חידושי הרשב"א על הש"ס/נדה/פרק ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מח עמוד א[עריכה]

מתני' בא סימן העליון עד שלא בא התחתון וכו':    ר' מאיר אומר לא חולצת ולא מתיבמת פי' ר' מאיר לטעמי' דאמר קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין.

וחכמים אומרים חולצת או מתייבמת:    הא דאמרי רבנן מתייבמת לאו משום דגדלות מעכב ביבום דהא לרבנן קטן וקטנה מייבמין דבשלמא חליצה אינו כתוב בפרשה ומקשים אשה לאיש אבל יבומי אפילו קטנים מיבמין הן אלא משום דקתני בדר' מאיר לא חולצת ולא מתיבמת קתני בדרבנן נמי או חולצת או מתייבמת.

דף מח עמוד ב[עריכה]

גמרא: רשב"ג אומר בנות כרכים התחתון מהר לבא וכו' בנות כפרים עליון ממהר לבא:    נראה היה לי דרשב"ג ורשב"אוחנניה בן אחי ר' יהושע כולהו סבי להו דת"ק דמתני' דכולהו אעליון סמיכי ודלא כר' מאיר אלא פרושי קא מפרשי דברי תנא דמתני' דרשב"ג אומר דאין סומכין על העליון אלא בכרכים אבל בכפרים לא ורשב"א הוסיף בה דדוקא בשל עשירים בשל ימין אבל אם קדם של שמאל אינו סימן אלא מקרה ועתיד הוא לחזור לאיתנו וכדאמר חנניה בן אחי יהושע ואם בנות עניים הם הענין בהיפך ואתא חנניה למימר דלעולם בין עניות בין עשירות אין סומכין אלא על צד ימין ובתוס' אמרו דרשב"ג הכרעה שלישית ופליג את"ג בבנות כפרים ואדר' מאיר בבנות עשירים והוא העיקר דהא לרבנן אי איפשר ואי בבנות כפרים עליון קדים מאי אי איפשר דקתני.

תנו רבנן כל הנבדקות נבדקות על פי נשים וכו':    פירש הריא"ף ז"ל משום דת"ק סבר דלפני הפרק בדקן נשים דאי משתכחן לאחר הפרק שומא נינהו בין לר' יהודה בין לר' שמעון ותוך הפרק משום דכלפני הפרק דמו וכר' שמעון ולאחר הפרק משום דאיכא חזקה דרבא וסמכינן אנשים וכר' יהודה ופסק הלכה כן וכדאיתא בהלכות פ' ב"ש ביבמות. ופי' הפרק בכל השמועה היינו זמן הנעורים ותוך הפרק היינו שנת י"ב שהוא עונת הנדרים וכפרש"י ז"ל כך היא גרסת הספרים ונאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל כיצד גדולה היא שלא תמאן וקטנה היא שלא תחלוץ אבל אינה נאמנת לומר קטנה היא שתמאן וגדולה היא שתחלוץ ואוקימנא אי בעית אימא כר' יהודה ואתוך הפרק.

ולפי גרסא זו יש להקשות בשלמא נאמנת לומר גדולה היא שלא תמאן ואינה נאמנת לומר גדולה היא שתחלוץ ניחא אלא נאמנת לומר קטנה שלא תחלוץ אמאי איצטריך פשיטא דאפילו שתקה לא חלצה דתוך הפרק לכולי עלמא בחזקת קטנה קיימא וכן אינה נאמנת לומר קטנה היא שתמאן אמאי לא והא אפילו שתקה נמי בחזקת קטנה היא. וי"ל דכולה בדאיצטריך לעדות' כיצד גדולה היא שלא תמאן כגון דבדקן ולא אשכחן ואמרי אינהו דבדקן ואשכחן ונשרו דאי לאו עדותן בקטנה מחזיקים לה. וקטנה היא שלא תחלוץ דבדקן ואשכחן ולר' יהודה תוך הפרק כלאחר הפרק והרי גדולה לפנינו ואמרי אינהו דבדקן קודם הפרק והוו תמן ושומא נינהו. וקמ"ל דאע"ג דגדולה בפנינו אינהו מהימני להחמיר. אבל אינה נאמנת להקל לומר קטנה היא שתמאן כגון דבדקן ואשכחן ואמרי אינהי דלפני הפרק אתו ושומא נינהו. ודוקא כשבעל תוך הפרק דספיקא דאוריתא היא אליבא דר' יהודה אבל לא בעל דספקא דרבנן מהימנו דהימנינהו רבנן בדרבנן. וכן אינה נאמנת לומר גדולה היא שתחלוץ בשום צד. אבל בהלכות הרי"ף ז"ל גרס' אחרת פשוטה מזו גדולה היא שלא תמאן גדולה היא שתחלוץ כלומר להחמיר היינו מיאון כלומר נאמנת היא לומר גדולה היא שלא תמאן ולהקל היינו חליצה דאינה נאמנת לומר גדולה היא שתחלוץ.

בשלמא לפני הפרק בעיא בדיקה:    האי בעי בדיקה לאו דוקא דאנן לא צריכין למיבדק לפני הפרק למידע סימנין דלאחר הפרק אי שומא נינהו, דסתמא כל דאשכחן לאחר הפרק השתא הוא דאתיאן, ואי נמי אשכחן תוך הפרק למ"ד תוך הפרק כלאחר הפרק והכי נמי משמע במעשה דבני ברק דבאו לפני ר' עקיבא ואמר מהו לבדקו ואיתיה בפרק מי שמת (קנד, .), אלא הכי קאמר דבדיקה זו מהניא היכא דבדקן לפני הפרק דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו. וכן נמי הא דקתני בבריתא לפני הפרק נשים בודקות לאו דוקא אלא לומר שאם בדקו מהני דיקתן.

הא דאמרינן: בשלמא לפני הפרק בעיא בדיקה דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו:    איכא למידק אדרבה לפני הפרק נמי קשיא כיון דהשתא סבירא לן דחזקה דרבא מהניאבכל ענין כדמקשי ואזיל אלא לאחר הפרק למה לי, אם כן אפילו לא אשכחן אלא הני דאמרו אינהי דאתא לפני הפרק, אני אומר לאחר הפרק הביאה סימנים ונשרו. וי"ל דהכי קאמר לפום מאי דקתני בברייתא דלאחר הפרק בעיא בדיקה לפני הפרק ניחא אלא לאחר הפרק גופה תיקשי אמאי והא איכא חזקה דרבא. אי נמי השתא לא מסיק אדעתיה נשירה דהיכא דבדקן ולא אשכחן לא חיישינן שמא נשרו.

דף מט עמוד א[עריכה]

ואי בעית אימא ר' שמעון ולאחר הפרק ולית ליה חזקה דרבא:    כתב ר"ח ז"ל דלית' לדרבא דכיון דקי"ל כר"ש דאמר תוך הפרק כלפני הפרק ור"ש לית ליה חזקה דרבא ש"מ דליתא לדרבא. וזה תימא דהא לאו הא בהא תליין ותדע לך דרבא גופיה הוא דאמר בפרק יוצא דופן (מה, .) תוך הפרק כלפני הפרק והריא"פ ז"ל כן פסק כרבא וכמו שכתבנו למעלה בס"ד.

מוציא כשר למי חטאת:    איכא למידק והלא בלא מכניס ומוציא כלי חרס פסול למי חטאת דכלי שמקבל טומאה הוא ותנן במסכת פרה כל מעשיה אין נעשין אלא בכלי אבנים כלי גללים כלי אדמה. וי"ל דעד שלא נתנו אפר למים היו מעשיה בכלים הללו שאין מקבלים טומאה, אבל משנתנו אפר למים אין חוששין, משום דמאותה שעה אינה מקבלת טומאה כדאמרינן בעלמא מי חטאת שנגע בהן שרץ טהורין.

דף מט עמוד ב[עריכה]

תנינא חדא זימנא הכל כשרין לדון דיני ממונות:    תימא מאי קושיא דכולהו נמי תנינא כל חדא וחדא בדוכתא כדמפרש לקמן גבי כל שחייב בפיאה חייב במעשרות וכל שיש לו ביעור יש לו שביעית, דהכא לאו לגופייהו איצטריך אלא אגב גררא דכיוצא בו קתני להו לכולהו, ותירצו בתוספו' דמימרא דרב יהודה בלחוד הוא דקשיא להו למאי איצטריך לפרושי כאן תרי זימני והכי קאמר תנינא חדא זימנא וכבר פירשה התם רב יהודה ומתרצינן דחדא מינייהו לאו ממזר איתמר אלא נר ותרוייהו איצטריכו ליה. ודומה לה איכא בשבת פרק ר' עקיבא (קלג, .) דקאמר וצריכא על מימריה דרב יהודה אמר שמואל דאמר הלכה כר' עקיבא כל מלאכה שאיפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת. וא"ת מכיון דאין כאן משנה מיותרת מאין לו לרב יהודה לרבות גר וממזר. תירץ הרמב"ן נ"ר דרב יהודה סברא דנפשיה קאמר דכולהו פסולין שהם ישראלים, כשרים לדון דיני ממונות ולא מיפסלי יוחסין אלא לדיני נפשות.

וצריכי דאי אשמועינן ממזר משום דאתי מטפה כשרה אבל נר דאתי מטפה פסולה אימא לא צריכא ואי אשמועינן גר משום דראוי לבוא בקהל:    ה"ג בספרי דוקני ואהכל כשרים דרישא קאי, אבל לדיני נפשות לא צריכא לאשמועינן גר וממזר דאפילו חלל נמי פסול להו, וכדקתני בסנהדרין (לב, א) ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות אלא לויים כהנים וישראלים המשיאים לכהונה, אלמא חלל פסול דאף הוא אינו מן המשיאין לכהונה.

ויש גורסים וצריכא דאי אשמועינן ממזר משום דאין ראוי לבוא בקהל ואי אשמועינן גר משום דאתי מטפה פסולה ואסיפא דקתני ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות קאי, ולפי גרסא זו מפרשי דחלל כשר לדון דיני נפשות דהא לא מפיק רב יהודה אלא גר, ומשיאים לכהונה דקתני התם לאו לאפוקי חלל אלא לאפוקי גר וממזר והיינו דקא פריש רב יהודה והא דתנן בקידושין (עו, .) אין בודקין מן הסנהדרין ולמעלה ומפקינן לה מדכתיב ונשאו אתך בדומים לך, ההוא בסנהדרין קבועין אבל כשר הוא להושיבו בדיני נפשות ולהמנות לשעה עמהן. הריא"ף ז"ל פי' לזו במס' סנהדרין לגר שאמו מישראל. ואינו מחוור בעיני דאי בגוי שבא על בת ישראל לאו גר מיקרי דבן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך ואי בגר שבא על בת ישראל לאחר שנתגייר לאו בא מטפה פסולה הוא וכבר כתבתיה בארוכה ביבמות פ' מצות חליצה בס"ד.

דף נ עמוד א[עריכה]

גרסת הספרים: לאתויי בשר ביצים ודגים. ואינה מחוורת בעיני דהא מין בשר חייב במעשר דהא איכא מעשר בהמה ואע"ג דבשר גופיה אינו חייב במעשר דהא אסיקנא לקמן (נא, .) דמין קת', ור"ח ז"ל גריס חיה והוא הנכון.

דף נ עמוד ב[עריכה]

נבלת בהמה טהורה בכל מקום ונבלת עוף טהור והחלב בכרכין אין צריכין לא מחשבה ולא הכשר:    פירוש נבלת בהמה טהורה ונבלת עוף טהור אין צריכין הכשר כלל לא הכשר שרץ ולא הכשר מים כדאיתא בסמוך הואיל וסופן לטמא טומאה חמורה והחלב אינו צריך הכשר מים שכבר הוכשר בדם שחיטה אבל הכשר שרץ בעי ולצדדין קתני ואי אפשר להעמיד בחלב בהמה טהורה שמתה מאליה, דההיא הכשר מים והכשר שרץ נמי בעי, דאין סופו לטמא טומאה חמורה דהא כתיב וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ובחלב נבלת בהמה טמאה אי איפשר לאוקמה, דהא אפילו בשרה צריך מחשבה בכל מקום וכ"ש חלבה אלא כדאמרן.

דף נא עמוד א[עריכה]

נהי דהכשר שרץ לא בעיא הכשר מים בעיא:    פר"ח ז"ל לקבל טומאה מן השרץ לא בעיא הכשר אבל לקבל טומאה ממשקין טמאין בעיא הכשר. ואינו מחוור בעיני דא"כ הכשר לשרץ והכשר למים הוה לי למימר ועוד דבשום מקום לא מדכר טומאת משקין בלשון מים וה"ל למימר הכשר משקים אי נמי לימא הא לטומא שרץ הא לטומאת משקין ועוד דהא אמרינן לפי שסופו לטמא טומאה חמורה אלמא משמע דממגע עצמה מקבלת טומאת אוכלים וכפרש"י ז"ל הכשר שרץ שאין שרץ צריך לתקנו ולהכשירו לטומאה זו דהיא מקבלת טומאת אוכלים מעצמה הואיל וסופה לטמא טומאה חמורה אבל הכשר מים ממש בעינן כאלו מקבלת טומאה מאחרים וזה הנכון.

וא"ת א"כ נמצאת נבלת עוף טהור מטמאה שלא בבית הבליעה והכתוב אומר לא יאכל לטמאה בה שאין בה טומאה אלא בבית הבליעה. י"ל דאה"נ לטמא אדם וא"נ אפילו לאוכלים בשלא חשב עליה לאכילה ושלא בכרכין, וקרא סתמא כתיב כנ"ל.

דף נא עמוד ב[עריכה]

האי שבת מדמחייב בפיאה מיחייב במעשר:    וא"ת למה ליה לאתויי מכללא, בהדיא תנינא בפ"ד דמעשרות ר' אליעזר אומר השבת מתעשר זרע וירק וזירין וחכמים אומרים אינו מתעשר זרע וירק אלא השחלים והגרגיר בלבד מ"מ הכל מודים שהוא מתעשר, י"ל אה"נ אלא איידי דבעי למידק מכלל מדאיחיבה במעשר מטמא טומאת אוכלין דייק נמי ומדמחייבין בפאה מתחייב במעשר, ומיהו ה"ה דהוה מצי למיפשט תרוייהו בהדיא ממתני' דמייתי בשלהי שמעתא דתנן השבת משנתנה טעם בקדרה אין בה משום תרומה ואינה מטמאה טומאת אוכלים, אלא מתרץ להא ומסייע ליה מההיא משום יגדיל תורה ויאדיר.

לבני מערבא בתר דמסלקי תפליהו מברכי וכו':    פר"ת ז"ל דוקא בתפליהו הוא דמברכי אבל בשאר מצות לא מברכי והביא ראיה מדגרסינן בגמרא דבני מערבה בברכות פרק הקורא כיצד הוא מברך עליהן ר' זריקא בשם ר' יעקב בר אידי כשהוא נותן של יד מהו אומר בא"י אמ"ה אקב"ו על מצות תפילין וכשהוא נותן לראש אומר על הנחת תפילין וכשהוא חולצן מהו אומר לשמור חוקיו. ואתיא כמ"ד בחקת תפילין הכתוב מדבר ברם כמאן דמר בחקת פסח הכתוב מדבר לא בדבר אחר. ונתן טעם לדבר מפני שהמניח תפילין לאחר שקיעת החמה עובר בעשה הילכך מברך בשעת סלוקן בלילה לפי שהוא מקיים העשה מה שאין כן בשאר מצות. ואינו מחוור דא"כ למה לא העמידוה כאן בשמעתא בשאר מצות.

וי"מ דלבני מערבא ה"ה בשאר כל המצות ומה שאמרו שם בירושלמי אתיא כמ"ד בחקת תפלין הכתוב מדבר אבל כמ"ד בחקת פסח הכתוב מדבר לא הקפידו אלא על לשון לשמור חוקיו דבשאר מצות אין מברכין אלא לשמור מצותיו. ומיהו משמע ודאי דאפילו בני מערבא לא מברכי אלא על מצות שיש גמר לעשית מצותן כגון סלוק תפלין ערבית אי נמי בערבי שבתות וימים טובים שכבר נגמרה מצותן דמאן דמוקי לה במצות תפילין קסבר לילה ושבתות וי"ט לאו זמן תפלין מדכתיב מימים ימימה וכדאיתא נמי בעירובין בר"פ המוצא תפילין (צו, .) וא"נ בפושט ציצית בלילה וכן לאחר תקיעת שופר ונטילת לולב שעשייתן גמר מצותן, אבל שאר מצות שאין להן גמר, וא"נ חולץ תפליו ופושט ציצית ביום כיצד יברך בסילוקן והוא מצווה עדיין על עשייתן.

וא"ת א"כ למה לא העמידוה כאן בשאר מצות שאין להן גמר. י"ל לפי שאין לשון אחריו אלא לאחר שנגמרה מצותו ואין לשאר מצות גמר. וקורא בתורה בצבור שמברך לאחריו התם הוא שהוא מצוה לגמור כדי שיהא שלשה או שבעה קורים כתקנת חכמים. ולענין הלכה כתב רב האי גאון ז"ל דלא נהיגין כמתיבתא דבני מערבא, ומיהו מאן דבעי למיעבד כבני מערבא שפיר דאמי.

דף נב עמוד א[עריכה]

אמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר הלכה כר' יהודה ומודה ר' יהודה שאם נבעלה אחר שהביאה שתי שערות שאינה יכולה למאן:    הא דקאמר ר' יהודה שממאנת והולכת עד שירבה השחור על הלבן לאו למימרא דלא מחזיק לה בגדולה עד שירבה השחור דלכולי עלמא משהביאה שתי שערות היא גדולה וכדתנן תינוקת שהביאה שתי שערות חייבת בכל מצות האמורות בתורה וליכא מאן דפליג בהא דר' יהודה לא פליג אלא במיאונין בלבד אלא טעמא דר' יהודה לפי שקידושיה מדבריהם וקסבר דכי גדלה לא גדלי קידושים בהדה ולפי' נתנו לה חכמים זמן למאן אפילו משהגדילה עד שירבה שחור על הלבן שהיא גדולה ממש והוא שלא בעל לאחר שהביאה שתי שערות משתעמוד על דעתה, ומשירבה השחור תקינו לה שלא תמאן אע"פ שלא בעל, ולפיכך כשבעל אחר הבאת סימנים אינה יכולה למאן דקידושיה קדושי תורה דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום וגמר ובעל לשם קדושין. וחבריה דרב כהנא סבר דלא גדלי קידושין הראשונים הוא בועל ולפיכך ממאנת עד שירבה השחור. ואע"ג דפסק כאן ר' אבהו כר' יהודה לא קי"ל כותיה אלא כרב נחמן דאמר בפרק מי שמת (קנו, .) בודקין לקידושין ולגטין לחליצה ולמיאונין ואיתמר עלה למיאונין לאפוקי מדר' יהודה דאמר עד שירבה שחור על הלבן.

זו שקידושיה קידושי טעות:    פרש"י ז"ל כגון מקדש על תנאי אי נמי קידושי קטנה שאינה כלום, ולפי פירוש נ"ל דלהכי קרי ליה לקידושי קטנה קידושי טעות לפי שהוא טועה ואין יודע שאין קידושי קטנה כלומר ולפי' בועל על דעת קידושין הראשונים, ובודאי פשיטא דשמעתין הכין משמע דאי לא מאי שייכא הא דר' ישמעאל במעשה דבתו שממאנת בקידושי קטנותה אלא שהוא קשה לומר דלר' ישמעאל הבת ממאנת לעולם דא"כ נפלוג במתניתין או בבריתא ולא אשכחן בכל הני פלוגתא דמתניתין ומתניתא מאן דאמר ממאנת לעולם ועוד דלפי פי' זה אי ס"ל לשמואל כר' ישמעאל רביה הא דאתמר בקדושין (עג, .) המקדש את הקטנה והגדילה אצלו ועמדה ונשאת רב אמר אינה צריכה גט משני, ושמואל אומר צריכה גט משני, משני ולא מראשון קאמר. והא דאתמר בפרק מי שמת אמר רב נחמן אמר שמואל בודקין למיאונין אימוראי נינהו ואליבא דשמואל, אי נמי שמואל לית ליה דרביה דהתם צריכה גט אף משני קאמר.

וי"מ דלא קאמר אלא קידושי טעות ממש דהיינו ע"מ שאני כהן ונמצא לוי וכיוצא בו וממאנת והולכת דקאמר לא שתהא צריכה מיאון אלא לומר שאם לא רצתה בבעל הולכת לה. וא"ת א"כ מאי שייכא הא דידיה במעשה בתו. י"ל דבני מדרשא מטעא טעו בדר' ישמעאל ומסבר סברי דכשם שאמר ר' ישמעאל בקידושי טעות שהיא יוצאה לעולם שעל דעת קידושי' הראשונים הוא בועל, ה"ה והוא הטעם בקידושי קטנה לפי' תמאן ותלך לעולם, ונמנו וגמרו שאפי' לר' ישמעאל בקדושי קטנהמודה שאינה ממאנת אלא עד שתביא שתי שערות, ומי' דוקא מדרבנן דתקינו לה נישואין גמורים לפי שנראית כגדולה אבל מדאוריתא אינה מתקדשת לעולם לפי שעל דעת קידושין הראשונים הוא בועל.

דף נב עמוד ב[עריכה]

ורבנן סברי אמר רב אסי עד שיהו שתי שערות במקום אחד:    ומיהו לרבנן שתים בקשרי אצבעותיה של יד או של רגל הוו סימנים דלא בעינן דוקא במקום ערוה דקים להו לרבנן אפילו בקשרי אצבעות יד ורגל אינן אלא כשגדלה. ורמב"ם ז"ל שכתב (פ"ב מהל' אישות ה"יז) ששתי שערות אלו צריכין שיהיו במקום הערוה לא נתחוורו דבריו. ומכל מקום בגבה וכריסה ממש לא הוו סימן, וגבה וכרסה שאמרו כאן הכל במקום הערוה וכריסה היינו שפתי מקום הערוה, וגבה למעלה ממנו דהיינו כף, וכפיר"ח ז"ל וז"ל מקום תפוח באשה למעלה מאותו מקום ונקרא כף וכיון שמתגדלת מתמעך והולך ומפני שהוא מקום תפוח קורין אותו על גבה כלומר הוא מקום גבוה וזהו על גבה. וכריסה היא מקום שפתי הערוה ושניהם במקום אחד כי הגב והכרס מקום אחד הן ע"כ.

מהו דתימא כל כהאי גוונא מביאה קרבן ונאכל קמ"ל:    כתב הרמב"ן ז"ל אין לפרש קמ"ל דאינו נאכל אלא מביאה אותו דהא כתמים הם ואפילו בידוע שמגופה בא, דבר תורה טהורה היא כדאיתא לקמן בריש פרק הוראה כתם (נט, .) אלא על כרחינו הכי קאמר קמ"ל דאינו נאכל ואינה מביאה. ולבי מגמגם בדבר זה דאם כן מאי קאמר מהו דתימא מביאה קרבן ונאכל והיאך היה באיפשר דנטעה בא כיון דכתמים אינן אלא מדרבנן. איפשר דה"ק מהו דתימא כיון דראתה שתים ובהרגשה אף כתם זה בהרגשה בא ולאו אדעתה ומביאה קרבן ונאכל, קמ"ל לא אמרי' דבהרגשה בא וכיון שכן דאינה מביאה קרבן כלל. ורש"י ז"ל נראה שפי' דמביאה קרבן ואינו נאכל.

דף נג עמוד א[עריכה]

אלמא בין השמשות דר' יוסי לר' יהודה בן אגרא לילה הוא:    ואע"ג דר' יהודה בן אגרא משמיה דר' יוסי קאמר לה הכי קאמר בין השמשות דתלינן אנן בדר' יוסי, לר' יהודה בן אגרא לילה הוא ומסבר סבר דלא נחלק ר' יוסי מעולם בבין השמשות.

דף נג עמוד ב[עריכה]

והאי תנא סבר בין השמשות דר' יוסי מישך שייך בבין השמשות:    דר' יהודה ור' דאמר נראין דברי ר' יהודה בן אגרא דלא חיישא כשבדקה סבר לה דשלים בין השמשות דרבי יהודה והדר מתחיל בין השמשות דר' יוסי ונראין לו דבריו כשבדקה בשניהם הא בשלא בדקה אלא בדר' יהודה חיישינן.

מטמאה עצמה וקדשים למפרע:    פרש"י ז"ל עצמה לטהרות ואע"ג דקדשים אף הן בכלל טהרות הן משום דרשב"א דפליג ואמר בקדשים מטמאה עצמה אינה מטמאה פלגינהו נמי בדר' ואמר עצמה וקדשים והא דלא תני בהדיא מטמאה טהרות משום דאי תנא הכי לא היה בעלה בכלל, ובעלת הכתם מטמאה אף בעלה למפרע וכדתניא בבריתא בפרק דמכלתין.

ור' שמעון בן אלעזר אומר אף קדשים אינה מטמאה שלא תהא כתמה חמור מראייתה:    ואם תאמר על כרחין כתמה חמור מראייתה שהרי היא מקולקלת למניינה, יש לומר דאנן לא קפדינן אלא בטומאה למפרע שאינו בדין שנטמא בכתמה יותר מראייתה, בל מכאן ולהבא בדין הוא דראייתהודאי, וחשש שמא כבר יצא דם בבית החיצון מעת לעת ספק ואינו בדין שיוציא ראיית ספק מראיית ודאי ולפי' על כרחיך גבה ופתחה מראיית הודאי מנינן ולא מראיית הספק, אבל כתם אף שעת מציאתו לאו ודאי הוא, והילכך מציאתו וחששו הכל ספק הילכך על כרחין הויא לה מקולקלת למנינה מכאן ולהבא.

תולה כתמה בראייתה מעת לעת דברי רבי ר' שמעון בן אלעזר אומר יומו:    יומו פרש"י ז"ל אם ראתה כתם ואח"כ ראתה דם אם ראתה אותו דם מעת לעת למציאת כתמה תולה אותו כתם בראיית הדם ולא נטמא אותם למפרע אלא מעת לעת של ראיית הדם. ורשב"א אומר אין תולין כתמה בראייתה אלא א"כ ראתה דם תוך יומו של מציאת הכתם הא למפרע מחמת הכתם. ומיהו ודאי הא דקאמר ר"ש שאין תולין כתמה בראייתה אלא ביומו בלבד לאו לטמא אותו למפרע קאמר, אלא לומר שהיא מקולקלת למנינה משעת לבישת החלוק, דהא לר"ש בעלת הכתם אינה מטמאה עצמה ולא קדשי' למפרע, ור' תולה כתמה בראייתה כל מעת לעת, ואינה מקולקלת למנינה אלא במעת לעת של ראיה וקלקול מנינה כטומאתה.

ואסיקנא: ר' אומר נראין דבריו מדברי שהוא מתקן הלכותיה לידי זיבה ואני מעות הלכותיה לידי זיבה:    פירוש מתקן מקל ומעוות מחמיר. כלומר דלדברי ר' ם מצאה כתם ביום ראשון וראתה ביום שני תוך מעת לעת שמצאהנדה ופתחה מיום ראשון דהיינו שעת ראיית כתמה מנינן והרי זו טובלת ליל מוצאי שבת וטהורה לביתה ואם ראתה שמיני לכתמה ותשיעי ועשירי הרי זו זבה גדולה ואלו לרשב"א לא מנינן לה נדה ופתחה ום ראשון, דהיינו שעת מציאת כתמה והרי זו טובלת ליל מוצאי שבת וטהורה לביתה,אלא מיום שני דהיינו יום ראיית הדם וכשהיא חוזרת ורואה בשמיני לכתמה שהוא שביעי לראייתה הרי זו טהורה לערב כסוף נדה לרשב"א ואם ראתה עוד יום שני ויום ג' עדיין אינה אלא זבה קטנה נמצא ר' מחמיר עליה לענין זיבה ור"ש מקל עליה לענין זיבה.

והרמב"ן נ"ר הקשה היאך היא מונה לר' משעת ראיית כתמה והלא כתמים אינן אלא מדרבנן דאלו מדאוריתא טהורה גמורה היא וכיון דכתמים דרבנן וראייתה דבר תורה היאך אתה מונה לה פתח נדתה משעת כתמה הא אין ראוי למנות אלא משעת ראייה וכדתניא בפ"ק דמכלתין (ו, א) ברואה כתם ומקולקלת למנינה ואינה מונה אלא משעה שראתה. ולפיכך פירש הוא ז"ל שלא תלה ר' אלא כתמה בראייתה אבל ראייתה בכתמה לא תלה. וכתמה בראייתה לומר שאינה מטמאה עצמה וקדשים למפרע שאינה מקולקלת למנינה מיום לבישת החלוק אבל מכל מקום עיקר מנין נדה וזיבה מיום ראייה מנינן כדין תורה וחוששת נמי ליום מציאת כתמה כדין דבריהם, ולפיכך אמרו שהוא מתקן הלכותיה לידי זיבה כלומר שאינה תולה כתמה בראייתה, אלא במקום שאין חילוק ספירת זבה ביניהם דהיינו אותו יום שמנין ימי הנדה וזיבה אחד הוא בין לכתם בין לראייה. ונמצאו כל הספירות כדין תורה משעת ראייה, וכשהוא מעת לעת הוא אומר אינה תולה ונמצאת מקולקלת לכתם ומונה משעת ראיה, נמצא כשהוא אומר תולה מתוקנת לגמרי, וכשהוא אומר אינה תולה היא מקולקלת לגמרי, אבל לר' אפילו בשעה שהיא תולה כתמה בראייתה הוא מעוותה לידי זיבה שהרי אסורה לשמש עד יום ז' לראייה שהוא יום שמיני לכתמה ואם ראתה בו ביום חוששת לזיבה בודאי, נמצא לר' שאפילו בשעת תיקונה כלומר שהיא תולה הוא מעותה שתולה כתמה בראייתה ואינו תולה ראייתה בכתמה ולא השוה מדותיו ע"כ.

ומה שפירש הרמ' ז"ל הוא עיקר וכך הוא ר"ל כשהוא מתקנה לגמרי ותולה כתמה בראייתה ומתקנה לגמרי לימי זיבה עד שתראה שלשה ימים משוה מדותיו כשהוא מתקנה לגמרי וכשהוא מעוותה לגמרי אם אין כתמה וראייתה מיום אחד רבי שמעון מעותה משעת לבישת החלוק והיינו דאמרינן עוותי מעוות לה, ואם כן אינו משום [משוה] מדותיו אלא אם ראתה הכתם קודם מעת לעת מקילין לה לימי לה לימי זיבה ואם ב' ימים ראתה הוא חושב סוף נדה אם ראתה בו עד [עם] ב' ימים ותהיה גדולה ורבי שמעון הוא חושב שהוא סוף אינה אלא זבה קטנה שהוא בראיה יום אחד.

ועדיין אינו מחוור בעיני כל הצורך שהרי כל הנשים מתוקנות ומעותות לר"ש כדרך שהן מתוקנות ומעוותות לר', שאלו מצאה כתם ביום ראשון ויום שני ראתה דם הרי זו מקולקלת למנינה בין לר' בין לר"ש, ולא ראתה כתם דלא וראתה דם בו ביום מתוקנת לר' כר"ש ומאי מתקנה ומעוותה דקאמר אין זה מתקנה וזה מעוותה, אלא הרי זו מתוקנת וזו מעוותת דלדעת הרב אף כשראתה ביומה של כתם אליבא דר' חוששת למעת לעת של ראייה מחמת הכתם ונמצאת זאת מקולקלת לר' ומתוקנת לגמרי לרשב"א.

ור"ח ז"ל נראה שפי' ראתה כתם ואח"כ ראתה דם כלומר שראתה דם מיד באותו יום, ואמר ר' תולה כתמה בראייתה מעת לעת לומר שאני אומר מעת לעת לראייה היה הכתם, ורשב"א אומר אין אומרים שהיה הכתם אלא ביומו והרי כתמה וראייתה ביום אחד וזהו מתקנה ומעוותה, דאלו היתה מציאתה וראייתה בימי זיבה לר' הרי זו מקולקלת לזיבה גדולה שהרי הא מונה לה יום אחד לכתמה ויום אחד לראייתה, ואלו ראתה עוד יום אחד הרי זו זבה גדולה, ואלו לרשב"א אינה נעשית זבה גדולה עד שתראה עוד ב' ימים. ואיני יודע להלום השמועה לפירושו דאם כן לעולם הוא מתקנה ומאי קאמר לעיל מתקנה עוותי מעוות לה, ומאי דאפיך רב נחמן מאי קאמר ועוד צל"ע. ורחוק הוא לומר דמעיקרא הוה סבירא להו בנמצא יום א' וראתה ביום שני קאמרינן וכי אמר רב נחמן לא תיפוך חדית נמי בפי' דברואה ביום מציאה קאמרינן.

הא דבעא מיניה ר' זירא מר' אסי כתמין צריכין הפסק טהרה או לא:    פירש רש"י ז"ל ברואה כתם בימי נדה אי צריכה הפסק טהרה בז' לטבול בערב או לא ולא הוה בידיה, זימנא אחרינא אשכחיה ויתיב וקאמר הך מילתא דר' ומפר' עלה אמר ר"ל והוא שבדקה בין השמשות של שביעי לכתמה להפסיק בטהרה אבל לא הפסיקה בטהרה גליא אדעתה דמיום ראייתה נקטה ומטמא למפרע משעת לבישה ור' יוחנן אמר אע"פ שלא בדקה דכיון שיכולה להתלות כדר' לאו בגלויי דעתה תליא מילתא ולא מפסדה מידי. א"ל ר' זירא לר' אסי מדפליג רבי יוחנן ורשב"ל לענין תליא בבדיקה ולא בדקה מכלל דאורחא הוא לבדוק ביום ז' לכתמה ולהפסיק בטהרה ע"כ.

וזה כדרך פירושו שפי' למעלה שלדברי ר' מונה לכתמה לביתה וכבר כתבתי שא"א לפרש כן שאין מונה אלא לראייתה. ועוד דאי איפשטא שיתלה דלר' בקפידתה ובדיקתה דאי מדינא תולה בכתמה אע"פ שהיא אינה תולה בו מאי הוי ולמאי תטמא למפרע לטהרות ובעלה ולמה אסורה לביתה. ולעולם אי איפשר לתלות סברא חלושה כזו בר"ל.

ולי נראה ברואה כתם בימי זיבה ואי נמי בדידן דכולהו משוינן להו כזבות דקא בעא מיניה אי בעיא הפסק טהרה עד שלא תספור ז' נקיים כרואה או לא. והשתא אתי למידק מהא דר"ל דבעיא הפסק טהרה כרואה דאפילו בכתמים חיישינן למעין פתוח דמדקאמר ר"ל שאין תולה כתמה בראייתה שלא לטמא למפרע מעת לעת של ראיית הכתם אלא כשבדקה והפסיקה בטהרה ביום ראיית הכתם הא לא בדקה לא לפי שיש לחוש שמא מעיינה פתוח ועם סילוק ידיה מכתמה ראתה דם ויש לה לטמא למפרע מעת לעת של מציאת הכתם. אלמא רואה כתם כרואה דם והילכך אפילו היא צריכה הפסק טהרה דחיישינן שמא עם סלוק ידיה מכתמה ראתה דם. ועוד שתפסוק בין השמשות בטהרה אינה סופרת ז' נקיים שלא כדרך שאמרו ברואה. ור' יוחנן דאמר אע"פ שלא בדקה טעמא משום דכיון שלא הרגישה ממש בדם וטמא למפרע דרבנן לא חיישינן, ולקולא אזלינן ותלינן כתמה בראייה זו של יום שני כל שהיא מעת לעת של ראיית הכתם כנ"ל.

דף נד עמוד א[עריכה]

משמשת שמיני ולילו וארבעה לילות מתוך י"ח יום:    ואתיא כר"ש דאמר אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן כדי שלא תבוא לידי הספק שאלו היתה מותרת לגמרי לשמש אחר מעשה אף כן הרי זו משמשת עוד כל ימי שימור שהרי טובלת לאחר שתנץ החמה והרי היא מותרת לאחר מעשה הטבילה. ואני תמה אחר שאינה רואה מבערב למה לא אמר משמשת חמשה לילות שהרי היא טהורה גם ליל תשיעי שאינה רואה עד הבקר. וראיתי לרש"י ז"ל שפי' שמיני כלו דהיינו לילה ויום וכן לילו שהוא מוצאי שמיני ואינו מתיישב בעיני דליל מוצאי שמיני אינו ליל שמיני והיאך קורא אותו לילו ומ"מ נ"ל ראיה לדבריו דמדקאמר אם היתה רואה מבערב אינה משמשת אלא שמיני ולא קאמר שמיני ולילו דאלמא שמיני היינו כל שמיני כלומר לילה ויום.

האי דנקט בבריתא: מנין י"ח יום לפי שפתח נדה מי"ח כי"ח ומשם ואילך חוזרת חלילה:    ונ"ל דמשום הכי לא קתני ומשמשת ליל י"ט לפי שלא מנה אלא הלילות שהיא משמשת קודם שיגיע זמן פתח נדתה ואלו ליל י"ט יום כבר נכנס בזמן הראוי לפתח נדתה. ור"ח ז"ל כתב זו מן הדין היה לה לטבול י"ח ומשמשת כדין כל ימי השמור שטובלת בערב ומשמשת מיהו אמרו רבותינו אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן שנאמר והזרתם את בני ישראל מטומאתם וכמה עונה שהיא י"ב שעה ולפיכך כיון שהגיע יום י"ט שהוא יום תחלת נדה מוזהר עליה שלא לשמש לילי יום י"ט דהרי היא נדה, ואינו מחוור בעיני כלל ויש בו תימה דהא אוקימנא כשאינה רואה בלילה ועונה שאמרו אינה אלא אותה עונה ממש שהיא ראוה בו כדאיתא לקמן.

מיהו איפשר שהרב ז"ל מפרש רואה בערב ואינה רואה בערב דהיינו בתחלת הלילה אבל בחצות לילה היא רואה ולפיכך צריכה לפרוש מתחלת הלילה של יום י"ט ואינו מחוור דמדקאמרינן שמיני ולילו משמע ודאי שכל הלילה שלוועוד יש בפי' זה תמיהות וגמגומין ומה שכתבתי נ"ל עיקר. וכולהו מנייני דקא נסיב בכולה שמעתין מהאי טעמא נסיב להו דלא הדרא לפתח נדתה עד תשלום אותו מנין. והא דקתני ברואה שני ימים טמאים ושני ימים טהורים משמשת עשרים ואע"פ שפתחה של זו י"ט, היינו טעמא משום דאתא לאשמועינן דאינה משמשת בי"ט דכיון שראתה י"ז וי"ח יש לי"ז שמוש בי"ט שהוא בימי נדה ולפיכך הוצרך לומר משמשת עשרין, ודכותה ברואה ח' ימים טמאים וח' ימים טהורין משום דכיון שיש בשמיניים השלישי שני ימי זיבה ויש להם שימור בשמיניים הרביעי לפיכך המשיך המנין אפילו לתוך ימי ההקף השני ואע"ג שפתח נדתה יום י"ט, וכיון שנכנס לתוך ימי זיבת ההקף השני ואינה חוזרת לה לפתח נדתה מעתה עד מ"ט יום כנ"ל. ועוד שלא היה יכול לתת סדר כלל לשמושה בלי מנין זה, פי' ר"ל שאחר ז' ימים של נדה.

ותשמש בי"ט:    כלומר דעשירי וי"א אין להם שימור. וא"ת והא עשירי יש לו שימור לר' יוחנן דאמר בשלהי מכלתין (עב, ב) עשירי כתשיעי ור"ל הוא דאמר עשירי אין לו שימור והיכי נסבי ליה אליבא דר"ל, ורב ששת נמי דמתרץ משום גרגרן אמאי נסיב כר"ל דלא קי"ל כותיה. ורישא דבריתא על כרחין אית ליה עשירי כתשיעי מדקתני ברואה יום אחד טמא ויום אחד טהור שאינה משמשת אלא שמיני ולילו וד' לילות מתוך שמונה עשר יום דאם איתא תשמש יום י"ח אע"פ שראתה יום י"ז. וי"ל דקסבר האי מקשה דודאי היכא דלא ראתה ביום י"א ה"ל י"א שימור לעשירי דאף הוא בימי זיבה אבל ראתה י"א כיון דאי איפשר לה לעשות שימור בימי זיבה אלא בימי נדה לית ליה שימור, דאין שימור אפילו לזיבה קטנה בתוך ימי נדה ורב ששת נמי אית ליה כי האי סברא, ורב אשי אמר דלא, דכיון דעשירי כתשיעי אפילו היכא דלא אישפטא למיעבד ליה שימור בימי זיבה כי הכא על כרחין עבד ליה שימור בימי נדה. וא"ת בריתא תיקשי ליה לר"ל. י"ל דמתרץ לה כרב ששת משום דגרגרן דתנן אסור וקסבר דרואה בי' ומשמשת בי"א כ"ש דהוי גרגרן ואסור והיינו רישא דבריתא.

שבעה ימים טמאין וז' טהורין משמשת רביע ימיה:    ודוקא ברוא מבערב שאלו לא ראתה מבערב משמשת רביע ימים ועוד לילה אחת של קודם ראיה שניה. והאי דנקט מתוך כ"ח יום היינו משום דאין פתיחה של זו עד כ"ט לפי שבראיה השניה עדיין יש ד' ימים מימי זיבה ונעשה בהן זבה גדולה ואינה חוזרת לפתח נדתה עד שישלימו לה ספורים נקיים לזיבתה ולפי' משמשת לעולם רביע ימיה.

ור"ח ז"ל פי' שבוע טמא טומאת נדה ושבוע טהור ועוד וטמא מקצתו מימי זיבה ומקצתו מימי נדה ועוד שבוע הספור לז' נקיים הרי כ"ח ולא שמשה זולתי שבוע אחד לבד. סבור הרב ז"ל דלעולם חוזרת לפתח נדתה מי"ח לי"ח בין רואה בין אינה רואה וגם הרמב"ם ז"ל כן כתב ואי איפשר להעמיד שמועתינו לדבריהם כלל שאם כן אין זו משמשת בכל כ"ח יום ז' ימים, שהרי לפי חשבון זה כשאתה מונה ומוציא כל ימיה מי"ח לי"ח בין רואה בין אינה רואה, נמצאת אומר שאינה משמשת כלום בכ"ח השניים, ובכ"ח השלישיים אינה משמשת אלא ו' ימים בשבוע הרביעי, לפי שצריך לשמור יום אחד כנגד שני ימים מימי זיבה שראתה בהן בשבוע השלישי, וכן סיפא דקתני וכן למאה וכן לאלף לא תמצא שמושה בימי זיבתה לעולם אלא א"כ תאמר שאינה חוזרת לפתח נדתה משנעשית זבה גדולה עד שתספור ז' נקיים. וז"ש בפרק בנות כותיים (לז, ב) מה ימי נדתה אין ראויין לזיבה ואין ספירת ז' עולה בהן כלומר לפי שאי איפשר, וכמו שאמרו שם וכי דנין אפשר משאי איפשר לומר שאי איפשר לספירת ז' זבה גדולה בימי נדתה לפי שאינה נעשת נדה עד שישלימו לה ז' ספורים נקיים וכפרש"י ז"ל. והא דאקשינן הני ארביסר הוו, הכי קא מקשה בח' ימים הרביעיים שהן טהורין למה תשמש ז' והלא צריכה היא לשמור יום לספירת עשירי וי"א של ימי זיבה שראתה בהן בח' ימים השלישים וכדאמרינן ברישא דהני שמור בעו ופריק רב אדא זאת אומרת ימי נדה שאינה רואה בהן עולין לה לימי זיבתה כלומר לשמור דזיבה קטנה וכן פירש רש"י ז"ל הראב"ד ז"ל והוא עיקר.

ועוד קשה לדבריהם שהרי אמרו במקומות הרבה שהרואה יום מ"א לזכר ויום פא לנקבה הרי היא תחלת נדה ואין מונין לימים שקודם לכן והטעם לפי שכבר נשלם המנין וכל שעברו עליה י"ז בלא ראיית דם חזרה לפתח נדתה וגם הרמב"ם ז"ל הודה ביולדת שמפסקת ומתחלת למנות מתחלת ראייה ראשונה שלאחר מלאת. ואין אלו אלא דברי נביאות דמאין לו לחלק בין יולדת לשאר נשים בפתחי נדה. ועוד דלפי דבריו כל הטועות הרי הן מקולקלות לעולם דהרי נגעל דלת פתחיהן בפניהם, ואלו במסכת ערכין תניא (ח, א) טועה שאמרה יום אחד טמא ראיתי פתחה י"ז כלומר שאפילו היה תחלת ימי נדות הרי השלימה עליו ששה ימים ועמדה עוד י"א יום אחרים אחריהן בימי זיבה ונמצאת חוזרת לפתח נדתה וזה דבר מבואר בכמה מקומות יותר ממה שכתבנו וכן כתב הרמב"ן נ"ר כאן והאמת כמו שכתב.