חידושי ר' חיים/הלכות עבדים

פרק ז הלכה ה

הכותב לשפחתו מעוברת הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימין, הרי את שפחה וולדך בן חורין לא אמר ולא כלום שזה כמי שמשחרר חציה עכ"ל.

  ובהשגות ז"ל: ״א"א קשיא רישא אסיפא סיפא קאמר דעובר ירך אמו הוא א"כ רישא אמאי דבריו קיימין, אלא רישא דבריו קיימין דעובר לאו ירך אמו הוא, וסיפא לא אמר כלום או משום דאינו בא לעולם או משום דאין העבד מקבל גט לחברו מיד רבו שלו״ עכ"ל, והנה ביאור ההשגה יש לפרשו בשני פירושים, או דהשגתו היא כיון דעובר ירך אמו א"כ גם ברישא דהרי את בת חורין וולדך עבד ג"כ יחשב משחרר חצי ולא יחול שיחרורו כלל, או דההשגה היא דכיון דעובר ירך אמו א"כ בהרי את בת חורין וולדך עבד צריך להיות גם הולד משוחרר ממילא, וכדאיתא בתמורה דף כ"ה ע"א דאם עובר ירך אמו שיירו אינו משוייר, וזהו שהשיג על הרמב"ם שפסק דדבריו קיימין והולד עבד והא מאחר שסובר דעובר ירך אמו הרי צריך להיות גם הולד משוחרר, ועיין בלחם משנה שם.

  והנה הא דחשוב משחרר חצי הרי לא הוזכר בגמ' רק לגבי העובר ולא לגבי האם, וא"כ הרי י"ל דחלוק בזה דין האם מדין העובר, דעובר במעי אמו כיון דאכתי לא נגמר חיותיה וחיותיה תלוי בתר אמו ולא הוי איש בפני עצמו, משום הכי הוא דהוי משחרר חצי, או משום דחשוב חצי איש, או משום דלא הוי כריתות, וגם דגם בדין חלות דין עבדות שבו הוא ג"כ אגב אמו ולהכי הוא דחשוב חצי עבד, משא"כ האם, אע"ג דעובר ירך אמו הוא, אבל מ"מ האם אינה צריכה להעובר כלל, ויש עליה דין עבדות גם בלא העובר, על כן הוי בכלל משחרר כולה, גם אם נימא דעובר ירך אמו הוא. ונראה דגם יסוד הך דינא דעובר ירך אמו שבכל מקום, אינו רק לענין העובר, דאינו חשוב בלא אמו, ורק ירך אמו הוא דהוי, משא"כ לענין האם, לא שייך כלל לגבי דידה זה דעובר ירך אמו הוא, וא"כ ודאי דשיחרור האם חשיב משחרר כולה. ונראה דכן הוא מבואר להדיא בסוגיא דתמורה דף כ"ה דאפלגי שם ר' יוסי הגלילי ורבנן בהרי את בת חורין וולדך עבד דס"ל לריה"ג דגם הולד משוחרר ממילא, ומבואר שם בגמ' תרי לישני, או משום דעובר ירך אמו, או מגזירת הכתוב דהאשה וילדיה תהיה לאדוניה דבזמן שאין אמו שפחה אין הולד עבד, וקשה דכיון דעובר ירך אמו א"כ הא הוי שיחרור האם שיחרור חצי דלא מהני, וא"כ הא נמצא דגם האם עצמה אינה משוחררת, וממילא הרי לא שייך כאן לא טעמא דעובר ירך אמו ולא טעמא דהאשה וילדיה, ואיך ס"ל לריה"ג דולדה כמוה ושניהם משוחררים, אלא ודאי דשיחרור האם לעולם חשוב שיחרור כולו, ומועיל גם בלא שיחרור העובר, אף אם עובר ירך אמו, וזהו להדיא כפסק הרמב"ם דחלוק דין האם מדין העובר. ועל כן נראה דבאמת גם דעת הראב"ד כדעת הרמב"ם דשיחרור האם לא חשיב שיחרור חצי אף אם עובר ירך אמו הוא, וכוונת השגתו היא שישוחרר גם הולד אם עובר ירך אמו, וכמבואר בהסוגיא דתמורה שהבאנו.

  וליישב דעת הרמב"ם נראה, דבאמת הרי ריה"ג קאמר טעמא משום דדרשינן האשה וילדיה תהיה לאדוניה דבזמן שאין האשה לאדוניה אין ילדיה לאדוניה, והגמ' מוסיף טעמא משום דעובר ירך אמו הוא, ובעל כרחך צ"ל דתרווייהו צריכן, ומשום דבאמת הרי שייר העובר בשיחרורה, ועל כן אף אם עובר ירך אמו הוא, מ"מ הואיל והוא עבד בפני עצמו, וכל דין עבדות שלו עתה חד מילתא הוא עם דין עבדו שיהיה בו לאחר שיולד, דהוי דין עבדות בפני עצמו, א"כ אע"ג דעובר ירך אמו מ"מ אם שייר צריך להיות משוייר, אם לא מגזירת הכתוב דהאשה וילדיה תהיה לאדוניה, דהוי חידוש דין דכשהאם בת חורין פקע דין עבדות גם מהעובר, והעובר נגרר אחר האם להשתחרר על ידה, ומשום הכי הוא דאמרינן דהתנאתו ושיורו בטל ואינו יכול לשיירו. והא דתלי לה בגמ' בטעמא דעובר ירך אמו, הוא לפי מה דאיתא ביבמות דף ע"ח ע"ב דנכרית מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה, ומפרש שם טעמא משום דאם עובר ירך אמו אין צריך מעשה גירות וטבילה כלל בהעובר, ואם עובר לאו ירך אמו, והולד צריך גירות בפני עצמו, אמרינן דנעשה הטבילה והגירות גם בהולד משום דהיינו רביתיה, וא"כ גם הכא גבי שיחרור דכוותה, אם עובר לאו ירך אמו צריך מעשה שיחרור גם בגוף העובר, ואם ירך אמו הוא אין צריך מעשה שיחרור בגופיה ורק דאהני ליה שיחרורא דאמיה, ועל כן זהו דתלי לה הגמ', דאם עובר ירך אמו, דאין צריך מעשה שיחרור בפני עצמו, ורק דאתינן עליה מכח התנאתו, מדין שיור, וע"כ מהניא הגזירת הכתוב דהאשה וילדיה דלא מהניא התנאתו ושיורו, וולדה כמוה משוחרר, משא"כ אם עובר לאו ירך אמו, וצריך מעשה שיחרור בגופיה בפני עצמו, א"כ כיון דשיירו וחסר המעשה שיחרור בגופיה, א"כ שוב לא שייך כלל למידרש הך דהאשה וילדיה תהיה לאדוניה, כיון דלאו מתורת שיורא אתינן עליה, כי אם דהוי מחוסר שיחרור מעיקרא, וודאי דדבריו קיימין והולד עבד. וכי מסקינן דכו"ע שיירו משוייר ושאני הכא דאמר קרא האשה וילדיה תהיה לאדוניה, היינו משום דר"ל לפי המסקנא דהגזירת הכתוב הויא דאפילו אם עובר לאו ירך אמו ג"כ אין צריך מעשה שיחרור בפני עצמו, ורק דמשתחרר ממילא מהך גזירת הכתוב דהאשה וילדיה. ועכ"פ הא מיהא דאפילו אם עובר ירך אמו מ"מ הא דלא מהני שיורא הוא רק מגזירת הכתוב דהאשה וילדיה, ולפי זה הרי מיושב היטב הא דפסק הרמב"ם דדבריו קיימין, אע"ג דעובר ירך אמו, כיון דלפי מסקנת הסוגיא רבנן לא דרשי הך דהאשה וילדיה, וכמבואר כן גם בקידושין דף ס"ט ע"א, וממילא דדבריו ושיורו קיימין גם אם עובר ירך אמו, וכמו שנתבאר.

  והנה בתמורה דף כ"ה שם מיתיבי האומר לשפחתו הרי את שפחה וולדך בת חורין אם היתה עוברה זכתה לו, אי אמרת בשלמא אם שיירו אינו משוייר עובר ירך אמו משום הכי זכתה לו והו"ל כמשחרר חצי עבדו וכו', אלא אי אמרת שיירו משוייר עובר לאו ירך אמו הוא אמאי זכתה לו והא תניא נראין דברים שהעבד זוכה לקבל גט שיחרור של חברו מיד רבו שאינו שלו ולא מיד רבו שלו וכו', וקשה דבלאו הכי תיפוק לן דהיאך יזכה העובר בהשטר שיחרור, והיאך ישתחרר ע"י אחרים, כיון דאין זכיה לעובר ואין שליחות לעובר, וכדקי"ל דהמזכה לעובר לא קנה. ואשר יראה מוכרח מזה, דבאמת בין למ"ד עובר ירך אמו ובין למ"ד עובר לאו ירך אמו, מ"מ עיקר שיחרורו של העובר הוא רק אגב אמו, שמשחרר בהאם את העובר, ועל כן אין זה בכלל מזכה לעובר, כיון דהאם והעובר אחת הן יחדיו בקבלת השטר שיחרור. והא דפריך הגמ' להך מ"ד דעובר לאו ירך אמו מהא דאין עבד מקבל גט לחברו מיד רבו שלו, הרי דאם לאו ירך אמו הוא חשוב מקבל גט לחברו, נראה על פי מה דאיתא בגיטין דף ע"ז ע"ב רבא יד עבד קא קשיא ליה למ"ד בשטר ע"י עצמו יד עבד כיד רבו דמיא אלא גיטו וידו באין כאחד וכו', הרי מבואר בזה דהא דהעבד מקבל גט לעצמו הוא רק מטעמא דגיטו וידו באין כאחד, אבל בלאו הכי הוה אמרינן דיד עבד כיד רבו ואינו יכול לקבל גט שיחרור אף לעצמו מיד רבו שלו, ואשר זהו ג"כ יסוד הדין מה שאינו יכול לקבל גט שיחרור של חברו מיד רבו שלו, משום דלא שייך בזה טעמא דגיטו וידו באין כאחד. ולפי זה גם בעובר המשתחרר אגב האם על ידי קבלת שטר שיחרור של האם הדין תלוי, דאם יד השפחה חשיבא גם יד של העובר, א"כ ממילא דאמרינן גם לגבי העובר הך דינא דגיטו וידו באין כאחד, כיון דאית בה דין יד גם לגבי העובר בעצמו, אבל אם אמרינן דיד השפחה לא חשיבא יד כלל לגבי העובר, ורק דבקבלת השפחה הוא דמשתחרר העובר, א"כ ממילא דלא שייך בזה טעמא דגיטו וידו באין כאחד, כיון דהשפחה גופה הרי לא נשתחררה, ולא מהני גם זה דשיחרורו אגב אמו שיהא חשוב בכלל מקבל גט לעצמו דמהני, כיון דגם בעבד גופיה המשתחרר בקבלת עצמו ג"כ לא היתה מועלת קבלתו אם לא משום טעמא דגיטו וידו באין כאחד, מה דליתא זאת גבי עובר. ועל כן זהו דתלי לה הגמ' לענין הך דינא דאין העבד מקבל גט לחברו מיד רבו שלו בדין עובר ירך אמו, ולא מהניא לזה הא דמשתחרר אגב אמו, דכיון דבעינן שתהא יד השפחה ידו של עובר, וזה תלוי רק בדין עובר ירך אמו הוא, דאם הוא ירך אמו אז הויא יד האם יד גם לגבי העובר, ואי לאו הכי לא, אבל מהא דאין זכיה לעובר לא פריך הגמ', דלזה מועיל הא דשיחרורו אגב אמו דממילא זוכה בשטר שיחרור אגב אמו, ושיחרורו קיים אף אם עובר לאו ירך אמו הוא וכמו שנתבאר.

  והנה בתוס' בגיטין דף כ"ג שם הקשו דמאי מהניא הך דעובר ירך אמו, והלא מכל מקום היד היא של האדון, כיון דלא שיחרר רק את העובר ולא שייך הכא טעמא דגיטו וידו באין כאחד, ואפילו שיחרר כולה חוץ מידה לא הוה ליה לזכות כיון דהיד היא של האדון. ואשר יראה לומר בזה, דעיקר דין קנין יד אינו במה שהיד קנויה לו בגופה, ואך במה שעפ"י דין חשיבא ידו, וא"כ לא איכפת לן כלל במה שהיד היא קנויה להאדון, דמ"מ כיון דעובר ירך אמו הוא, ואית בה דין יד גם לגבי העובר, על כן שפיר משתחרר בקבלת השפחה, ושפיר שייך בזה דינא דגיטו וידו באין כאחד לענין שיחרורו של העובר. הרי להדיא מבואר בתוס' דגם אם עובר ירך אמו לא היה מועיל שיחרור העובר, אם לא כמו שכתבנו לתרץ משום דידה הויא גם יד של העובר, וא"כ הא מיהא דאם לאו ירך אמו ודאי דלא מהניא זכייתה להעובר, אף אם דין שיחרורו הוא ע"י האם, כיון דאין ידה חשובה יד להעובר, והיא עצמה נשארת שפחה, א"כ ממילא דאינה מקבלת גט שיחרור מיד רבה שלה, ונכלל זה בכלל הך דינא דאין עבד מקבל גט לחברו מיד רבו שלו, וכמו שנתבאר. ולפי זה הרי י"ל, דבאמת העובר בעצמו הוא מופקע מכל דין שיחרור, ומשום דגמר דין עבדותו נגמר כשיולד, ובעודו עובר נגמר דין עבדותו בהדי אמו, ומשום הכי הוא דחייל עליה דין שיחרור, וגם דהעובר בפני עצמו אכתי לאו איש הוא, ולא חייל ביה דין שיחרור, וא"כ גם למ"ד עובר לאו ירך אמו ג"כ הוי שיחרור העובר בכלל משחרר חצי עבדו, כיון דכל חלות דין שיחרור שבו הוא רק בהדי אמו. ולפי זה יתפרשו דברי הרמב"ם בין אם עובר ירך אמו ובין אם עובר לאו ירך אמו, וכמו שכתבנו דהך דינא דשיחרור העובר מיחשב שיחרור חצי הוא לכו"ע, גם אם עובר לאו ירך אמו, ושיחרור האם מיחשב שיחרור כולה גם אם עובר ירך אמו, וכדהבאנו מהסוגיא דתמורה, ואתיין היטב דברי הרמב"ם על כל האופנים, וכמו שנתבאר.

  וי"ל דגם הראב"ד ס"ל כמו שכתבנו דשיחרור העובר הוא רק אגב אמו, אלא דס"ל דאע"ג דעובר בפני עצמו לאו בר שיחרור הוא כלל, וכל שיחרורו הוא רק אגב אמו, מ"מ לענין הדין דחצי עבד כל דהוויין גופין מחולקין לא חיילא ביה שם חצי, ועל כן ממילא דאם עובר לאו ירך אמו לא חשיב חצי. וכן בדין השני דהרי את בת חורין וולדך עבד, ס"ל להראב"ד דאם אך הוי דינא דעובר ירך אמו, בעל כרחך דרשינן להקרא דהאשה וילדיה וכו' דבזמן שאין האשה לאדוניה אין ילדיה לאדוניה, והא דחכמים לא דרשי הך דהאשה וילדיה הוא רק משום דס"ל דעובר לאו ירך אמו הוא, אבל אם הך עובר ירך אמו אז אין מקום לומר דלא נדרוש הך דהאשה וילדיה וכו', וזהו שכתב דדינו של הרמב"ם דדבריו קיימין הוא רק אם עובר לאו ירך אמו, אבל בעיקר הדבר גם הראב"ד ס"ל כהרמב"ם דהא דגם הולד בן חורין אם עובר ירך אמו הוא רק משום הקרא דהאשה וילדיה, וכמו שנתבאר.