חזון איש/יורה דעה/קפט
סימן קפט[עריכה]
א) בכורות ל"ג ב' תוד"ה בע"מ, תימא לימא דלבכור אצטריך כו', אע"ג דבכור נאכל בגבולין בלא פדיון כמו פסה"מ אחר פדיון ופסה"מ אחר פדיונן אין מוזהרין עליהן מלהטיל בהן מום, מ"מ בכור בע"מ לר"מ אסור להטיל בו מום וכדאמרו בגמ' דר"מ דאמר לא יקיז במקום שעושה בו מום טעמי' דאסור להטיל מום בבע"מ ומשמע דאפי' יש בו מום גמור אין מטילין בו מום, ולחד תירוצא בתו' ל"ד א' ד"ה אילימא, גם אחוזת הדם שאין לו רפואה בלא הטלת מום שוחטין עליו מן התורה דחשיב מום גמור, ומ"מ לא יקיז במקום שעושה בו מום, והיינו טעמא דבכור בע"מ חמיר מפסה"מ אחר פדיונן, דבכור כיון דלא נפדה נשארה בו קדושה טפי [וכמש"כ בכורות סי' כ"ב סק"ד], ומ"מ ס"ל להתו' דבנולד בע"מ כיון דלא היה תם מעולם אינו בכלל כל מום לא יהי' בו, ומקורם בגמ' תמורה כ"א א' דאמר רבר"ע בען במערבא המטיל מום בתמורת בכור ומעשר מהו כו' ופי' תו' שם דמבעי לי' בין לר"מ ובין לרבנן דאע"ג דר"מ אית לי' מום כל מום להזהיר על בע"מ מ"מ י"ל דבעינן שיהא תמים לרצון שעה אחת אבל תמורת בכור ומעשר שאינם קריבין ולא קרינן בהו תמים לרצון שעה אחת לא, או דלמא אפי' לרבנן יהא חייב כיון דתמורת בכור ומעשר אין בה מום אלא פסול בעלמא, ומסיק אביי שם דאין מוזהר עלי' משום בע"מ כיון דאינה ראוי' מעיקרה, וכן בתשיעי של מעשר, וא"כ הדין נותן דגם בעל מום ממעי אמו כן אע"ג דבכור בעל מום ממעי אמו נמי קדוש קדה"ג מ"מ אין מוזהרין מלהטיל בו מום שהרי תמורת בכור ומעשר נמי קדוש קדה"ג ומ"מ כיון שאינן ראוין מעיקרן אין מוזהרין עליהן, והוו מצו למימר תמורת בכור ומעשר המבואר בהדיא בגמ' אלא כלפי שאמרו בגמ' בע"מ מעיקרו דיקלא בעלמא הוא הקשו לימא לבכור בע"מ מעיקרו.
ב) נראה דרובע ונרבע וכל הני דתנן לק' מ"א א' אין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה, לרבנן אין מוזהרין עליהן משום הטלת מום שהרי בגמ' תמורה שם מסקינן דאפי' תמורת בכור ומעשר אין מוזהרין עליהן אלמא דלאו דוקא מום אלא כל דבר הפוסל להקרבה שולל איסור הטלת מום, אע"ג דהתם גם ר"מ מודה משום דנפסל מעיקרא, מ"מ שפיר ילפינן דלרבנן אפי' נפסל אח"כ אין חייבין עליו משום מטיל מום, וכן אמרו ע"ז י"ג ב' דבזמן הזה ליכא משום מטיל מום אלמא בראוי להקרבה תליא, וכן מוכח בסוגין דמתירין חכמים להקיז במקום שעושה בו מום, ולחד תירוצא בתו' ל"ד א' ד"ה אילימא, אין שוחטין על אחוזת הדם מה"ת, וכן נראה שהרי אין זה מן המומין הכתובין בתורה ואין פסולה אלא משום חולה.
ומיהו דוקא בפסול שאין חוזר להכשירו אבל פסול החוזר להכשרו חייבין עליו משום מטיל מום, שהרי פי' תו' דבמתנ' פליגי ביכול להקיז במקום שאין עושה בו מום ובזה לכו"ע מוזהרין עליו אלא דפליגי בדבר שאין מתכוין, אע"ג דהשתא ודאי פסול משום חולה מ"מ כיון דיש לו רפואה מוזהרין עליו וכן ביש בו מום עובר נראה דמוזהרין עליו, והא דכתבו תו' דאחוזת הדם שאי אפשר לרפאותה אלא אם יעשה בה מום אין שוחטין עליו דחשיב כמום עובר ואפ"ה ס"ל לחכמים דיקיז, שאני התם שאי אפשר לה לבוא להקרבה לעולם, וברא"ש משמע דבכל מום עובר מותר להטיל מום מה"ת וכ"ה בטוש"ע סי' שי"ג וצ"ע מ"ש מחולה.
ואמנם דעת הר"מ דמטיל מום בבע"מ עובר לוקה שהרי כתב בפ"ב מה' א"מ הט"ו שאם הטיל מום בזה שהוא ספיקא דדינא אי חשיב בע"מ קבוע אינו לוקה, ואע"ג דמומים שאינם קבועים הוי מום עובר כדתנן מ"א א', ואם איתא דמטיל מום בבע"מ עובר אינו לוקה מאי צריך הר"מ לספק קבוע אפי' ודאי אינו קבוע אינו לוקה אלא ודאי דעת הר"מ דמטיל מום קבוע בבע"מ עובר לוקה, ואפשר אפי' מום עובר בבע"מ עובר לוקה, [דאיסור הטלת מום בתם נראה דאפי' מום עובר בכלל דאל"כ לעולם יטיל בו מום עובר ואח"כ יטיל בו מום קבוע לדעת הרא"ש וטוש"ע שאין איסור מה"ת להטיל מום קבוע בבע"מ עובר, וכיון דגם מום עובר אסור בתם י"ל דבע"מ עובר חשיב כתם כיון דאפשר שיעבור מום זה וישאר מום שעשה] ואמנם למש"כ הר"מ פ"ב מה' א"מ ה"ז אין רק ד' מומין עוברין וכולן אינן בידי אדם.
ועיקר דבריהם ז"ל דאחוזת הדם שא"א לרפא בלא מום חשיב השתא מום צ"ע דהרי אין זה בכלל מומין הכתובין, [ואע"ג דמקרא כל מום רע מרבינן מומין לפי הכרעת חכמים וכמש"כ בכורות סי' כ"ה, מ"מ קשה דהו"ל למחשב אחוזת הדם בין המומין] ובגמ' יש לומר דחשיב כחולה שאין לו רפואה לעולם וכמש"כ לעיל אבל אין על זה שם מום, ומיהו א"כ מאי מבעי להו במערבא תמורה כ"א א' בתמורת בכור ומעשר לרבנן הלא ע"כ מוכח דחכמים מתירים אף באין בו מום רק פסול אחריני כמו הכא באחוזת הדם, י"ל דתמורת בכור ומעשר אין בגופה שום פסול אלא שאינה קריבה, לכך מבעי לי'.
ועיקר דבריהם דמשום דמתרפא בהקזה מקרי מום עובר הוא כפי הצד שכתבו לק' ל"ח ב' ד"ה וסימנך, דמום קבוע אינו מתרפא ע"י רפואה ולא ע"י שום מעשה.
ג) ע"ז י"ג ב', וליהוי כמטיל מום בבע"מ דאע"ג כו', רש"י פי' דפריך לר"מ בכורות ל"ג ב' דאסר, אבל מדברי תו' בכורות שם נראה דפריך אף לרבנן דמודים חכמים דאסור מדרבנן, ולפ"ז י"ל דלר"מ גם בזה"ז מה"ת אע"ג דלא חזי לדמי' אלא דלרבנן דאין איסורו אלא מדרבנן בזה"ז ראוי להתיר ומ"מ אסרו דנראה כמטיל מום, אבל אינו מוכרע וי"ל דגם לר"מ מותר מה"ת בזה"ז, [ויש לעי' בבכור בזה"ז לר"מ אי הוי מה"ת שהרי בכור בע"מ לא חזי לא לגופו ולא לדמי' ומ"מ לר"מ אסור להטיל בו מום משום דבכור בע"מ נמי אית לי' קדושה טפי משאר פסה"מ וכמש"כ לעיל, א"כ אף בזה"ז נמי דבקדושה זו אין חילוק בין זה"ז לזמן הבית, מיהו בתו' ב"ק י"ב ב' ד"ה ואם, משמע דיש מקום לומר דבע"מ בזמן המקדש לא הוי ממונו ובזה"ז הוי ממונו ולכך הוצרכו לומר דמסתמא בזמנם פליגי, וא"כ י"ל דמודה ר"מ בזה"ז אפי' בבכור, ואמנם לפ"ז צ"ל דר"מ דאמר אין מקיזין במקום שעושין בו מום בזמן המקדש איירי, אבל בזמנו מותר] והא דקים לן דחכמים מודים דאסור מדרבנן הוא מדתנן בכמה משניות ירעה, ולמש"כ לעיל דכל שאינו ראוי להקרבה לעולם הוי בכלל בע"מ א"כ למה ירעה עד שיסתאב יטיל בו מום בידים וע"כ דמדרבנן אסור.
שם בגמ' ונשוי' גסטרא אמר אביי כו', נראה דמה שמשחיתו בשביל שלא ליתי לידי תקלה אינו בכלל איסור השחתה, אלא אם אפשר למעט צריך למעט והלכך אם היה אפשר בעקירת פרסות לא היה רשאי להכניס לכיפה וכן אם היה אפשר בשחיטה היו שוחטין, ואמר אביי דאסור גסטרא כיון דאפשר בנועל דלת בפניה, ורבא דאמר משום דנראה כמטיל מום שב למיהב טעמא שאין מנשר פרסותיה, ואינו שב לתרץ הא דאינו משוה גיסטרא שאין גיסטרא בכלל מום ובגמ' פריך מום מעליא הוא, וכ"ה בהדיא בתו' בכורות ל"ג ב' ד"ה בעל מום, ולשון התו' מנחות נ"ו ב' הוא לשון קצר ואינו אלא העתק לשון הסוגיא.
והא דאמרו בסוגין דבזה"ז חשיב כבע"מ וגרע מבע"מ כיון דלא חזי לדמי', אינו ענין לדין בע"ח נדחין דהא מבואר זבחים נ"ט א' דהוקדשו עד שלא נבנה המזבח לא חשיב דחוי כיון דבידו לבנותו וכמש"כ תו' שם, וא"כ אם יבנה ביהמ"ק יקרבו, [ומשמע דאע"ג דאין בידינו מפני האויבים המעכבים לא מקרי בשביל זה דחוי דאל"כ לוקמא ברייתא עד שלא נבנה עד שלא הרשום לבנות, ואפשר דלישנא לא משמע הכי] וכש"כ לרב דבע"ח אינן נדחין, אלא זה"ז שאין ראוי להקרבה אין איסור הטלת מום.
ולפ"ז לדידן אין איסור הטלת מום בבכור מה"ת, אפי' לר"מ וכש"כ לדידן דקיי"ל כר"ש דמותר להטל מום בבכור בע"מ אף בזמן המקדש, וכש"כ תם בזה"ז.
ולפ"ז הדין נותן דספק בכור בזה"ז מותר להטיל בו מום כדין ספק דרבנן לקולא, ובפ"ת סי' שי"ג הביא בשם הח"ס לאסור כיון דהאיסור משום שנראה כמטיל מום בקדשים א"כ גם בספק כן כיון דנהיגין בו עד עכשו איסור, וזה תמוה דכל איסורי דרבנן הם משמרת לדאוריתא ומ"מ ספיקם לקולא, והאי נראה כמטיל מום היינו טעם לגזירת חכמים, אבל לא חמיר זה משאר איסורי דרבנן.
ובאחזו דם בזה"ז אם אין לו רפואה אלא בעשיית מום ודאי מותר דהא אפי' בזמן המקדש מותר, מיהו לדעת הרא"ש אין שוחטין על מום זה, ואם יש לו רפואה בהקזה שאין בה מום, אסור להטל מום אע"ג דבזה"ז איסור הטלת מום דרבנן מ"מ אין כאן היתר כיון שיש לו הצלה שלא במום הרי איסור דרבנן במקומו עומד.
דברי הר"מ פ"ב מה' בכורות הי"ג, כפי שפי' הגר"א סי' שי"ג, הוא דבברייתא נמי פליגי בדבר שא"מ, וחכמים ס"ל אף במקום שעושין בו מום היינו שיזהר שלא יעשה בו מום, ור"ש ס"ל שא"צ ליזהר כיון דלא הוי פ"ר שרי, וצ"ל לפ"ז הא דאמר בגמ' דרבנן סברי דמה"ת מותר להטל מום בבע"מ, היינו דאם היה מה"ת, היה ראוי להקיז במקום שאין עושין בו מום היכי דאפשר, ולפ"ז צ"ל דאחוזת הדם חשיב כבע"מ אף במקום דאפשר להקיז ושלא לעשות מום, וזה תימא שהרי דעת ר"מ דהמטיל מום קבוע בבע"מ עובר לוקה.
ד) בע"ה יום א' כ"ח אד"ר תרפ"ז.
ע"ז י"ג ב' בע"מ נהי דלא חזי לגופי' לדמי חזי כו' נראה דלאו משום דחזי לדמי' חייב עליו שהרי אינו מפסידו מדמי' במום שני, אלא במאי דחזי להחליף קדושתו על אחר חזינן דאכתי הוא בקדושה ואסור להמם את המוקדשין אע"ג דהן בעלי מומין, אבל בזה"ז גרע טפי, ואיקלשא קדושתי' לענין הטלת מום, ולפיכך אפי' בכור בע"מ אסור להטיל בו מום דאע"ג דלא חזי לדמי' מ"מ אלים קדושתי' כדאמר ב"ק נ"ג ב' דלא חשיב רעהו, והלכך אסור להטיל בו מום, אבל בזה"ז מותר מה"ת להטיל מום אפי' בבכור תם, ועי' תו' ב"ק י"ב ב' ד"ה ואם, מבואר דיש מקום לומר דבזה"ז חשיב ממונו טפי מבע"מ בזמן המקדש.
ה) תמורה כ"א א' המטיל מום בתמורת בכור ומעשר כו' ולא דמי לקדשים בזה"ז דאמר ע"ז י"ג ב' כיון דלא חזי לא לגופי' ולא לדמי' אין מוזהרין עליו מה"ת דבזה"ז שאני אבל בזמן שביהמ"ק קיים אלים קדושתיהו טפי שהרי בכור בע"מ אסר ר"מ להטיל בו מום אף דלא חזי לדמי' בזמן שביהמ"ק קיים, והכא י"ל דגם לרבנן חייבין עליו כיון שהוא תם וקדושתו אלימא אף שאינו קריב, ומיהו י"ל דאדרבה כיון שכל תמורה אינה קריבה אין חייבין עליו משום מום אפי' לר"מ וכמש"כ תו'.
ו) והא דאמר דבזה"ז אין בו משום הטלת מום נראה דאפי' לרב דאמר זבחים נ"ט א' אין בע"ח נדחים ומשום דהשתא מיהא לאו בני הקרבה נינהו, ואי דוקא למ"ד בע"ח נדחים קאמר, אכתי חזי לדמי' כדאמר פסחים צ"ח א' דאע"ג דבע"ח נדחין דמיו כשרין, והא דאמר סנהדרין מ"ז א' דבהמיר דתו תמות התם משום דאידחי בשביל זבח רשעים איפסל לגמרי אף דמיו, אבל בעלמא רועה ומביא בדמיו אותו קרבן, ועי' תו' זבחים י"ב, ועוד דאמר זבחים שם דאקדיש ואח"כ נבנה לא חשיב דחוי ועיי"ש בתו' כיון דבידו לא חשיב דחוי מעיקרא, ומשמע מה שאחרים מוחין בידו לא חשיב בשביל זה לאו בידו דאל"כ מאי פריך שם נבנה דחוין מעיקרא כו' נוקמא שלא היה בעת ההקדש בידו לבנות וצ"ע, ועי' בס' חוט המשולש בתשובת הגאון ר' הלל מולזין.
ז) בכורות ל"ה א' ל"ש אלא דא"ל אלא א"כ היה בו מום כו', הקסדור הבין א' מב' דברים או שאין מועיל מום הנעשה ביד"א או שאסור לישראל לעשות בו מום, דאל"כ למה הניחו לו להזקין, ואפשר שהבין בפשיטות שאסור להם לעשות בו מום כמו שרואה ששערו מדולדל ואסור לגוזזו, וסבר רב קטינא דסתמא סובר שאם הוא יעשה בו מום יתירוהו, אלא א"כ דקדקו בלשונם אלא א"כ היה בו מום ומשמע שנולד במומו או שנעשה ביד"ש, ורבא סבר דסתמא סובר דאם נעשה באיסור לא מהני, ואינו מעלה על הדעת לחלק בין נעשה לדעת ישראל או לא, והלכך גם לשון נעשה מתפרש לי' ממילא ולא ע"י אדם.
שם לאיתויי מסיח לפי תומו, נראה דוקא בניכרין הדברים שבא כשיחת בני אדם להראה לו דבר בלתי שכיח שאדם אוהב לראות דבר בלתי רגיל, והיינו מסיח לפי תומו, אבל אם השומע מרגיש שיש לו להמספר כונה בזה אין זה מסל"ת, וכגון שהמספר יודע שהשומע ידוע לו הדבר מכבר, או שהמספר אדם חשוב ואינו רגיל לדבר עם השומע שיחה בטילה אלא בצוואות של שירות, אין זה מסל"ת, אלא כמצווהו, והיינו הא דכתב הרא"ש בתשובה כלל כ' דין כ"ב, באמר לגוי' זה אינו נשחט בלא מום, והיינו בידוע שאין זה מטיול בדברים בטלים, שאין דרכו בכך עם גוי' זו או שהזמינה והגיד לה, וממעשיה ג"כ ניכר הדבר, דבקסדור י"ל שנהנה להתעולל ולצחק לצרום אזנו, שיש לאכזר הנאה לעשות אכזריות בבעלי חיים, וגם יש לו הנאה לעשות מה שלאחרים הוא איסור וזהירים מזה, אבל האי גוי' לא היתה מעיזה להתעולל בישראל ואילולא שהבינה שניחא לי' לא היתה עושה, וכש"כ אם עשתה בפניו ושתק, והאחרונים ז"ל ביו"ד סי' שי"ג כתבו לחלק בחילוקים אחרים, הט"ז כתב דבמשנה מותר משום שחשב שאינו מום ואילו חתך האוזן היה אסור, וכבר חלקו עליו באה"ע ובתשובת חוט המשולש בתשובת הגאון רא"א זצ"ל דא"כ לא שייך לחלק בין היה לנעשה, וגם אי אפשר דהרא"ש נטה מפרש"י ולא הזכירו כלל, וגם עיקר פירוש הט"ז זר מאד, ובאה"ע פי' משום שראה שהזקין ולא הטילו בו מום ידע שאין שוחטין אלא על מום שנעשה מאליו, אבל בבחור אסור, וגם בזה קשה דא"כ בנעשה בו נמי, אבל אין זה הכרח מדהזקין די"ל דאסור להטל בו מום, וע"כ צ"ל כן דאיך יסבור הנכרי דשוחטין על מום הנעשה וגם מותר להטל מום דא"כ למה לא הטיל הישראל בעצמו מום, ולמה לא אמר לנכרי בהדיא שיטיל מום הרי מובן לו אחד משנים או שאסור להטיל מום או שלא נשחט על מום הנעשה. [א"ה, וע"ע מזה לעיל סק"ד ה'].
יו"ד סי' שט"ו. [א"ה, עי' בכורות סי' ט"ז סק"ט - י"ג].