הל לאחר שחיסר. , ולגבי בב"א כיון דחלות איסור זרות חל לאחר שחיטה , רק הוה דין דאינו חייב סמום דזה תלוי במעשה האכילה , דבעינן אכילה דאשר כופר בהם , וקודם זריקה לא הוי, אכילת כהנים , גבל מכיר סיקרי בב"א כיון דחלות איסור זרות אינו תלוי בזריקה ע"ב .

בענין יבום

הנה איתא ריק היחו^ץ , הכו נם ליבנת ו מעוברת לא תנסא צרתה שמא יהי' הולד בן קימא והולד וגינו פוטר עד שיצא לאויר העולם . וקשה דאף דהולד אינו פוטר , ם"פ תפטר משום כרת דא"א שיש עלי' , כמבואר במשנה דכקהולד בן קימזג הייבין בקרבן ? , ומוכח סזה דין חדש דאשת אח מנפילה זו אינו פוטר .

ולפי"ז נראה ליישב מה דקשה במה דכתבו התום," והרמביין בדף י' דליתני אקת איש שפוטרת צרתה , וכתבו דהיא עצמה נפטרת משום דאינו עולה ליבום :גינו עולה לחליצה וצרתה מתייבמת . וקשה כיון דעכ"ם היא פטורה וז'זיום דאינו עולה ליבום , א"כ חל עלי,, אשת אח ותפטור הא"א את צרתה ? ומוכח דאשת אח מנפילה זו אינו פוטר . ודוק היטב ע"כ . הגר"ח

עוד בענין זה

בהא דינא דםמעטינן מייויבמה" דביוגה גוסרת מה ואין כסף ושטר גומרין בה , מסעטיגן גס כן מקנין ביאה , דהאי ביאת יבום אינו דין של קדושי ביאה , אלא שהוא דין קנין וירק קל יבום , והעראה דמהני בקדושין בעלמא בתחילת הערוגה וביבום בעי סוף העראה יוכיח , דאל"כ הרי סיד בסבועל נימא בתחילת העראה קונה לקדושי ביאה , ומלה עלי," זיקת אירוסין , וממילא פרחה כבר זיקת יבמין , וגעייב דאף מקדושי ביאה נתמעט־*־.

אמנם לתי קיסת רש"י בפי* ר"ג דהא דאין קדוקין ליבסה סהיבם הוא מטעם אשת אח , דהאקת את לא הותר רק למצות יבוס ולא לקדושין , א"כ י"ל דבאמת בימה קונה מטעם קדושי ביוגה , והא דבהעראה לא חל עלי," זיקת אירוסין , הוא משום דלדגירוסין לא הותר האשת •א*." לסי ההכרח וביאת יכום אינו קונו; סט;ס קדושין , אלא דהוא דין חדש ביבים שיקנה אותה בביאתה , א"כ למה כתבו התוס" קדושין דף י"ב ד"ה משום פריצותא ועיי,* בריטב"א דבעינן עדות בקנין יבום , מ"ק משאר דיני קדושין דאפקעוה? •

ולס* הנראה טהתוס,* שדין עדות לקיום הדבר אין זה בקדושין , אך הוא דין כדבר שבערוה , ולפיכך גם ביבום אף שאין לו שייכות לקדושין , ט"ם דבשב"ע הוי , ולכך בעי עדים לקיום • ב) יש להסתפק בהזגי דינא - " דדרשינן סולקחה שנעשית כאשתו לכל דבר , אם הוא דין לקיום מצות יבום שע"י שיקנה אותה ונעשית כאשתו לכל דבר , אם הוא דין לקיום סאות יבום , ובלא זה אינו מתקיים המאוה , או דהמצוה יקיים אף שלא תיעשה כאשתו לכל דבר , אלא שהוא דין דסכיון סיבום אותה נעשית כאשתו לכל דבר , וזה דוחק . אך יש להביא ראי' דהנה שיטת הרמב"ם דכל חייבי לאון אם לא קדשה מתחילה אינו עובר עליהם , א"כ למה בעינן בחייבי לאון לדחות הלאו כדי לקיים המאוד• ובחייבי לא תעשה ועשה אין נזקקין כלל ליבום , הא כיון דאפשר לקיים המצוה מבלי שיוכרח לקנותה , א"כ הרי יכול לייבם בלא עדים ויועילו מעשיו ליבום , אלא מוכח דאם לא יקנה אותה לא יקיים מאות יבום , אך א"ע בזה דהא מקלזינן בריש יבמות דתדחי יבום ליית דכרת והא ודאי משום דאף אם ידחה הלאו תשאר עוד ערוה כדסוכרח , ולא תחסי בה קדושי, , כיון דיש בה כרת , ולא יקנה *ותה . רא"כ לא יקיים מאות יבום כיון דלא קנה . ע"כ מהגר"ח זא"ל .(עי'שע"י וקו"ה)

בדיו מאמר

ברש"י דף ג"ב ד"ה נתן לה כסף , מבואר דהא דלא קנה סהיית משום דאין קדושין תופסין מאשת אח והתורה לא הוועדה לו לעסות כאשה נכרית רק כסדר המאוה וביאה הוא דבתיב בה עיי"ש ,

והנראה בביאורו ע"פ דברי הגם' דף כ"ס ונ"ב דהעושה מאמר ביבמתו פקעה מינה זיקת יבים וחלה עלי' זיקת אירוסין ונסואין ע"כ בשם הגר"ח ! הגהה מג"א ! וכונתו נראה דאם נימא דיתפסו קדושי כסף מה"ת שוב יפקע הזיקה ויהי' עלי' איסורא דא"א , וזהו דכתב רש"י דאין קדושין תופסין בא"א והתורה לא התירה לו לעשות בנכרית רק כסדר המאוה וביאה הוא דכתיב בה . ולפי"ז א"ל הא דאמד שם עשה מאמר ובעל הרי זה במצותה לימא מסייע לי' לר"ה דמצות יבמה מקדש והדר בעל אימא אף זה כמצותה פשיטא סדייא כיון דאמר מד העושה מאמר ביבמתו פרחה ממנה זיקת יבמה וחלה עלי' זיקת אירוסין אימא לאו במצותה קעביד קמ"ל , דמשמע דלפי האמת אינו כן , וגם משמע דלהסייד רק לא קיים המצוה אבל מ"ם קנה, היינו משום דלדידן ם:1םד הוא דק מדרבנן , ומה"ת שפיר היא עוד יבמה ולא פרתה עוד הזיקה , ורק דסייד כיון דעל הצד שקונה מדרבנן שוב לא מקיים המצוה דיבום , וע"ז קמ"ל דמקיים המצוה , והיינו משום דמהיית לא מהני המאמר לה הופקעו חכמים דין התורה ע"י דבריהם , אבל אי הוי תופסים קדושין מה"ת , ודאי דשוב א"א לקיים המצוה דיבום , והו* אשת אח כמו שנתבאר ודוק היסב ע"כ .

בענין סיכה לזרים

הנה הדין דאסור לזר לסוך בשמן של תרומה :;י נ ו משום איסור זרות דאסור לסוך , וכמו דאסור לשתות , דסיכה כשתי' , אלא איסורו הוא משום איסור חפצא דתרומד. , דתרומה ניתנה לכהנים ולא לזרים . ובן משמע מהרמב"ם , דבגמ' נסצא אסור לסוך בשמן של תרומה דכתיב ולא יחלל את קדשי בני ישראל לרבות את הסן• , ועוד ותבואי כפיס בקרבי וכסמן בעצמותי , והנה הרס&"ם לא כתב בפירוש שאסור לזר או לערל לסוך בשמן של תרומה עיי"ש בפרק ו' וז' מתרופות בדיני איסור זרות וערלות , ובפי"א בדינים שהתרומה ניתן כתב סך הוא הכהן עצמו בשמן התרומה ומביאו בן בתו ישראל ומעגילו על גביו , משמע מזה דאסור לזר עצמו לסוך , וכן שם אבל סכין הקטן בשמן התרומה בתוך שבעה שהנולד. כל שבעה לא הסיב ערל , הרי מפורש דערל אסור לסופו , ואמאי לא כתב מפורש איסור סיכה לערל , והקיא דלא יחלל את קדשי בגי ישראל כתבו הרמב"ם לעניו חיוב קרן וחומש * והביאו בשיטת הרמב"ם דאיסור זרות וערלות ליכא בסיכה אף לסיכה כשתי", , דלענין איסור אכילה ועתי,' בעינן מעשה אכילה , ובסיכה ליכא בזה מעשה אכילה שתהי' אסור , והקרא דלא יחלל וכו"" דמרבה סיכה כאכילה ושתי■" , סוקי לה הרמב"ם לענין חיוב תשלומין קרן וחומש , והיינו דשם זרות על הסיכה , ולא מיקרי בזה שהפסיד תרומה , אלא דחל שם זרות על סיכת התרומה , וממה שחייב בקרן וחומש יליף מזה הגס"* איסור סיכה , אבל עזם איסור סיכה אינו אלא משום דהתרומה ניתנה לכהנים ולא לזרים וערלים וע"י הסיכה דזר וערל הוא חילול בהחפזא של תרומה שמשתמשת למה שלא ניתנה , ולזה כתב הרמב"ם האיסור סיכה בדיני והלכות למה שהתרוסה ניתנה לכהנים ולא לזרים י וכל האיסור הוא משום חילול החפזא של תרומה . וגם מגס' משמע כן דכבר הקשו בתוס"" דמתחילה מייתי הקרא דלא יחלל דהוא איסור דאורייתא , ושוב 'מייתי הקרא דותבאו שהוא רק אסמכתא כדאיתא בסבת , ומסיק מזה התו©,' דגם הקרא דלא יחלל הוא אסמכתא , אבל מהרמב"ם אינו נראה כן , אלא רגם דותבואו הוא מדאורייתא , רכן איתא בפי"א מתרומות ה"א התרומה ניתנה לאכילה ולשתי"" ולסיכה שהסיכה היא כשתי"' שנאמר ותבא כמים בקרבו וכסמן בעצמותיו , וזהו דין תורה , וכן גבי מעשר שני כתב שניתן לסיכה ולשתי"" שהסיכה כשתי"" , ואף דבמעשר שני איכא לאו דלא נתתי ממנו למת על הוצאה בשאר זרכים , והרי דמדין תורה הוא הסיכה כשתי"" ובגם"' שבת איתא דהוא רק אסמכתא . ונ"ל דהתם לענין יוה"כ איירי , דהאיסורים נינהו אכילה ושתי"" , ודודאי דבסיכה ליכא מעשה אכילה וסתי,' , ומסוייד, הוא רק אסמכתא , אבל לעגין דיני החפזא סיכה כשתי"" נינהו , וקרא דותבא ובו", הוא דרשה גמורה , ורק הירא דבעינן מעשה אכילה ושתי"' ליכא בסיכה מעשה אכילה . וכמוייב לענין איסור חילול החפצא , סיכת זרים וערלים כשתי", , דלענין דיני החפצא נתרבו מקרא דותבא דלסיכה כ£ דיני שתי"" וחלות סם זרות וערלות בעינן ממד. דחייבה התודה קרן וחומס . וכן אימא בירושלמי דעל סיכת זרים מחוץ לחומה במעסר שני עוברים בעשה ולא בבל יחללו , ומהו העטה , והיינו חילול החפצא על תרומה שניתנה לכהנים ולא לזרים •

וברמב"ם פי"א מתרופות ה"ח סך הוא הכהן עצמו בשמן סל תרומה ומביא בן בתו יסראל ומעגילו על גביו , ובגם"" איתא הסעס כיון דאתחלה אתחלה . והנראה לכאורה דפקע מהתרומה סם ואיסור תרומה ואם יאכל מזה שייך ג*יכ פטור . ולפי דברינו♦ אינו צריך לזה , דודאי סם ואיסור תרומה עלה , ואם יאכל ממנה חייב מיתה.., ורק משום י דאיסור סיכה לזה הוא איסור חילול חפצא , מה שהתרומה ניתנה לתשמיש שלא ניתנה לזה , והכא כשסך הכהן כבר נתקיים בהתרומה מצותה למה שניתנה , ומה שעתה סך ישראל אין בזה משום חילול החפצא . אבל בתום"" ישנים בכתובות איתא דכהן שאכל תרומה והקיא ובא הזר ואכל דפטור משום היא סעמא דאיתחיל איתחיל , הרי דפקע שם תרומה לגמרי • וצ"ל דאזלי בזה לשיטת התום"" דאיסור סיכה הוא מדרבנן , אבל כמו איסור אכילה , ולכן יליף מהיתר סיכה להיתר אכילה , דבעייכ משום דפקע שס ואיסור תרומה . ע"כ . הגרי"ז סליסייא .

בענין טבילת אמהותיו מעכב בק"פ

הרמב"ס בהל*" פסחים פסק דטבילת אם הותי ו מעכבתו מלאכול בקרבן פסח וזו קבלה ע"כ * והנה מבינו דערלות מעכב בפסח , אבל היכן מבינו דניות מעכב את האדון מלאכול בפסח . והנה בגמ' מרבי מהול ערול מהא דהנודר מערלים אסור במולי עכו"ם , והקשו בתוס' דהתם בנדרים הלך אחר לשון בגי אדם , וי"ל דבקדא כתיב כי כל הגוים ערלים הם עיי"ש 9 ומוכח מזה דניות הוא מביאות ערלות , ואף דהוא מהול סיים ערל הוא משום גיותו , וערלות מעכבת מלאכול אכילת פסחים , ולכן פסק הרמב"ם דטבילת אמהותיו מעכבתו מלאכול בקרבן פסח , דיש כאן משום ערלות • ע"כ הגר"ח.

בענין מילת זכריו ועבדיו

נ<1\אל הגר"ח ובייל בענין מילת זכריו ועבדיו דמעכבת בפסה , אם הסבות מילה היא המעכבת , או הערלות היא המעכבת # והביא דאי' ע"ז מהא דפסק הרמב"ם בפייה מקרבן פסח דטבילת אמהותיו לשם עבדות מעכבתו , ודבר זה מפי הקבלה שהשבילה לשפחות כמילה לעבדים י והביאור אמר הגר"ח זבי'ל דעכות גופא זה הוי ערלות , וכדכתיב בקרא כל הנוים ערלים הם , וא"כ אף אמהות קודם שסבלו מיקרי ערלות , וע"י הטבילה פקע ערלות וכסמן דמהילא דמיא- , עכ"פ נתבאר מזה דהערלות היא המעכבת ולא הסבות מילה , דמבות מילה עכייס ליכא בשפחה עייכ . הגר"ח ובייל

מילת זכריו וטבילת אמהותיו

רמב"ם פייה מהל' קרבן פסח כתב , וכן טבילת אמהותיו לשם עבדות מעכבתו ודבר זה מפי הקבלה שהטבילה לשפחות כמילה לעבדים , ובראב"ד הסיג ע"ז , דזה דוקא בפסח מבדים ולא בפסח דורות , ומקור הדברים בתוספתא פסחים מחלוקת חכמים ודאב"י , ופוסק הרמב"ם כחכמים והראב"ד בראב"י . והגה קשה על הראב"ד למה ראה לפסוק כדאג^י , מאחר דלדידי' גם מילת עבדיו אינה מעכבת לדורות , ובבבלי בכמה סוניות מבואר דמילת עבדיו מעכבת , ולא הוזכר בבבלי דעת דאבייי , וגם בברייתא חילוקא , וגם דכל החלוקים שבין פסח מבדים לפסח דורות מקראי ילפינן ולענין מילת עבדיו וטבילת אמהותיו דליכא קרא ע"ז מהכ"ת נחלק ביניהם וב"ע •

והנה בשבת קלייה איתא פלוגתא דרבנן ובר חמא ביליד בית שילו"ה אמו עד שלא סבלה אם נימול לא' משום דאין אמו סמאה לידה או דגימול לח' , והרמב"ם פסק כמייד נימול לח' , והראב"ד פסק כמייד נימול לא' # והנה יש להסתפק במילת ועבדיו בילדה אמו עד שלא סבלה , אם איכא נם חובת מילה על העבד , או דכיון דהוא אכתי נכרי , הרי לא שייך שיהא עליו חובת מילה , ורק דהוא דין שאסור לקיימו בלא מילה , והנה למ"ד דנימול לח' ע"כ מוכח דלא דק דאיכא על האדון חובת מילה ורק דיש דין בגוף העבד עבמו , דאל"ה לא שייך דין שמיני אם ליכא בהעבד עבסו דין מילה , ושפיר שייך לומד לדידי' שיעכב בפסח . אכן למ"ד נימול לא' , לא מיבעיא אם נאמר דליכא על האדון מוסת מילה כלל , ורק דאסוד לקיימו , דאז פשיטא דלא שייך שיעכב בפסח , אלא אף אם נאמר דיש על האדון חובת מילה י היינו זהו חובת סבוה מיוחדת על האדון , אבל כיון דליכא דין מילה בהעבך עבמו " וכדחזינן דליכא דין שמיני , אין שייך לומד שיעכב בפסח .

והנה בתוס' שבת שם כתבו דקודם מתן תורה לכו"ע נימול לח' , משום דאז ליכא הך כללא דס\ שאין אמו סמאה לידה וכו' , דלא הי' אז דין טבילה כלל , וא"כ הרי אז לכו"ע ניסול לח' , וא"ב אירא דין מילה בגופו של העבד ושפיר םעי.כ בפסח , אבל לדורות דפמק הראב"ד כרב חמא דנימול לא' אין שייך שיעכב בפסח . (אבל יש לדון דהרי הוא דין מיוחד מטעם שאין אמו ססאד. לידה אבל שפיר איכא דין מילה בגופו של העבד כמו קודם מתן תורה ,הכותב ) וא"כ הרי אפשר לפרש דהתוספתא מייד* במילת עבדיו שלא סבלו דוומיא דטבילת אמהותיו , ופלוגתא דראב"י ורבגן הוא פלוגתא דרבנן וחב חמא אם נימול לח' או לא' , אבל בעבדים שנולדו משפחה שילדה אחר כגילה גם הראב"ד מודה דאף לדורות מעכב בפסח י והיינו דל■ מנו בברייתא זה בין החילוקים שבין פסח מצרים לפסח דורות , דלא מנו אלא אלו החלוקים שבעצם דינם הם חלוקים , אבל חילוק זה הרי מסתעף מהך דנימול לא' או לח' , ולכן לא פריך קרא מיוחד לזה דממילא הוא , כיון דנימול לא' ממילא אינו מעכב בפסח ע"כ . הגר"ח זצ"ל

בענין מילת אשה עבד קטן ונכרי

ברמב"ם פ"ב ממילה כתב דערל ועבד ואשה וקסן מלים במקום שאין איש אבל מילת הנכרי פסולה ואינו מל אפילו במקום שאין.איש ואם מל אי"צ לחזור וליטול מעם שני , והנה הסמייג חולק על הרמב"ם וס"ל דבמל נכרי צריך להסיף דם בדית , ודעת הרמב"ם באמת צ"ע , דכיון דמילת נכרי פסולה דבר תורה וכמבואר בע"ז דף כייז , א"כ הוי כמו מולד מהול דצריך להטיף דם ברית ז והי' אפשר לומר עפ"י המבואר בשבת דף קלייה דהא דנולד מהול צריך להטיף דם ברית הוא משום ספק ערלה כבושה , אבל במילת נכדי דליכא ערלה כבושה אין צריך להייף דם ברית , אכן אי אפשר לומר כן דהנה ברמב"ם הלכות תרומות כתב דגולד מהול מותר לאכול בתרומה * (וקשה ע"ז מסוגיא דיבמות דף דמבואר שם דלמייד נולד מהול צריך להטיף דם ברית הרי זה מעכב לאכול בפסח , ומ"ש פסח מתרומה . ו הנה זה פשוט דלא שייך שהספת דם ברית יעכבו מפסח ויפסלו מתרומה , אלא אם הא דצריך הטפת דם ברית הוא משום דין םפ<$ ערלה , אבל אם הוא מנד גזיהייב ודין בפ"ע , אין חייך שיעכב זה מתרומה ופסח .

והנה בשבת קלייה ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא נולד כשהוא מהול דוחה את השבת שבייש אומרים צריך להסיף ממנו דם ברית וב"ה אומרים אינו צריו אמד רשב"א לא בחלקו ב"ש ובייה על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית מפני שערלה כבושה היא על מה נחלקו על גר שנתגיר כשהוא מהול שנ"ש אומרים צריך לחטיף ממנו דם ברית ובייה אומרים אין צריך •

והנה לסי מה דקיימ"ל כב"ה נמצנו למידים מתוך הסוגיא דליכא דין הטפת דם בדית כ"א היכא שיש חשש ערלה כבושה , ולהכי בנר שנתגיר כשהוא מהול דלא שייך זה אין צריך להטיף דם ברית , ורק כשנולד כשהוא מחול , ואפילו לתייק דרשב"א פליגי אי חיישינן לערלה כבושה או לא , אכן ביבמות דף מ"ו תנינא הרי שבא ואמר מלתי ולא מבלתי מטבילין אותו ומה בכך דכי וכו' והיינו דאיהו סבר דבחדא סגי וגעשה גר בטבילה לחודא , ר"י אומר אין מסבילין , דתרתי בעי , וצריך להטיף ממג ו דם ברית , הרי דאף דליכא חשש ערלה כבושה צריך הטפת דם ברית י ומ"כ הרי א"ש דעת הרמב"ם , דאיהו ס"ל דת"ק דרשבייא דלא חיישינן לערלה כבושה לב"ה , ומשו"ה נולד כשהוא מהול מותר בתרומה , ומה דצריך להטיף דם ברית אינו משום חשש ערלה כבושה , ורק משום חובת מילה , וכמו בנתגייר כשהוא מהול פסק דצריך להטיף דם ברית אף דליכאחשש ערלה כביסה 9 א"כ ה"ה בנולד מהול , אבל לתרומה סותר , דלא שיעכב אלא ערלות ולא מה שצריך הספת דם ברית םסו3 חובת מילה , והסוגיא דפרק הערל דף עייא דמכואר שם דאם נולד כשהוא מהול צריך להסיף ממנו דם כרית הייה דמעכב בפסח , אתי כרשב"א דס"ל דחיישינן לערלה כבושה ולדידי," ה"ה דאסור בתרומה , מסא"כ הרמב"ם דפסק כתייק מותר כתרומה ופסח , וא"ב הדר תקשה סיסת הרמב"ם דבמילת נכדי אין עריך למזור ולמול , כיון דמילתו פסולה , הרי עריך להחזיר ולהשיף ממנו דם ברית , אף דליכא חשש ערלה כבושה ) .

והנה בסעמא דמילת נכרי פסולה איתא בע"ז דף כ"ז תרי סעמא חד אמר המול ימול וחד יליף מקרא דואתה את בריתי תשמור , וקאמד דאיכא בינייהו ערבי מהול וגבעוני מהול , ופריך והא כתיב וכל הנדים ערלים , וקאמר דאיכא בינייהו ישראל שמתו אחיו מחמת מילה , ופריך וה* ישראל ערל כמאן דמהול דמי , ואף למאן דיליף מהמול ימול צריך להיות כשר , ומסיק דאיכא בינייהו אשה דבכלל ברית אינה , ולמאן דיליף מהמול ימול אשה כמאן דמהילא דמיא # והנה צ"ע בהך דינא דהמול ימול ודינא דואתה את בריתי תשמור , אם הוא דין מיוחד במילה שאינו כשר למול אלא המל או מי שישנו בכלל בדית , או דאינו כשר למול אלא מי שישנו במצות מילה או שישנו בברית .

ונראה דבמילה ליתא כלל הך דינא שיהא במצות מילה ואשה תוכיח , דקאמר דלמ"ד הימול ימול איכא , דאשה כמאן דמהילא דמיא , והרי הא דכמאן דמהילא דמיא לא מהני אלא דליכא בה ערלות , אבל הא פשיטא דאשה אינה במצות מילה , וכן בהא דבעי למימר בערבי מהול דהמול איכא , אי לאו הא דהלכה מסי הקבלה דכל הגוים ערלים , והלא נכרי אינו ממצות מילה , ומילתו כחתיכת בשר בעלמא , וע"כ דכל עיקר הדין דהמול ימול הוא דעדל אינו כשר למול , וע"כ שסיר בעי למימר נהי דעכום אינו במצות מילה אבל כיון דמל , ערלות מיהו לית בי," , וע"ז פריך מהלכה מפי הקבלה דכל הגוים ערלים , וכן אשה נהי דאינה במצות מילה , אבל דין ערלות לית בה , וא"כ הרי ממילא דלא בעינן במילה לענין הכשר למול מי שישנו במצות מילר. , כיון דלא בעינן גם חלות סם מהול , ורק שלא יהי*" עליו דין ערל , וזהו דינא דהמול ימול " אכן נראה דזהו במחלוקת שנוי," , דהנד. בהלכות גדולות קאמר דסעמא דר"י דאמר אשה כמאן דמהילא דמי א , ולמה לי להאך תום," סעם , הא פשיטא דאשה אין בה דין ערלות , וע"כ דלא סגי להכשר מילה שאין בה דין ערלות , רק דבעינן נם חלות שם מהול ובזה הו"א דאשה כיון דאינה במצות מילה אין עלה שם מהול , ע"ז קאמר הבה"ג דכיון דישראל אפילו ערל כמהול דמיא , הייה אשה , היינו דבגוים איכא ערלות בעצמותם מד,ך ה^כה דכל הגוים ערלים , וכדחזיגן דמעכבתם ערלות זו , דבישראל יש רק עולות דמילה , מסא"כ הנכרים הס דין ערלות בעצמותם , שכל עצמם ערלים הם , ועיין. ברמב"ם הלכות קרבן פסח שטבילת אמהותיו מעכבתו מלאכול בפסח כמילת עבדיו , והיינו שמה שהיא עודה בגיותה מטעם זה עצמו יש בה דין ערלות , ולא תליא בערלות דמילה כלל , מסא"כ בישראל קדושת ישראל שבו מפקיע שלא יהי," דין ערל בעצמותו , ורק יש דין ערלות דמילה , וכיון שכן שדין זה דקדושת ישראל מפקיע שלא יהי," בו דין ערלות בעצמותו , מהני שיחול נס באשה שם מהול אף שאינה במצות מילה , וזהו ביאור דברי הבה"ג . וכן מה דבעי למימר בערבי מהול , דאי לאו ההלכה דכל הגוים ערלים לסייד המול ימול איכא , והקשינו דהא אין מילתו אלא כחתיכת בשר בעלמא , ונראה לפרש דקאי על בני קשורה שכתב הרמב"ם בהלכות סלכיס שהם חייבים במילה וא"כ שפיר איכא עלייהו גם שם מהול , ורק דסריך דיש עליהם יין ערלות בעצמותם סקרא דכל הגוים ערלים . ואין להקשות דא"כ למאן דיליף מאתה את בריתי תשמור הא בני קטורה כיון דהם חייבין במעות מילה וילטינן לה בסנהדרין דף נ"ם מקרא רואת בריתי חפר '< הרי איתנייהו בכלל ברית ונראה דבנייקטורה חייבים במעות מילה ואיתנייהו בכלל ו;זת בדיתי הפד מ"ם ליתנייהו בכלל הקמת ברית , דזה דוקא בישראל , וכדבתיב ואת בריתי אקים את יעחק , וגם דקאסר בסנהדרין שם ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך , אתה וזרעך אין , אינש אחרינא לא , ובני קטורה לא סיקרי זרע אברהם , כמבואר בנדרים שהמודר מזרע אברהם אין אסור אלא בישראל ומותר בכל ואף בבני קטורה , די1" מיקרי זרע אברהם , וא"כ שסיר קאמר דלמ"ך ואתה את בריתי תשמור דיכא , אבל למ"ד המול ימול איכא , דכיון דאיתנייהו במעות מילה יש בהם גם חלות מהול העריך להכשר מילה , •בלי זה מהי שצין בהם דין ערלותילמוד אכתי לא סגי להכשר מילה , ועיין בסי', ר"ח בע"ז ליפי** ערבי מהול וגבעוני מהול בגני קטורה , ואולי כונתו כמו שכתבנו , אמנם לרש"י שכתב שם בסנהדרין שבני קטורה לבדם אותם ששה שנולדו לאברהם נתחייבו במילה ולא לדורות א"כ הא מוכח מהט"ד דגם', דלא בעי חלות שם מהול להכשר מילה , ורק שלא יהי,' עליו דין ערל , דמ"ם כיון שמל אין עליו דין ערלות , אי לאו ההלכה דכל הגוים ערלים כמוש"כ •

והנה אם הך דינא דהמול ימול ואת בריתי תשמור הוא מדין שיהא בר-הכא , אם באנו לדון לענין הטסת דם ברית בעכו"ם , הנה לסייד המול ימול זריך שיחי' בר-הכא במעות מילה כשבא לסול , אבל לענין הטפת דם ברית לא שייך לומר סיהי' בר-הכא במעות מילה , כמו דבמילה לא בעי שיהי' בר-הכא בברית , ובברית הא ליכא דין שיחי", בר-הכא כיון דדריש המול ימול ולא קרא דאת בריתי תשמור , משא"כ למאן דיליף מואתה את בריתי תשמור והיינו שיחי' בר-הכא בברית , עריך שיחי' גם בהטפת דם ברית בר-שייכא גם להטפת ד■ בדית , וא"כ הרי במילת עכום למ"ד המול ימול , והכי פסק הרמב"ם , נהי דמילתו פסולה , מ"ם הא הו• מילתו הטפת דם ברית , דלמ"ד זה עכום כשר לה , אולם אם נאמר דהך דהמול ימול ואת בריתי תשמור אין הפי', שיהא בר-הכא במעות מילה וברית , רק דהוא תנאי ודין בפ"ע בהכשר מילה , אפשר שזה שייך נם בהטסת דם ברית לכו"ע ,

והנה מה שכתב הרמב"ם דאשה מלה רק במקום דאין איש בשלמא אם גיסא דהפירוש הוא שיהא בר-הכא במעות מילה וברית , שסיד אפשר לומר דאף לסייד דהמול ימול להתחילה אף לדידי', בעינן שיהי־י בר-הכא אף בברית , ורק דבדעבר סגי מה שהוא בר-הכא במעות מילה , משא"כ אם גיסא דאינו מדין בר-הכא ושיהי' במצות כלל , ודק דהוא דין תנאי בס"ע להכשר מילה דהמול ימול , מהיכא תיתי נימא דלמ"ר דדריש המול ימול דלחתחילה איכא דין שיהי,* בברית , ביון ולד דריש רק המול ימול ע"כ . הגד"ח זע"ל

בענין נימול תוך ח' ונימול בלילה

במה שכתב הרמ"א דנימול תוך ח', אין עריך הטסת דם ברית ובנימול בלילה צריך , נראה עפ"י המבואר בשבת דף דכל שאינו נימול לח' אין דוחה את השבת , וכיון דהססת דם ברית אינו דוחה שבת אין צריך שמיני (הרב שליס"יא אמר דיש לדון בזה , דבגם," תלוי שבת בשמיני אבל לא להימך שמיני בשבת ) ודינו שיסיף דם ברית קודם ח' , א"כ המילה עצמה תוך ח' הוי הספת דם ברית , אבל יום בעינן נס להססת דם ברית כמבואר בהערל , ע"כ צריך לחזור ולהסיף ביום , אבץ בראייש וברמב"ם מבואר דהססת דם ברית ג"כ צריך שמיני , אמנם היינו משום ספק ערלה כבושה ובזה ודאי בעי שמיני , אבל בכאן שנימול דליכא ערלה כבושה , ורק הספת דם ברית הוא דם מנוה בפ"ע , בזה אין צריך שמיני • אולם כל זה הוא להרא"ש , אבל הרמב"ם הרי פסק דבגולד מהול מותר לאכול בתרומה אף דצריך הספת דם ברית , הרי דאינו משום ספק ערלה כבושה , אלא דהוא מנוה בפ"ע 9 ואפיי"ה עריך שמיני , אולם שיטת הרמב"ם בפ"א מסילה דשמיגי ושבת לא תלוי בהדדי , אבל דעת הדאב"ד שם דס"ל דתלוין בהדדי אפשר לומר כמו שכתבנו . וצ"ע על מה שפסק הרמב"ם דהספת דם ברית אין צריך ברכה דהרי כיון דאינו משום חשש ערלה כבושה ורק מצוד. בפ"ע , א"כ הרי היא מצוה ודאית ואמאי אינה צריכה ברכה •

והנה הרי"ף פסק דספק בן ח' אין דוחה את השבת , והקשו עליו גיסא ליי" ממגייס כמבואר בשבת קי"ז . ואמר הגר"יח זצ"ל דהלא קיימ"ל דערלתו ודאי דוחה את השבת , וספק , דתורת ודאי אינו דומה את הסבת , והנה בכאן אם אמנם לענין חילול שבת הא ודאי ליכא חילול שבת , כיון דאיכא םםנ"פ , אבל לענין הדין שמיני הא הוי ספק , דאם הוא בן חי" הא ליכא מצות מילה , וא"כ כיון דהוי ספק , הרי בתורת ודאי ליכא מצות שמיני , וכיון דליכא מצות שמיני אין דמית שבת כלל . ע"כ דברי הגר"ח זצ"ל עפ"י ביאור הגרב"ד (סליס"א) זצ"ל (ומזה מבואר דהוא מפרש דהך דרשא דערלתו ודאי לא קא♦ על דחית שבת לבד , כ"א גס על מצוה דשמיגי . הכותב) והוא העיר ע"ז דדין ערלתו ודאי , שייך רק לענין חילול סבת , דבזה שפיר אמרינן דכיון דהוי ספק איכא מצות מילה וליכא מצות שמיני ע"כ • הגר"יח זצ"ל

בענין מילה שלא בזמנה

הצל"ח הקשה על ^המייא שכתב דעל עסה דתסביתו עובר בכל רגע שאינו משבית את החמץ , ומקשה עליו מ"ס ממצות מילה ביום שמיני , שחייב להקדים משום דזריזים מקדימים למצוה וכדאיתא בפסחים דף די" ולא משום שעובד בכל רגע # ונראה דלא קשה כלל , דבנה באמת אחר יום שמיני עובד בכל רגע ורגע , דבזה הוא מחלוקת הרמב"ם והראב"ד אם הוא בהזהדת כרת בכל שעה ושעה , וזה לאחר שהגדיל , ואף קודם שהגדיל החיוב כץ , אלא דקטן אינו בהזהרב , והחיוב על האב למולו , וגם הגימולין לאחד תיכף כשנולד מתחיל החיוב למולו ועובר בכל שעה ושעה ורק במילת שמיני אינו עובר בכל רגע ורגע , דיש חילוקי דינים בין מילה בזמנה ובין שלא בזמנה , והיינו משום דמילה בשמיני הוא שקבעה התורה זמן ויום למצות מילה וכל היום זמנו הוא , אבל לאחר יום שמיני וכן הנימולין לאי" אין כאן קביעת זמן , אלא שמיום זה והילך מתחיל החיוב וחייב בכל שעה ושעה ועובר בכל שעה ושעה "אינו מקיים המצוה , וכן התסביתו , יום ראשון הוא זמן שממנו מתחיל החיוב להשבית ועובר בכל טעה ושעה וכדברי המייא •

אך מזה יקשה על הברית אברהם שכתב בתשובת שאלה לאב שהיי" לו למול שני ילדים אחד מילה בזמנה ואחד שלא בזמנה , וכתב דם־ילה קודם , ולפי פה דנתבאר מילה שלא בזמנה זריך להיות קודם דעובר בכל שעה ושעה , ומילה פלא בזפנה אינו אלא פשום זריזין וכו' . ואדיו לופר דכל הדין דעובר בכל שעה ושעה שייך רק על הבן כשיגדיל , פשום שעליו החיוב להיות ניפול , וכל שעה שאינו ניפול הוא עובר , וכן בתשביתו החיוב הוא שיהא ביתו פושבת פחמץ וכשאינו סושבת עובר בכל רגע , אבל על האב יש רק פאוד, לעשות פעשה מילה , ואינו שייך כלל לעבור בכל רגע ורגע , וכל הדין סאדיך להקדים הוא משום זריזין פקדיפין לפאוה אף במילה שלא בזמנה , אך קשה דהרמב"ם כתב דמילה שלא בזמנה דוחה יו"ם שני , ואם כל דינו של האב שאריך להקדים הוא משום זריזין סקדיפין איך שייך שיחי' זה דוחה יו"ם שני , ושוב קשה על הברית אברהם , שהרי זריך להקדים מילה שלא בזמנה פבזפנה . ולומר דהקיום הפזוה דמילה בזמנה ושלא בזמנה שוים , דגם מילה בזמנה האב מקיים מאותו והבן ניפול , ולכן אין אריך להקדים מילה שלא בזמנה , אבל אין זה סברא , כיון דמילה שלא בזמנה עובר ומילה בזמנה אינו עובר על שמאמר , ואפאי יקדים מילה בזפגה • ואייל דאף על האב החיוב שיהא בנו פהול , פ"ם מאותו לקיים פאות מילה ואין שייך גבי שיהא עובר בכל שעה ושעה , רק על הבן שייך שיהא עובר בכל סעה ושעה שאינו ניפול , דהבן שהוא מאווה להיות ניפול והחיוב עליו כל שעה ושעה כדאיתא בברכות עובר בכל שעה , אבל על האב מאותו לעשות מעשה מילה ובשעת מעשה עליו החיוב להיות בנו ניפול , והפחייבו שיהא בנו ניפול הוא פאות מעשה המילה שעליו , ואין שייך שיהא עובר בכל שעה ושעה , אבל לענין דחית יו"ם שני כיון דהמילה בעאפה דינה שיהא בנו ניפול כל שעה שפיר דוחה יו"ט שני * ולענין איזה קודם אפשר כהברית אברהם , דכיון דאינו עובר נם במילה שלא בזמנה מילה בזמנה קודם ע"כ . הגר"ח זא"ל

בענין אין אדם מקנה דבשב"ל

בהאשה רבה ר' ינאי עישר מסירות שלו על פירות שהארוסין היו פביאו משום דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם * והקשה הגרע"א והלא בי בידו היי' להפריש פסלו על של ארוס משום דתורפין משלו על של מבירו דזכות הוא לו , והיכא דבירו אין אריך לדינא דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם .

והנה לאחר שיתן לו הארוס הסירות יהי," פטור מסעם לקוח ויהי' אריך להפריש גם מלקוח כדי שלא יהי' פהחיוב על הפטור ועכשיו שהפידות ביד הארוס פחויב גמור מדאורייתא ואין יכול להפריש פלקוח דהוי פן הפטור על החיוב , ונפאא ראותה הפרשה שעושה אח"כ אין עכשיו בידו . אבל הנה התום", והרא"ש סוברים דאם חזר המוכר ולקח פחויב להפריש , דהפטור הוא רק על הלוקח ואין התבואה נפטרת וכשפפרישין נעשה התרופה דאורייתא (ועיין מנחת חינוך) וממילא יכולים גם להפריש פפחויב גמור , דהרי ההפרשה .היא הפרשה גמורה מדאורייתא רק שאינו מחויב לעשותה , ונעשה תרומה בסורה , ושוב בידו להפריש פטעס דתורם פסלו על סל חבירו ,

והנה הא דתורם פסלו על של חבירו הוא מדין סליחות דזכין לאדם וכו' ונעשה שלוחו סל בעל הכרי , ולא קשה קושית הגרע"א , דהדין דבירו סשוי סיוכל לעשות קגין על דבר שלא בא לעולם דוקא היכא ראותה המעסה ואותה הקבין יכול עכשיו לעסות , והכא פה שיכול לתרום הוא פדין סליחות ואין הוא בעל הפעשה , וכשהוא תורם הדין דבר שלא בא לעולם הוא בעל הקנין , ואין יכול לעשות זה הקנין משום דבידו לעשות קבין סדין שליחות שאז אין היא בעל הקנין ו*•! שייך לזה דין דבירו שיועיל שהוא יוכל לעשות קנין , וגם להדאשוגים דסוברים דהתורם משלו על של חבירו אין צריך רק לנתינת רשות , סיים אין הקנינים שוים אחרי שצריך לנתינת רשות וכשהוא תורם על דבר שלא בא לעולם אין צריך לנתינת רשות שאז התרומה שלו , ובידו אין שייך רק היכא דאותו הקנין סםס יכול לעשות עכשיו ולא היכא דהקגיגים הם באומנים אחרים ע"כ . הגרייה זצ"ל

בדין חליצה מוטעת

כתב הרמב"ם בפ"ד מהל*" חליצה הכייד כיצד היא חליצה מוסעת וכי"* חלוץ לה ובכך אתה כונסה , אבל אם חלץ לה עיים שתתן לו מאתים זוז אעיים שלא נתנה לו החליצה קיימת שהרי נתכון לחלץ לה , וזה מבואר בגם* יבמות דף ק"ו דע"ם שתתני לי מאתים זוז הרי זו חליצה כשירה אע"מ שסוסעת דסוסעת כזו כסירה י והנה שם בגם* 'וכן בכתובות דף עייר מבואר הסעם משום דחליצה כיון דליתא השליחות ליתא בתנאי משום דכל התנאים מב"ג ילפינן והתם אפשר הי* לקיימו ^ייי שליח דיהושע הי," שלוחו של משה . ותמוה מאד על הדמביים שלא כתב סעם זה בחליצה משום דליתא בשליחות , וגם מה שייך לתנאי הסעם דהרי נתכוין לחלוץ לה , ויותר קשה למה השמים הרמב"ם דין זה דליתא בשליחות ליתא בתנאי ולא הזכיר כלל לא בדיני תנאים ולא בדיני חליצה וצ"ע.

ויש להסתפק היכא דלא מהני תנאים כגון דליתא בשליחות דלא מל התנאי לבסולי מעשה , אם חל דין מקח מעות שע"י הסעות יבסל המעשה.

ונראה משום דהאי דליתא בשליחות ליתא בתנאי ודאי אינו מסברא , אלא דהכי הוא גמרינן מתנאי בייג ובייר דהתם אפשר לקיומי ע"י שליח ובעינן בכל התנאים הכי , משום דכל עיקר דין התנאי גמרינן מהתם ובעינן דומיא דהתם , אבל דין שעות יש אף במילתא דליתא בשליחות , דתנאים לאו מדין סעות הן , וממילא דאין שייכת להדין שעות עם הילמותא דב"ג ובייר " וחל דין מקת סעות אף היכא דלא שייך דין תנאי . ולפ"יז הרי במליצה אף שאין תנאי מבסל החליצה , אבל דין מקח מעות הי* מהראוי שיחול אף בחליצה #

והנה בירושלמי הובא במ"ם איתא דאם חלץ לה וטעה סע"י כך הוא כונסה הרי זה חליצה מוסעת ופסולה אבל אם חלץ לה וטעה שתהא מותרת לו להנשא ע"י החליצה אין זה חליצה מוסעת . והביאור הוא פשוט דהיכא דנתכוין דע"י זה הוא כונסה הרי אינו מתכוין להתירה לשוק , אבל היכא דסעה וחשב שתהא מותרת להנשא לו הרי הוא מתכוין להתיר לה לחוץ אף שלא ידע שיחד עם ההיתר לחוץ הוא עושה איסור לעצמו וזה לא שייך לכונת חליצה . אבל קשה דיבסל החליצה מטעם סעות דהא ודאי סעות הוא , דחושב שתהא מותרת לו ובאמת היא אסורה עליו בלאו דכיון דלא בנה שוב לא יבנה , ע"כ חזינן מהירושלמי סדין מקח טעות ליכא בחליצה וצריך סעמא .

ונראה דהגה תנן ביבמות מליצת חרש וחרשית וקטן פסולה מטעמא דלאו בגי קריאה נינהו וקסן דאיש כתיב בפרשה , וכבר הקשו שם בתום* דתיפול לי* דלאו בגי דעה ניגהו , ותירצו משום דגדול עומד עליהם ומלמדם , אבל מ"ם קשה הא בקדושין וגירושין לא מהני אף גדול עומד ע"ג ומלמדם , לפיכך נראה דבחליצה אין דין דעת לגמרי , דהפסוד שחל ע"י החליצה אינו תלוי כלל בדעתו , אלא דין כונה בלחוד הוא , דמעשה חליצה לא הוי מעסה עד שיתכוין למוסרה ךהחליצה, *ובעינן כונתו רק שיהא כאן מעשה , אבל הפשור חל ממולא ולא בדעתו תליא סילתא , ומשוייה לא חל דין סאות במליאה , דסקח סאות שייך רק היכא דהחלות תלוי בראונו ובראתו , אז אסרינן דאדאתא דהכי לא אגיד , אבל בחליצה דלא בעינן אלא שיתבוין נכדי שיהי' סאשה המליאה סאשה , וא"י הסאות לא יתבשל מעשה החליאה וכונתו , דמעשה המליאה היתד. כתיקונה ולבן אין דין מאות בחליאה , ולפי"ז אריך להבין דאיך יתבשל המליאה א"י תנאי כיון שאף א"י פאות אינה מתבשלת , ואייל דדין התנאי לאו סדין שעות הוא חל , אלא עוקר המעשה גופא א"י גזיה"ב דתנאין ודין חלות התנאי שייך גם להמעשה גופו וכונתו לבשל גוף המעשה וזה שייך גס בחליצה , אלא דאעפי"ב ליתא תנאי במליאה משום דליתא בשליחות , ולפי הדברים הנ"ל יהי' לנו נפקותא בתנאי דמעכשיו לשימת הסוברים דבתנאי דמעכסיו בעינן משפסי התנאים ובין הרמב"ם דס"ל דבתנאי דמעכשיו לא בעי משפמי התנאים (ועיין דבב"ם פייר אישות הי"ד) דלהגך ראשונים דסברי דגם במעכסיו בעינן למשפשי התנאים השעם דלא מהני בחליצה תנאי הוא משום דליתא בשליחות , אבל להרמב"ם דס"ל דבתנאי דמעכשיו לא בעי למשפשי התנאים , והביאור הוא דבתנא* דמעכשיו אין בו דין תנאי כלל דהא לא אשכחן תנאי בלא דיני תנאין , ומשום הך שעמא דלא בעינן במעכשיו דיני התנאים והוא משום דלא דם* לתנאי בייג וב"ר משום הך סעמא גופא לא הוי מדין תנאין לגמרי , והא דמהני תנאי דמעכשיו צריך לומד דמדין גילוי דעת ושעות אתינן עלה ולא מדין תנאי , ולסי"ז לא בעינן בתנאי דמעכשיו לשעמא דליתא בשליחות כיון דלא משום תנאי הוא דמהני אלא משום שעות , וכיון דמדין שעות אתינן עלה ובחליצה הרי לא שייך שיתבשל ע"י מעות , רשעות אינו מבשל גוף המעשה אלא התלות , וכיון דאת החלות במליצה אינו עושה החולץ אין להחליצה להתבשל ע"י שעות * ולמי הנ"ל מיושב הרמב"ם שהשמיש הך דינא דליתא בשליחות ליתא בתנאי ואפי •יה לא סהני תנאי בחליצה , דהא חליצה לא שייך לאחד זמן , ותנאי דחליצה לא הוי אלא תנאי דמעכשיו שלשי' הרמב"ם אינו מדין תנאי אלא מדין שעות , ושעות במליצה הא לא שייך כדביארנו , ומסוייה לא כתב הרמב"ם השעם דליתא בסליחות , דזה שייך אלא בדיני תנאין ולא במעכסיו , וזהו מה שמסיים הרמב"ם טהרי נתכוין לחלוץ לה , דעל דין שעות , הוי השעם אך משום זה , דכיון שמעשה החליצה היתה בכונה ולא בעינן בחליצה אלא סיתכוין לחלוץ ולא דעת כמו • גירושין וקדושין , וכוגת המעשה אינה בשילה עי"ז שלא קיים את התנאי וגם הגם' מיושבת דעיקר הדין דתנאי דמעכשיו תלוי במחלוקת ר"ם ור"י בתנאים דע"ם , והגם' אזלא דע"ם הוי ככל תנאין דעלמא ע"כ . הגד"ח הערה על זה מבנו של הגאון 1 אלא דקשה מגס' חולין ס"ב נמצא ההורג עד שלא תפרף העגלה תצא ותרעה בעדר , והתוס' הקשו האיך מדקדק מכאז דלא מיתסרא מחיים דילמא היינו שעמא דאדעתא דהכא שימצא ההורג לא אקדשה , כי היכא דאמרינן באשם תלוי , וצ"ע באשם תלוי דאיכא הקדש שייך שפיר אדעתא דהכי לא אקדשה , אבל בעגלה ערופה הדי ליכא הקדש וכדחזינן דפליגי מאישתי נסארת , ואם יש הקדש פשישא דסשעת הקדש וירידתה לנחל איתן אוסרתה היינו משום דאז כבר אתחלה מעשה דעגלה ערומה דאיתרבי לאיסור מדין כפרח כתיב בה בקדשים , אבל הקדש בעי1ע ליכא כאן כלל , ובהדיא מייתא לה בסנהדרין אהא דהזמנה מילתא , הרי דאינה אלא מדין הזמנה . וצ"ל דאדעתא דהכא לא הורידה . וקשה דהא מבואר נמכות להורדה בזקני האיר ע1םן ולא בשלומין וםי&זא דליתא באליה ליתא בתנאי וגם אינו בסאות וכדאיתא בגם," יבמות גבי מליאה אבל לדברינו ניחא דבאגלה ארוסה דין דאת בעינן ולכן נאדאתא דהבי לא הורדה זה סדין סאות וסילתא דליתא באלימות ליתא בתנאי וגם מליאה סוסאת כשירה וגם סאות אינו סואיל ; ואייא אינו סו איל להתירה בסה שניסא דאדאתא דהכי לא הורידה וסילתא דליתא בשלימות ליתא בתנאי ובסאות . אמנם נראה דסה שמליאה מוסאת גשיאה אינה ססאם סילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי , אלא םשים דבמליאה לא בעינן דין דאת אלא כונה ולכן אין שייך בזה דין סאות , ואסי"ה הי," סהגי בזה דין תנאי אי לאו משום מילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי , ספני שתנאי אינו אינו סדין סאות ודאת , רק אאם הסאשה נאשית אל אומן זה , םשא*כ באגלה ארוסה אפשר דחורידתה דין דאת ולא רק כונה סשו"ה שייך שסיר בזה דין סאות , (אד כאן סבנו של הגר"ח זא"ל )