חידושי ר' חיים/הלכות מילה

פרק א הלכה י

(פ"א מהל' מילה ה"י) "כשם שמילת הבנים דוחה את השבת כך מילת העבדים שהם נימולים לשמנה דוחה את השבת אם חל שמיני שלהם בשבת חוץ מיליד בית שלא טבלה אמו עד שילדה שאע"פ שנימול לשמנה אינו דוחה את השבת" עכ"ל, ובהשגות ז"ל "לא ידעתי מהו זה ההפרש ואולי מפני שהוא מסופק אם הלכה כר' חמא דמפליג בטבילה ולענין מידחי שבת לחומרא ולא דחי" עכ"ל.

[הצגת הסוגיות התלמודיות]

והוא משום דבשבת דף קלה. איתא: "אמר ר' אסי כל שאמו טמאה לידה נימול לשמנה וכל שאין אמו טמאה לידה אין נימול לשמנה, שנאמר: אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה וגו' וביום השמיני ימול בשר ערלתו וכו'. איני?! והאיתמר: יוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות ר"ה רחב"ר ח"א מחללין עליו את השבת וח"א אין מחללין. ע"כ לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת אבל לח' ודאי מהלינן לי'. הא בהא תליא." ר"ל דחילול שבת בשמיני תליא וע"כ הא בהא תליא, וזהו שהשיג הראב"ד דכיון דנימול לשמנה א"כ אמאי אינו דוחה את השבת. אלא דשם בסוגיא כתנאי יש יליד בית שנימול לאחד ויש יליד בית שנימול לשמונה וכו' לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה זהו יליד בית הנימול לח' ר' חמא אומר ילדה ואח"כ הטבילה זהו יליד בית שנימול לא' הטבילה ואח"כ ילדה זהו יליד בית הנימול לח' ות"ק לא שני לי' בין הטבילה ואח"כ ילדה בין ילדה ואח"כ הטבילה דאע"ג דאין אמו טמאה לידה נימול לח', וזהו שסיים הראב"ד די"ל דהרמב"ם מספקא לי' אם הלכה כר' חמא או כרבנן ופסק בשניהם לחומרא דנימול לשמנה ואינו דוחה את השבת אבל אה"נ דשמנה ודחית שבת זב"ז תליין.

[בירור שיטת הרמב"ם]

והן י"ל בדעת הרמב"ם, דס"ל דאע"ג דבעיקר הדין מילה שמיני ודחית שבת תלויין זב"ז, וכל שנימול לשמנה דוחה שבת, מ"מ הכא ביליד בית שלא טבלה אמו עד אחר לידתה לא דחי שבת, ומשום דבאמת הרי הולד עד שלא טבל הרי הוא נכרי ואינו שייך לדין מילה כלל, וכל דין חובת מילה שיש לרבו עליו הוא בצירוף מה דיטבול אח"כ ויחול בי' גרות דעבדות, אבל אם לא יטבול אח"כ אז נמצא דמילתו לא הוי מילה כלל, וא"כ הרי שפיר לא דחיא שבת, כיון דאכתי לא הוגמר עוד חלות הדין מילה שבו, ונהי דדין שמיני בו משום דין עבדות העומדת לחול עלי', אבל אין זה מועיל לענין דחית שבת, דלענין דחית שבת בעינן שיהא בו חלות דין מילה בשעת מילתו, והסוגיא דשבת הא איירי בישראל ובזה ודאי שמיני ודחית שבת הא בהא תליין, משא"כ ביליד בית זה שהוא עדיין בגויותו, בזה שפיר סובר הרמב"ם דלעולם אינו דוחה את השבת וכמש"כ.

[קושיה על הראב"ד]

ובאמת דצ"ע דעת הראב"ד שסובר דלרבנן דיליד בית שלא טבלה אמו נימול לשמנה הרי מילתו דוחה שבת ואיך יוכל להיות כן כיון דאכתי נכרי הוא ולא הוגמר עוד חלות שם מילה בו.

[העמדת מחלוקת הרמב"ם והראב"ד על שיטת הרמב"ן והתוס']

ונראה דהראב"ד ס"ל כדעת הרמב"ן דהא דקי"ל לעולם אינו גר עד שימול ויטבול ה"ה דמהניא גם טבילה ואח"כ מילה, וע"כ זהו שהשיג דאיך סתם הרמב"ם דיליד בית שלא טבלה אמו לעולם אין מילתו דוחה את השבת והא משכחינן גוונא דדחי שבת והוא בטבלוהו מקודם דבמילתו נגמר כל גרותו וחלות שם מילה שבו, ובזה הוא דס"ל להראב"ד דכיון דנימול לשמנה דחי גם שבת, אשר לפ"ז י"ל דהרמב"ם ס"ל כדעת התוס' ביבמות דף מז: דבגרות בעינן דוקא מילה ואח"כ טבילה, וא"כ הרי לעולם אינו נגמר חלות שם מילה בו כי אם בטבילה שאחריה, ולהכי הוא שסתם דלעולם אין מילתו דוחה שבת.

[הרחבת בירור מחלוקת הרמב"ם והראב"ד]

ונראה עוד דאפילו היכא דבמילתו נשלמת גרותו, ג"כ י"ל דדעת הרמב"ם היא דלא דחי שבת, ומשום דהא דמילה דוחה שבת הוא מחמת דין מילה שבגופו, משא"כ בזה דעדיין הוא נכרי וחובת מילה שבו הוא מחבת הרב שמחויב למול יליד ביתו ומקנת כספו, אבל העבד בעצמו הרי אכתי לית בי' דין וחובת מילה כיון שהוא נכרי, ובהא לא מצינו דדחי שבת, ואע"ג דבמילתו יהא נשלם גרותו ודין מילה כאחת, אבל מ"מ הרי היא ככל מילה של גרות דלא דחי שבת. ובזה הוא דפליגי הרמב"ם והראב"ד, דדעת האב"ד היא דכל שחל עליו חובת שמיני דחי שבת גם במילה של גרות, ודעת הרמב"ם דלא דחי שבת כ"א היכא שחלה חובת מילה בגופו מקודם ולא במילה של גרות דאכתי נכרי הוא.

[קושיה נוספת על שיטת הרמב"ם]

אכן דעת הרמב"ם אכתי צ"ע דפסק לקמן בהי"א דגם יוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות אע"ג דנימול לשמנה מ"מ לא דחי שבת ובזה הא ודאי קשה כיון דנימול לשמונה אמאי לא דחי שבת, והרי בסוגיא דשבת מבואר דהא בהא תליא. ונראה דגם השגת הראב"ד היא על יוצא דופן אבל ביליד בית שלא טבלה אמו גם לדעת הראב"ד לא דחי שבת, ופלוגתא דר' חמא ורבנן שהביא הראב"ד הוא משום דמבואר בסוגיא שם דר"ח ורבנן פליגי גם ביוצא דופן, וזהו שהשיג על הרמב"ם.

[יישוב שיטת הרמב"ם]

והנראה לומר בדעת הרמב"ם, דהנה שם בסוגיא אהא דא"ר אסי דכל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמנה, א"ל אביי דורות הראשונים יוכיחו שאין אמו טמאה לידה ונימול לשמנה, א"ל ניתנה תורה ונתחדשה הלכה, ויש לפרש בזה ב' פירושים, או דאביי מוכיח מדורות הראשונים דש"מ דאין מילת שמיני תלוי בטומאת לידה ולא דרשינן הסמוכין דוטמאה שבעת ימים וגו' וביום השמיני ימול, או דבאמת גם אביי לא פליג אהך סמוכין, וכל שאינה בכלל וטמאה וגו' אינו בכלל וביום השמיני ימול, והא דפריך דורות ראשונים יוכיחו, הוא משום דאזהרת מילה בשמיני הרי נאמרה ונשנית, נאמרה לאברהם, ונשנית למשה בקרא דאשה כי תזריע וגו', ואזהרת אברהם לכל נאמרה גם לבני קטורה, משא"כ אזהרת משה נאמרה רק לישראל לבד, ודין שמנה נאמר בשניהם וכדכתיב בקרא ובן שמנת ימין ימול וגו', וכן גם בני קטורה מילתן בשמיני. אשר ע"כ זהו דפריך אביי דורות הראשונים יוכיחו, ר"ל דנהי דמשום הך אזהרה דוביום השמיני וגו' שנאמרה לישראל בלבד נתמעט כל היכא שאין אמו טמאה לידה, אבל אכתי ינהוג בו דין שמיני הנאמר לאברהם, דשם אע"ג דאין אמו טמאה לידה נימול דוקא לשמנה, וע"ז משני ניתנה תורה ונתחדשה הלכה, דבישראל מיהא ליכא דין שמיני כ"א בשאמו טמאה לידה. אשר לפ"ז נראה, דזהו ביאור הסוגיא דפריך שם "איני והאיתמר יוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות, ר"ה ורח"בר, ח"א מחללין עליו את השבת, וח"א אין מחללין, ע"כ לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת אבל לח' ודאי מהלינן לי'," אשר לכאורה צ"ע דאיך נוכל לחלק בין דחית שבת לדין שמיני והא תרווייהו מחד קרא דוביום השמיני נפקי ושניהם חד טעמא להו אם דרשינן סמוכין לקראי ד"וטמאה שבעת ימים וגו' וביום השמיני וגו'" או לא, א"כ מה"ת נחלק ביניהם. אכן לפי המבואר הרי ניחא, דנראה דהא דמילה בשמיני דוחה שבת הוא דוקא באזההרת שמיני שבקרא ד"וביום השמיני ימול" שנאמרה רק לישראל, משא"כ בדין מילה בשמיני שנאמרה לאברהם בקרא ד"ובן שמנת ימין וגו'" ההיא לא דחית שבת, ובני קטורה יוכיחו דאיכללו באזהרה זו ואין מילתן דוחה את השבת, וזהו דקאמר הגמ' דעד כאן ל"פ אלא לחלל עליו את השבת, ומשום דדרשינן דכל שאינו בכלל וטמאה אינו בכלל וביום השמיני וגו', ולית בי' אזהרת שמיני האמור לישראל, אבל מ"מ לח' ודאי מהלינן לי', משום אזהרת שמיני שנאמרה לאברהם, ומשום דלא גרע מבני קטורה, וש"מ דלא אמרינן ניתנה תורה ונתחדשה הלכה, וע"ז הוא דמשני דהא בהא תליא, וכטעמא דרב אסי דנתחדשה הלכה דכל שאין אמו טמאה לידה פקע מיני' דין שמיני לגמרי, וע"ז הוא דמייתי כתנאי דפליגי רבנן ור' חמא באין אמו טמאה לידה אם נוהג בו דין שמיני האמור לאברהם אם לא. ולפ"ז הרי מיושב היטב דעת הרמב"ם שפסק ביוצא דופן וביליד בית שלא טבלה אמו שנימולין לשמנה ואינן דוחין את השבת, משום דפוסק כאביי דלא אמרינן ניתנה תורה ונתחדשה הלכה, והדרשא דכל שאינה בכלל וטמאה אינו בכלל וביום השמיני ימול, הוא רק לאקועי מיני' דין שמיני האמור לישראל, אבל אה"נ דנוהג בי' דין שמיני מקרא דובן שמנת ימין וגו' שנאמר לאברהם, וע"כ לא דחי שבת, וכש"נ דדחית שבת תלוי רק באזהרת שמיני שנאמרה לישראל בקרא דוביום השמיני וגו'. ודעת הראב"ד כפירוש הראשון שכתבנו דהא דדורות ראשונים יוכיחו ר"ל דמזה מוכח דלא דרשינן כלל להך סמוכין דוטמאה וגו' וביום השמיני ימול וגו', אבל אה"נ דלא מחלקינן כלל בין אזהרת שמיני שנאמרה לאברהם לאזהרת שמיני שנשנית למשה, ותרווייהו חד דינא להו, וע"כ ס"ל דלעולם דין שמיני ודחית שבת הא בהא תליא וכהסוגיא דשבת שהבאנו וכש"נ.