חידושי ר' חיים/הלכות מטמאי משכב ומושב

פרק ח הלכה ד

זב שהכניס ידו או רגלו לאויר כלי חרס הואיל ולא נגע בו מתוכו ולא הנידו הרי זה טהור שאין הנדה וכיוצא בה מטמאין לאברים עכ"ל.

  ובהשגות ז"ל: ״זה אינו מחוור אצלי כי מאחר שאויר מטמא במגע למה אין התנור טמא ומה שאמר שאין הנדה מטמאה לאברים לא על זו הדרך נאמר אלא שהמשכב והמושב שפשטה הנדה ידה או רגלה עלי' אינו טמא״ וכו' עכ"ל.

  וביאור הדברים, דהנה בשבת דף פ"ג איתא ורבנן למאי הלכתא איתקש לשרץ דלא מטמא במשא לנדה דאינה לאברים למת דלא מטמא בכעדשה וכו', הרי דנתחלקה נדה משאר טמאים בזה דאינה מטמאה לאברים, ומפרש לה הראב"ד דקיימא לענין דין טומאת משכב ומושב, שהיא טומאה מסויימת בנדה ושאר מטמאי משכב ומושב, וקי"ל בזה דאינו נעשה משכב ומושב רק בכולו או רובו, אבל בלא"ה נדה ושאר טמאין שוין, אכן הרמב"ם מפרש דהוא זה דין מסויים בגופן ויסוד טומאתן של הנדה וכיוצא בה שאינן מטמאין לאברים, וכל הטומאות שלהן הם דוקא בכולן או רובן, מה שאין הדין כן בשאר טמאין דכל התורה כולה, זהו יסוד המחלוקת של הרמב"ם והראב"ד. אלא דלשיטת הרמב"ם הרי צריך ביאור באיזה אופן שייך דין זה דאינה מטמאה לאברים, דבכל מגע הרי מגע מקצתה הוא מגע כולה, וע"כ זהו דנקט הרמב"ם דהך דינא ליכא אלא באויר כלי חרס, דעיקר טומאתו אינה טומאת מגע רק דהוא דין תוך, ובזה הוא דשייך הך דינא דאינה לאברים, דבכניסת אברים הרי ליכא דין תוך רק על האברים שנכנסו ולא על יתר גופן, וע"כ שייך שפיר הך דינא דאינה לאברים לטהר הכלי חרס שהכניס בו ידו, משום דאין באברים דין טומאה לטמאות. והנה הראב"ד הרי השיג מאי שנא אויר משאר מגעות, ולפי דברינו הרי דעת הרמב"ם מתבארת היטב, דשאר מגעות הויין בכל גופן, וטמאין דאין כאן מגע אברים רק מגע כולו, משא"כ באויר כלי חרס, דדין תוך ליכא רק על האברים הנכנסין, וכיון דאינה לאברים ממילא הכלי חרס טהור, דאין כאן מטמא, דכולה הרי היא חוץ לתוכה.

  ונראה דהרמב"ם והראב"ד פליגי ביסוד הדין של טומאת תוך האמור בכלי חרס, דהראב"ד ס"ל דהא דבעינן תוך בכלי חרס הוא דין בקבלת טומאתו, דהתוך הוא המקבל טומאה, וכל צד קבלת טומאה שיש בהכלי צריך להיות ע"י תוכו, אבל דנימא חלות דין תוך לענין המטמא, שצריך שיהא המטמא בתוך הכלי חרס זה ליתא כלל, ואשר ע"כ ס"ל להראב"ד דבאמת לא משכחת לה כלל הך דינא דאינה מטמאה לאברים גם באויר כלי חרס, דכיון דבדין קבלת טומאה הרי יש ממקצת הנדה קבלת טומאה מכולה, א"כ גם במקצת נדה בתוך כלי חרס, מיחשב בהתוך קבלת טומאה מהנדה כולה, וטמא משום דיש כאן מטמא שלם על התוך, ולא איכפת לן מה דאין המטמא כולו בתוך הכלי חרס, כיון דבאמת לא נאמר כלל חלות דין תוך בהמטמא, רק בקבלת טומאת הכלי שהיא מתוכו, ע"כ כל שיש צד קבלת טומאה מהמטמא ע"י מקצתו שבפנים מצטרף גם השאר שחוץ לכ"ח לטמא את הכלי חרס, והרי יש כאן בהתוך קבלת טומאה מהנדה כולה ע"י מקצתה שבפנים וטמא, וזהו שכתב דמאחר דאויר מטמא במגע ע"כ הכלי חרס טמא, ומשו"ה הוכיח מזה דליכא כלל דינא דאינה לאברים בעצם הטומאה, כיון דלא מצינו אופן שיתקיים דין זה, והרמב"ם ס"ל דהגזה"כ של טומאת תוך בכלי חרס נאמר לענין המטמא, שהמטמא יחול עליו דין תוך של כלי חרס, ורק עי"ז שהמטמא בתוך הכלי חרס נטמא הכלי חרס, וע"כ שפיר ס"ל דהמקצת שחוץ לכלי חרס אין בו דין מטמא על הכלי חרס, ושפיר משכחת לה הך דינא דאינה מטמאה לאברים בטומאת אויר כלי חרס, דהשאר שחוץ לכלי חרס אינו מצטרף לטמא את הכלי חרס, והרי היא רק טומאת אברים וטהור.

  והנה בב"ק דף כ"ה מפץ במת מנין ודין הוא ומה פכין קטנים שטהורים בזב מטמא במת מפץ שמטמא בזב אינו דין שיטמא במת, ויעו"ש בתוס' שהקשו דאמאי פכין קטנים טהורים בזב והא יכולין להטמא ע"י שערו, ולפי דברי הרמב"ם הרי ניחא, כיון דגם מקצת גופו אינו מטמא, משום טעמא דאינה לאברים, א"כ כ"ש שערו דאינו גופו, ובע"כ דהתוס' ס"ל כדעת הראב"ד. והנה יעו"ש בפירש"י ותוס' שהקשו עוד דהא פכין קטנים טמאין בזב ע"י היסט, והוכיחו מזה דפכין קטנים אינם מתטמאין גם בהיסט משום דאינן באין לכלל מגע, יעו"ש בדבריהם, ונראה דלא ניחא להו לפרש דהילפותא היא מטומאת מגע של אויר, משום דטהרתן אינה מדינא רק משום שאי אפשר ליגע בתוכן, וזהו שתירצו דגם בהיסט אינן מטמאין, וא"כ טהרתן היא מדינא. והנה ברמב"ם לא הוזכר בשום מקום שפכין קטנים אינם מיטמאין בהיסט, וכפי הנראה דעתו דבהיסט גם פכין קטנים מיטמאין, והוא משום דהרמב"ם מפרש דהא דפכין קטנים טהורין בזב הוא זה משום דנדה אינה מטמאה לאברים, א"כ טהרת הפכין קטנים במגע היא מדינא, ושפיר מפרש דהילפותא מפכין קטנים היא מטומאת מגע, אבל אה"נ דטומאת היסט אית בהו, וזהו שלא הביא זאת הרמב"ם.

  והנה בזבים פ"ה מ"ד מקצת טמא על הטהור ומקצת טהור על הטמא וכו' טמא, וזה לכאורה סותר לדברינו, דהרי במשא מקצתו ליכא משא כולו, וא"כ מאחר דאינה לאברים אמאי במקצת טמא על הטהור טמא משום משא, והא אינה לאברים, ומאחר דהמשא היא רק במקצת הזב הו"ל להיות טהור הנושא. אכן נראה, דכל זה הוא דוקא במשא דעלמא, דבעינן דוקא לעצם מעשה המשא, שהחפץ יהא ניסט או נישא מחמתו ומכחו, ובזה ודאי דהמקצת שלא הוסט ולא נישא אין בו דין משא, משא"כ בזב וחביריו דקי"ל דמטמאין באבן מסמא, ויש בו דין משא אף שלא נישא הזב מכחו כלל, רק כל שהזב ע"ג יש בו תורת משא, א"כ ממילא דגם בשמקצת הזב על הטהור מקרי ג"כ משא על כל הזב, דעי"ז שהוא תחת מקצת הזב הרי הוא תחת כולו, ושפיר תנן דמקצת טמא על הטהור טמא, כיון דאין זה בכלל אברים, כי אם דיש כאן משא כל הזב מדין אבן מסמא. ובאמת דגם מלבד הדין דנדה אינה מטמאה לאברים ג"כ מוכרח הדבר כמש"כ, מסיפא דמתניתין דמקצת טהור על הטמא טמא, דהוא זה מטעם היסט, והרי בדין היסט פשיטא דבעינן שיחול ההיסט על כל החפץ, וכדאמרינן מגע שהוא ככולו זה היסט, ואיך תנן דמקצת טהור על הטמא טמא, אלא ודאי כמש"כ, דכיון דנתרבה אבן מסמא לטמא, ע"כ כל שנישא מקצתו ע"ג הזב מקרי היסט כולו. והנה במתני' שם ר"ש אומר מקצת טמא על הטהור טמא ומקצת טהור על הטמא טהור, ונראה דר"ש סובר דבהיסט ליתא לדין אבן מסמא כי אם דבעינן היסטו ממש, וע"כ ממילא דבהיסט מקצתו חשיב זה היסט רק על זה המקצת שהוסט ולא על כולו וע"כ טהור, וכמש"כ דליתא לדין היסט רק בכולו, ות"ק דפליג ומטמא הוא משום דסובר דגם על היסט נאמר דין אבן מסמא, והוי בכלל היסט כולו. ועכ"פ הא מיהא לכו"ע, דבמשא דנאמר דין אבן מסמא הוי זה משא כולו ולא משא מקצתו, ועל כן שפיר טמא אף דנדה אינה לאברים.

  ובדברינו אלה יבוארו דברי הרמב"ם בפירוש המשניות בפ"א דכלים מ"ג על הא דתנן שם למעלה מהן בועל נדה שהוא מטמא משכב תחתון כעליון למעלה מהן זובו של זב וכו' שהן מטמאין במגע ובמשא, ועיי"ש בר"ש שפי' דהחומרא דזובו של זב מבועל נדה היא דגם במגע מטמא אדם לטמא בגדים, משא"כ בועל נדה דאינו מטמא אדם לטמא בגדים רק במשא, אכן בפי' הרמב"ם שם מבואר דהחומרא דזובו של זב היא שמטמא במשא בכל שהוא, משא"כ בועל נדה דבעינן שישאנו כולו, והיינו משום דדעת הרמב"ם דגם בועל נדה מטמא אדם לטמא בגדים אף בטומאת מגע, וכמבואר בדבריו בפ"ו מאבות הטומאה הי"ב ז"ל: ״וכל אב טומאה שמטמא במגע ובמשא וכו' אדם הנוגע בו או הנושאו מטמא בגדים בשעת מגעו ובשעת נשיאתו וכו', בד"א בשאר כל האבות חוץ מן הנבילות והמרכב אבל הנבילה והמרכב אעפ"י שמטמאין במגע ובמשא הנוגע בהן אינו מטמא בגדים בשעת מגעו וכו' והנושא מטמא בגדים״ וכו' עכ"ל, הרי להדיא דלא הוציא מן הכלל רק נבילה ומרכב, אבל בועל נדה דינו שוה לאידך שגם בשעת מגעו מטמא בגדים, ומשום דבועל נדה דינו כנדה לענין זה, ומשו"ה הוכרח לפרש דהחומרא שיש בזובו של זב היא לענין טומאת משא, דבבועל נדה בעינן כולו, וזובו של זב מטמא בכל שהוא.

  אבל צ"ע עיקר יסוד דין זה, מהיכי תיתי שהבועל נדה דינו משונה מכל הטמאים שבתורה, דצריך משא כולו, מה שאין הדין כן לא בזב וחביריו ולא בשאר טמאים, ואיזה חידוש הלכה מסויימת יש בזה בבועל נדה, ולכאורה הוא תמוה. ולפי דברינו הדבר מבואר היטב, דהנה ז"ל הרמב"ם בפ"ג ממטמאי משכב ומושב הל"א: ״בועל נדה כנדה שהוא אב מאבות הטומאה של תורה מטמא כלים במגע ומטמא אדם במשא ובמגע ומטמא בהיסט ומטמא משכב ומרכב כנדה״ עכ"ל. הרי דבועל נדה לכל טומאותיו יליף מנדה ושוה אלי', דכל שהנדה מטמאה הוא מטמא, ומשום דבקרא כתיב ותהי נדתה עליו ויליף מנדה לכל דבר, אשר ע"כ ס"ל להרמב"ם, דה"ה בהך דינא דנדה אינה מטמאה לאברים, אע"ג דהוא חידוש דין מסויים בגוף המטמא של הנדה וכיוצא בה, מ"מ ס"ל להרמב"ם דלא חמיר בועל נדה מנדה עצמה, וכיון דנדה אינה מטמאה לאברים ממילא גם בועל נדה אינו מטמא רק כולו ולא מקצתו. אכן לענין הדין של אבן מסמא, ס"ל להרמב"ם, דכיון דהוא זה טומאה מחודשת מהלכה למשה מסיני בזב וחביריו, ואינו בכלל דין משא שנאמר בקרא ובכל התורה כולה, דהיא רק במשא ממש, ע"כ לענין זה לא יליף בועל נדה מנדה, דהקרא דותהי נדתה עליו קאי רק על הטומאות שנאמרו בפרשה, ולא על טומאה ודין מסויים שנאמר מהלכה, ואין דין אבן מסמא נוהג רק בזב וחביריו, שנאמרה בהן ההלכה, אבל בועל נדה טומאת משאו היא דוקא במשא ממש שנישא מחמתו ומכחו, כמו כל טומאת משא של כל התורה כולה. ולפ"ז הדר דינא בבועל נדה, דבנישא מקצתו חשוב באמת רק משא מקצתו, ולא משא כולו, דהשאר שלא נישא לית בי' תורת משא, וכמו בכל התורה כולה דבנישא מקצתו לא נישא כולו, אשר ע"כ ממילא דבבועל נדה מיחשבא משא מקצתו באמת טומאת אברים ולא טומאת כולו, והרמב"ם לטעמי' דס"ל דנדה אינה מטמאה לאברים, ע"כ זהו שכתב דבועל נדה צריך דוקא שישאנו כולו, ומשום דגם בועל נדה כנדה דאינו מטמא רק כולו ולא מקצתו כנדה.

  ועיין ברמב"ם פ"ג מביאת מקדש הל"ב שכתב וז"ל: ״שומע אני שהמצורע והזב וטמא מת שלשתן במקום אחד ת"ל במצורע בדד ישב מחוץ למחנה מושבו וכו' מה מצורע שטומאתו חמורה חמור שילוחו משילוח חבירו אף כל שטומאתו חמורה חמור שילוחו משילוח חבירו לפיכך משלחין את המצורע חוץ לשלש מחנות וכו' מפני שהוא מטמא בביאה מה שאין הזב מטמא, ומשלחין זבין וזבות נדות ויולדות חוץ לשתי מחנות וכו' מפני שהן מטמאין המשכב והמושב אפילו מתחת האבן מה שאין המת מטמא״ עכ"ל, וקשה דהרי במת ליכא שום טומאת משכבות ולמה נקט הרמב"ם דוקא משכב ומושב שתחת האבן דהוא זה דין אבן מסמא. והנה דברי הרמב"ם הם מהספרי נשא דאיתא שם חמור הזב שהוא מטמא תחת אבן מסמא מה שאין כן במת, אכן הספרי היה אפשר לפרש על טומאת אבן מסמא של טומאת משא, דעצם טומאת משא איתא גם במת, וכל חומרתו של זב בזה היא מה שמטמא באבן מסמא, אבל הרמב"ם דמפרש לה על טומאת אבן מסמא של משכב ומושב צ"ע כנ"ל. ובלאו הכי צ"ע דברי הספרי, דהרי בזב איכא כמה חומרות ממת, שמטמא בהיסט ומטמא משכב ומושב, ולמה נקט הספרי דוקא לחומרא דאבן מסמא. אכן לפי מה שכתבנו דברי הספרי והרמב"ם מיושבים היטב, דהנה הרי גם בועל נדה שוה בשילוחו לטמא מת, וכדתנן בזבים פ"ה מי"א דבועל נדה כטמא מת, ומפרש לה בפסחים דף ס"ח ע"א דלמחנותם קאמר יעו"ש, והרי בועל נדה כזב לטמא משכב ומושב ולטמא בהיסט, אכן טומאת אבן מסמא לפי מה שכתבנו ליתא בבועל נדה, וזהו דנקט הספרי לחומרא זו של אבן מסמא שהיא שישנה בזב גם לגבי בועל נדה ששוה בשילוחו לטמא מת. ומזה סייג לדברינו, דלענין טומאת אבן מסמא שהיא מהלכה למשה מסיני, בועל נדה שוה לכל הטמאים, ואין דינה כנדה בזה, וכמו שכתבנו.

  והנה בתו"כ פ' מצורע מרבינן לטמא אבן מסמא במשכבות ומושבות, וצ"ע הך אבן מסמא במאי קאי, אם כשאין הזב נישא כלל על המשכב ומושב, רק שהוא ע"ג אבל אינו נישא עליו, א"כ הרי טהור, וכדקי"ל דבעינן שינשא רובו על המשכב, ואם בנישא רובו עליו, א"כ הרי הוי משכב ומושב ממש, ובמאי נתחלק משאר משכבות ומושבות דצריך ריבויא, הלא זהו עצם משכב ומושב, מה שהזב נישא עליהם, ואיזה תוספת דין יש באבן מסמא, וצ"ע. והנה תרי דיני יש במשכבות, חדא דאינו נעשה משכב ומושב אלא בנשיאת רובו, והוא זה מעצם שם משכב דאינו נחשב משכב אלא כשנישא רובו, ועוד דאפילו אם הוה משכחינן שיחול ביה שם משכב, אבל הרי קי"ל דנדה אינה לאברים, וא"כ אין בו טומאת משכב כי אם כשכל הזב נישא עליו, דיש כאן טומאת משכב מהזב כולו, אבל כל שנישא רק מקצתו א"כ הרי אין כאן מטמא שלם לענין המשכב, וטהור משום הדין דנדה אינה מטמאה לאברים. ונפקא מינה בין הנך תרי דיני, דאי משום דין שם משכב שאינו אלא בנשיאת רובו, א"כ ברובו סגי, דכל שנישא רובו שם משכב ביה, משא"כ משום הדין דאינה מטמאה לאברים, אם כן בעינן לטומאת המשכב דוקא לכוליה זב, דכל שאינו כולו הרי הוי בכלל אברים דאינם מטמאין. ולפי זה הרי ניחא הא דמרבינן אבן מסמא במשכב ומושב, דנפקא מינה לענין דנטמא בנשיאת רובו של הזב, דאלא"ה הרי בעינן דוקא כולו משום דינא דנדה אינה לאברים.

  אלא דצ"ע מה מועיל הדין דאבן מסמא לענין הדין דנדה אינה מטמאה לאברים, בשלמא בטומאת משא מועיל הדין דאבן מסמא דאין צריך עצם נשיאת החפץ רק שיהא ע"ג, וממילא דכשהוא תחת מקצתו הרי הוא תחת כולו, ויש כאן דין משא על הזב כולו, אבל במשכב ומושב, דאף דמרבינן לדין אבן מסמא, אבל הרי עכ"פ בעינן דוקא לעצם מעשה המשא, וא"כ המקצת שאין בו מעשה המשא לית ביה תורת משכב ומושב, דוגמת משא של כל התורה דנישא מקצתו לא נישא כולו, א"כ סוף סוף דין אברים ביה, ומאי מהני דין אבן מסמא להדין דנדה אינה מטמאה לאברים, וצ"ע. אכן נראה, דמלבד הסברא דכשהוא תחת מקצתו הרי הוא ממילא תחת כולו על ידי זה המקצת, אלא דגם בעצם הדין של אבן מסמא נאמר דמקצת הזב מועיל ככולו, ויסודו הוא על דינא דנדה אינה מטמאה לאברים, ועל זה אמרינן דכל מקום דאיתרבי טומאת אבן מסמא ישנה לאברים, וגם מקצתה מטמאה. אשר ע"כ משכב ומושב ומשא והיסט דאיתרבו בהו אבן מסמא בבנין אב לכל הנישאין איתנהו לאברים, משא"כ מגע ותוך כלי חרס דלא אתרבו לאבן מסמא אית בהו הך דינא דאינה לאברים, וכיון דבמגע הרי מגע מקצתו הוי מגע כולו, א"כ ממילא דהך דינא דאינה מטמאה לאברים ליתיה רק בטומאת תוך של כלי חרס, והן הן דברי הרמב"ם דנקט להך דינא דנדה אינה מטמאה לאברים רק בטומאת תוך של כלי חרס ולא זולת, וכמו שנתבאר.

  ונראה דהכי מתבאר גם מהא דתנן בזבים פ"ד מ"ז היה יושב ע"ג המטה וד' טליות תחת ארבע רגלי המטה טמאות מפני שאינה יכולה לעמוד על שלש ר"ש מטהר, וטעמא דת"ק מבואר בשבת דף צ"ב ע"ב משום דזהו דין בכל התורה דכל שזה אינו יכול וזה אינו יכול כולי מעשה קעביד, וע"כ גם הכא נחשב שהזב נישא על כולם, ור"ש לטעמיה דס"ל גבי שבת דבזה אינו יכול וזה אינו יכול כולם פטורים, וע"כ גם הכא אין הזב נישא על כל אחד בפני עצמו. ולכאורה צ"ע, נהי דמועיל הא דזה אינו יכול וזה אינו יכול להחשב נישא על כל אחד ואחד, אבל לענין הדין דנדה אינה מטמאה לאברים הרי קשה מה מועיל הא דזה אינו יכול וזה אינו יכול, הלא זהו דין בפני עצמו בהזב גופיה דבעינן לכוליה זב לענין הטומאה, ולזה לא שייך כלל צירופא דזה אינו יכול וזה אינו יכול, וא"כ אכתי איך מתטמאין הלא אין הזב מטמא לאברים, וצ"ע. אלא ודאי מוכרח הדבר כמו שכתבנו, דלענין הדין דנדה אינה מטמאה לאברים מועיל דין אבן מסמא דאתרבו במשכב ומושב דבמקצת הזב סגי, וכל הדין דבעינן רובו הוא רק משום עצם שם משכב דבעינן שינשא רובו עליו, ונמצא דאנו דנין הכא רק לענין שם משכב ולא לענין הטומאה, ושפיר תנן דכל שזה אינו יכול וזה אינו יכול מצטרפי שיחול על כולהו דין משכבות, וממילא דכולן טמאין, ומיושב היטב דעת הרמב"ם דהדין דנדה אינה מטמא לאברים הוא רק באויר כלי חרס, וכמו שנתבאר.