חידושי ר' חיים/הלכות עירובין

פרק ו הלכה טז

[הקדמה]

(פ"ו מהל' עירובין הט"ז) אמר ככר זה היום חול ולמחר קדש ועירב בה ה"ז עירוב שבין השמשות עדיין לא נתקדשה ודאי וראוי' היתה מבעוד יום, אבל אם אמר היום קדש ולמחר חול אין מערבין בה שאינה ראוי' עד שתחשך עכ"ל, והוא בעירובין דף ל"ו "בעא מיני' רבא מר"נ ככר זו היום חול ולמחר קדש ואמר עירבו לי בזה מהו א"ל עירובו עירוב, היום קדש ולמחר חול ואמר עירבו לי בזה מהו א"ל אין עירובו עירוב מ"ש וכו' היום חול ולמחר קדש מספיקא לא נחתא לי' קדושה היום קדש ולמחר חול מספיקא לא פקעה לי' קדושתי' מיני'", וזהו דברי הרמב"ם,

[קושיה א']

אלא דצ"ע הא דכתב הרמב"ם שבין השמשות עדיין לא נתקדשה ודאי וראוי' היתה מבעוד יום, דמשמע מזה דטעמא דמספיקא לא נחתא לי' קדושה הוא כי היכי דתהוי סעודה הראוי' מבעוד יום, והלא בהיום חול ולמחר קדש הא עיקר החסרון הוא משום שהיא הקדש בתחילת היום ואנן קי"ל דתחלת היום קונה וע"ז הוא דצריכינן לטעמא דמספיקא לא נחתא לה קדושה, וצ"ע הא דשינה הרמב"ם וכתב לטעמא דמספיקא לא נחתא לה קדושה לענין הדין דסעודה הראוי' מבעוד יום, וצ"ע.

[קושיה ב']

והנה בעיקר הך טעמא דמספיקא לא נחתא לי' קדושה, צ"ע מהא דאיתא בסוגיא שם "לגין טבול יום שמלאהו מן החבית של מעשר טבל ואמר ה"ז תרומת מעשר לכשתחשך דבריו קיימין ואם מר עירבו לי בזה לא אמר כלום אמר רבא זאת אומרת סוף היום רונה עירוב דאי ס"ד תחילת היום קונה עירוב וכו' אמאי לא אמר כלום, אר"פ אפילו תימא תחילת היום קונה עירוב בעינן סעודה הראוי' מבעוד יום וליכא," הרי דמבואר בזה דהא דבה"ש קונה עירוב אין זה מדין ודאי, ורק דהוא משום דלענין עירוב סמכינן אספיקא, וכדחזינן דתלוי באם תחלת היום קונה עירוב או סוף היום קונה עירוב, הרי דרק אותה הרגע שהיא תחלת היום או סוף היום היא שקונה, וכל הביה"ש הוא רק משום ספיקא, ומשום דלענין עירוב סמכינן אספיקא, וא"כ קשה בהך דהיום חול ולמחר קדש דעירובו עירוב משום דמספיקא נחתא לי' קדושה, והא לפ"מ דקי"ל דתחלת היום קונה עירוב הא נמצא דאין כאן ספיקא כלל בהעירוב, ורק דממ"נ אין עירובו עירוב, כיון דאמר דלמחר קדש א"כ הא ודאי דבתחלת היום אימתי שיהי' כבר יהא קדוש, וקשה דאיך עירובו עירוב.

[תירוץ]

והפשוט בזה, דהא דקאמר הגמ' דמספיקא לא נחתא לי' קדושה אין הפירוש משום דמספיקא מוקמינן לי' אחזקת חולין, כי אם דהוא דין בפ"ע בהקדש בתורת ודאי דמספיקא לא נחתא לי' קדושה, דכל שתלה הקדשו בזמן לילה לא הקדישו אלא בזמן לילה הודאי, והרי הוא ביה"ש ודאי חולין משום הך טעמא, וע"כ עירובו עירוב כיון דבשעת קניתו הרי הוא חולין ודאי, והא שכתב הרמב"ם שבה"ש עדיין לא נתקדשה ודאי, ג"כ פירושו דהא דלא נתקדשה הוא בתורת ודאי, והוא זה המבואר בסוגיא דמספיקא לא נחתא לה קדושה.

[איבעיא לגבי שיטת הרמב"ם]

והנה בשבת דף ל"ד "ואיזהו ביה"ש משתשקע החמה כ"ז שפני מזרח מאדימין וכו' ד"ר יהודה ר' נחמי' אומר כדי שילך אדם משתשקע החמה חצי מיל ר' יוסי אומר בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא וא"א לעמוד עליו וכו'," והנה הא ודאי דהדין ביה"ש של כהרף עין זה נכנס וזה יוצא הוא אליבא דכו"ע, אלא דלר"י ור"נ דס"ל ספק השני של ביה"ש אם הוא יום או הוא לילה ובכל הזמן הוא ספק, לא ידעינן אימתי הוא שעת הכהרף עין שזה נכנס וזה יוצא, ולר' יוסי הוי הך ביה"ש בתר דשלים ביה"ש דר' יהודה וכמבואר בסוגיא דשבת שם, ולפ"ז צ"ע בהא דמספיקא לא נחתא לי' קדושה, אם הוא זה רק על אותו ההרף עין שזה נכנס וזה יוצא עלי' הוא דאמרינן דלא נחתא לי' קדושה, אבל הך ספיקא של כל ביה"ש דר' יהודה ור"נ נידון בכל ספיקא דעלמא דהוי הקדש ספק, או דעל כל הביה"ש כולו הוא דנאמר דמספיקא לא נחתא לי' קדושה.

[תשובה לאיבעיא]

ונראה זה מבואר מהא דלא הוזכר ברמב"ם בה' ערכין הך דינא שספק ביה"ש לא נחתא לי' קדושה והוא חולין ודאי, ש"מ מזה דספיקא דכל בה"ש כולו נידון כשארי ספקי דעלמא דהוא ספק הקדש, והא דמספיקא לא נחתא לי' קדושה לא נאמר רק על הבה"ש של כהרף עין שזה נכנס וזה יוצא, ולפ"ז נמצא דבעיקר ההקדש הוי כל הביה"ש הקדש ספק, ולא איכפת לנו שוב מה דלא נחתא לי' קדושה בהרף עין דזה נכנס וזה יוצא, כיון דעכ"פ הוא הקדש ספק משום הספק השני של ביה"ש שמא הוא ודאי יום או ודאי לילה, וליכא מזה נ"מ לדינא רק לענין עירוב דקנית עירובו תלוי בהך כהרף עין, ולהכי הוא דכתבו הרמב"ם הכא והשמיטו בה' ערכין.

[תירוץ סופי]

ולפ"ז הא ניחא הא דכתב הרמב"ם שביה"ש עדיין לא נתקדשה ודאי והרי היא סעודה הראוי' מבעוד יום, וכבר הקשינו דטעמא דביה"ש לא נתקדשה ודאי הרי צריכינן לענין שתהא חולין ודאי בתחלת היום וכדקי"ל דתחלת היום קונה, אכן לפי המבואר נימא דתרתי נקט הרמב"ם, דהך דביה"ש לא נתקדשה ודאי הוא באמת טעמא על עיקר הדין קנית עירוב שהוא בתחלת היום והוא זה בשל הקדש וע"ז נקט טעמא דביה"ש לא נתקדשה ודאי וא"כ הוא חולין ודאי ושפיר מערבין בו, והא דסיים אח"כ והרי היא סעודה הראוי' מבעוד יום, דינא קתני, דלהרמב"ם קשיתי' נהי דאותו הזמן של ההרף עין הרי הוא ודאי חולין ויכולין לקנות בו, אבל מ"מ כיון דהככר הוא בספק הקדש כל הזמן של ביה"ש משום הספק השני של ביה"ש אם הוא ודאי יום או ודאי לילה, א"כ אכתי חסר בי' דין סעודה הראוי' מבעוד יום כיון דאסור משום ספיקא, וכמבואר בסוגיא שם דגם אם אסור משום ספיקא, ג"כ לא חשיבא סעודה הראוי' מבעוד יום, וזהו שסיים הרמב"ם והרי היא סעודה הראוי' מבעוד יום, ר"ל דבכה"ג חשיבא גם סעודה הראוי' מבעוד יום, כיון דהא איכא ממ"נ דהזמן של סוף היום אימתי שהוא הוא אז חולין ודאי ומותר באכילה א"כ ממילא דחשיבא גם סעודה הראוי' מבעוד יום בכה"ג.