חידושי ר' חיים/הלכות יסודי התורה
פרק ה הלכה א[עריכה]
(פ"ה מהל' יסודי התורה ה"א) "כשיעמוד נכרי ויאנס את ישראל לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או יהרגנו - יעבור ואל יהרג וכו' בד"א בשאר מצוות, חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים. אבל שלוש עבירות אלו אם אמר לו עבור על אחת מהן או תהרג - יהרג ובל יעבור".
והוא בסוגיא דסנהדרין (דף ע"ד.) "אמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק: נמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד, כל עבירות שבתורה אם אומרים לו לאדם עבור ואל תהרג - יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים וכו', עבודה זרה - כר"א, דתניא ר"א אומר: 'ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך' וכו', גילוי עריות ושפיכות דמים - כדרבי, דתניא רבי אומר: 'כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה' וכו' ומקיש נערה המאורסה לרוצח, מה רוצח יהרג ואל יעבור - אף נערה המארוסה תהרג ואל תעבור. ורוצח גופיה מנלן? סברה הוא וכו' מי יימר דדמא דידך סומק טפי, דילמא דמא דהאי גברא סומק טפי".
ושם בסוגיא עוד: "לא אמרן אלא בצינעא, אבל בפרהסיא - אפילו מצווה קלה יהרג ואל יעבור וכו'. והא אסתר פרהסיא הואי? אמר אביי: אסתר קרקע עולם הייתה, רבא אמר: הנאת עצמן שאני".
ובתוס' שם הקשו: דתיפוק ליה דאסתר בכלל עריות הואי וכמבואר במגילה (דף טו.) "כאשר אבדתי מבית אבא כן אבדתי ממך", ותירצו: דאי משום עריות - כו"ע ס"ל דמהני טעמא דקרקע עולם, לעניין דלא מיחייבא למסור עצמה משום עריות, דהא מרוצח קא ילפינן לה, ורוצח גופיה כי מיחייב למסור עצמו הני מילי קודם שיהרוג בידיים, אבל היכא דלא עביד מעשה כגון שמשליכין אותו על התינוק ונתמעך - מסתברא שאינו חייב למסור עצמו, דמצי אמר אדרבה: "מאי חזית דדמא דחבראי סומק טפי? דלמא דמא דידי סומק טפי כיוון דלא עביד מעשה".
והרמב"ם, דסתם ולא הזכיר כלל הך דקרקע עולם, משמע דחולק ע"ז וס"ל דבכל גווני יהרג ובל יעבור בגילוי עריות.
וכבר נחלקו הראשונים בזה וכמבואר בבעל המאור ובמלחמות שם, עיי"ש דס"ל דאסתר לא הואי עריות כלל, דהך סוגיא ס"ל דהייתה פנויה, או דביאת נכרי לא חשיבא בכלל עריות וכשיטת ר"ת בתוס' שם.
וע"כ זהו שסתם הרמב"ם דבעריות מיהא בכל גווני תהרג ואל תעבור.
אלא דצ"ע: דהרי התוס' הוכיחו מרוצח דהיכא דהוי "שב ואל תעשה" אינו מחוייב למסור עצמו, ולמה פסק דבכל גווני תהרג ואל תעבור? וי"ל דכיוון דברציחה גופא הא דחלוק "שב ואל תעשה" ממעשה בידיים, הלא אין זה משום חומר דמעשה בידיים, ורק דכיוון דשני הנפשות שקולות הן ע"כ צריך להיות שב ואל תעשה, ודינו כשני רציחות שאין דוחות זה את זה דדינו בשב ואל תעשה, וע"כ לא שייך זאת בעריות דנימא דפקוח נפשו שקול כעריות, וכיוון דילפינן מרוצח בעיקר הדין דאינו נדחה בפני פקוח נפש - ממילא הדר דינא דשב ואל תעשה ומעשה בידיים שווין ובכל גווני תהרג ואל תעבור.
וי"ל עוד, דהנה צ"ע בדברי התוס' דמאי עניין נערה המאורסה למי שמשליכין אותו על התינוק ונתמעך, דהתם איהו לא הוי רוצח כלל ולא עבר שפיכות דמים, דהא לא הוי רק כאבן ועץ ביד הרוצח שמשליכין אותו, דמי שמשליך אותו הוא הרוצח, ולהכי לא חייב למסור את עצמו, משא"כ בנערה המאורסה אף דלא קעבדה מעשה, מ"מ הרי היא עוברת על גילוי עריות, ולהכי שפיר הדין נותן - דתהרג ואל תעבור. ונראה דכוונת התוס' כך היא: דכיוון דרוצח הוא מסברא ד"מאי חזית דדמא דידך" וכו', א"כ הא גם אם הוה משכחינן דיהא בזה דין רוצח ורק דלא ליעבד מעשה - ג"כ לא היה חייב למסור עצמו, דמצי אמר אדרבה "מאי חזית דדמא חבראי סומק טפי, דילמא דמא דידי סומק טפי כיוון דלא קעביד מעשה", וא"כ הוא הדין בנערה המאורסה דילפא מרוצח אף דעוברת על גילוי עריות, כיוון דלא קעבדה מעשה אין בה הך דינא ד"תהרג ואל תעבור". אלא דברוצח גופא צ"ע בזה, דבאמת יש לפרש מאי דקאמר הגמ' הך סברא ד"מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, דילמא דמא דחברך סומק טפי" בתרי גווני: או דנימא דכיוון דשקולים הם שניהם ע"כ ממילא הוי דינא דצריך להורג להיות בשב ואל תעשה ועל מעשה בידיים יהרג ואל יעבור, או דנימא דכיוון דשקולין הן ממילא אינה נדחית בפני פיקוח נפש, ואין חילוק בין שב ואל תעשה למעשה בידיים דלעולם אין בה דין דחייה, וממילא דהוי דינא דיהרג ואל יעבור בכל גווני, וגם ברציחה גופה אם היה שב ואל תעשה בגוונא דיש בה דין רציחה - ג"כ אמרינן כיוון דשקולים הם ואין חבירו נדחה מפני פיקוח נפשו ממילא יהרג ואל יעבור כיוון דלא חלה דין דחייה בהרציחה.
ונראה דכן הוא כפירוש השני שכתבנו, מהא דאיתא בב"מ (דף ס"ב.) "שניים שהיו הולכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים וכו' עד שבא ר"ע ולימד: 'וחי אחיך עמך' - חייך קודמין לחיי אחיך" - הרי דאע"ג דהתם הוי בשב ואל תעשה, ועוד יותר דלא הוי התם דין רציחה כלל ורק משום דין הצלה, ומ"מ צריכינן לקרא ד'וחי אחיך עמך' דחייך קודמין, ושמע מינה: דדוקא בהצלה דאיכא קרא ד'וחי אחיך עמך' דחייך קודמין, אבל ברציחה דליכא קרא - בכל עניין יהרג ואל יעבור, אף בשב ואל תעשה ובלא עביד מעשה, אם אך יש בו דין רציחה.
ולפי זה שפיר פסק הרמב"ם דבעריות תהרג ואל תעבור בכל גווני אף בקרקע עולם, כיוון דגם ברציחה הדין כן דאינה נדחית בפני פיקוח נפש בכל גווני, והוא הדין לעריות דילפינן מינה דאין בה דין דחייה כלל לעולם, וע"כ בכל גווני תהרג ואל תעבור אף בקרקע עולם ובשב ואל תעשה וכמו שכתבנו :