חידושי ר' חיים/הלכות שבת

פרק י הלכה יז

(פ"י מהל' שבת הי"ז) ז"ל המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה ה"ז חייב וכו' ואם הפיסה להוציא ממנו הליחה שבה ה"ז מותר עכ"ל, ובהכ"ה ז"ל "רמשים המזיקין, כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהן וכו' מותר לצוד אותן בשבת והוא שיתכוין להנצל מנשיכתן. כיצד הוא עושה? כופה כלי עליהן או מקיף עליהן או קושרן כדי שלא יזיקו" עכ"ל, ובמ"מ שם הקשה מהא דאיתא בשבת דף קז: "איכא דתני לה אהא: המפיס מורסא בשבת, אם לעשות לה פה חייב, אם להוציא ממנו לחה פטור. מאן תנא? א"ר יהודה אמר רב: ר' שמעון היא, דאמר מלאכה שא"צ לגופה פטור עלי'. ואיכא דמתני לה אהא: הצד נחש בשבת אם מתעסק בו שלא ישכנו פטור, אם לרפואה חייב. מאן תנא? אר"י אמר רב: ר"ש היא, דאמר מלאכה שא"צ לגופה פטור עלי'," וא"כ הרמב"ם דפסק בפ"א שם דמלאכה שא"צ לגופה חייב עלי' א"כ איך פסק בהנך תרתי דמפיס מורסא וצידת נחש דמותר כשאינו מתכוין לעשות לה פה או לצוד עיי"ש בדברי המ"מ.

והנה בשבת דף ג' קאמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת דפטור ומותר ואלו הן צידת צבי וצידת נחש ומפיס מורסא, וכבר הקשו שם התוס' בשם בה"ג דהרי שמואל בעצמו פוסק בדף מ"ב שם דמלאכה שא"צ לגופה חייב עלי' ואיך שרי להו למפיס מורסא וצידת נחש משום צערא כיון דהוי מלאכה גמורה מד"ת.

והנראה לומר בזה, דהנה באמת במפיס מורסא דהיתרה הוא כשאינו מתכוין לעשות לה פה רק להוציא ממנה ליחה, וכדתנן כן להדיא במתני' דאם לעשות לה פה חייב ורק אם כוונתו הוא להוציא ממנה הליחה בלבד אז הוא דשרי, וא"כ הא נמצא דהוי באמת דבר שאינו מתכוין דפטור בשבת לכו"ע, ואע"ג דהוי פסיק רישי', אכן הרי דעת הערוך הוא דפסיק רישי' דלא ניחא לי' מותר, הובא בתוס' שבת דף ק"ג ועוד בכמה דוכתי, וכן בהך דצידת נחש לפי המבואר בדברי הרמב"ם שכתב וז"ל מותר לצוד אותן בשבת והוא שיתכוין להנצל מנשיכתן עכ"ל, וא"כ הא נמצא דאינו מתכוין כלל לצוד רק להציל עצמו בלבד, וא"כ הא הוי דבר שאינו מתכוין בפסיק רישי' דלא ניחא לי' דפטור בשבת לכו"ע לדעת הערוך. אלא דלפ"ז צ"ע הסוגיא דתלי להו בדין מלאכה שא"צ לגופה והוא הוי דבר שאינו מתכוין, דבשבת מותר מה"ת לכו"ע, וצ"ע.

והנה בכריתות דף כ' ת"ר החותה גחלים בשבת חיים חטאת רשב"א אומר משום ר"א בר' צדוק חייב שתים מפני שהוא מכבה את העליונות ומבעיר את התחתונות וכו' רב אשי אמר כגון שנתכוין לרבות והובערו מאליהן ות"ק סבר לה כר"ש דאמר דבר שאינו מתכוין פטור ור"א בר' צדוק סבר כר"י דאמר דבר שאינו מתכוין חייב, ובתוס' שם הקשו דהרי הא דדבר שאינו מתכוין אסור בשבת הוא רק מדרבנן ואיך קאמר הכא דחייב שתים, ותירצו דאיירי בגוונא דהוי פסיק רישי', ואי משום דבר שאינו מתכוין באמת הי' חייב הכא משום מבעיר לכו"ע דהא מודה ר"ש בפסיק רישי' דחייב, אלא דכיון דא"צ לההבערה א"כ הא הוי מלאכה שא"צ לגופה ותליא בפלוגתא דר"ש ור"י במלאכה שאצל"ג אם חייבין עלי' אם לא, ולפ"ז הא נמצא דלא דוקא נקט הכא הגמ' לשון דבר שאינו מתכוין ופירושו הוא באמת מלאכה שאצל"ג. אכן יעו"ש ברמב"ם בפ"ז משגגות הי"ב שפסק בהך דהחותה גחלים בשבת דרק אם נתכוין לכבות ולהבעיר הוא דחייב שתים, הא אם הובערו מאליהן אינו חייב אלא חאת, ואע"ג דהרמב"ם הרי פסק דמלאכה שאצל"ג חייבין עלי', וש"צמ דמפרש להסוגיא כפשטה דתליא בפלוגתא דדבר שאינו מתכוין, וכיון דקי"ל דדבר שאין מתכוין מותר משו"ה הוא דפסק הרמב"ם דאינו חייב שתים רק אם נתכוין לכבות ולהבעיר, ולפ"ז הדרא קושית התוס' לדוכתה. ונראה לומר, דהנה הא דדבר שאינו מתכוין אינו אסור רק מדרבנן גבי שבת לכו"ע, כמבואר בתוס' יומא דף ל"ד ועוד בכמה דוכתי, הא הוי הטעם בזה משום דגבי שבת כתיב מלאכת מחשבת וכשאינו מתכוין לא הוי מלאכת מחשבת, אבל עיקר הפלוגתא דדבר שאינו מתכוין בכה"ת כולה אי מותר או אסור הוא זה באמת בעיקר הד"ת, ומאן דאסר דבר שאינו מתכוין ס"ל דאסור מה"ת, וכמבאר לדהדיא בשבת דף קל"ג גבי קציצת בהרת דלמ"ד דבר שאינו מתכוין אסור אסור מד"ת, וכדמוקי לי' להקרא כן עיי"ש בהסוגיא, אלא דגבי שבת איסורו הוא רק מדרבנן מטעמא אחרינא משום דלא הוי מלאכת מחשבת, ושני דינים הם, דין דבר שאינו מתכוין של כה"ת, ודין מלאכת מחשבת דשבת. והן נראה דהנך שני דינים חלוקין הן ביסוד דינם מהדדי, דבדין דבר שאינו מתכוין העיקר תלוי בכוונתו ורצונו, ואפילו אם יודע בודאי שיעשה הדבר והוא עושה את הדבר בדעת, מ"מ תלוי בכוונתו אם מתכוין לזה אם לא, וכמבואר להדיא בפסחים דף כ"ה איתמר הנאה הבאה לאדם בעל כרחו אביי אמר מותרת ורבא אמר אסורה וכו' כי פליגי דלא אפשר וקא מיכוין ואליבא דר"ש דאזיל בתר כוונה כו"ע לא פליגי דאסור, הרי דאע"ג שיודע בודאי שמגיע לו ההנאה מ"מ אם מתכוין אסור ואם אינו מתכוין שרי, ועיין בתוס' שם שכתבו דאיירי היכא דלא הוי פסיק רישי', אכן הר"ן בפ' גיד הנשה חולק ע"ז וס"ל דאיסור הנאה שאני וחשוב דבר שאינו מתכוין גם בפסיק רישי', וכן הוא דעת הרמב"ם בפי"ד ממאכלות אסורות הי"ב שפסק בסתמא דהנאה הבאה לו לאדם בע"כ ולא קא מיכוין שרי, ומדסתם הדברים ש"מ דגם בפסיק רישי' מותר, אכן אע"ג דאיסור הנאה שאני מ"מ מדתלי לה הגמ' בפלוגתא דר"י ור"ש בדבר שאינו מתכוין ש"מ מיהא דהדין דדבר שאינו מתכוין בניחותא דידי' וכוונתו תליא מילתא, וכדחזין דאע"ג דבאה לו ההנאה ודאי מ"מ כל שאינו מכוין להנאה הוי בכלל דבר שאינו מתכוין, משא"כ בדין מלאכת מחשבת אין יסוד דינו תלוי כלל בכוונה ורצון, כי אם בדעת שעושה את המלאכה, וזהו יסוד הך דינא דמלאכת מחשבת שיעשה את המלאכה בדעת ומחשבה, וכדמצינו בכריתות דף י"ט דמתעסק בשבת פטור משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה, ובב"ק דף כ"ו היתה אבן מונחת לו בחיקו ועמד ונפלה לענין שבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה, ובכל הני לא נעשית המלאכה בדעתו כלל, והיינו משום דזהו עיקר הפירוש דמלאכת מחשבת שהמלאכה תהא נעשית במחשבה ודעת, וא"כ ה"נ היכא דאינו מתכוין דלא חשיבא מלאכת מחשבת ג"כ עיקר דינו הוא משום דלא נעשית המלאכה בדעתו כלל, אבל אל דכוונתו בעינן שיכוין לזה. ולפ"ז נראה בפסיק רישי' במבואר בגמ' דמודה בזה ר"ש דחייב, דדעת הערוך בזה דהיינו דווקא בניחא לי', חלוק בזה דין מלאכת מחשבת מדין דבר שאינו מתכוין, דבדין דבר שאינו מתכוין של כה"ת כולה, דעיקר דינו הוא שיהא רצונו וכוונתו לזה, שם הוא דתלוי בניחא לי', ואלא"ה נהי דהוי פסיק רישי' והאיסור יעשה בבירור, אבל מ"מ כל דלא ניחא לי' מתכוין מיהא לא הוי, והוי בכלל דבר שאינו מתכוין דמותר, אבל בדין מלאכת מחשבת דלא בעינן כלל רצונו וכוונתו, אלא שתעשה המלאכה בדעתו ומחשבתו, א"כ אין דינו תלוי כלל בניחא לי', כי אם דכל דהוי פסיק רישי' והמלאכה ידועה לו שמוכרחת להעשות מיקרי נעשית המלאכה בדעתו והויא בכלל מלאכת מחשבת. ולפ"ז נמצא, דדבר שאינו מתכוין בפסיק רישי' דלא ניחא לי' לדעת הערוך גם שבת דינה כמו כה"ת כולה, ולר"י דס"ל דדבר שאינו מתכוין אסור מד"ת בכה"ת כולה גם בשבת אסור וחייבין עליו, כיון דהרי היא בכלל מלאכת מחשבת, ורק דין דבר שאינו מתכוין בי'. ומעתה מתישבא היטב הסוגיא דכריתות בנתכוין לכבות והובערו מאליהן דאיתא שם דלר"י דאמר דבר שאינו מתכוין אסור חיובי מחייב, ולא קשה תו מה דבשבת דבר שאין מתכוין גם לר"י אינו אסור אלא מדרבנן, דהכא שאני כיון דהוי פסיק רישי' א"כ שפיר הוי בכלל מלאכת מחשבת ואע"ג דלא ניחא לי', ורק דין דבר שאינו מתכוין של כה"ת דתלוי בניחותא דידי' ומחשבתו וכוונתו, לזה הוא דמהני הך דלא ניחא לי' שיהא בכלל דבר שאינו מתכוין, וזהו דתלי לה הגמ' בפלוגתא דר' יהודה ור' שמעון, דלר"י דאמר דבר שאינו מתכוין אסור גם חיובי מחייב, ורק לר"ש הוא דמיפטר, ומיושב נמי דעת הרמב"ם שפסק שנתכוין לכבות והובערו מאליהן דפטור ואע"ג דבמלאכה שא"צ לגופה חיובי מחייב, כיון דהכא לאו מלאכה דאצל"ג היא, ורק דהוי דבר שאינו מתכוין וכהסוגיא דכריתות, ובדבר שאינו מתכוין הא קי"ל כר"ש דשרי וכמבואר בשבת דף צ"ה, וכ"ש דמיפטר.

ולפ"ז הרי מיושב היטב הא דמתיר שמואל מפיס מורסא וצידת נחש, וכמש"כ למעלה משום דהוי בכלל דבר שאינו מתכוין כלל, דהפסיק רישי' שבזה הא הוי לא ניחא לי', ושמואל לטעמי' דס"ל בזבחים דף צ"א דדבר שאינו מתכוין גם בכה"ת כולה מותר, וגם בפסיק רישי' דלא ניחא לי', וכמבואר בערוך בביאור הסוגיא דזבחים שם, והא דתלי לה הסוגיא דשבת דף ק"ז בדין מלאכה שא"צ לגופה, היינו משום דהתם הרי רב הוא דקאמר לה דס"ל בשבת דף מ"ב דדבר שאינו מתכוין אסור, וממילא בפסיק רישי' דלא ניחא לי' איכא גם חיובא גם בשבת וכמבואר בהסוגיא דכריתות שהבאנו, ולא מיפטר רק מטעמא דהוי מלאכה שאצל"ג והרמב"ם דדעתו כדעת הערוך דפ"ר דלא ניחא לי' הוי בכלל דבר שאינו מתכוין דקי"ל דמותר בכה"ת כולה, וכדמוכח כן מדבריו בפ"ז משגגות שהבאנו, ע"כ שפיר פסק כשמואל דמפיס מורסא וצידת נחש מותרין לכתחילה.

פרק יד הלכה א

ואיזו רשות היחיד וכו' וכן מקום מוקף ד' מחיצות גובהן י' וביניהן ד' על ד' וכו' עכ"ל. בדברי הרמב"ם האלו מבואר דבעינן ד' על ד' מלבד עובי המחיצות וכדכתב בלשונו וביניהן ד' על ד' דמבואר בזה שאותן הד' טפחים צריכין להיות בין המחיצות, והוא מהא דאיתא בשבת דף ח' אמר אביי זרק כוורת לרה"ר גבוהה י' ואינה רחבה ששה חייב רחבה ששה פטור, והיינו משום דברחבה ששה הכוורת עצמה חשובה רה"י, והא דשיעורה ו' הוא משום דהכוורת היא עגולה וצריכינן שיהא בה ריבוע של ד' על ד'. ועיין ברש"י שם דלהחשבון שיהא בה ריבוע של ד' על ד' לא צריכינן בעיגולה רק חמשה טפחים וג' חומשים אלא דאביי לא דק בתרי חומשים להחמיר להפרישו מאיסור שבת ומחייב לי' מדרבנן ואה"נ דקרבן לא מייתי. ובתוס' שם הביאו פי' הר"ח דהנך ו' טפחים דוקא הוא ומשום דדופני הכוורת יש בהן ב' חומשין וצריכינן שיהא אויר ד' בתוך הכוורת, וכ"ה ברי"ף שם, וזהו ממש כדברי הרמב"ם דלא מצטרפי עובי המחיצות להד' טפחים. אכן בתוס' שם הקשו ע"ז וז"ל ״ואין נראה פי' הר"ח דהא עובי חוליות הבור מצטרף נמי לחלל הבור לארבעה משום דחזי למינח עלי' מידי ולהשתמש כדאמר בפ' חלון (עירובין דע"ח.) גבי מלאו כולו ביתדות״ עכ"ל.

ונראה לומר, דנ"מ דאם יש בתוכו רוחב ד' על גובה י' א"כ איהו גופי' רה"י מעצמו בתוכו וכתליו, משא"כ אם אין בו רוחב ד' רק עם הכתלים ביחד, א"כ הרי הוא בעצמו אינו רה"י כיון דאין שם מקום ד' ולא מחיצות של ד', ועי"ז דחזי למינח עלי' מידי ולהשתמש חוזר דינו להיות רק כמו תל שגבוה י' ורחב ד' דאמרינן בי' גוד אסיק מחיצתא כי היכי דלהוי על גביו רה"י, ונמצא דהכוורת עצמה חשובה רק כגורמת מקום שיהא ע"ג רה"י. ולפ"ז הרי מיושב היטב שיטת הר"ח והרי"ף, דבאמת גם הר"ח והרי"ף ס"ל דעובי הכתלים מצטרפין להיות ע"ג רה"י, ורק דהכא דאיירינן לענין פטור זריקתה ברה"ר, דהטעם דמיפטר הוא כמש"כ רש"י דאינו חייב רק על זריקת שארי דברים ולא על זריקת רשויות, או כמש"כ התוס' דכיון דהכוורת חשובה רה"י א"כ הוי מקום עקירתה והנחתה רה"י, א"כ הרי לא שייך זאת אלא היכא שיש בתוכה רוחב ד' על גובה י', דאז הויא איהי גופה רה"י, וחשיבא זריקת רשויות, וגם הוי מקום עקירתה והנחתה רה"י כיון דאיהי גופה הויא רה"י, משא"כ היכא שהכתלים מצטרפין לרוחב ד', דהרה"י הוא למעלה ממנה ע"י ההילכתא דגוד אסיק מחיצתא, אבל איהי גופה מיהא לא הויא רה"י, א"כ הלא אין בזריקתה דין זריקת רשות, וגם מקומה דהוא מקום עקירתה והנחתה הא ג"כ לא הוי רה"י, וא"כ שפיר חייבין על זריקתה ברה"ר, ולא איכפת לן מה דע"ג הוי רה"י, דבזה אינה חשובה רק כגורמת מקום לרה"י ובזה ליכא פטורא על זריקתה, דכל שהיא עצמה אינה חשובה רה"י יש בה דין הוצאה וחייבין עליה, וע"כ זהו שיטת הר"ח והרי"ף דבעינן תוכה ד', משום דבלא"ה נהי דדין רה"י ע"ג מ"מ חייבין על זריקתה, וניחא נמי דברי הרמב"ם שכתב דבעינן שיהא ביניהם של המחיצות ד' על ד', כיון דאיירי לענין שגם תוכו יחשב רה"י גמור, וזהו דוקא כשיש ביניהן ד' על ד', אבל היכא דעובי המחיצות משלימות אין ביניהן רה"י כיון דאין שם מקום ד', וכמבואר בהך דכוורת דלענין איהי גופה ותוכה אין עובי הכתלים משלימות. ועיין ברשב"א שם שהקשה מהא דאיתא בפ' הזורק אמר אביי בור ברה"ר עמוקה עשרה ורחבה שמנה וזרק מחצלת לתוכה חייב חלקה במחצלת פטור דהנחת מחצלת וסילוק מחיצה בהדי הדדי קא אתו, ואם איתא דעובי הכתלים מצטרפין מאי סילוק מחיצה איכא הכא אכתי רה"י היא. ולפי דברינו דתוכה באמת לא הוי רה"י כיון דאין בו מקום ארבעה, א"כ הא נמצא דהמחצלת עצמה במקום הנחתה באמת אינה ברה"י, וא"כ שפיר איכא סילוק מחיצה ופטור. ועיין באבן העוזר סי' שמ"ה שהביא מהתוס' עירובין דף ע"ח דמבואר שם דהא דבור וחולייתו מצטרפין לארבעה הוא רק לענין ע"ג אבל בתוכו לא הוי רה"י, וכתב דלהכי הוא שהצריך הרמב"ם שיהא ביניהן ד' טפחים כדי לחייב גם על תוכו, והיינו כמש"כ.

[קושיה על שיטות הראשונים]

אכן עדיין צ"ע דעת הר"ח והרי"ף והרמב"ם, דמאחר דע"ג מיהא הויא רה"י כרה"י, וא"כ הרי גם אם הי' בו ארבעה עם המחיצות ביחד ג"כ צריך להיות פטור על זריקת כדין זורק רה"י כיון דגם תוכו דין רה"י בי', ושוב קשה דעת הר"ח והרי"ף שפי' דבעינן שיהא תוכו ד' מלבד עובי המחיצות. והניחא לפירש"י דהפטור הוא משום דאין חייבין על זריקת רשויות, א"כ כיון דאין בתוכה ד' א"כ הא איהי בפ"ע לית בה שם רשות, ורק דדין רה"י בה משום דינא דחורי רה"י כרה"י, אבל מ"מ שם רשות לית בה, ושפיר חייבין על זריקתה, אבל לפי' התוס' שהוא גם פי' הרי"ף שם דהפטור הוא משום דמקום עקירתה והנחתה הוי רה"י, א"כ הרי צ"ע דהרי גם חורי רה"י דינם כרה"י וצריך להיות פטור על זריקתה וצ"ע.

[קושיה ותירוץ על שיטת התוס']

ובאמת שזה קשה גם על דברי התוס' בעירובין שכתבו דתוכו דין מקום פטור בי' והא הוי חורי רה"י, וצ"ל דהתוס' בעירובין ס"ל דגם חורי רה"י צריך שיהא רחבן ד',עיין ב"ח ומ"א בסי' שמ"ה דצריך להיות בחלל ההיקף ד' על ד' חוץ מן המחיצות. והט"ז מביא ראיה מכוורת בשבת ז' דכתבו תוספת דגם עובי הכתלים מצטרפין. ולכאורה מכוורת אין ראיה דהתם מיירי שזורק הכוורת ולחייב משו' שהוא רשות לעצמו ואם כן ודאי גם המחיצות מצטרפין. משא"כ לעשות מה שבתוך ההיקף רשות היחיד צריך שיהיה ד' בלא עובי המחיצות. וכן משמע לכאורה ברמב"ם פרק י"ד שכתב וכן מקום מוקף ד' מחיצות וביניהן ד' על ד' או יותר: ושם הלכה ב' כתב וכוורת אם יש בהן ארבע על ארבע עיין שם. ואמנם שזכיתי לס' עה"ק לרשב"א בדף י' כתב להדיא דאם הכתלים בריאים לקבל הכיסוי ולהשתמש עליו מצטרפין ואם לאו אינם מצטרפין ע"ש. ויצא לו דין זה (עיין בחידושי רשב"א שבת ח') מכח קושית תוספת שם בכוורת דנימא דמנח עליה מידי ומשתמש כמו בחולית הבור. ועל זה מתרץ בחי' לחלק דכוורת כיון שהוא של קש אינו בריא ולכן לא מצטרף וכפי הנראה שאחרונים לא היה בימיהם חי' רשב"א ופשיטא ס' עה"ק ואמנם בעירובין ע"ח כתבו תוס' בד"ה אלא דבעינן חלל ההיקף ד' ואין המחיצות מצטרפין. ואם כן כבר הוא מחלוקת הראשונים:

בדין זה הוא מחלוקת בין הראשונים. כי ראיתי בא"ר שכתב בשם רי"ו דדוקא החורים המפולשים למעלה מי' הוי כרשות היחיד אבל לא מה שלמטה מי' אבל בעה"ק לרשב"א דף י"א כתב להדיא וז"ל ״מהו חורי רה"י חור שבכתלים של רשות היחיד ועוברין כלפי פנים אף ע"פ שהן למטה מי"ט ואין רחבין ד' על ד' והיו בהן חורין כלפי חוץ ואין עוברין כלפי פנים בין פתוחים לרשות הרבים או לכרמלית אין אלו חורי רשות היחיד אלא נידונין לפי גבהן ורחבן״ עכ"ל. והב"י אף שהביא דבריו אבל מוכח מכמה מקומות שלא ראה הב"י ס' עה"ק ולכן נשמט מב"י בדבריו מ"ש בהדיא אע"פ שהן למטה מי"ט. ומ"מ גם לפי מש"כ בב"י בדבריו וכ"כ רמ"א מוכח גמי שכונת רשב"א כן. שהרי כ' אם אין עוברין כלפי פנים נידונין לפי רחבן וגבהן משמע אבל כשעוברין כלפי פנים לעולם דינן כרה"י וכן כתב המ"א ובחנם השיג עליו הגר"א ומש"כ הגר"א ראיה מעירובין צ"ח שכתבו התוספת דמשתמש בכל הכותל עד י"ט דהיינו בחורין שבכותל ע"ש. וסתם חורין הם מפולשין כמש"כ תוס' בשבת ז' ע"ב ד"ה והלכה כו'. נ"ל דאין ראיה כלל דסתם חור הנזכר בגמ' הוא כך. אבל שם בעירובין לא נזכר בגמרא חור. ועכ"פ תראה שהמ"א כיון האמת בדעת רשב"א לפי מש"כ רמ"א ועיין עוד בסמוך:

גהמ"א בסי' ש"ג ס"ק ד' הניח בצ"ע. כיון דחלון הבית הבית פתוח לו תוך ג' א"כ אפי' למטה מי' טפחים הוי כחורי רה"י ע"ש ואזיל לשיטתו שכתב בסי' שמ"ה דחורי רה"י אפי' למטה מי' דינו כרה"י. והנה כבר כתבתי סי' ב' שהרשב"א כ"כ דחורי רה"י הוי אפי' למטה מי' וכתב בסמוך שם בעה"ק וז"ל דף רחב ד' היוצא מכותל רה"י בזמן שגבוה י' ה"ז כחורי רה"י כו' לפיכך דף היוצא מכותל שאינו מוקף לרה"י שיש ברחב הזיז ד' על ד' וגבוה י' אין זה רה"י אלא מקום פטור. והנה לכאורה משמע דס"ל לרשב"א בזיזין דאע"פ שאין חלון פתוח לו הוי כחורי רה"י. דאל"כ קשה למה מחלק אם הכותל שייך לרה"י או לא ה"ל לחלק בכותל המוקף לרה"י ואפ"ה כיון שאין חלון פתוח לו הו' מקום פטור. וא"כ משמע דלא ס"ל לרשב"א כתוס' ורא"ש וא"כ שפיר הקשה המ"א לשיטת רמ"א דחורין המפולשין דינם כרה"י אפי' למטה מי'. א"כ כשחלון פתוח ל"ל למעלה מי' ואם אין חלון פתוח בתוך ג' הוי כרמלית. אבל לרשב"א לק"מ דס"ל דבאמת אפי' אין חלון פתוח דינו כרה"י. ולכן דוקא כשהוא למעל' מי' הוי כחורי רה"י אבל למטה מי' כיון דאויר רה"ר שולט בו ואינו נגד חלון לכן אסור. ואמנם ז"א שהרי שם ד' ט"ז ע"ב בסופו כתב וז"ל. דף שלפני החלון היוצא על אויר רה"ר אם היה למעלה מי' ורחב ד' משתמש עליו ואפי' רחוק מן החלון ג"ט שאין רה"ר למעלה מי' ולפיכך משתמש בכל הזיזין שבכותל עד י"ט התחתונים. היה למטה מי' אסור להשתמש בו מפני שהוא ככרמלית עכ"ל. ובודאי מלשון זה משמע דאין חילוק דאפי' החלון סמוך אם הוא למטה מי"ט אפ"ה אסור. וא"כ גם לרשב"א קשה קושית המ"א דכיון דהוי סמוך לג' לחלון וא"כ הוי חורי רה"י. ולרשב"א חורי רה"י אפי' למטה מי' הוי כרה"י ולכן נ"ל דדוקא בחורים ס"ל לרשב"א כיון דלא ניחא תשמישיה וגם מפולש לפנים לכן הוי כרה"י. אבל בזיזין הבולטים דניחא תשמישיה לגבי רה"ר להניח עליהם דמטעם זה עמוד בר"ה גבוה ט' כיון שרבים מכתפים עליו הוי רה"ר משא"כ בגומא אע"ג דמכתפי לא הוי רה"ר דהוי תשמיש ע"י הדחק. וא"כ גם על הש"ע לק"מ דאע"ג דחלון סמוך לו בתוך ג' אם הוא למטה מי' הוי כרה"ר ולא חשבינן כחורי רה"י. וז"ל בעה"ק י"א ע"ב דף היוצא מכותל רה"י גבוה י' ורחב ד' הוי כחורי רה"י אין ברחבו ד' כל שסמוך לראש הכותל או חלון תוך ג' ואינו בולט חוץ לכותל ג' הוי כחורי רה"י היה יוצא למטה מג' או שבולט חוץ לכותל ג' ה"ז מקום פטור. היה הדף ארוך ד' ונתון לאורך הגג או חלון אע"פ שאין רחב ד' הוי כחורי רה"י שהגג והחלון משלימו. חורי רה"י יש להם גבוה ואין להם עומק עשוין הן להשתמש על גביהן לפיכך רואין אותן מלאין עד לרקיע ואין עשוין להשתמש תחתיהן עכ"ל. וא"כ הטעם מבואר דלכן דוקא לגבוה י' ורחב ד' על ד' ובפחות מזה אין דרכו להשתמש בזיזין היוצאין:

ואמנם מה שהחליט המ"א וכתב דלא מקרי חורי רה"י אא"כ סמוך לחלון תוך ג' צ"ע. דסברא זו לא מצאתי בשום פוסק אלא כולם כתבו סתם חלון פתוח. ואדרבה בעירובין פ"ט ע"ב כתבו תוס' וז"ל וכן זיז היוצא לרה"ר רחב ד' דהוי רה"י היינו סמוך לחלון תוך עשרה דהוי כי חורי רה"י עכ"ל. הרי להדיא דאם החלון תוך י"ט הוי כחורי רה"י ומדברי רשב"א בעה"ק דף י"א ע"א וע"ב ובדף ט"ז ע"ב משמע דס"ל דזיז שהוא ד' על ד' למעלה מי' הוי רה"י אע"פ שאין חלון פתוח לו ורחוק מן הגג ואם אינו רחב ד' נידון לפי גבהו ודנין כחורין שאינן מפולשין לפנים ע"ש שכתב דאין בקיעת גדיים מזיק לזיזין אע"ג שאין להם מחיצות כיון דהם בכותל שהוא מוקף לרה"י ולכן בסמוך לכותל שאינו מוקף לרה"י הוי מקום פטור. ובזה מסולק נמי מ"ש הגר"א בסי' שמ"ה ס"ק מ"ג והביא ראיה דבעינן חלון מרש"י שכתב דף צ"ח עד י' תחתונים שכתב רש"י בין מופלג מן החלון. ובדף פ"ז איתא בגמרא דמופלג לא אמרי' דהוי כחורין ע"ש. וס"ל להגר"א דמופלג היינו יותר מג"ט ואינו מוכרח. ואדרבה רש"י כתב שם וז"ל ״במופלג שאין בה כשיעור אלא למרחוק״ עכ"ל. ובדף פ"ג ע"ב במתני' בד"א בסמוכה אבל במפלגת כו' איזו היא סמוכה כל שאינה רחוקה ד' טפחים הרי להדיא דמופלגת הוא יותר מד' טפחים. אלא דכוונת רש"י שם נמי יותר מי"ט וכדכתבו תוס' להדיא וא"כ אין ראיה מרש"י ולפ"ז ע"כ צ"ל החילוק בין זיזין ובין חורים כמו שכתבתי. ולק"מ על הש"ע מה שהק' המ"א מד"ט:

[חזרה לקושיה על שיטת רוב הראשונים]

אבל לדעת הרבה פוסקים דס"ל דבחורי רה"י לא בעינן שיעור ארבעה וגם בפחות מד' דין רה"י בהו הא צ"ע דעת הר"ח והרי"ף אמאי אין עובי הדפנות מצטרפין כיון דגם תוכה הוי רה"י.

[תירוץ על הקושיה]

ונראה לומר, דהנה צ"ע עיקר הך דינא דכוורת אפילו ברחבה ששה אמאי פטור, והלא מ"מ מקום המחיצות והשולים עצמן כיון דהן אטומין ולית בהו אויר ד' וא"כ הא נמצא דכל הרה"י הוא רק בתוכה, אבל מ"מ מקום המחיצות והשולים עצמן לא הוי רה"י, וכמבואר בשבת דף ז' דבית שאין תוכו י' וקירויו משלימו לי' על גגו - מותר לטלטל בכולו, בתוכו - אין מטלטלין אלא בד' אמות, הרי דאע"ג דע"ג הוי רה"י מ"מ תוכו למטה לא הוי רה"י. וא"כ ה"ה הכא נהי דתוך הכוורת הוי רה"י מ"מ מקום המחיצות והשולים עצמן דלית בהו אויר ארבעה אין בהן דין רה"י.

[קושיה נוספת על שיטת רוב הראשונים]

וקשה הא דמיפטר על זריקתה משום דהוי כזורק מרה"י לרה"י והא מקום המחיצות והשולים עצמן שעליהן הוא החיוב הוצאה הא לא הוי מקומן רה"י כלל.

[תירוץ לשיטת רש"י]

והניחא לשיטת רש"י דהפטור הוא משום דליכא חיוב הוצאה רק בזריקת חפץ ולא בזריקת רשויות א"כ שפיר מועיל הא דתוכו הוי רה"י למיחשבי' לזריקת רשויות,

[המשך הקושיה לשיטת שאר הראשונים]

אבל לדעת התוס' והרי"ף שם וכ"ה גם דעת הרמב"ם בפי"ד מהל' שבת דהפטור הוא משום דמקום עקירתה והנחתה רה"י הא קשה דהרי מקום המחיצות והשולים לא הוי רה"י ואמאי מיפטר על זריקתה וצ"ע.

[תירוץ על הקושיה]

אכן נראה עפי"מ דאיתא לקמן דף צ"ט "א"ר מישא בעי ר' יוחנן כותל בר"ה גבוה י' ואינו רחב ד' ומוקף לכרמלית ועשאו רה"י, הזורק ונח על גביו, מהו? מי אמרינן כיון דאינו רחב ד' מקום פטור הוא או דילמא כיון דעשאו רה"י כמאן דמלי דמיא? אמר עולא ק"ו - לאחרים עושה מחיצה, לעצמו לא כ"ש?" הרי דבכל מחיצות רה"י כשם שחשובין מחיצות על תוכו כמו"כ יש בהן דין מחיצות גם על עצמן. ולפ"ז נראה דאע"ג דמקום המחיצות עצמן הרי לית בהו אויר ד', מ"מ הוא זה רק חסרון מקום, אבל דין מחיצות לא פקע מינייהו גם על מקומן, וזהו המבואר בסוגיא זו דכל דחשיבי מחיצות על תוכן חייל בהו דין מחיצות גם על עצמן מכח הך ק"ו דלאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כ"ש. אשר ע"כ י"ל דלענין זריקת עצמו שפיר דינו כתוכו של רה"י להחשב כזורק מרה"י לרה"י דפטור כיון דאית בי' חלות דין מוקף מחיצות. ואפילו אם נימא דדין רה"י לית בי' כיון דלית בי' מקום כלל, מ"מ הא מיהא אהניא לי' מה דחשובין מחיצות גם על עצמן והויין בכלל תוך המחיצות של רה"י דשוב הרי הן מופקעין מכלל דין רה"ר ולית בהו שום חיוב הוצאה. אשר ע"כ שפיר מיפטר ביש בתוכו רוחב ד' על ד' כדין זורק מרה"י לרה"י כיון דהרי הוא כולו בתוך המחיצות של רה"י...

[לא גמור]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

פרק יד הלכה ט

(פי"ד מהל' שבת ה"ט) עמוד ברה"ר גבוה עשרה ורחב ארבעה ה"ז רה"י, נעץ בגובהו יתד כל שהוא אפילו אינה גבוהה שלשה הואיל וראוי לתלות ביתד ולהשתמש בו ה"ז ממעטו ונעשה כרמלית ואין מודדין לו אלא מן היתר ולמעלה, ואפילו מלאהו כולו יתדות ה"ז ממעט גובהו שהרי תולין באותן היתדות ומשתמשים בהם עכ"ל, ובהשגות ז"ל "השמועה בשנעץ על ראש העמוד והוא מפרש מן הצד וכו'" עכ"ל, וביאור הדברים, דהנה בעירובין דף ע"ח א"ר הונא עמוד ברה"ר גבוה י' ורחב ד' ונעץ בו יתד כל שהוא מיעטו וכו', ופירשו כל הראשונים דקאי שנעץ היתד למעלה ע"ג העמוד וממעט את השיעור מקום ד' של רה"י ומשום דהיתד לא חזי לתשמיש ולא מצטרף לשיעורא דמקום ד', וזהו דעת הראב"ד, אכן הרמב"ם מפרש שנעץ היתד מן הצד, והמיעוט הוא על השיעור מחיצת עשרה של העמוד, דאין מודדין אלא מן היתד ולמעלה, ובאמת שזה תמוה דמאי איכפת לן בדין מחיצות אם יש בו יתד באמצע ואמאי לא מצטרפת גם המחיצה שתחת היתד להשלים שיעור מחיצת עשרה, ואין לומר דבעינן שיהא מחיצת עשרה למעלה מן הרה"ר, והיתד דינו כרה"ר כיון דהוי באויר רה"ר ובני רה"ר משתמשין בו, מלבד מה דעצם הסברא בזה קשה, דבדין רה"י צריכין אנו לדון על העמוד בפ"ע אם יש לו מחיצות אם לא, ומאחר דהעמוד עצמו יש לו מחיצות עשרה א"כ למה לא יחשב רה"י, עוד קשה מתל המתלקט עשרה מתוך ארבע דמבואר בשבת דף ק' דהוי רה"י, והרי בתל פשיטא דהשלשה טפחים התחתונים הסמוכים לרה"ר הויין רה"ר ממש כיון דהם חד מקום עם הרה"ר, ומ"מ מצטרפי ג"כ להשלים שיעור מחיצת עשרה לאשוויי להתל רה"י, ומ"ש הכא בעמוד דבעינן שיהא עשרה למעלה מן היתד, וצ"ע.

ונראה לומר, דהנה תחילת דברי הרמב"ם שם ז"ל "גג הסמוך לרה"ר בתוך עשרה טפחים הואיל ורבים מכתפין עליו אסור לטלטל בגג עד שיעשה לו סולם קבוע להתירו עכ"ל, ומקור הדבר הוא בעירובין דף פ"ד דא"ר נחמן אמר שמואל גג הסמוך לרה"ר צריך סולם קבוע להתירו. סולם קבוע אין, סולם עראי, לא. מ"ט? לאו משום דכיון דבתוך עשרה דהדדי קיימי אסרן אהדדי? והנה כבר הקשו הראשונים שם דמאחר דהגג אינו גבוה עשרה א"כ הא הו"ל כרמלית ומאי מועיל סולם קבוע להתירו, וגם דבסוגיא שם הרי מבואר דרק כשרבים מכתפים עליו הוא דצריך סולם קבוע להתירו הא לא"ה מותר, וקשה דכיון דאין הגג גבוה עשרה א"כ הא הו"ל כרמלית ולעולם אסור, ויעו"ש בדבריהם שתירצו דאיירי שהגג גבוה עשרה לצד החצר ורק מצד רה"ר אינו גבוה עשרה וע"כ שפיר הוי רה"ר כיון דיש לו שלש מחיצות, אכן זה לא יתכן לדעת הרמב"ם שפסק בפי"ד ובפי"ז שם דרה"י לא הוי אלא בד' מחיצות ובשלש הוי כרמלית מד"ת, וא"כ הא נמצא דעכ"פ הוי רק כרמלית כיון שהרוח הרביעי שלצד רה"ר אינו גבוה י', ויעו"ש עוד בדברי הראשונים שכתבו דאיירי שאינו פרוץ במילואו לצד רה"ר וכגון שיש לו מחיצות עשרה מן הצדדים ורק שבאמצע הוא פרוץ לרה"ר בפחות מעשר אמות, אלא דלפ"ז הוי הביאור דזה שרבים מכתפין עליו מבטלין מיני' תורת דיורין והוי דינו כקרפף ואסור לטלטל ממנו לחצר, ובדברי הרמב"ם הרי מבואר דבגג עצמו אסור לטלטל. והנראה מוכרח בדעת הרמב"ם, דהנה באמת הרי לא איירינן הכא כלל מדיני מחיצות ורה"י, כי אם מדיני רשויות שאוסרין זע"ז, וכמבואר להדיא בהסוגיא דמוכיח מינה לדין גזוזטראות דאם קיימי בתוך עשרה דהדדי אסרן אהדדי, וכן מוכיח מינה התם דאדם אוסר על חברו דרך אויר, וגם כל הדין דסולם מתירו אינו שייך כלל לעצם דין רה"י בהחפצא, ורק לענין הדין דרשויות אוסרות זע"ז דתלוי בתשמישתא, בזה הוא דמועיל הסולם שהגג שייך בתשמישתי' להחצר ולא לרה"ר, וע"כ אין הרה"ר אוסר עליו, ומשום דזהו יסוד הדין של גג הסמוך לרה"ר דכל שסמוך לרה"ר בתוך עשרה הרה"ר אוסרו בטלטול. והנה בדין רשויות שאוסרין זע"ז הרי תנן שם בדף פ"ג ואיזו היא סמוכה כל שאינה רחוקה ארבעה טפחים, הרי דכל שסמוכות זל"ז בתוך ארבעה חד רשותא הוא ואוסר על בני חצר, אשר ע"כ י"ל דהך דגג הסמוך לרה"ר פירושו הוא שסמוך בתוך ארבעה, אבל כותלי הבית במקומן באמת גבוהין עשרה, ורק שבתוך ד' הרה"ר גבוה וסמוך להגג בתוך עשרה, וע"כ אי משום דין מחיצות ורה"י באמת הוי רה"י גמור כיון דהמחיצות במקומן גבוהות עשרה, ורק דכיון דסמוך מיהא להרה"ר בפחות מעשרה בתוך ד' טפחים ע"כ שפיר הרה"ר אוסר עליו, דבדין איסור רשויות כל שסמוכות זל"ז מיהא בתוך ארבעה דהוי חדא רשותא ע"כ שפיר אוסרות זע"ז.

אשר לפ"ז נראה לומר בדעת הרמב"ם, דסל דכל הך דינא דעמוד שנעץ בו יתד מיעטו, לא נאמר כלל לענין עצם דין של רה"י בהחפצא, דיסוד דינו תלוי רק במחיצות עשרה של הרה"י בעצמו, ובזה ודאי אין היתד מועיל כלום למעט שיעור עשרה של מחיצה, וגם לא איכפת לן בזה מידי מה דהיתד הוי רה"ר, דמ"מ כיון דהעמוד עצמו יש לו מחיצות עשרה שפיר הוי רה"י גמור, וכדהבאנו זאת מפורש מהך דתל המתלקט עשרה מתוך ארבע, וכל יסוד הדין דעמוד שנעץ בו יתד מיעטו נאמר לענין הדין ואיסור טלטול של גג הסמוך לרה"ר דהוא זה איסור טלטול בפ"ע ויסוד דינו הוא משום דהרה"ר אוסר עליו, ואין זה נוגע כלל לדין רה"י שבו בעצמו בהחפצא, ובזה העיקר תלוי רק אם הוא סמוך לרה"ר בתוך עשרה אם לא, וע"ז הוא דנאמר הדין, דאם נעץ בו יתד דהיתד הוי רה"ר כיון שבני רה"ר משתמשין בו, א"כ ממילא דגם ע"ג העמוד נהי דהוי רה"י גמור מ"מ יש בו מיהא איסור טלטול זה של גג הסמוך לרה"R, דהיתד שהוא רה"ר הסמוך לו בתוך עשרה אוסר עליו, וכמי שנתבאר זאת גם בהך דגג הסמוך לרה"ר דאע"ג דהגג עצמו יש לו מחיצות עשרה מ"מ אם אך הרה"ר סמוך לו בתוך עשרה אוסר עליו, וע"כ גם בהך דעמוד דכוותה, והכי משמע לשון הרמב"ם שקבע הך דינא דיתד אחר הדין דגג הסמוך לרה"R, והיינו משום דתרווייהו חד דינא נינהו, ולפ"ז ניחא מהך דתל המתלקט עשרה מתוך ארבע, דהתם הרי ע"ג התל שהוא רה"י רחוק הרבה מהרה"ר ואין הרה"ר סמוך לו בתוך ארבעה טפחים, וע"כ אין הרה"ר אוסר עליו.

פרק טז הלכה טז

(פט"ז מהל' שבת הט"ז) כל מחיצה שיש בה פרוץ מרובה על העומד אינה מחיצה אבל אם הי' פרוץ כעומד ה"ז מותרת ובלבד שלא יהי' באותן הפרצות פרצה שהיא יתר על עשר אמות אבל עשר אמות ה"ז כפתח אם הי' לפרצה זו צורת פתח אעפ"י שיש בה יותר מעשה אינה מפסדת את המחיצה והוא שלא יהא הפרוץ מרובה על העומד עכ"ל, וכן פסק בפ"ד מהל' סוכה הי"ב וז"ל ״סוכה שיש לה פתחים רבים ויש בכתלי' חלונות הרבה ה"ז כשרה ואעפ"י שפרוץ מרובה על העומד ובלבד שלא יהא שם פתח יתר על עשר אבל אם הי' שם פתח יותר על עשר אעפ"י שיש לה צורת פתח צריך שלא יהא הפרוץ מרובה על העומד״ עכ"ל,

[קושיה ראשונה על דברי הרמב"ם]

ועיין במ"מ שהקשה דהרי בעירובין דף י"א מבואר דהא דצוה"פ אם מועיל בפרוץ מרובה על העומד תלוי בדינא דצוה"פ אם מועיל ליתר מעשר, ואם מועיל ליתר מעשר מועיל גם לפרוץ מרובה על העומד, וא"כ הרמב"ם דפסק הכא דצוה"פ מועיל ליותר מעשר א"כ איך פסק דלא מהניא בפרוץ מרובה על העומד,

[קושיה שנייה על דברי הרמב"ם]

ובאמת שעצם דברי הרמב"ם קשה במה שפסק גם גבי סוכה דאין מועיל צוה"פ לפרוץ מרובה על העומד וקשה דהרי גבי סוכה פסק הרמב"ם דגם פרוץ מרובה על העומד כשר, וא"כ הלא העיקר תלוי רק אם צוה"פ מועיל ליתר מעשר, וכיון דמועיל ליתר מעשר א"כ דין פתח עלי' הלא לא איכפת לנו כלל במה שפרוץ מרובה על העומד, וקשה הא דפסק הרמב"ם גם גבי סוכה דאינו מועיל צוה"פ בפרוץ מרובה על העומד. והנה קשה לרב דאמר דאין צוה"פ מועיל ליתר מעשר, וכן אינו מועיל לפרוץ מרובה על העומד כמבואר בסוגיא שם, א"כ ההילכתא דצוה"פ למה נאמרה, כיון דעד עשר גם פתחא בעלמה בלא צוה"פ ג"כ אין בה דין פרצה ואינה אוסרת הטלטול, וביתר מעשר או בפרוץ מרובה הא גם צוה"פ לא מהניא, והרי גם צוה"פ יסוד דינה הוא מדין פתח, וכמו שפסק הרמב"ם בפט"ז מהל' שבת דצוה"פ שעשאה מן הצד לא עשה כלום משום דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי, והרי זה דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי אינו מבטל את עצם צורת הפתח, ורק דבמקום דדינו תלוי בדין פתח הוא דהוי דינא דהואיל ופתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי ע"כ לא תלה בו שם פתח, ובע"כ דגם צוה"פ כל פחות מעשר דין פתח בה ולא דין פרצה א"כ צוה"פ למאי אהניא ואמאי אתיא ההילכתא דצוה"פ וצ"ע,

[תירוץ על הקושיה]

והפשוט בזה הוא, דשני ענינים נפרדים הן בעיקרן, דפתחים בעלמא אע"ג דדין פתח עלה ופקע מינה שם פרצה וכמבואר בעירובין דף ו' עיי"ש, וכ"ה מבואר להדיא במשנתנו דף ט"ו מפני שהיא כפתח, אבל מ"מ אינה בכלל סתימה או מחיצה העשוי' להתיר, ועיקר דין מחיצה והרה"י נעשה רק ע"י יתר המחיצה העומדת, ושם פתח מועיל רק להפקיע מניה שם פרצה האוסרת, וכדתנן בדף ט"ז שם ובלבד שיהא גדר גבוה עשרה טפחים ולא יהו פרצות יתרות על הבנין כל פרצה שהוא כי' אמות מותרת מפני שהיא כפתח יתר מכאן אסור, והיינו משום דתרי מילי נינהו, דין עומד מרובה על הפרוץ המועיל להחשב מחיצה ולאשוויי רה"י, וחלות שם פתח המועיל להפקיע מינה שם פרצה האוסרת, משא"כ צוה"פ אף אם יסוד דינה הוא מדין פתח, מ"מ כולה דין מחיצה בה, וזהו עיקר ההלכה של צוה"פ דבקנה מכאן וקנה מכאן וקנה ע"ג העומד והפתח שבתוכו יחדיו חשוב מחיצה. ולא זו בלבד מה שחלוקין הן בדין מחיצה דזו שם פתח בה וזו שם מחיצה בה, אלא דגם בעיקר השם פתח שבהן ג"כ חלוקין הן צוה"פ ופרצה פחות מעשר, דבפרצה פחותה מעשר כל עיקר חלות שם פתח שבה יסוד דינו הוא מכח דין מחיצה שבצדדין, דבזה שיש מחיצה בכל צד וחייל כאן דין מחיצות בזה הוא דנעשה דין הפרצה שהיא חשובה פתח, וחלות שם מחיצה שיש כאן הוא דמשוי לה להחשב פתח, משא"כ צוה"פ אינה תלוי' כלל במחיצות שבצדדין, כי אם דנאמרה בה ההלכה דהצוה"פ עצמה כמו שהיא בצורתה שם פתח בה. והכי מתבאר מיסודההלכה שנאמרה במחיצות שיהא עומד מרובה על הפרוץ או עומד כפרוץ כמבואר בעירובין דף ט"ו דהכי אגמרי' רחמנא למשה לא תפרוץ רובה או גדור רובה, דקשה ע"ז דהרי בפסי ביראות מכשרינן גם בפרוץ מרובה על העומד, ואמרינן בעירובין דף כ' דהזורק לבין הפסין חייב, הרי להדיא דגם בפרוץ מרובה על העומד הוי מחיצה מדאורייתא, וכבר הקשו זאת התוס' ר"פ עושין פסין, ותירצו דשאני פסי ביראות דהואיל ויש אמה מכאן ואמה מכאן חשוב פתח, וביאור הדבר הוא כמש"כ, ומשום דאע"ג דהוי דין במחיצה שלא יהא הפרוץ מרובה על העומד מ"מ כ"ז הוא אם שם פרצה בה, אבל מכיון דקי"ל דכל פרצה חשובה כפתח א"כ לא איכפת לן כלל בהפרוץ, וע"כ זהו דחלוק בין היכא דאיכא שיעור מחיצה מן הצדדין אם לא, דבליכא שיעור מחיצה מן הצדדין דאז לא הוי פתח כלל וכש"נ, ע"כ ע"ז הוא דנאמר הדין דענין עומד מרובה על הפרוץ או פרוץ כעומד, וזהו ההלכה דלא תפרוץ רובה או גדור רובה, משא"כ בפסי ביראות דיש בכל צד שיעור מחיצה ויש על הפרצה שם פתח, ע"כ לא איכפת לנו כלל במה שהפרוץ מרובה כיון דשם פתח בי', וזהו להדיא כמש"כ דחלות שם פתח שבפרצה הוא רק מכח חלות דין מחיצה דאיתא במחיצות שבצדדין. האומנם דגם בלאו הך טעמא דלא מיחשב פתח רק באיכא חלות דין מחיצה ג"כ מתישב היטב החילוק של התוס', וכמש"כ למעלה דדין פתח לא מהניא רק להפקיע דין פרצה האוסרת, אבל לא לאשוויי מחיצה, ומשום דרק דין פתח הוא דאית בי' ולא דין סתימה ומחיצה, וא"כ הרי ממילא דלא מהניא הך דינא דפתח רק באיכא שיעור מחיצה מן הצדדין דנמצא דיש כאן דין מחיצה מהעומד שבצדדין ובאנו לדון רק מחמת דין פרצה האוסרת וע"ז הוא דמועיל דין פתח שלא יאסור מדין פרצה, משא"כ בליכא שיעור מחיצה מן הצדדין אז לא מהניא כלל מה דהפרוץ נחשב כפתח כיון דסוף סוף אין כאן מחיצות, ולהשלים דין מחיצות לא שייך הך דינא דפתח כיון דאין בו דין סתימה ומחיצה וכמש"כ, וניחא היטב תירוץ התוס'. אבל נראה דכולהו איכללו בזה, וכל זמן דליכא מחיצות כשיעור ליכא לא מחיצות ולא שם פתח, ובדאיכא מחיצות מן הצדדין שפיר נעשית רה"י ע"י המחיצות שבצדדין, ולית כאן דין פרוץ מרובה על העומד כיון דבמקום מחיצות הפרוץ נחשב כפתח, ולענין לאשוויי מחיצות בעינן דוקא עומד מרובה על הפרוץ, ושם פתח אינו מועיל לזה כלל דאין פתח עושה מחיצות, וגם דבלא מחיצות ליב כאן שם פתח כלל, ובאמת שהוא כן סוגיא ערוכה בסוכה דף ד' דאיתא שם שהי' ר' יעקב אומר דיומדי סוכה טפח וחכ"א שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח, והרי בסוכה דף ז' תניא ויתרה שבת על סוכה שהשבת אינה ניתרת אלא בעומד מרובה על הפרוץ משא"כ בסוכה, דפרוץ מרובה על עומד ג"כ כשר בה, ומ"מ הא תניא דבעינן דוקא שיעור מחיצה בדיומדי סוכה, אלא ודאי דהפרצות והפתחים לא מצטרפי כלל לדיני מחיצות ואינן מועילין להכשר סוכה, והיינו כמש"כ דהדין פתח שבפרצות לא מהני רק להפקיע מינה שם פרצה האוסרת אבל לא אשוויי מחיצה, משא"כ בצוה"פ דהיא עצמה דין מחיצה בה וגם דדין פתחה לא תלי במחיצת שבצדדין, וזהו ההלכה של צוה"פ דהיא עצמה כמו שהיא בצורתה העומד והפתח יחדיו הוי מחיצה. והכי מתבאר בהסוגיא דסוכה דף ז' דאיתא שם א"ר יהודה סוכה העשוי' כמבוי כשרה ואותו טפח מעמידו לכל רוח שירצה ר' סימון ואיתימא ריב"ל אמר עושה לו פס ארבעה ומשהו ומעמידו בפחות משלשה סמוך לדופן וכל פחות משלשה סמוך לדופן כלבוד דמי, ומסקינן התם דצריכה נמי צורת הפתח, והתם ליכא חילוקא בין אם יתר הפילוש הוא יותר מעשר או פחות ולעולם בעינן צוה"פ, והיינו משום דבעינן השלמת מחיצה על כל הפילוש, וע"כ לא מהני ע"ז דין פתח, כי אם צוה"פ היא עצמה נחשבת מחיצה, וא"כ צ"ע דברי הרמב"ם מה שהצריך בצוה"פ שיהא גם עומד מרובה על הפרוץ ולמה לנו זה והלא הצוה"פ עצמה הויא מחיצה גמורה מד"ת.

ונראה דדעת הרמב"ם היא, דאע"ג דצוה"פ דין מחיצה בה ומועלת להפסיק ולהתיר בכלאים, מ"מ איה משלמת שיעור מחיצה, והיכא דבעינן עצם המחיצות לא מהני צוה"פ, והרי לענין סוכה הוא זה מפורש בהסוגיא דצריכה נמי צוה"פ וקשה דא"כ למה לנו פס ד' המשלים דין מחיצה מתורת לבוד ותיפוק לן דצוה"פ בעצמה דין מחיצה בה, וכן בסוכה העשוי' כמין גאם דעושה פס טפח ומשהו ומעמידו בפחות משלשה כי היכי דתהוי מחיצה ארבעה וצריכה נמי צוה"פ ג"כ קשה דל"ל מחיצת ד' והלא צורת הפתח בעצמה נחשבת מחיצה, אלא ודאי חזינן מזה דצוה"פ אינה מועלת רק להחשב כולו מוקף מחיצה, וממילא דמועיל בסוכה העשוי' כמבוי לצרף את הדופן השלישי להשנים, וכן בסוכה העשוי' כמין גאם מועיל שתהא הסוכה מוקפת כולה שלש מחיצות, אבל לענין עצם שיעור מחיצה האמור בסוכה שתים כהלכתן ושלישית טפח, דההילכתא בזה הוא דבעינן מחיצות עצמן, בזה לא מהניא צוה"פ, ושני בזה דין צוה"פ מדין לבוד ודין עומד מרובה על הפרוץ, דלבוד ועומד מרובה על הפרוץ הן עצמן מחיצה ממש, משא"כ צוה"פ אע"ג דדין מחיצה בה מ"מ אינה מצטרפת להשלים שיעור המחיצות, וע"כ ס"ל להרמב"ם דהוא הדין גם ברה"י דשבת בעינן דוקא עצם המחיצות לאשוויי רה"י, וממילא דאין צורת הפתח מועיל לזה, ולהכי הוא שהתנה בין בשבת ובין בסוכה דבעינן דוקא עומד מרובה על הפרוץ שזהו עצם דין של מחיצה המועיל בין בשבת ובין בסוכה. ועיין בעירובין דף י"א מעשה באחד שנעץ ארבע קונדיסין בארבע פינות השדה ומתח זמורה על גביהן ובא מעשה לפני חכמים והתירו לו לענין כלאים, ולפ"ד הרמב"ם צ"ל דחלוק דין כלאים מדין שבת וסוכה, דבכלאים לא בעינן רק הפסק מחיצה ולא המחיצה עצמה, וע"כ שפיר מועיל גם צוה"פ כיון דדין מחיצה בה, משא"כ לענין שבת וסוכה בעינן עצם המחיצות עצמן ובזה לא מהניא צוה"פ, וכמו שהבאנו מהך דצריכה נמי צוה"פ דהצוה"פ יש בה דין מחיצה ומ"מ אינה עולה לו להשתים וטפח דשלישית וא"כ ה"נ הכא דכוותה.

והנה שם בסוגיא דף י"א ואר"ל כדרך שהתירו לו לענין כלאים כך התירו לו לענין שבת ור' יוחנן אמר לענין כלאים התירו לו לענין שבת לא התירו לו וכו' ובמאי אילימא בעשר בהא לימא ר"י בשבת לא אלא לאו ביתר מעשר, ולפמש"נ בדעת הרמב"ם דצוה"פ בלא מחיצות לא מהניא לאשוויי רה"י וגם מד"ת לא הוי רה"י א"כ הא קשה מאי פריך הסוגיא בהא לימא ר"י בשבת לא והא פשיטא דלא כיון דלא הוי רה"י, אלא די"ל דהסוגיא קיימא ברוח רביעית דגם לחי מהניא שם א"כ כש"כ צוה"פ, אכן קשה מהא דאיתא בעירובין דף ו' כיצד מערבין מבואות המפולשין לרה"ר עושה צוה"פ מכאן ולחי וקורה מכאן, וקשה דאיך מהניא צוה"פ והא אכתי מחוסר מחיצה הדרושה לרה"י לדעת הרמב"ם שהבאנו דצוה"פ אינה עולה למחיצות דרה"י, והניחא לשיטת רש"י לקמן דף י"ב דבשתי מחיצות ולחי נעשה רה"י א"כ הא נמצא דעצם המחיצות הדרושות לרה"י אינן אלא שתים ומחיצה שלישית מד"ת בלחי בעלמא סגי א"כ כש"כ צוה"פ דדינה כסתום כולו, ושפיר מועיל צוה"פ מכאן ולחי או קורה מכאן, אכן לדעת הרמב"ם בעצמו שפסק בפי"ז מהל' שבת דלחי חשוב כמחיצה רק ברוח רביעית ובעינן שלש מחיצות גמורות לדין רה"י, א"כ הא קשה דאיך מהניא צוה"פ במבוי המפולש כיון דנתבאר דלדין עצם המחיצה של רה"י לא מהניא צוה"פ. אכן נראה דכיון דצוה"פ הרי דין מחיצה בה וכדחזינן דמועילה לענין כלאים ובכמה דברים לענין סוכה, וא"כ המוקף בה חשוב כסתום ומוקף, ורק דאינה עולה למחיצות עצמן, א"כ הרי דינה חלוק, דנהי דאינו נעשה רה"י ע"י צוה"פ ומשום דחסר הדין מחיצות עצמן דבעינן לענין אשוויי רה"י, אבל מ"מ דין רה"ר פקע מיני', ומותר לטלטל בתוכו, דלדעת הרמב"ם אין היתר טלטול תלוי בדין רה"י, ומבוי שניתר ע"י קורה יוכיח, שהזורק לתוכו פטור לדעת הרמב"ם דמד"ת אינו רה"י, ומ"מ מותר לטלטל בתוכו, וה"נ בצוה"פ דכוותי' אע"ג דאינו מועיל לאשוויי רה"י מ"מ מועיל לענין היתר הטלטול. ובזה יבואר היטב הסוגיא דעירובין דף ו' דמבואות המפולשין לרה"ר עושה להן צוה"פ מכאן ולחי או קורה מכאן, ורה"ר עצמה לא מיערבא רק בדלתות, ופסק כן הרמב"ם בפי"ז מהל' שבת, ואע"ג דנראה דלדעת הרמב"ם גם מבואות המפולשין לרה"ר מצטרפי בהדי רה"ר להיות רה"ר מד"ת, וכמש"כ בפי"ד שם בקרן זוית הסמוכה לרה"ר דאינה רה"ר הואיל ומוקפת שלש מחיצות, דמשמע מינה דבמפולש מיהא מצטרפא לרה"ר להיות רה"ר, וא"כ מ"ש מבואות המפולשין לרה"ר מרה"ר עצמה דלא מיערבא רק בדלתות, אכן לפי המבואר הרי ניחא, דמבואות המפולשין לרה"ר כיון דכל דין רה"ר שבהן הוא בהדי צירופן לרה"יר, א"כ מועיל צוה"פ להפסיק שלא יצטרפו לרה"ר, משא"כ ברה"ר עצמה, דכל דין ביטול רה"ר שלה הוא רק ע"י דין מחיצות של רה"י, ע"כ לא מהניא ע"ז צוה"פ, כיון שאינה מועלת להשלים דין מחיצות עצמן. ודברי הרמב"ם מוכיחין כמש"כ ואדרבה בזה עוד יתישבו דבריו, דהנה בפי"ז שם כתב וז"ל ״היאך מתירין מבוי הסתום עושה לו ברוח רביעית לחי אחד או עושה עליו קורה ודיו וכו' שדין תורה בשלש מחיצות בלבד מותר לטלטל ומדברי סופרים היא הרוח הרביעית ולפיכך די לה בלחי או קורה״ עכ"ל, אשר לכאורה צ"ע, דהרי הך טעמא דבג' מחיצות מותר לטלטל מד"ת לא צריכינן רק לענין קורה דלא הויא מחיצה, ואין כאן רק ג' מחיצות בלבד, וע"כ צריכינן לטעמא דבג' מחיצות מותר לטלטל מד"ת, אבל בלחי תיפוק לן דלחי הוי מחיצה גמורה, ויש כאן ד' מחיצות, והוי רה"י גמור מדאורייתא, וכמו שפסק בפי"ז שם דמבוי שהכשירו בלחי הזורק לתוכו חייב, משום דלחי הוי מחיצה גמורה ונעשה בן ד' מחיצות, ולמה כלל הרמב"ם גם לחי בהך טעמא דבג' מחיצות מותר לטלטל מד"ת, אכן לפי דברינו הרי ניחא, דהרי גם מבוי מפולש שהכשירו בצוה"פ ניתר בלחי, ושם הא לא הוי רה"י כלל, וכמש"כ דצוה"פ אינה משלמת לדין מחיצה של רה"י, וכל היתרו בלחי הוא רק משום דפקע מיני' דין רה"ר ע"י הצוה"פ, ונכלל בדין מבוי שניתר בלחי וקורה לדעת הרמב"ם אף אם אין דין רה"ר בי', וזהו שכתב טעמא דמד"ת מותר לטלטל אף אם אינו רה"י. ועכ"פ חזינן מזה מבואר דלדעת הרמב"ם צוה"פ אינה עולה במקום מחיצה לאשוויי רה"י מד"ת, אשר ע"כ הלא מבואר היטב טעמו של הרמב"ם שהצריך דוקא עומד מרובה על הפרוץ גם בצוה"פ כיון דהצוה"פ אינה עושה רה"י וכש"נ.

והן דברי הרמב"ם אכתי צ"ע, דאמנם כן דדעת הרמב"ם דצוה"פ אינו עולה במקום מחיצה לאשוויי רה"י, אבל הרמב"ם הא איירי בכל גווני גם באיכא מחיצות בצדדין דהוי רה"י גמור מד"ת והזורק לתוכו חייב כדין פסי ביראות ואין שם חסרון מחיצות ולמה לא מהני צוה"פ, והרי המורם מדברי הרמב"ם הוא דלענין יתר מעשר מהניא צוה"פ, וכן לענין פרוץ מרובה על העומד ג"כ מהניא צוה"פ, ורק בשניהם יחד יתר מעשר ופרוץ מרובה בזה הוא דלא מהניא צוה"פ, וזה קשה איזה טעם יש בדבר, כיון דבעיקר הדין הלא צוה"פ מהניא בין לענין דין פרוץ מרובה ובין לעינן דין יתר מעשר, ומאי איכפת לן אם שניהם ביחד יתר מעשר ופרוץ מרובה, וגם דבסוכה הרי לא איכפת לן כלל מה דפרוץ מרובה מאמאי לא מהניא שם ביתר מעשר בפרוץ מרובה וצ"ע. אכן נראה, דלפי המבואר הרי תרי גווני פתחא נינהו, ולא ראי זה כראי זה, דעד עשר דין פתח שלו תלוי בחלות דין מחיצות שבצדדין, וא"כ המחיצות הוא דמשוו לי' פתחא, וצוה"פ דין מחיצה שלה הוא מעצמה, ולפי"ז גם בצוה"פ עצמה דינה חלוק, דעד עשר יש בה גם תועלת מחיצות העומד שמשוו לה לפתח, ומעשר ואילך אין המחיצות שבצדדין מצטרפות לה כלל, וכל דין פתח שלה הוא רק מדין צוה"פ, אשר ע"כ זהו טעמו של הרמב"ם שבשניהם יחד יותר מעשר ופרוץ מרובה לא מהניא צוה"פ, דנהי דצוה"פ יש בה דין מחיצה ומיחשב הכל כסתום ומבטל כל דין פרצה בין בפרוץ מרובה על העומד בין בפרצה יותר מעשר, אבל הלא אינה משלמת דין מחיצה הדרוש לענין רה"י, וממילא דאע"ג דלית כאן פרצה אבל מ"מ גם מחיצה אין כאן, וחסר בו דין רה"י והיתר טלטול, ולהכי הוא שהצריך הרמב"ם אחת משתי אלה, או שיהא העומד מרובה על הפרוץ דחייל על כולי' דין מחיצה ממש, או שתהא הפרצה פחותה מעשר דאז מועיל צירוף המחיצות שבצדדין, ואית בהו דין מחיצות המועילין לדין רה"י, אבל ביותר מעשר וגם פרוץ מרובה דאין המחיצות מועילות למקום הפרוץ, וכל דין מחיצה שלא הוא מכח ההילכתא דצוה"פ, בזה ס"ל להרמב"ם דאין צוה"פ מועלת להשלים דין מחיצה, וממילא דאע"ג דפרצה אין כאן מ"מ מחיצה המתרת ג"כ אין כאן ואין כאן דבר המתיר וכש"נ, ולפ"ז הרי ניחא הא דהצריך הרמב"ם גם בסוכה עומד מרובה, דאע"ג דפרוץ מרובה על העומד כשר בסוכה, אבל מ"מ פרצה יותר מעשר אוסרת גם בסוכה, ומשום דלא שאני סוכה משבת רק בדין פרצה האוסרת אבל לא בעיקר דין מחיצה המתרת, א"כ ממילא דפרוץ מרובה על העומד יחד עם פרצה יותר מעשר דחשוב כחסררון מחיצה המתרת סוכה שוה לשבת. ולפ"ז הרי לא קשה מהסוגיא דעירובין דמבואר שם דהך דינא דצוה"פ במקום פרוץ מרובה על העומד תלוי בדין צוה"פ יתר מעשר, דלפי המבואר הרי כל טעמו וסברתו של הרמב"ם הוא רק בפרוץ מרובה על העומד ויותר מעשר ביחד, דאז ליכא מחיצה כלל, אבל בחד מינייהו הרי גם לדעת הרמב"ם צוה"פ מועיל בין לפרוץ מרובה ובין ליותר מעשר וכש"נ.

פרק יז הלכות יב-יג

(פי"ז מהל' שבת הי"ב) בכל עושין לחיים אפילו בדבר שיש בו רוח חיים ואפילו באיסורי הנאה עבודה זרה עצמה או אשרה שעשה אותה לחי כשר, שהלחי עוביו כל שהוא, גובה הלחי אין פחות מעשרה טפחים רחבו ועביו כל שהוא. בכל עושין קורה אבל לא באשרה לפי שיש לרוחב הקורה שיעור וכל השיעורין אסורין מן האשרה וכן רוחב הקורה אין פחות מטפח ועביה כל שהוא עכ"ל

ובהשגות על הך דלחי כתב ז"ל ״אם עביו כל שהוא גבהו מיהת צריך שיעור שיהא גבהו י' וכו'״ עכ"ל.

וביאור הדברים שבכל מה דצריך שיעור- פסול בשל אשרה משום דכתותי מיכתת שיעוריה וע"כ פסק הרמב"ם דלחי דלית ליה שיעורא, גם בשל אשרה כשר. משא"כ בקורה דאית ליה שיעורא, איך שתהיה, ע"כ פסולה בשל אשרה משום דכתותי מיכתת שיוערה, ועל זה הוא שהשיג הראב"ד דנהי דליכא בלחי שיעורא לרחבו אבל מ"מ הרי בעינן שיהא גבוה י' וא"כ הא איכא שיעור לגבהו וכיוון דכתותי מכתת שיעוריה א"כ הא צריך להיות פסול וצ"ע.

והנה בין בדברי הרמב"ם ובין בדברי הראב"ד הרי מבואר דהך הילכתא דכתותי מכתת שיעוריה לא נכלל בזה דעצם הדבר חשוב כמי שאינו, דא"כ הרי לא היה מועיל הא דלחי שיעורו במשהו, כיוון דגם המשהו כתותי מיכתת, אם כן הרי גם משהו אין כאן, אלא ודאי דיסוד הדין הוא דהשיעור מיכתת ובטל מיניה שיעוריה, אבל עצם הדבר איתיה בעיניה ולא בטל, ולפי זה בלחי דמיכתת שיעוריה, מ"מ אם באנו לדין על המקום נמצא דכל הגובה עשרה שבו יש לו במקומו מחיצת לחי, כיוון דאיתיה בעיניה, ורק דהלחי בעצמו אין בו שיעורא דעשרה טפחים, דעל זה הא מועיל הא דכתותי מיכתת דלית ביה שיעורא, אשר ע"כ נראה דדעת הרמב"ם היא בכל מחיצות רה"י דבעינן שיהא גובהן עשרה עיקר השיעור אינו בעצם המחיצות, כי אם בהמקום, דבעינן שגובה עשרה שבו יהא מוקף מחיצות, ואם מצאנו גובה עשרה שמוקף מחיצות בכל העשרה שבו, לא אכפת לנו כלל בעצם המחיצות אם הן מחזיקות עשרה אם לא, וע"כ גם הכא בלחי של אשרה נהי שכתותי מיכתת שיעוריה, אבל הרי זה לא מהניא רק דעצם הלחי לית ביה שיעורא, אבל בהמקום הרי עכ"פ כל הגובה עשרה חשוב מוקף מקצת מחיצה רביעית דמועיל זאת בדיני מחיצה, וע"כ לפי מה שפסק הרמב"ם דלחי משום מחיצה, ע"כ שפיר הוי לחי גמור, וזהו שמחלק הרמב"ם בין לחי לקורה, דבקורה דהשיעור טפח הוא בעצם הקורה וע"כ שפיר שייך בזה הך דינא דכתותי מיכתת שיעוריה, משא"כ בלחי דעצם הלחי אין לו שיעור כלל, והשיעור הוא רק בהמקום, ע"כ לא שייך בזה הא דכתותי מיכתת שיעוריה וכשר גם בשל אשרה וכמו שנתבאר.