חזון איש/יורה דעה/קיד
סימן קיד[עריכה]
א) נדה כ"ז ב' ר"ל אמר שפיר שטרפוהו כו', לפי המבואר בדברי התו' לפי' הראשון מחלוקת ר"י ור"ל במת שנשרף ושלדו קיימת, דלר"י טהור מכלום דכיון שנשרף בטל לי' מתורת מת האדם וכיון שכן לא מצינו שיהא נחשב לטמא בקיום שלדתו, והלכך בשפיר המטמא אף שנמוח שעדיין תורת בשר אדם עליו מטמא גם בבלבול צורתו, ור"ל סבר דנשרף ושלדו קיימת טמא לרבנן ואפ"ה כשנתבלבלה צורתו טהור וה"ה לשפיר.
ב) ויש לעיין בטעמי' דר"מ דמטהר בבית החיצון, ולכאורה נראה טעמי' דכיון שנמוק כל כך כבר אינו נחשב כמת שלם, ואחרי שאין עליו תורת בשר ונצל ורק מתורת שלימות המת באנו לטמאו, שאמרה תורה הנוגע במת כו' שנתרבה מזה כל שהוא תחת שם מת אם הוא בשלימות, וזה כבר אבד את שמו כשנמוק למים, אבל בבית הפנימי לכו"ע שלא נימוק עדיין כל כך לצאת מתורת שם מת בנפש האדם, והלכך קיהבו הני אמוראי טעמי' לר"ש משום בטול ברוב ומשום בלבול צורה, ולפ"ז צ"ל דר"מ פליג בדין בטול ברוב ובדין בלבול צורה, אבל פירוש זה אינו דא"כ מאי מקשו לר"מ אי אתה מודה כו' א"ל כשם כו', ומה ענין זה לזה הלא גם הם מודים דבבית הפנימי אינו בטל מחמת עצמו שלא יקרא מת אלא ע"י ביטול ברוב של תערובות.
ג) והלכך נראה דגם טעמא דר"מ בבית החיצון משום ביטול ברוב או משום בלבול צורה, אלא שבבית הפנימי עדיין לא נמוק ולא נתערב ולא נתבלבל, ור"ש סבר דבבית הפנימי כבר נמוח ונתבטל, ולפ"ז הא דקאמר ר"ש וראב"י אמרו דבר אחד ה"ה לר"מ דבחררת דם לכאורה אין שייך בו בית פנימי ובית חיצון, ולא משמע כן, ובתוספי הרא"ש ז"ל כתב דהאי ד"א היינו שמתבטל מיד בלא הוצאת ספל לבית החיצון וצ"ע, מיהו למאי דקאמר קסבר ר"ש כל טומאה שנתערב בה ממין אחר, ע"כ צ"ל לר"מ דמטהר בבית החיצון טעם אחר, דהיינו דבבית החיצון נתבטל כלו ובבית הפנימי לא נתבטל רק משהו, והא דקאמר כשם שאינו בביה"ח כו', כבר הקשו בתוד"ה מ"ט.
ד) ועוד ראיה דטעמא דר"מ בביה"ח משום בטול ברוב ולא משום בטול בעצמותו, מהא דפליג ר"י אר"ל בטעמא דבלבול צורה דס"ל דבמת שנשרף אין חילוק בשלדו קיימת הלא דברי ר"ל מוכרעין ממקומן דכי היכי דס"ל לר"מ בבית החיצון ס"ל לר"ש בבית הפנימי, מיהו ז"א דר"י הכי קאמר לי' לר"ל לא כמו שאתה סובר דטעמא דר"מ דמטהר בבית החיצון דחשיב לי' כבר כאפר, ואפר שרופין טהור כשאין שלדו קיימת, דלא נתרבה מהנוגע במת אלא כששלדו קיימת, והלכך קאמרת טעמא דר"ש דסבר דכבר נימוק בבית הפנימי, ונהי דלא חשיב בבית הפנימי עדיין כאפר, מ"מ סוף סוף אינו מטמא משום בשר ונצל אלא משום מת שלם, וז"א אלא כששלדו קיימת אבל בשאין שלדו קיימת לא נתרבה מעולם מת שלם, לזה קאמר ר"י דז"א דאפר לא חשיב מת שלם מחמת בטול עצם חומרו, ואף אם שלדו קיימת לא חשיב מת אלא אפר, אבל בשפיר הרי דעתך דלא חשיב כאפר בעצמותו, שפיר יש לטמאו אף כשאין שלדו קיימת, אבל בבית החיצון חשיב כאפר ממש והלכך טהור מטעם מת שנשרף, אבל כ"ז אינו נראה כלל, דבבית החיצון חשיב כאפר ובבית הפנימי אף דר"ש סבר דנימוק מ"מ אינו כאפר, ועוד לפי' השני בתו' דר"י מטמא במת שלם אף כשאין שלדו קיימת מ"ט דר"מ דמטהר בבית החיצון הלא לא גרע מאפר.
ה) ולר"ל קיימא במסקנא גם טעמא דר"מ בביה"ח משום בלבול צורה, ור"ש ס"ל כשם שנמוק בביה"ח נמוק בבית הפנימי, וכן מבואר בתו' לעיל י"ח א' ד"ה שליא, דמחלוקת ר"מ ור"ש אי רובן נמוקין יעוי"ש, ולפ"ז מיושב פסקי הרמב"ם ז"ל דפסק כר"מ דקתני לי' במתנ' בלשון חכמים ופסק כראב"י וכדתני ר"ח דא"מ לא במגע כו', וכ"כ בהגהות נמוקי הגרי"ב ז"ל, ועוד דקיי"ל כר"ל בהא דיש חילוק בין שלדו קיימת לאין שלדו קיימת, ולפ"ז א"צ הכא לטעמא דביטול ברוב אלא משום בלבול צורה, ובבית הפנימי ס"ל לר"מ דליכא בלבול צורה, אבל למש"כ לעיל בשם תוספי הרא"ש ז"ל לא יתכן פסקי הר"מ ז"ל.
ו) למש"כ תו' דר"י ס"ל דמת שלם אף שנתבלבלה צורתו טמא, נראה דגם רקב של מת כלו טמא, ולפ"ז הא דקאמרינן דנקבר בכסותו אין לו רקב היינו שאינו מטמא בתרווד אבל מטמא כלו, דאע"ג דנתערב בו ממין אחר אינו בטל כדמסיק רבה אלא משום שבתחלתו לכו"ע ד"א נעשה לי' גנגילון, ותנאי זה אינו אלא בדין תרווד, וכן במת דאפריך אפרוכי או אקמח אקמוחי דאמר לקמן נ"ה א' דטהור, מ"מ במת שלם טמא, אבל לפי' הראשון וכן לר"ל טהור בכל הני אף במת שלם, ולכו"ע במת שנשרף אינו מטמא במלא תרווד שאין הלכת תרווד כ"א ברקב דוקא, ונראה דכמו כן ביבש דאקמח אקמוחי אינו מטמא במלא תרווד, שאין זה בכלל ההלכה של מלא תרווד רקב, אמנם כשנקבר ערום ובארון של שיש ובשאר התנאין הנצרכין לטומאת רקב ונתיבש בתוך הקבר יש לו דין רקב כדאמר בגמ' נ"ו א'.
ז) הרמב"ם ז"ל פ"ג מה' ט"מ ה"ט פסק כר"ל דשלדו קיימת טמא ואם לאו טהור, וכתב בכ"מ משום דר"י כיחידאה כר"א דלית הלכתא כותי', וזה לא יתכן לפי' התו', ודבריהם ז"ל מוכרחין בסוגיא, ונראה דעת הרמב"ם ז"ל משום דאמוראי בתראי קשקלו וטרו בפי' שלדו קיימת, דלר"י אין נפקותא לדידן בזה ולא שייך הכא לפרושי דברי ר"א כל כך, וגם ר"י לא קאמר בפשיטות דלא כר"ל, ומיהו בירושלמי פליג בהדיא וכמו שהביאו התו', ומש"כ הרמב"ם ז"ל דשלדו קיימת היינו השדרה וצלעות, נראה דאין פירושו דקיימת שלא נשרף, דא"כ אינו ענין למת שנשרף, דלעולם השדרה וצלעות מטמאין אף באהל דהוי רוב בנין, אלא נראה דרצה לומר דהשדרה והצלעות נשארו מעורין וקיימין בתבניתן אבל תוכן נחר לפחם, וזהו הפי' בדברי רבינא דאיחרך אחרוכי, דע"כ אין הכונה שתוכו נשאר חי בלתי שרוף, דא"כ אינו ענין לטומאת מת שלם, אלא שנעשה פחם ולא נתפרר דמות צלמו, והרמב"ם ז"ל השמיט הא דאביי ורבא דהיינו שנשרף בדפוס וע"י זה שלדו קיימת, ואפשר דס"ל דרבינא פליג וס"ל דבעינן שיהא שלדו קיימת ודבוקה מחמת עצמה ולא ע"י דפוס המקרב את אטמיו להשכינם זה אצל זה, אמנם מש"כ עוד ואצ"ל אם אחריך אחרוכי אינו מובן לפ"ז, ואולי כונתו דכל צלמו נשאר אחוז על עמדו, ומ"מ למדנו מדברי רבנו ז"ל דא"צ שיהא נשאר כל צלם תבניתו קיים אלא בשדרה וצלעות סגי.
ח) אבל מדברי התו' בד"ה שנשרף, נראה דס"ל דבעינן שיהא ניכר גם צורת האברים החיצונים, דאם סגי בשדרה וצלעות א"צ שיהא עשוי דפוס אדם אלא שיהי' בית קבולו קצר שלא יתפזר אפרו וצ"ע, ובתו' סנהדרין נ"ב א' כתבו דנו"א היו שלדתן קיימת וזה לא יתכן כ"א בנס, אבל לפי' הר"מ ז"ל יתכן כן גם בטבעת הנשרפין, ויש לעיין לפי' הראשון דר"י ס"ל דאף בשלדו קיימת טהור תקשה להו למ"ד משוא"ל היו, וצ"ל דר"י ס"ל כמ"ד שריפת נשמה וגוף קיים, ומ"ד שריפה ממש ס"ל כר"ל דבשלדו קיימת טמא, ואפשר דמשום זה פסק הר"מ כר"ל, דסתמא דגמ' קאמר התם מעדת קרח ולא מבני אהרן דהתם שריפה ממש, מיהו בעיקר קושיתם נראה דאף אם באש ישרפו ממש מ"מ א"צ לשרוף את הגוף לפחם, אלא יקיפנו חבילי זמורות עד שתצא נשמתו, וזה מקרי בודאי שריפה, לאפוקי בפתילה של אבר שאינו אוכל ומכלה את הגוף אלא מכאיב ומחבל עד שיוצאת נשמתו, ומ"ד מבני אהרן ס"ד דהאש ההוא לא היה שורף אף את גופן אלא מיסר ומכאיב, ואידך ס"ל שהאש ההוא שרף את גופן עד יציאת נפשן אבל לא נענשו לשרוף את גופן לאחר מותן ובודאי קדמה מיתתן לשריפת כל גופן.
ט) והא דקאמר אותם ולא בגדיהם ולא קאמר ולא שארית גופן, דכיון דשלטה האש בגופן לא שייך למעוטי מאותם, אלא דאותם אתי להורות דלא פגען האש בסביבותן בחוץ אלא נכנס בהן וכדתני אבא יוסי ב"ד, וזהו דקאמר ולא בגדיהן, ומיהו מדברי רש"י ז"ל לא משמע הכי, ולפרש"י צ"ל דבנס נשרף גופן בב"א, דדוחק לומר דגופן נשרף לאחר מותן וצ"ע.
י) כ"ז ב' ומודה ר"ש שאמו טמאה לידה, בתו' לעיל י"ח א' ד"ה שליא, כתבו לפרש דדוקא ר"ש אית לי' האי סברא, והא דלרבנן טמא הכא משום דס"ל דלא נמוח עד שיצא לבית החיצון, אבל סוגיא דלעיל כ"ד ב' כ"ה א' בהמפלת שפיר מלא מים משמע דכל דהוי ולד אע"פ שנמוח אמו טמאה, וכן משמע בהא דהמפלת יד חתוכה, וכן הא דקאמר שמא הרחיקה לידתה משמע דנמוח לכו"ע אמו טמאה, ודוחק לומר דכל הני אמרינן דנמוחו לאחר יציאת ראשן או רובן, וזהו כפי' הראשון בתו' שם דגם רבנן מודו לדרשא דר"ש, והא דקאמר מודה ר"ש, משום דלרבנן לא נמוח עוד לגמרי בשעת לידה הכא בשליא, והא דהקשו דלמא הכא טעמא משום ספק טומאה ברה"י, י"ל דתנא קסתם לה אפי' כשחברותיה עמה דהו"ל רה"ר, ועיין לקמן מ' א' תוד"ה כעין.
יא) שם אלמא ולד מעליא הוא אמאי תני ר"ח א"מ כו', אע"ג דהכא בשליא אינו מטמא כ"א מחמת מת שלם והכא בטומאת נבלה לא שייכי דין שלמות, צ"ל דקים לי' דהכא לא נתבטל מתורת בשר, וכ"מ לשון חררת שהיא גוש, ולכן אין חילוק כאן בין בית הראשון לבית החיצון אלא שמדין ביטול ברוב אין חילוק בזה לבין שליא, ועיין בתוספי הרא"ש ז"ל הובא לעיל וצ"ע, ובזה נתישב דלא הוכיח דמודה ר"ש דאמו טמאה דהרי חשיב הכא לידה לפטור מן הבכורה, אלא דהכא עדיין תורת בשר והלכך ודאי חשיב לידה, דאין בטול ברוב מפקיע תורת לידה, אבל הכא דמיחוי חשיב כפרשא בעלמא לר"ש י"ל דלא הוי לידה.
יב) אדרבה א"א לב' פרידות של רקב שלא ירבו כו' ובציר לי' שיעורא +א"ה, כמדומה דצ"ל ונפיש לי' שיעורא+ לכאורה נראה דה"ק נהי דנתבטל משהו רקב בין עפר שרבה עליו, מ"מ כנגד זה נתבטל עפר בין רקב ועוד יותר נתבטל העפר ברקב ממה שנתבטל הרקב בעפר, אבל ז"א דאין העפר המתבטל ברקב מצטרף לשיעור תרווד וכדקאמר מלא תרווד ועוד עפר בית הקברות כו' שלא נתרבה המ"ל כ"א באיסורין, וא"כ שפיר חסר לי' שיעורא דהרקב שפיר מתבטל ואין העפר המתבטל משלים שיעורי', אלא דרבה ס"ל דיש בילה ולעולם הוי המיעוט בין הרוב, א"נ דס"ל דכיון דמעורב כלו ואינו ניכר נידון כל התערובות כחלק הרוב שבו אף אם באמת שוכן מיעוט מן הרוב בין רוב של המיעוט, שאין התערבות הבלילה של חומרו אלא התערבות צורתו ואי הכרתו וזה נידון כאחת כל מלא כף התערובות.