חזון איש/יורה דעה/קנט
סימן קנט
[עריכה]א) מנחות מ"ב ב' כתנאי ציפן זהב כו', בבהמ"א סוכה ט' א' כתב בשם הגאונים דהלכה כשמואל משום דבסוכה שם פריך וב"ה כו' משמע דהכי הלכתא, והגאונים גרסי אלמא בעינן טוי' לשמה ודלא כפרש"י שם ומפרש מן הקוצין כו' דהיינו פסולת הצמר ולא כפרש"י ובאמת רב לא בעי גם תלי' לשמה, וכיון דהלכה כשמואל הלכה כרשב"ג, ולפ"ז הא דמוקי סנהדרין מ"ז ב' פלוגתא דהזמנה מלתא בפלוגתא דרשב"ג ורבנן, אי אפשר לפרש כפרש"י דרשב"ג ס"ל הזמנה מלתא דא"כ רבא דאמר הזמנה לאו מלתא היא לבר מהלכתא וקיי"ל כרבא, אלא הגאונים מפרשי כפר"ת דרשב"ג ס"ל הזמנה לאו מלתא היא, והלכך לא מהני הזמנה לקדושה עד שיעבוד לשמה.
והא דנחלקו רשב"ג ורבנן פי' הרז"ה ברצועות של תפילין דאילו הבתים א"צ עיבוד כלל ואפי' בעור מצה כשרין, ולפ"ז הא דקתני ואפי' לא עיבדן לשמן לא קאי ארישא בטלה עליהן עור בהמה טהורה אלא מלתא באפי נפשה דאותו דבר דצריך עור מעובד א"צ עיבוד לשמן והיינו רצועות, והרז"ה הביא כן גם בשם ר"ח.
וכתב הרז"ה דבגויל וקלף מודים חכמים לרשב"ג דבעי עיבוד לשמה כיון דהוא גוף הקדושה, ונראה דכונת הרז"ה דזה ידעינן מסברא דכתיבה שלא לשמה לאו כתיבה היא והוי כעשוי מעצמו ואף עיבוד הגויל בכלל תיקון הכתיבה, ואפשר דיליף לה משום מקום, ואשכחן לגבוה דבעינן חדשים וכדאמרינן מנחות כ"ב א'.
והרמב"ן פי' דברי הרז"ה דבגויל בעינן עיבוד לשמה כיון דהוא גוף הקדושה יליף לה מעגלה ערופה ותימא דהלא הרז"ה הסכים לפר"ת דאי הזמנה מלתא היא לא בעינן לשמה, ובאמת ס"ל לרבנן דרשב"ג דהזמנה מלתא היא ואפי' בתשמישי קדושה ומה"ט לא מצרכי לשמה, ומ"מ מודים בכתיבה דבעינן לשמה.
ב) ודעת רמב"ן דרבנן פליגי גם בכתיבה דלא בעינן לשמה זולת ס"ת דילפינן מכתבו לכם, ולפ"ז אי אפשר לפרש דרבנן ורשב"ג פליגי בהזמנה מלתא וטעמא דרבנן דלא בעינן לשמה משום דהזמנה לאו מלתא היא דזה לא שייך רק בעיבוד אבל כתיבה ודאי מקדשת בקדושת תפילין ומזוזות ומ"מ לא מצרכי רבנן לשמה, והלכך פי' רמב"ן דהא דאמר תנאי היינו דרבנן ורשב"ג ס"ל הזמנה מלתא ופליגי אברייתא דמייתא.
וטעמא דרבנן דלא בעינן לשמה משום דסגי בהזמנה או דלא ס"ל לשמה כלל בתפילין ומזוזות, והלכה כרבנן דרשב"ג וא"צ לשמה כלל בתפילין ומזוזות אפי' בכתיבה ואפי' באזכרות, רק בס"ת בעינן לשמה אפי' בעיבוד הגוילים, ומ"מ הלכה כשמואל דבעינן טוי' לשמה וכסוגיא דסוכה ט' א' דיליף לי' מקרא ודלא כסוגיא דמנחות דשמואל כרשב"ג אלא שמואל אפי' כרבנן.
ופלוגתא דרשב"ג ורבנן בעור הבתים ולכו"ע כשר בעור המצה וא"צ עיבוד מעיקר מצות הקציצה אלא דרשב"ג מצריך עיבוד כל שהו כדי שיוכל לעשות לשמה, ולרבנן דא"צ לשמה כשר בלא עיבוד כלל, ודברים אלו קשי ההבנה, דאם כשר בעור המצה למה מצריך רשב"ג עיבוד לשמה, ויעשה את הקציצה לשמה מעור המצה אבל למה יצטרך עיבוד מה שלא הצריכתו התורה.
ואם כי לשון הברייתא קשה לפרשה על הרצועות כפי' ר"ח והרז"ה, אבל לפרש על עור הבתים לא יתכן כלל לדעת הגאונים דא"צ עיבוד כלל.
ג) והר"מ פ"ג מה' תפילין הט"ו, פסק דעור רצועות צריך עיבוד לשמה ועור הבתים א"צ עיבוד כלל ונראה דדעתו כדעת ר"ח והרז"ה דרשב"ג ורבנן פליגי בעור הרצועות והלכה כרשב"ג, וכן גויל וקלף צריך עיבוד לשמה לרשב"ג מק"ו דרצועות וכדאמר גיטין מ"ה ב', וכ"ה בהדיא בירו' פ"ג דיומא בעור שעיבדו לקמיע לכתוב עליו מזוזה וכמובא במלחמות, ומבואר דרבנן לא מצרכי לשמה אף בעיבוד הגויל ודלא כהרז"ה, וכמש"כ במלחמות, וזה מכריח לנו דעת הר"מ דהלכה כרשב"ג דהא הר"מ פסק פ"א מה' תפילין הי"א דצריך עיבוד לשמה בס"ת ותפילין, ואמנם מה שפסק הר"מ דמזוזה א"צ עיבוד לשמה לא נתישב כיון דבירו' מבואר דלרשב"ג צריך עיבוד לשמה, ועי' בכ"מ שהביא תשובת רבנו ותמה עליו ויותר יש לתמוה שכתב דלא אתמר והרי אתמר בירו'.
ד) ל"ד ב' ולמ"ד הזמנה מלתא היא דאתני עלי' מעיקרא, הק' הגרע"א בתשובה סי' ב' ג', הא טעמא דמ"ד הזמנה לאו מלתא היא סנהדרין מ"ז ב' משום דיליף משמשין ממשמשין אבל הכא של ראש הויא גוף הקדושה ובדין הוא ליליף מע"ע דהזמנה מלתא היא, ותירץ דנקט לשון ולמ"ד משום דלמ"ד כריתות כ"ה א' עריפתה אוסרתה בדין דהזמנה לאו מלתא היא אפילו בגוף הקדושה, ואפשר דא"צ לזה דהכא ש"ר וש"י חדא קדושה היא שהרי א"צ לכתוב ש"ר לשם ש"ר אלא לשם תפלין סתמא והלא ש"י מותר לעשותו ש"ר אף דלא נכתב לש"ר אלא חדא קדושה היא אלא כבוד הקדושה בעלמא הוא בש"ר והלכך לא שייך למילף מע"ע דהתם ההזמנה לעיקר הקדושה, והלכך הכא תלי בדין הזמנה מלתא בעלמא.
ה) כתב הגרע"א שם דאפשר לעבד לשם ס"ת ולהתנות שאפשר לשנות לתפלין ומזוזות, והנה לפרש"י סנהדרין שם דאם הזמנה לאו מלתא לא חשיב לשמה כיון דאפשר לשנות אחר העיבוד לכאורה אי אפשר להתנות דא"כ בטל לשמה, אבל הרמב"ן במלחמות שם כתב דכ"ז לאביי אבל רבא ס"ל דאע"ג דהזמנה לאו מלתא היא חשיב לשמה והכי קיי"ל, וכן לפר"ת מהני לשמה אע"ג דהזמנה לאו מלתא היא.
וכתב הגרע"א דלהתנות שיהי' לשם זה שישמשנו לא מהני דאין ברירה, אלא לעבד לשם ס"ת ולהתנות לשנותו לתפלין ומזוזות, ומבואר דאע"ג דס"ת תפלין ומזוזות מצוות נפרדות מ"מ קדושתן אחת והא דבעינן לשמה היינו לשם קדושה, ואם עשה לשם קדושה חמורה סגי גם לקדושה קלה והלכך אם עשה לשם ס"ת חשיבא קדושה לתפלין ומזוזות והלכך הדרך המחוור שיעבד לשם ס"ת ויתנה על היתר לשנות, וא"ת כיון שמתנה לשנות א"כ אין כאן לשמה לשם ס"ת, י"ל שא"צ שיחשוב בהחלט שיכתוב עליו ס"ת אלא שיוקדש לקדושת ס"ת ואם ירצה לכתוב עליו ס"ת יכתוב, וכן בגט כותב גט לשמה שאם ירצה לגרש יגרש, ומיהו לא יכול להתנות שיהי' לקדושת ס"ת אם יכתוב עליו ס"ת, ויהי' לקדושת תפלין אם יכתוב עליו תפלין דכיון דמתנה עליו על ב' קדושות גרע טפי וכיון דאין ברירה לא חייל כלל.
ויש ראי' דסגי בקדושת ס"ת לכתוב עליו תפלין מהא דאמרינן שבת ע"ט ב' בס"ת שבלה אין עושין מהן מזוזה מפני שאין מורידין הא מורידין עושין אע"ג דלא עיבד לשם מזוזה, ומיהו לדעת הר"מ דמזוזה א"צ עיבוד לשמה אין ראי' מכאן. [שו"ר ברשב"א גיטין נ"ד ב' מוכיח באמת מכאן דמזוזה א"צ עיבוד לשמה ודעתו ז"ל שם דגם תפלין א"צ עיבוד לשמן אבל מ"מ שמעינן מכאן דמזוזה א"צ עיבוד לשמה, ומיהו לדעת ש"פ דמזוזה צריכה עיבוד לשמה ע"כ צ"ל דעיבוד לשם ס"ת מהני אף למזוזה].
ו) הגרע"א שם כתב דלהתנות שיהי' לס"ת או לגט ג"כ הוי בכלל ברירה, ואין כונתו ז"ל שיהי' כל העור לס"ת או לגט דזה לא הוי בכלל ברירה כיון דגט א"צ עיבוד לשמה אין כאן רק תנאי שיהא לשם ס"ת אם יכתוב עליו ס"ת ואם לא יכתוב עליו ס"ת לא יהא לשם ס"ת וכמש"כ [לק' סי' קס"ה] באורך, אלא כונת הגרע"א שחלק מהעור יהי' לס"ת וחלק ממנו יהי' לגט ובזה הוי ברירה כיון שכל חלק וחלק אפשר שהוקדש לס"ת ולא נתברר איזה מהן הוי כמתנה על אחד מב' דברים.
ועיקר דברי הגרע"א דמעבד לשם ס"ת הזמנה מלתא היא משום דהוי גוף הקדושה, אינו מוכרע דהרמב"ן במלחמות שם ס"ל דלא מקרי גוף הקדושה אלא תשמיש הכתב וגם לא מצינו אלא במת דיליף שם שם מע"ע, ולא מצינו מי שחולק על הרמב"ן בזה, אלא דלפי מה שנראה מדברי רמב"ן פי' כן דברי הרז"ה וכמש"כ לעיל וצ"ע.
ואמנם מה שצדד הגרע"א שם דלהוריד מקדושה חמורה לקדושה קלה לא מהני מה שהוא גוף הקדושה וכתב לישב בזה סוגיא דמנחות וחזר וכתב שדוחק לחלק בכך ולכן יישב סוגיא דמנחות באופן אחר והניח הדין דהזמנה מלתא היא בגוף הקדושה ואסור להורידו אפי' מקדושה חמורה לקדושה קלה למש"כ לעיל סק"ד שפיר יש לפרש סוגיא דמנחות דמש"ר לש"י אינו ענין לגוף הקדושה, אבל אינו מטעם דמקדושה חמורה לקדושה קלה לא מהני הזמנה אף בגוף הקדושה אלא ש"ר וש"י חדא קדושה היא אבל מס"ת לתפלין שפיר נאסר בהזמנה שהרי ס"ת ותפלין לאו חדא קדושה וצריך לעבד לשם ס"ת בהדיא, והלכך שפיר י"ל דנאסר להוריד בהזמנה לחודא.
ז) הא דתנן שבת ע"ח ב' קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין, לדעת הר"מ דתפלין צריכין עיבוד לשמה צ"ל דמתנ' בקלף שעובד לתפלין, וצ"ע שלא פירשה הר"מ בפי"ח מה' שבת, [שו"מ שכבר עמד בזה במשכ"י סי' מ"ב] ואפשר דאפי' לא עובד לשמה דכיון דמהני החזרת סיד לשמה כמש"כ הרא"ש מס' העתים בשם הגאון והביאו בטויו"ד סי' רע"א, לעולם מחזירו וכותב עליו תפילין.
ח) ובמלחמות שם מבואר דס"ל להלכה דגם כתבן נכרי מומר כשר ולא קיי"ל כברייתא דתני ר"ח בד"ר מפשרוניא מנחות מ"ב ב', שכתב דאי באמת מומר וכל הני פסולין אין להכשיר ליקח שלא מן המומחה דיש לנו לחוש שמא כתבן אחד מכל אלו, ומבואר עוד דגם אזכרות א"צ לשמה ואפי' כתבו מומר כשר, [ונראה דאין לשמה של אזכרה ענין מיוחד אלא זהו לשמה של כל הכתב, והכותב צריך שידע בשעת כתיבתו את הקדושה שמתהוה בכתיבתו זו, ואחרי שיש ב' עניני קדושה קדושת התורה בכללה וקדושת האזכרה בקדושה מיוחדת צריך לכוין בכל כתב וכתב לקדושתו, והלכך אם א"צ לשמה א"צ לכוין גם באזכרות].
ונראה דמ"מ מודה רמב"ן דחק תוכות פסול וכדאמר גטין כ' א' דזהו תנאי בדין כתב ולא מקרי וכתב אלא בחק ירכות, ונתכוין לכתוב יהודה בגמ' שם אפשר דג"כ כשר, ואמנם הדבר תימא דבגמ' מנחות שם מביא ברייתא דר"ח ומשמע דהלכתא היא, ועיקר הוכחת הרמב"ן מהא דנקחין מאינו מומחה שפיר י"ל משום דלא שכיח שיכתבו פסולין דמה ירויח המוכר בזה דהלא שכיח כשרים ואין הפסולים בזול יותר מן הכשרים וגם הכשרים בקיאים באומנותם טפי וגם בפסולין שכיח טפי הקלקול, וגם יראים שיתפרסם שלקח מן הפסולים, ומכל הני טעמי רוב מצוים אצל כתיבת סת"ם כשרים, וכשבודקם ומוצא אותם בדקדוק, זה עד שנכתבו ע"י מומחים, אבל כל הני טעמי לא שייך בתכלת שתכלת ביוקר ומוסר נפשו לזייף וגם שכיח שיצבע לדברים אחרים, וזו דעת הפוסקים דפסקו דבעינן עיבוד לשמה, ומ"מ פסקו דנקחין שלא מן המומחה כמו שפסק הר"מ פ"ב מה' תפלין ה"י.
ובמלחמות שם הביא דעת הגאונים וס"ל שאין חילוק בין ס"ת לתפלין ומפרשי כפרש"י סנהדרין וא"כ גם ס"ת א"צ עיבוד לשמה למאי דקיי"ל כרבא סנהדרין שם, והא דר"א גיטין נ"ד ב' דפסל ס"ת שלא עיבד הגוילין לשמה דלא כהלכתא ור"א סבר כאביי וכרשב"ג, וזו דעת רב משה גאון, והרמב"ן לא ניחא לי' בזה דבגמ' גיטין משמע דהלכתא היא שאם אין הלכה כן היו מסיימין בגמ' דלא היא, והלכך חילק הרמב"ן בין תפלין לס"ת.
ט) ר"מ פ"א מה' תפלין הט"ו הכותב ס"ת או תפלין או מזוזה ובשעת כתיבה לא היתה לו כונה וכתב אזכרה מן האזכרות שבהן שלא לשמן כו', הלשון קשה אם כונת רבנו לשנות דין אזכרה שלא לשמה, הלא זה יתכן גם בכותב בכונה לשם ס"ת אלא שלא זכר בשעת כתיבת אזכרה לכוין לקדושה הנוספת של האזכרה, וגם תימא שלא הזכיר רבנו דין כתיבה לשמה, ואפשר דצ"ל או כתב אזכרה כו', ואי כאן כונת רבנו רק על אזכרות אפשר דלא הזכיר רבנו בהדיא כתיבה שלא לשמה משום שלא הוזכר בהדיא בגמ' אלא בכתיבת מין מומר, ומהא דממעט גיטין מ"ה ב' אלו שאינן בקשירה שמעינן דבעינן לשמה דאי לא בעינן לשמה בדין הוא דגם אלו כשרים, ואע"ג דבע"ז כ"ו ב' ס"ל לר"מ דימול כותי ואל ימול נכרי וס"ל דלא בעינן לשמה ומ"מ פסול נכרי, התם מילה עיקר המצוה ויש מקום לומר דפסול ע"י נכרי שאין מצוה ע"י מי שאינו בר מצוה, ולשמה לא בעינן כיון דצורת המצוה מעידה על עצמה, אבל כתיבת התפלין שאין זה רק יצירת חפץ לעשות בו מצוה, אי אין צריך כתיבה לשמה אין לפסול כתיבת נכרי, ובזה דממעטינן אלו שאינן בני קשירה שמעינן דבעינן כתיבה לשם מצוה, ומיהו קשה לפי' הגאונים הא דרב מנחות מ"ב ב' דמן הקוצין פסולין דהיינו פסולת הצמר וגרסי סוכה ט' א' אלמא בעינן טוי' לשמן, וס"ל לרב דגם תלי' לשמה לא בעינן, ומ"מ לל"ק שם פוסל רב עשיי' ע"י נכרי, ואמנם לפי' הר"ן גטין מ"ה ב' באמת לל"ק מודה רב דתלי' לשמה בעינן מדפסל נכרי, וסוגיא דסוכה כר"מ דרב מכשיר ע"י נכרי וס"ל דלא בעינן תלי' לשמה. [עי' ס"ק י"ג].
י) כ' הרא"ש ה' ס"ת סי' ג' דעיבוד הגויל ע"י נכרי שפיר דמי ויהיב טעמא דאע"ג דלענין גט אמרינן נכרי אדעתא דנפשי' קעביד שא"ה דבעינן כתיבת כל התורף, אבל הכא דסגי ברגע אחת כשמשים העור בסיד בזה אמרינן אדעתא דישראל קעביד, וראי' ממילה דכשרה ע"י נכרי כדאמר ע"ז כ"ז א' אע"ג דבעי לשמה, והנה אינו מובן מ"ל רגע אחת ומ"ל דבר הנמשך אם באמת רגע ראשונה היא אדעתא דישראל וחשיב בזה לשמה כי נמשך הדבר מאי הוי למה יחזור הנכרי ויעשה אדעתא דנפשי' ואי עביד הנכרי אח"כ סתמא נימא על דעת ראשונה דגם כשישראל עושה אינו אסור בהה"ד אלא כל מה שעושה סתמא חשיב לשמה, ועוד קשה דהרא"ש פ' כ"ש סי' כ"ו כתב בשם רה"ג דמצה שנאפה ע"י נכרי וישראל עומד ע"ג מותר ומשמע דר"ל דהנכרי לש וכמש"כ ב"ח סי' ת"ס, ואע"ג דהתם פעולתו נמשכת, ונראה דהא דאמר נכרי אדעתא דנפשי' קעביד, אינו חשש ספק שמא אינו מסכים לדעת המצוה, אלא אחרי שאין הנכרי בר מצוה אינו ראוי לעשות דבר הצריך לשמה ולשמה של נכרי לאו כלום הוא, אלא אי הוי פעולת הנכרי נגררת אחר רצונו של המצוה הוי לשמה ע"י ישראל המצוה ומעשה הנכרי חשיבי חציו דהמשלח, אבל כיון דגדול שיש לו דעת נחשב כעושה על דעת עצמו ולא נעשה חציו של משלחו לא חשיב לשמה אף אם חושב לשמו דגם מחשבתו לשמו הוא אדעתא דנפשי' ואין נכרי עושה הכשר בדבר הצריך לשמה.
והנה חידש כאן הרא"ש דתחלת זיקתו לעבודת המצוה מתיחס אמנם אל המצוה אפי' בנכרי, אלא שזה שממשיך בדבר ולא מינכרא תו פקודת המצוה לא חשיב חציו של המצוה, והלכך בדבר הנמשך לא מהני ישראל עומד ע"ג נכרי.
ונראה דבגט אפי' התחיל לכתוב לשם גירושין לא אמרינן עכשו דסתמא לשמה דבכל רגע ראוי לפיוס ולחרטה מגירושיה ובעינן לשמה בכל כתיבת הגט אלא שאמירתו של הבעל והסופר מתחלה נמשכת בכל הכתיבה והוי כולה לשמה, אבל בעיבוד העור לשמה כל שהתחיל לשם ס"ת בתר הכי סתמא לשמה וא"צ שתמשך אמירתו על כל הפעולה אלא גמר הפעולה סתמא לשמה, וזו כונת הרא"ש דהוי רק רגע אחת ר"ל דרגע זו גוררת את העור לס"ת עד שסתמא לשמו, ולפ"ז נראה דאם מלח נכרי ע"י ישראל לשמו אף אם גמר לקמוח ולעפץ בינו לבין עצמו כשר וכמש"כ תו' ע"ז כ"ז א' מנחות מ"ב א' דבדבר דסתמא כשר גם עכו"מ כשר, ולפ"ז הדין נותן דגם טוית ציצית כשר ע"י נכרי אף שהטוי' נמשכת, וכן בלש לשם מצת מצוה שאר עבודות סתמא לשמה, ואחרונים ז"ל לא כתבו כן [עי' מ"ב סי' י"א ס"ב בבה"ל ד"ה וישראל].
ולפ"ז כל שנעשה התחלת עבודה ע"י ישראל לשמו סגי ואין צריך ישראל לעמוד על הא"י בשאר עבודות שהרי אפי' עומד על גביו אינו עושה על דעת ישראל בדבר הנמשך אלא אנו מכשירין משום סתמא לשמה א"כ כי אינו עומד על גביו ג"כ, ומיהו אם אין ישראל מתחיל בעבודה ע"י עצמו או ע"י שעומד על הא"י ומצוהו לא סגי אע"ג דהבעלים אמר בפיו שנותן העור לעבדו לשם ס"ת שאין מחשבת בעלים קובע אלא בעינן מחשבת עובד, ואפשר דהיינו דהצריכו הגאונים שיסייע ישראל בתחלה שע"י סיוע מקרי עובד ומהני מחשבתו לקבוע לס"ת, ואפשר דאף לדעת הר"מ דלא מהני ישראל עומד ע"ג א"י דלא כהרא"ש, מ"מ אם ישראל עצמו התחיל בעבודה והא"י גומר סגי משום דעכשו סתמא לשמה.
ונראה דא"צ עבודת אדם אלא אפי' גמר קוף עבודתו ולא דמי לגט דבעינן כתיבה [וגם בנכרי פסול התם] וכן בטוית ציצית אי טוה ע"י דשקיל בדקא דמיא על מכונה שטוה סגי דכיון דכח ראשון הוי לשמה הו"ל אידך סתמא לשמה וא"צ כח אדם.
ובנו"ב תנינא סי' קע"ה מבואר דאי הטילו ישראל לדבר העושהו דפתרא סגי אע"ג דבעינן קלף [והנו"ב ס"ל דלא סגי בסתמא בדבר הנמשך ותמה על הב"י שהכשיר טוי' ע"י נכרי לדעת הרא"ש] משום שכבר עובד ע"י ישראל, אבל לא סגי בשריה במים ע"י ישראל דשריה לרככו לאו עבודה היא, והדברים צ"ע דנראה דעבודה הגומרת את ההכשר היא עיקר עבודה וצריך לשמה וכל שנעשה קלף שלא לשמה לאו כלום הוא, ולמש"כ דסתמא לשמה לאחר שקבעו ישראל לס"ת בעבודה יש מקום לומר דסגי בשריה לרככו דסוף סוף קבעו לעור לס"ת ומיהו כיון דלאו עבודה חשובה היא הוי כקבעו במחשבה שלא בשעת עבודה, ומיהו אי עשה ישראל בעצמו כל העבודות ובשעת שרי' אמר לשם ס"ת סגי דכיון דאנו באין מטעם כל העושה ע"ד ראשונה עושה סגי גם בשרי' דסוף סוף התחלת עבודה היא וקבעו במחשבתו וברצונו לס"ת ויש מקום לומר דאפי' אמר קדם שרי' שמזמינו לס"ת ועבדו סתם אמרינן ע"ד ראשונה עושה [ואם אמר בהדיא שכל עבודות שיעשה הוא לשם ס"ת משמע דחשיב כאמר לשמה בשעת עבודה].
ובמ"ב סי' ל"ב ס"ק כ"ה, כתב דאף דכשישראל עושה כל העבודות לא סגי במה שאמר בשעת שרי' וכתב כן בשם הנו"ב ולכאורה אין דברי הנו"ב אלא במוסר לא"י אבל בעושה הישראל ואמרינן העושה ע"ד ראשונה עושה בזה סגי בשרי'.
יא) במ"ב [בבה"ל] שם כתב בשם הפמ"ג דעיבוד לשמה הוא מדרבנן, ותמוה דהא במנחות מ"ב ב' אמר דרו"ש פליגי בפלוגתת רשב"ג ורבנן ורו"ש בדאוריתא פליגי כדמוכח סוכה ט' א', ובלא"ה אין לנו לחדש דבר שלא נזכר בגמ' ובראשונים ז"ל וסתמו כפירושו שהוא מעיקר הדין, וכן בהא דאמרו סנהדרין מ"ח ב' דפלוגתא דלשמה תליא בהזמנה מלתא משמע דבדאורייתא פליגי.
וכ' המ"ב שם דסגי בגמר העיבוד והיינו אי קדם עיבוד ישראל היה פסול וע"י עיבוד ישראל מתכשר מקרי עיבוד לשמה והוכיח כן מהא דכתבו הרא"ש והטור בשם הגאון דהחזרת הקלף לסיד מקרי עיבוד לשמה ואפי' אי מתוח והחזרת הסיד מקלקל העור וחוזר ומתקנו מ"מ אינו מחזירו לעור מצה אלא לחיפה או דפתרא ושמעינן דסגי בעיבוד האחרון.
ומ"מ בעור הרצועות צ"ע דהרמב"ן במלחמות שם כתב דדבר דאינו עומד לכתיבה א"צ עיפוץ ואפשר דעור הרצועות סגי במליח, ונהי דלחומרא אמרינן דבעי עיפוץ אבל אי מלח שלא לשמה אפשר דאין לו תקנה שכבר הוכשר עיבודו ונעשה שלא לשמה, ובמ"ב שם משמע דאף אם אין החזרת הסיד מקלקלו ופוסלו לפי שעה וחוזר ומתקנו, אלא הוא קלף כשר בכל הזמן ומ"מ חשיב עיבוד לשמה תוספת עיבוד הסיד, ולפ"ז י"ל דאף אם נמלח שלא לשמה מהני גמר העיבוד וצ"ע.
ואם באנו להחמיר להצריך כל ג' עבודות שהוזכרו בגמ' [מליח קמיח עפיץ] לשמה יש להסתפק בהסרת השיער אי בעינן לשמה ולכאורה א"צ שהרי א"צ חילוק העור לשנים לשמה אע"ג דחילוק העור הוי לגבי הדוכסוסטוס כהסרת השיער אי מחלקו קדם הסרת השיער, ואף אי מחלקו אחר הסרת השיער החילוק עושה אותו לדוכסוסטוס ומ"מ לא מצינו דבעי לחלקו לשמה.
והאידנא שורין את העור במים לרככו, ואח"כ משימין אותו בסיד עד שהשיער נופל, ואח"כ מוסיפין לשרות אותו במינים חריפים לחזקו, ולענין רצועות סגי בשריית הסיד עד שהשיער נופל והשאר נראה כיון דאינו צריך אין צריך לעשותו לשמה, וכן המנהג דישראל משימו בסיד ולא יותר, וכ"ה בנו"ב תנינא סי' קע"ה לענין קלף.
יב) ירו' יומא פ"ג ה"ו בד שיהו חדשים אם אומר את שלא ילבש שחקים והא תני ולבשם אפי' שחקים [ר"ל אלא צריך שיהו חדשים בתחלה כשלבשם כהן] ר"ח בשם ר"י כמחלוקת עור שעיבדו כו' [ר"ל אי בעינן חדשים תלי במחלוקת רשב"ג ורבנן, ונראה דחדשים דאמר היינו שיעשם לשם קדש אבל עשאן לשם חול ולוקחם עכשו לקדש מקרי ישנים, דאי בא למעט אם נשתמש בהם הדיוט זה אינו ענין לפלוגתת רשב"ג ורבנן וכו"ע מודים בה וכדתניא לק' משנשתמש בו הדיוט אסור להשתמש בו גבוה, ואולי הכתוב ר"ח בשם ר"י כמחלוקת ט"ס כאן].
שם ובקדש יחצבו, אפשר דר"ל דצריך לחצוב לשם קדש ולהקדישו קדם חציבתו.
שם דתני כו' דתני העושה כלי להדיוט כו' נראה דהא דתני העושה כלי לגבוה עד שלא נשתמש בו גבוה מותר להשתמש בו הדיוט אשמעינן דין עשיית כלי לגבוה שא"צ עשי' בקדש אלא עושהו בחול ואח"כ מקדישו ואפשר דסבר דצריך לשמה אלא לשמה בשעה שהוא חול מהני, ולזה מוכיח ר"י שאינו כן דהא אשכחן ברייתא דהעושה כלי להדיוט עד שלא נשתמש בו הדיוט מותר להשתמש בו גבוה וע"כ האי תנא סבר דא"צ לשמה כלל, וא"כ אין לעשות ג' מחלוקת אלא תנא דאידך ברייתא נמי דאמר עד שלא נשתמש בו גבוה מותר להשתמש בו הדיוט דס"ל דעושין בחול וא"צ לשמה כלל דאי צריך לשמה צריך לעשות בקדש.
שם ר"ח בשם רבנן דתמן תיפתר שבא מתרומת הלשכה כו', ר"ל באמת כו"ע מודים לגבוה צריך לשמה והני ברייתות דהעושה כלי לגבוה פליגי אי מהני לשמה בעודו חולין דברייתא קמייתא ס"ל דמהני לשמה אפי' כשעדיין לא הקדישו והלכך אף שעושהו לגבוה מותר להשתמש בו הדיוט, ותנא בתרייתא ס"ל שאין לשמה אלא א"כ מקדישו קדם והני ברייתות דהעושה כלי להדיוט לא פליגי אלא תנא בתרייתא איירי ביחיד העושה בחול ונעשה שלא לשמה ופסול לגבוה לכו"ע, ותנא קמייתא איירי בבא מתרומת הלשכה דאע"ג דעשה להדיוט אין מחשבתו כלום דאם ידע שהוא מתה"ל הרי מחשבתו הבאי ואם טעה ג"כ לא חשיבא עקירה וסתמא לשמה, אלא א"כ השתמש בו הדיוט פסול דבעינן חדשים לגבוה וכדאמר מנחות כ"ב א'.
ונראה דהירו' לא ס"ל דרשב"ג ורבנן בהזמנה פליגי, דהא לגבוה לכו"ע אפשר להקדישו עכשו.
במשכנ"י שם הביא ראי' להכשיר עיבוד ע"י נכרי וישראל עומד על גביו מהא דכתיב מלכים ה' ל"ב ויפסלו בני שלמה ובני חירם וגו' ואפשר דפסלו מן ההרים וכדפרש"י אבל סתות האבנים היה ע"י בני שלמה, וגם בסתות יש אומנות להשתתף שכשר ע"י נכרי כגון לכוין ולרשום בתו איך לסתותו ולברר את האבנים היותר מעולות ולעשות מלבונות להחזיק את האבן בשעת סתות, ולתקן את המקבות וכיוצא בו וכן יוכלו להשתתף בסידור התכניות של הבנין אבל בנין עצמו נעשה ע"י ישראל לשמה, וגם השתתפו בבנין ביתו.
יג) מ"ב א' תוד"ה ואל, א"נ באזכרות לבד בעינן כולי האי, יש לעי' אי גם באזכרות סתמא כשר א"כ מה פריך גטין מ"ה ב' ורשב"ג עיבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי, אה"נ דכתיבה כיון דכשר סתמא כשר בנכרי וכבר הקשו תו' שם דנימא כן הא מ"מ מוכח דגמ' ס"ל דסתמא לא הוי לשמה ואפשר דבגמ' פריך משום אזכרות אבל מ"מ למדנו מיהת דאזכרות פסולין בנכרי, ונראה דאזכרות בנכרי לא חשיב כסתמא בישראל דכיון דאזכרות בעי קדושה של שם הנכתב במקומו שיש לו קדושה יתירה מנכתב שלא במקומו [אף דגם בנכתב שלא במקומו אינו נמחק כדאמר ערכין ו' א'] נהי דבישראל חשיב סתמא לשם במקומו אבל בנכרי לא חשיב כסתמא של ישראל ולא דמי למלה או כתיבת סת"מ.
מרדכי פ' התכלת, ונראה דאפ' מאן דלא בעי עיבוד לשמה כתיבה לשמה בעי כדמשמע הכא מדפסיל עכו"מ לכתיבה, לכאורה הדברים סותרים זא"ז דהא הוכיח לעיל מדאצטריך למפסל עכו"ם מכלל דלא בעינן לשמה, ונראה דלעיל בעי לפרש דלשמה בעינן מסברא כמו בציצית ובעיבוד, אבל כאן פירש דאפי' אי נימא דהאי תנא לית לי' לשמה בסברא בכתיבה כיון דאין הכתיבה עיקר אלא הקריאה עיקר, מ"מ כיון דפסלה תורה כתיבה בנכרי מסתבר דכתיבה למצוה בעינן וכמו שכתבנו לעיל סק"ט.
שם ולרש"י ז"ל נראה כו' צ"ל ולר"ש נראה, וכ"ה בנה"כ סי' רע"ו, והוא כתירוץ אחרון בתו' מ"ב א', ויש כאן הרכבת לשון המרדכי ולשון הר"ש עצמו כמו שסיים עכ"ל ר"ש.
שם ולהכי נקט בהנזקין אזכרות שלו כו' אינו מובן מה שייך לדקדק במעשה שהיה, ואפשר דהלשון לאו דוקא אלא איך נעשה הדבר שכל התורה כתב לשמה ואת האזכרות כתב שלא לשמה, דאי סתמא לשמה גם באזכרות א"כ ע"כ איירי שעשה במזיד כדי להפסידו לבעלים וחשב בהדיא שלא לקדש את האזכרות א"כ הו"ל לכתוב את הספר שלא לשמה אבל לפי' האחרון [כן נראה לגרוס] דאזכרות בעינן בהדיא לשמה וכל התורה סתמא לשמה יש לפרש שאינו אומר שהזיד לכתוב שלא לשמה אלא ששכח לקדש את האזכרות, וא"ת הלא מסקינן דסבר שאינו מפסיד רק שכר אזכרות א"כ שפיר י"ל דהזיד וכתב בהדיא שלא לשמה ולא רצה לכתוב כולה שלא לשמה כדי שלא יפסיד שכר כולה, י"ל דהו"ל לכתוב מקצתו שלא לשמה.
ונראה דאין להוכיח מכאן דצריך אמירה בפה דוקא, שלא נכנסו רבותנו בכאן בזה, דלדעת ר"י מאורלינש סתמא לאו לשמה וצריך מחשבה או דיבור בהדיא ונקטו לשון דיבור וה"ה מחשבה בהדיא, ולדעת הר"א א"צ מחשבה בהדיא אלא כיון שכותב ס"ת סתמא מושך לשמה, ולדעת ר"ש כל התורה סתמא לשמה ואזכרות צריך מחשבה או דיבור בהדיא.
וזה דלא כהט"ז סי' רע"ו סק"א, ונראה דלמאן דס"ל דצריך אמירה בפה צריך אמירה גם באזכרות ואע"ג דכבר אמר בתחלת הספר לשם קדושת ס"ת אינו מועיל כלום לאזכרות וכיון דלא סגי במחשבה בעינן אמירה ואין כאן מקום לפשרה דסתמא פסול ובמחשבה סגי אע"ג דכל לשמה צריך אמירה ומש"כ הרא"ש והטור אמנם בשעת כתיבת האזכרות צריך שיחשוב לשם קדושת השם לא בא לומר דסגי במחשבה אלא בא לומר דבמה שאמר בתחלת הספר סגי וא"צ מחשבה בכל פעם שבא לכתוב דכל הכתיבה חד הוא אבל האזכרות צריכה מחשבה שאינה בכלל מחשבה ראשונה, והדיבור ג"כ נאמר בלשון מחשבה בפוסקים שעיקר הלשמה הוא במעשה הכתיבה והדיבור הוא קדם שהתחיל ומורה על מחשבה בשעת מעשה ואף אם טרוד במחשבות זרות לית לן בה, ודברי הט"ז ונה"כ בזה קשה.
והנה יש ב' קדושות באזכרה קדושה האוסרת מחיקה וזה אפי' נכתב על ידות הכלים ובזה כל שכותבו לשם שם הוא באיסור מחיקה, אבל שם בס"ת יש בו קדושה נוספת ובזה צריך שיכוין לקדשו בקדושה של שם הכתוב בספר, ובכותב ס"ת ואומר שכותב האזכרה לקדושת השם סגי דמתפרש קדושת השם בספר, ולדעת הר"א במרדכי דסתמא לשמה אף אם לבו בל עמו כלל כשר דמעשיו מוכיחין עלי' וחשיב לשמה. [ולדעת ר"ש דאזכרה צריך לשמה בהדיא היינו דבלא מחשבה בהדיא לא חשיב לשמה של שם ס"ת אבל לענין איסור מחיקה ודאי שם הנכתב בס"ת סתמא לשם שם ואסור למחקו ואין תקנה רק לקדור אי שרי להקדיר].
יד) גטין נ"ד ב' א"ל ר"י נהי דהפסיד שכר אזכרות שכר דס"ת כולי' מי הפסיד כו', יש לעי' מאי דעתי' דר' ירמי', אי טעמא משום שכבר זכה בשכרו קדם שכתב השם וכשכותב השם הוא מזיק בהיזק שאינו ניכר, א"כ מה השיבו ר"א דכל ס"ת כו' אינו שוה כלום, ועוד דלדעת הר"א איירי בעשה במזיד וחייב גם בהיזק שאינו ניכר, ועוד שאינו זוכה בשכרו אלא בעושה כל מלאכתו כהוגן, ואפשר דר"א סבר דטעון גניזה ור"י סבר דראוי לחומש, ומה שאמר נהי דהפסיד שכר אזכרות היינו שכר אזכרות לשמן ר"ל ס"ת כשרה, וזה ניחא לדעת הט"ז סי' רפ"א סק"ה, אבל לדעת רמ"א שם דבאמת יש לו שכר חומש א"א לפרש כן, ואפשר דר"י ס"ל דמעביר עליו קולמוס ומקדשו והיינו דמסיק בגמ' וליעבר עליהו כו' מיהו לפ"ז מוכח דהלכה כר"י, ובש"ך סי' רע"ו סק"ב כתב דלא מהני העברת קולמוס, וכ"כ ב"י בב"ה שם, וכ"כ שם בשם רי"ו, [ומל' הטור ס"ס רע"ו בנדבקו אותיות השם משמע דמהני העברת קולמוס כר"י וצ"ע, ולמש"כ ב"י ס"ס רע"ו בשם תשב"צ דיש תקנה בהקדרת האזכרות ולטלות מטלית אלא דלא ניחא לי' להבעלים בזה ואינו חייב בשכרו י"ל דזו דעת ר"י דלא הפסיד שכר ס"ת כולה].
שם אבל דכולי ס"ת לא משום דמיחזי כמנומר, נראה דכתבו שלא לשמה היינו שלא לקדושת שם של ס"ת אבל לשם שם נכתב והלכך אין תקנה למחקו אבל אם לא כתבו לשם שם כלל יש תקנה למחקו ולכתוב לשמה דבמחיקה לא מחזי כמנומר כדאיתא ביו"ד סי' רע"ט ס"ד, ועי' בהגהות הגרע"א שציין בתשב"צ לענין מחיקת התיבה בכל הספר, ואמנם בש"ך סי' רע"ו ס"ק י"ב כתב דאפי' לא נכתבו לשם שם אם הם הרבה אסור למחקן ולחזור ולכתוב משום דמיחזי כמנומר וכ"ה בב"י בשם ריב"ש סי' ז', ואמנם אין לזה מקור דסוגין אפשר לפרש בנכתב לשם שם, ועוד קשה מנ"ל להש"ך להחמיר בהרבה אפי' שאינו בכל הספר והלא בסי' רע"ט ס"ד סגי בדף אחד כהוגן ומנ"ל דמחק גרע.
ונראה דסוגין ע"כ בנכתב לשם שם, דאי בלא נכתב לשם שם ומותר למחקו למה פריך ולעביר עליהו כו' נימא דלא כר"י כו' אכתי תקשה למחיקינהו דהא השתא לא אסיק משום דמיחזי כמנומר, ואע"ג דאף בנכתב לשם שם אפשר לקדור ולטלות מטלית וכמש"כ ב"י ס"ס רע"ו בשם התשב"צ, וכתב דמ"מ הפסיד הסופר השכר דלא נתחייב בשכרו באופן זה, מ"מ גרירה אינו מפסיד צורתו כל כך, והרי העברת קולמוס ג"כ מנמר מ"מ אם היה כשר בכך לא היה מפסיד שכרו.
ובמרדכי בשם ראבי"ה כתב דשכר חומשין יש לו הביאו רמ"א סי' רפ"א ואי נכתב שלא לשם כלל הו"ל כלא כתב כלל את השמות ונראה דפסול אף בחומשין דהא דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן ע"פ.