חזון איש/יורה דעה/רב
סימן רב[עריכה]
א) יש להסתפק חולין שנתערב בטבל ורובו טבל, אי יכול ליטול מן התערובות כדי תרומה ומעשר, ובלח בלח דיש בילה לא מבעי לן כי תיבעיא לן ביבש ביבש, ומקום הספק דהחולין אין בהם דין ביטול, דדין ביטול הוא שאובד חשיבותו ע"י ביטול רוב, והלכך כשהוא איסור פקע איסורו שאין האוכל התערובות כאוכל איסור, אבל אי אפשר שיתחייבו החולין במעשר ע"י ביטול, והרי אין היתר מצטרף לאיסור אלא היכי דגלי קרא וכדאמר פסחים מ"ג ב' אלמא דאין ביטול עושה את ההיתר לאיסור [ועי' מש"כ טהרות סי' א'] וכיון שאין החולין בטלים י"ל דחשיב כמחצה על מחצה ולא אמרינן כל דפריש מרובא פריש וכדאמר מנחות כ"ג א' בשחוטה אינה בטלה בנבילה משום מב"מ הנוגע באחת מהן ברה"ר טהור ולא חשיב כב' שרצים וחד צפרדע דטמא אפילו ברה"ר לולא דין קבוע כדאמר כתובות ט"ו א'.
אבל י"ל דשאני מין במינו דאפילו איסור בהיתר לא בטל אף דאיסור בעלמא בטל, וע"כ דמינו מחזקו וכמש"כ הר"ן נדרים נ"ב א', והלכך חשיב כמע"מ, אבל חולין בטבל י"ל דאע"ג דאינו נהפך לחיוב מ"מ שפיר מצי למיתב מן התערובות ולמימר כל דפריש מרובא פריש, ונראה להכריח כן מדברי התו' ב"מ ו' ב' שהקשו בקפץ אחד מן המנוין למה לא נימא כל דפריש מרובא פריש, אלמא דאע"ג שאין זה שקפץ שב להתחייב מ"מ אמרינן כל דפריש מרובא פריש, ובקושית התו' תירץ בש"מ דכל שהוא ספק במציאות לא מקרי עשירי ודאי ולא נתנו כאן דינים והלכות להכריע ולמעבד אותו ודאי, והלכך הנעשה ודאי ע"י הלכת רובא שאמרה תורה אינו ודאי למקרי עשירי.
וכן יש ללמוד מדברי התו' סנהדרין פ' ב' ד"ה הנסקלין, ובזבחים ע"א א', שפירשו טעם שאין הולכין אחר הרוב שחייבין שא"א להרוג את הזכאי משום רוב [ור"ל דאין הולכין בפי"נ אחר הרוב כדאמר יומא פ"ד והכא זה שאינו חייב הו"ל לגבי' פיקוח נפש] או משום קבוע [נראה דר"ל קבוע דרבנן אבל אינו קבוע דאורייתא כיון שאינו ניכר] אלמא דאע"ג דלית כאן דין ביטול ברוב מ"מ שייך למימר כל דפריש מרובא פריש.
ב) ולפ"ז יש לעי' בלקט שנתערב בגדיש פאה פ"ה מ"ב דמבואר בר"ש שם דאינו מעשר מני' ובי' משום שאין בילה, והוא מבואר בירו' שהביא הר"ש שם דפריך וחש לומר שמא אותה שקבע בה מעשרות לקט הוא, ולמה לא אזלינן בתר רובא.
ונראה דכיון דאין ללקט ביטול הו"ל קבוע מדרבנן, וכמו דברים החשובים דלא בטילי דחשיב קבוע מדרבנן.
ונראה דהלוקח חטים מן החשוד על הלקט ועל המעשר יכול לעשר מניה וביה דכיון דאינו אלא קבוע דרבנן קיי"ל דאם נפלה אחת לים הגדול הותרו כולן כדאיתא יו"ד סי' ק"י ס"ז, וה"נ אם נפל מן התערובות שיעור הלקט לים תולין בהם והדרינן לדין כל דפריש מרובא פריש [מיהו נראה דאילו נוטל רובא בב"א שהרי קדם שנפל לים אינו נוטל רובא בב"א מה"ת, שאם נדון שכל הששים שנטל הם טבל לעשותם כולם מעשר על מק"א כש"כ שיש להתיר הארבעים הנשארים לעשותם מעשר על מק"א, וזה דבר שאי אפשר מעיקר הדין, ולפיכך י"ל דלקט ברובא איתא והלכך אף כשנפל שיעור לקט לים י"ל דאינו נוטל רובא בב"א, ולא דמי לדבר חשוב שנתערב ונפל אחד לים דהותרו כולן דהתם מה"ת הותר לאכול כולן ופקע איסורן, ואף לדעת רשב"א דאוסר לאדם אחד לאכלן בב"א אינו אלא מדרבנן, ואת"ל מדאורייתא י"ל דחשיב כהוכר האיסור כשאכלן בב"א אבל כל אחת בפ"ע נהפכה להיתר, אמנם כל זה אם נוטל ששים לעשותם כולם מעשר על מק"א, אבל כשנוטל כדי שיעור מעשר לעשר מניה וביה שמעיקר הדין אמרינן כל דפריש מרובא פריש רק מדין קבוע דרבנן אסרנום כל שנפל שיעור לקט לים לא החמירו חכמים וכמש"כ תוס' זבחים ע"ג ב' ד"ה אלא] וה"נ הרבה נמלים אוכלים הרבה עכברים אוכלים והרבה עוף השמים עורבים ועטלפים חוטפין והרבה שבלים מתפזרים בשדה ובדרך ובגורן לאיבוד והרבה חטים נשארין בשדה ובגורן למרמס ותרנגולים מצוים, ותולין שנפל הלקט, וכשם שאין אנו בטוחים שהיה כאן לקט אלא דיינינן מדרך הרגיל, כך יש לתלות בדרך הרגיל ולהקל בדרבנן, ואע"ג דחייב מתקנת חכמים ליתן לעניים ד' קבין לבית כור כשלא שם לב לדעת את הלקט וקבץ את כל העמרים לגדיש, מ"מ זה שנותן לעניים חייב במעשר כיון דלא הפקירו חכמים לעניים דבר מיוחד אלא חייבוהו לשלם לעניים מעשר ונותן להם וכדתנן פ"ה מ"ב בלקט שנתערב בגדיש, ושיעור לקט הוא אחד אחוז משלש מאות ושלשים ושבע ומחצה דהא מסקינן ב"מ ק"ה ב' דכור זרע קאמר, ואמרינן שם דבשני דר"י הוי שמינה ארעא והוי עושה ד' סאה זרע כור וזה פי שבע ומחצה ממה שנזרע, וא"כ בית כור זרע עושה שבע ומחצה כור וזה שתי מאות עשרים וחמש סאה ומזה שיערו חכמים ד' קבין לקט, ואפשר דבשני דרשב"ג הוי ארעא שמינה טפי משני דר"י, ובזמנינו צריך שיעור חכמים לפי ערך הפירות דגדילי השתא, ואף שהר"מ סתם בזה, אין דרך הר"מ להאריך בדברים שלא נאמרו בגמ', אבל הדין נותן דלא שיער התנא אלא שיעור הלקט האחוז מן התבואה ושיער התנא ד' קבין מכור זרע בשני דרשב"ג, והרי כבר שיער ר"א בזמנו ואמר דנתמעטה הברכה עד מחצה כדאמר ב"מ שם, והדין נותן דבשני דר"א בב' קבין לכור משערינן.
ג) ומיהו בד' קבין לכור לא סגי לכאורה שהרי זה שחשוד על הלקט יש בו גם משום קנס מגדיש על הלקט דתנן פאה פ"ה מ"א הנוגע בארץ הרי הוא של עניים, והנה צריך להוסיף על הד' קבין את הנוגע בארץ של מקום הגדיש [אלא שפוחת מד' קבין לכור דמקום הגדיש אינו נחשב תוך הבית כור דהנוגע בארץ שהוא נותן פוטר את הלקט הראוי למקומו לפי ערך ד' קבין לכור].
וכ"ת דזה לא נפטר ממעשר דהוי ביד עניים כצדקה בעלמא, ז"א שהרי בהדיא אמרו בירו' דפטור מן המעשר, ופי' הגרע"א בתוספותיו דבאמת אינו הפקר אלא שעקרו חכמים איסור גזל וחייביהו לבעה"ב שלא ימחה בעניים וכשזכי העני הוא זוכה מיד בעה"ב בתיקון חכמים ומ"מ פטור מן המעשר כיון שיד עניים בהן, ואכתי יש לדון דאין הפטור חייל אלא בשעה שהעני זוכה בתיקון חכמים בתורת לקט, אבל כל זמן שלא זכה והוא ממון בעלים אלא חיובא רמי עלי' למיתבי' לעניים עדיין לא נפטר.
אמנם בהנידון ליכא משום מגדיש על הלקט כלל דמשנתנו במיתיב הלקט לעניים אלא שצריך מקום בשדה להגדיש וקורא לעניים שיפנו את השדה ואין שומעין לו ומגדיש על הלקט, אבל זה שעמר כל השדה והכניס את הלקט לתוך העומרין והגדיש כבר גזל את הלקט כולו במה שעירבן עם העמרים ובזה נותן לפי האומד דלא מצינו בזה קנס אחר, וקנס דנוגעין בארץ לא אמרו כאן שהגדיש על מקום מנוקה ולא על לקט, ואף שהרבה לפשוע מ"מ אין לנו בקנסות אלא מה שאמרו חכמים, ובמקום שהגדיש על הלקט קנסו שלא ישערו את מקום הגדיש אלא רואין אותו כאילו היה מלא בלקט אבל באינו מגדיש על הלקט אין כאן קנס זה.
ועדיין אין היתר זה מספיק לכאורה דהרי קיי"ל יו"ד שם דבנפל לים לא הותר אלא שנים שנים ולא אחת אחת והכא אין בתרומה שהוא עושה שיעור לקט, ואף דלדעת הר"מ ליתא לדין זה שהוא ז"ל מפרש שנפל לים שנים ובתרומה בחד סגי [עי' בהגר"א סי' ק"י סק"י] מ"מ אין כן דעת רה"פ, וי"ל דהכא כשנוטל לעשר מניה וביה כל שיש בכל הפירות יותר מכדי שיעור לקט סגי, שהרי כשם שהוא צריך להחזיק את התרומה לחיוב כדי לפטור את השירים, ה"נ צריך להחזיק את השירים לחיוב כדי שיחול על התרומה שם תרומה ויצאו מאיסור טבל א"כ הוי כאוכל כל התערובות בב"א, ואפשר דהא דצריך שיאכל שתים שתים אין ר"ל אכילה ממש אלא יפריש מן הקבוע שתים שתים ואוכל אח"כ אפילו אחת אחת, [עי' מש"כ לעיל סי' ל"ז באורך].
עוד יש לדון דהא אמר רבה זבחים ע"ד ב' דתאנה לא דלא מינכרא נפילתה, אבל כבר פי' הגר"א שם ס"ק כ"א דעת השו"ע שם דקיימא לן כר"י דאפילו תאנה, ועוד דתאנים הרבה מיקרי מינכר נפילתה.
ד) עוד יש מקום לדון להתיר להפריש מניה וביה, שהרי האכר אינו מביא כל גרנו או רובו בב"א אלא מביא מיעוטו היום ומוכרו ומיעוטו למחר, וכל מיעוט הפורש אמרינן מרובו פריש לדעת השאלתות והרשב"א דכל שנפרש שלא בכונה מותר וכוותיהו סתם בשו"ע סי' ק"י ס"ו, ואף שהש"ך כתב להחמיר מ"מ היכי דלא אפשר יש להקל, והכא הוי שלא בכונה שהרי אינו מפריש ע"מ להפריש מניה וביה, ואע"ג דבדבר חשוב שנתערב והוא ביד ישראל האוכל נבילות ופירש מקצתן והביא לנו מסתבר דמקרי פירש בכונה כיון שפירש לאכלן, הכא אין הפרישה לאכילה אסור אם יפריש עליהן ממק"א, ונהי דהפורש ע"מ להפריש עליהן ממק"א נמי אסור לי' להפריש מניה וביה דאל"כ אשתכח דהפרשתו הועילה לו להפריש מני' ובי' והוי כפורש בכונה, אבל זה שהוא מומר לטבל אין כאן אצלו כונה להתיר כלל וביד הלוקח הוי כנפרש וממילא, ומ"מ לא מסתבר לחלק בין ישראל כשר למומר וכל שפירש ישראל המוזהר בדבר לא הותר בפרישתו, אמנם עדיין יש מקום לדון דהוי כפירש קדם שנולד הספק, שאם היה הדבר ביד תינוק שנשבה נראה דאם פירש מן התערובות הוי כפירש ממילא כיון שלא ידע כלל מתערובת איסור, וה"נ אלו שאין יודעין כלל מתערובת לקט שיש כאן תערובות איסור והיתר ואף שהוא מומר ואף אם ידע לא יאבה לשמוע לנו מ"מ השתא חשיב פירש ממילא.
ועדיין אינו מועיל דע"כ לא התיר השאלתות פירש ממילא אלא בפירש שלא בפנינו, אבל פירש לפנינו הוי כלקח מן התערובות וכמש"כ הגר"א יו"ד שם סק"י, ונראה דאי פירש בפני ישראל אינו רשאי לתתן לישראל אחר וישראל אחר ג"כ דינו כראשון שראה שפירש, מיהו כ"ז בישראל שיש לו נאמנות באיסורין, אבל בשר הנמצא ביד מומר לנבילות נראה דדינו כנמצא ביד נכרי וחשיב פירש כיון שאין לו נאמנות לא מקרי לדידן פירש בפנינו, וא"כ י"ל דגם בדבר חשוב שנתערב שאסרוהו בפירש לפנינו משום לתא דקבוע לא חמיר מקבוע הניכר ולא חשיב לדידן כפירש לפנינו, אף דבסברא לא דמי, דהתם בקבוע הניכר טעם דפירש לפנינו אסור דבשעת פרישה הדבר מבורר ומשום ששכח אח"כ באיזה חנות היה המופרש נולד הספק, והלכך שפיר יש חילוק לדידן אם הופרש בפני נאמן מקרי קבוע, אבל בפני אינו נאמן לדידן הוי כנמצא ביד נכרי, אבל קבוע של דבר חשוב אין נפקותא אם פירש נאמן או אינו נאמן, מ"מ לא חמיר קבוע דרבנן מקבוע דאורייתא.
ואף דמיעוט האחרון יש לאסור י"ל שאינו דרך למכור הכל ומיעוט האחרון נשאר תחת ידו להספקת ביתו.
ה) בעיקר דין לקט אין נפקותא בין קוצר מה שמקבץ בידו או שקוצר את הקמה כמו שהיא ואינו מקבץ בידו, וכדתנן פ"ד מ"י תוך היד ותוך המגל לעניים אחר היד ואחר המגל לבעה"ב, ור"ל כל שהקצירה הפילה שיבולת אחת או שתים בודדות ואינן נוגעות עם הקציר הוא לקט, ואמר שבין שמקבץ ביד וקוצר ונפלה אחת מן היד קדם שהניח מידו על הארץ, ובין שאינו מקבץ בידו וקוצר במגל והפרישה שבולת אחת מחברותיה ונפלה מן הצד של חברותיה הוי לקט, והנה תוך המגל כולל בין שקבץ ביד וקצר ונקצרה שבולת אחת חוץ מידו ונפלה בעוד שהוא מחזיק מה שבידו, ובין שאינו מקבץ בידו כלל, אבל תוך ידו נחלקו בירו' אי לא אכפת לן אפילו היתה הקצירה בהכאת אחורי המגל, דכיון דכבר הוא מקובץ בידו והנשירה הוא מידו והשתא בנשירה נעשה לקט, לא אכפת לן בקצירה אי נעשית שלא כדרך הקוצרים, ואיכא למ"ד דכיון דלא נקצר כדרך קצירה אף שנפלה מידו אינה לקט, והנה למ"ד אינה לקט הוי תוך היד דרישא גם תוך המגל, אלא דתוך המגל א"צ לתוך היד, ואחר המגל דסיפא ר"ל אפילו נשר מתוך היד, ולמ"ד לקט הוי תוך היד דרישא אפילו אחר המגל, ואחר המגל דסיפא היינו באינו מקבץ בידו, וזו נראה כונת הגר"א, אבל לפי הלשון שבשנו"א למ"ד אינה לקט גם תוך המגל צריך תוך היד, ואינו מובן דודאי תוך המגל סגי בלא קיבוץ יד כלל, וכש"כ שלא יתכן לפרש סיפא אחר היד ואחר המגל שניהם יחד שאם תלשה היד לא תלשה המגל.
והנה רישא תני דב' נשירות עושין לקט, נשירת הקצירה עצמה, ונשירה מן היד, וסיפא דקתני אחר המגל ואחר היד שניהן ענין אחד, שהקצירה עשתה הנשירה, אלא שהקצירה היתה שלא כדרך קצירה, אלא שנעקרה שיבולת בנדנוד היד או המגל, אבל אין אחר היד כלפי רישא תוך היד, דמתוך היד שייך נשירה אבל לא מאחורי היד.
והא דנחלקו בראש היד, אין ר"ל שהכה את השבולת בראש היד והשירה, דזה ודאי אינו דרך קצירה, אלא בנשרה מראש היד אי חשיב כנשרה מתוך ידו, וא"ת למ"ד דבעינן קצירה בתוך מגל אפילו בנשרה מתוך ידו, א"כ בנשרה מראש ידו אי לא הוי כתוך ידו מ"מ הוי לקט כנשרה מתוך מגל, י"ל כיון דבשעת קצירה לא נפלה כבר יצאת מדין תוך המגל ובעינן נשר מתוך ידו.
ואפשר דאחר היד שנשרה אפילו מתוך המגל אינו לקט, והשתא ניחא טפי הא דנחלקו בראש היד, וכן הא דנחלקו באחר המגל ונפלה מתוך ידו היינו שנפלה מתוך ידו אחורי המגל.
ומ"מ בקצר במגל בלא קיבוץ שבלים ביד נמי הוי לקט כל שנשרה אחת או שתים מובדלות מחברותיהן, וזה מש"ל גם בקוצר במכונה, ואיכא לקט גם בקצירת המכונות הנהוג עכשו, אלא שהיכי שצריך אומד הלקט אפשר דנשתנה שיעורה בקצירה דידן.
ולשון הר"מ פ"ד ה"א איזהו לקט זה הנופל מתוך המגל בשעת קצירה [ר"ל כשאין הקוצר מקבץ ביד] או הנופל מתוך ידו כשמקבץ השבלים ויקצור [ר"ל אז אי אפשר שיפול בשעת קצירה אלא שנופל מידו, ומשמע דאז אין קפידא אם נקצר באחר המגל ופסק לחומרא] והנופל מאחר המגל [שנדנוד המגל תלש מאחוריו] או מאחר היד [בנדנוד היד וכמו שפי' הרע"ב] ודברי הפאה"ש תמוהים בזה.
ובעיקר דין לקט שו"פ לדידן, עדיין לא נשתנה ממש"כ הרמ"א סי' של"ב, דכפי ראות עינינו לא יטריח שום עני לילך בשדה ללקוט מ"ע שטרחו יותר על שכרו, ואצלנו הלחם בזול ומצוי, ועיקר העניות הוא לשאר הצרכים בין בסעודה ובין בכלי תשמיש ודירה וכביסה ובגדים ויתר הצרכים, ואין עני מחזיר על הפתחים מתרצה בפת לחם, וכש"כ שלא יטריח לקצור פאה ולדוש ולטחון ולאפות, ויבואו הערבים וילקטום שהם בתכונות מסוגלות לכך, וכמו שמלקטים את העשבים וענפי עץ בערי ישראל, ואף אם נניח שאם היו כל ישראל משמרים נתינת המתנות היה כדאי לעני להטריח, מ"מ השתא לא חייל לקט, שאם יהי' לקט לא ילקטוהו עניי ישראל, ובזה לא אמרה תורה, אף אם הוא שלא כהוגן בסיבת הדבר שגרם לזה מה שאין הרבים משמרים מצות פאה, אבל גם זה אינו מוכרע אם מנהגם שלא כדין וכמש"כ.
ולקט בזה"ז דרבנן בין לדעת הפוסקים דק"ש לא קלע"ל ובין לדעת הר"מ משום דבעינן ביאת כולכם דדין לקשו"פ כדין מעשר דבני ביקתא חדא נינהו וכמש"כ בפאה"ש סימן ד' ס"ק ל"ט.
וגם ספק לשו"פ הוי ספק ממון בזמן שיש כאן ספק אי נתחייבה כלל השדה בלקט, ולא אמרו ספק לקט לקט אלא בשדה שנתחייבה ודאי בלשו"פ וספק אי קיים מצותו או לא.
ו) עוד יש מקום לדון דתקנתו קלקלתו, דכל שהבעלים מומר למתנות עניים ואי תפקיר רחמנא הלקט לעניים עדיין לא יהנו בהן עניים הוי כדין אין עניים, ואילו הוי גזלן אחרינא שאין מניח לעניים ללקוט הרי אין כאן דין לקט וכדאיתא בשו"ע סי' של"ב במקום דעכו"מ מלקטי לי' וכדאמר חולין קל"ד ב' באתרי דליכא עניים, וכל שאין האפשרות של לקיטה נתונה לעניים הרי אין כאן עניים, ה"נ כשהוא עצמו הגזלן לא חייל לקט, ואע"ג דחלוק בעלים מאחר לענין הלאו ועשה, דבגזלן אחר שגוזל את העניים פקע מצות לקט והבעלים נוטלין לעצמן בהיתר, אבל כשהבעלים גוזלים עוברים בלאו ועשה בכל שעה, מ"מ לענין זה שהלקט חייל מעצמו הבעלים כאחר, ולא הפקירה תורה הלקט עד שישובו הבעלים בתשובה, או עד שישוב כח ב"ד שיוכלו לכופו ולהוציאם ממנו, אבל כל זמן שאין הפקר התורה מביאה את הלקט לעניים בשום צד, עדיין אין עומרים אלו ראוים ללקט אף שהבעלים בלאו ועשה, והדבר צריך הכרע.
ז) ב"ק כ"ח א' אמר רבא מאי זה וזה פאה לפוטרן מן המעשר, אע"ג דלא קרא שם פאה על הראשון אלא על התנאי, וכשבאו עניים ונטלו ממקום אחר אגלאי מלתא למפרע דהראשון לאו פאה, מ"מ היתה שעה אחת דהיה כח עניים בו שאם היו נוטלים אותו היו זוכים בו כדין, ויש לעי' דהא אמרו גטין מ"ז א' דאם לקטו עכו"מ מתנות עניים בשדה של ישראל חייבין במעשר כשבאו ליד ישראל דאדעתי' דעכו"מ לא אפקרינהו, הלא מ"מ היתה שעה אחת דהיה כח עניי ישראל בהן, ואילו היו עניי ישראל מלקטין אותן היו זוכין כדין, ואפשר דאיירי דלא היו עניי ישראל מצוין שם ומתחלה היה הדבר עומד לליקוט עכו"מ, וכה"ג פטור ממתנות עניים כדאמר חולין קל"ד ב', ואף אם עזב לשם פאה לא חייל שם פאה עלה.
ובנטלו עניים ממקום אחר, נראה דאין ליקוט השני פאה למפרע רק מכאן ולהבא, דמעיקרא אין כאן אמירה ולא אומדנא, ויש לעי' לפ"ז איך אפשר לומר דע"מ שיטלו עניים ממקום אחר לא התפיש את זה לפאה, הא ע"כ חייב להניח פאה, ואם לא יתפישו לשם פאה עובר בעשה, ואפשר דיכול להתפיש הפאה לזמן, ואם ילקטו עניים ממקום אחר יופקע שם פאה מהראשון ויחול שם פאה על השני, ולפ"ז באמת היה שיור הראשון פאה עד שלקטו עניים ממקום אחר, אבל בלקטו עכו"מ יכול להתנות שאם ילקטו עכו"מ לא יהא פאה דבמקרה זה הוא פטור מן הפאה, וסגי במה שמתנה שאם ילקטו ישראל יהא זה פאה, אבל אם לקטו עניים ממקום אחר אין זה פטור, וחייב להניח בשעת קצירה פאה, וזה שהניח ראוי ללקיטת עניים אף אחר שלקטו עניים במקום אחר, ומיהו כיון דמצות פאה בסוף שדהו כדאמר שבת כ"ג א' והכא עדיין לא גמר שדהו, יכול להתנות שאם יטלו עניים ממקום אחר לא יהיה צד הראשון פאה, אבל י"ל דמ"מ מה שמניח דעתו שיהא פאה עד שילקטו עניים ממקום אחר.
ח) בתורע"א פאה פ"ח אות ע"ח הק' למה כל אדם מותרין בלקט לאחר שהלכו הנמושות, ליקני לי' חצרו לבעל השדה, ותירץ הרש"ש ז"ל בהגהותיו, דהיינו טעמא דלא קנתה לי' חצרו, משום שהגיע לחצר בעידן דאיסורא וכמש"כ הרא"ש, ולא דמי דהתם השלל אבדת ישראל הוא והרואה מתחייב להשיבה לכל ישראל, אבל הכא קדם שהלכו הנמושות אין כאן אבדה ואין כאן חיוב השבה, שהרי השדה עצמה היא של עניים ללכת בה וללקוט, וכשהלכו הנמושות ועניים מתיאשי היתירא הוא.
ט) חולין קל"א א' תוד"ה יש, אם ירצה כו', תימא הא קעבר בבל תאחר לאלתר כמש"כ תו' ר"ה ד' ב' ד"ה לקט, וכן מוכח מהא דאמר ב"מ ט' ב' יתננה לעני הנמצא ראשון ואם איתא לא יתן לשום עני עד שיבוא זה שלקט בעבורו, ונראה דאם דעתו להוציא הלקט לפני העניים אלא שמתאחר בדבר עובר בב"ת, ואם דעתו שלא ליתנו כלל לכל עני שיבא אלא לעני מיוחד, עובר גם בעשה דתעזב דהתורה אמרה עזיבה לכל, והא דקרי לי' ממון שאין לו תובעין היינו שאין העני ראשון זוכה בבואו ראשון בהלקט, אלא שבעה"ב חייב במצותו, ודוקא כשהן בעין, וכמש"כ הר"ן, והר"ן ג"כ כתב כדברי התו' כאן וצע"ג, ועי' תו' ב"מ ו' ב' ד"ה והא, כתבו דאפילו במקום דטוה"נ לבעלים מהני תפישת הכהן וכ"ה בר"מ פי"ב מה"ת הט"ו ומזה מוכח דדבר שאין טוה"נ לבעלים נוטלין על כרחו. [א"ה, ע"ע דמאי סי' ט' סק"ג, מעשרות סי' ז' ס"ק כ"ב].
י) חולין קל"ד ב' ולא לעורבים כו' ואם אין שם כהן כו', נראה דאם היו עניים והניח לקט והלכו להם העניים מעלה אותן בדמים וצ"ע, ועי' ר"מ, ולא דמי לבעה"ב העובר כו' לעיל ק"ל ב' דאמר שם דאפי' עשיר אינו אלא מדת חסידות דהכא נוטל לכתחלה בתורת מכר וכמש"כ הר"ן בהא דאמר לעיל קל"א א' שא"ה דקמשתרשי לי' והכא בלוקח ע"מ לשלם מודים התו'.