חזון איש/יורה דעה/קפה
סימן קפה[עריכה]
קדושין כ"ט א' האב חייב לפדות את בנו, בפ"ת יו"ד סי' ש"ה ס"ק ט"ז הביא בשם הגאון מהר"י ליסא, שאם אחר נותן כסף לכהן בעד האב צריך לזכות הכסף להאב שצריך שיבואו כסף לכהן מיד האב, כיון שהוא חובת הגוף, ואינו מובן והלא מחצית השקל חובת הגוף וחברו שוקל לו שקלו, וא"צ לזכות הכסף למי שנותן עבורו, מדשרי במודר הנאה נדרים ל"ג א', ולמאי דקיי"ל כחנן איירי אפי' בעתיד לגבות דחייב באחריותו וכמבואר בר"מ פ"ו מה' נדרים ה"ד דסתם דלעולם שוקל שקלו, וכן משמע בל' הר"ן שם ובל' התו' כתובות ק"ח א' דאי מותר לפרוע חובו ה"ה שוקל את שקלו, ועוד אפי' אי איירי באבוד שאינו חייב באחריותו, מ"מ האי שוקל את שקלו ע"כ איירי באופן שאילו היה חייב היה יוצא בו, דהא כ' הר"ן דאשמועינן אע"ג שאדם רגיל לשלם שקלו אע"פ שאינו חייב בו, מ"מ שרי למדיר לשלם שקל המודר, ואם איתא דעיקר מצותו צריך להיות משלו, מה יועיל לו נתינת המדיר כיון שאילו הי' חייב לא הי' יוצא בו אלא ודאי שפורע חברו וכדין עבד כנעני וה"ה בפה"ב וכן הדבר פשוט בפי אחרונים ז"ל שהביא הפ"ת שם בריש דבריו, אלא שלכאורה נראה מדברי הח"ס ז"ל שהביא שם שזהו דעת רמ"א שא"א בשליח היינו משום שהכסף של השליח, אבל אין ענין שליח שכ' רמ"א לזה, שאם האב והכהן והנותן הכסף במעמד אחד, ואומר האב להכהן הריני נותן לך הכסף שחברי נותן לך עבורי בעד פדיון בני, אין כאן פדיון ע"י שליח, שהאב הוא הפודה וכן אם שולח הכסף משלו ע"י שליח ומצוה לשליח שיודיע להכהן שאב נותן לו בעד פדיון בנו אין כאן שליחות, אבל אם אמר לשליח הריני עושה לך שליח לפדות, וכאשר תתן הכסף לכהן לשם פדיון יהיה עשיתך כעשיתי, אז הוא שליחות בין אם הכסף משלו בין אם הכסף משל שליח, ואף אם אין האב והכהן במעמד אחד, מש"ל בלא שליחות אף אם הכסף של השליח, שאומר לשליח שיאמר לכהן בשם אב שהוא נותן לו כסף השליח שנותן בעדו לפדיון בנו, ואינו שליח לפדות אלא ליתן הכסף, וכן מבואר בגליון הגרע"א שאף אם כסף של האב שייך שליחות, עד שיאמר לו שאינו שלוחו רק לנתינת הכסף ולא לעצם הפדיון, והסכימו אחרונים ז"ל דפודין שלא מדעת האב דזכות הוא לו, ופודין מכסף אחרים מדין זכות והוו להו שלוחין דידי', אבל ביתום כיון שאין כאן מי שמחויב בדבר לא שייך זכין שלא בפניו, שאינו חייב בדבר, ואפשר דיותר זכות לו שיעשה בעצמו, וממעות הקטן ודאי אי אפשר כיון שאינו חייב, כן הכרעת אחרונים ז"ל כהט"ז, והגר"א ז"ל ג"כ הסכים שפודין שלא מדעת האב אבל ביתום לא גלה לן הגר"א דעתו.
ועיקר דברי הגר"א ז"ל שם אינו מובן שכתב ראי' שפודין בלא דעת האב כמו במע"ש פ"ד דמ"ש ושם פ"ה בנ"ר ובהקדש בערכין, נראה כונת רבנו למה ששנינו פ"ד דמ"ש מ"ג בעה"ב אומר כו' וכן בערכין כ"ז א' הבעלים אומרים כו' ומבואר שאחרים הנותנים יותר הם קודמים, אבל מנ"ל דלא בעינן דעת בעה"ב במ"ש דלמא דינא קתני שאין בעה"ב רשאי לפדות בפחות כיון שאחרים נותנים יותר, וצריך בעה"ב למכור לאחר או להוסיף בדמים, ובהקדש נמי הכי מתפרש, ומיהו בהקדש מסברא א"צ דעת בעה"ב שהרי אין לו לבעה"ב שום יד בהקדש בדה"ב אלא שמצוה עליו לפדות, ומש"כ רבנו בנ"ר בפ"ה אינו מובן אם כונתו ז"ל לצנועים, או למה שמבואר בפ"ה מ"ה שאפשר לפדות נ"ר של אחרים, אבל מאן לימא לן שלא מדעת בעה"ב ועיקר הדין פשוט להו לרבותנו בעלי התו' קדושין נ"ו א' ד"ה מתקיף, בהיפוך שאין פודין מע"ש של חברו בלא רשותו אם לא מחמת דין זכין לאדם שלא בפניו, אבל לפי דברי רבנו ז"ל שהביא ממשניות אלו משמע אף שבעה"ב מוחה וזה א"א, וכן בפדיון בנו אם האב מוחה ודאי אין אחר יכול ליתן עבורו בע"כ, ועיקר הדמיון יש לפקפק דודאי אם נותן אחר לכהן צריך ליתן עבור האב או הבן, אבל אינו יכול לפדות שיהא הכסף מידו ליד כהן ויהי' בעצמו הפודה, אבל במע"ש והקדש א"צ ליתן בעד הבעלים שעיקר הפדיון בכל אדם, ורק במע"ש צריך רשות בעלים לזה, ומש"כ עוד רבנו דהכא עדיף ממ"ש שאין כאן אלא פרעון חוב, אדרבה היא הנותנת דהתם במע"ש שהוא ענין חילול וכמו שקונה מרשות גבוה לרשות הדיוט הוא בכל אדם, אבל הכא הוא מצוה בעלמא והמצוה על האב, ומה שפורע חוב של חברו שלא מדעתו הוא מחמת זכות ואם מוחה בהדיא ודאי א"א לשלם למלוה בע"כ, ואם המלוה נוטל הרי הוא מוחל החוב בע"כ ואפשר למחול חוב בע"כ של לוה כמבואר בר"ן כתובות נ"ג א' בסוגיא דמוחלת כתובתה לבעלה, וצ"ע כונת רבנו. [א"ה, ועי' לק' סי' קצ"ט סק"א].