חזון איש/יורה דעה/קיב
סימן קיב[עריכה]
א) נדה כ"ו ב' תוד"ה תחלתו, נראה דכי פריך רובו דטפח למאי חזי הוי ס"ד דהא דקאמר שיריו ד' הוי בין לחומרא בין לקולא, דבתנור ט' אע"ג דנשבר רובו כיון דנשאר ד' טמא דעדיין תורת כלי עליו כבתחלה ובנתמעט מד' טהור אע"ג דעדיין רובו קיים כיון שאינה ראויה עוד למלאכתה והוי שברי כלי, ולפ"ז הדין נותן בקטנה דבתנור ג' ונשאר טפח טמא אע"ג דנשבר רובו ונתמעט מטפח אע"ג דרובו קיים טהור, ולזה פריך רובו דטפח למאי חזי, דע"כ הא דקאמר שיריו ברובו אינו לטהר בנשאר טפח דמ"ש מגדול, אלא לטמא ברובו קיים, ואמאי כיון דנתמעט מטפח הא לא חזי ומשני אגדול כו', ולפר"ת ה"ק לא כדקאמרת דשיריו ד' דברישא היינו בין לקולא ובין לחומרא אלא לקולא לחוד דבליכא ד' לאו כלי הוא ואם היה ד' ונתץ כל שהו טהור, אבל בתנור ט' ונתץ רובו טהור אע"ג דנשאר ד', דכיון דנשבר רובו בטלה לה הויתו הראשונה, ושימושו דהאידנא בשיריו הוי כפנים חדשות, והו"ל כנתצו ותקנו מחדש, ונראה דה"ה בקטן שהיה ג' ונתץ רובו טהור אע"ג דאיכא טפח, והא דקאמר אגדול היינו אפי' אגדול דהא דקתני בד' היינו להקל וכדמסיק לי'.
ב) ולפרש"י דלחומרא קאמר ה"ק לא כדפסיקא לך דבפחות מד' טהור אף אם רובו קיים, אלא שיריו דרך בני אדם להשתמש בהן אפי' בפחות מד' ולא פקע טומאתו עד שלא ישאר רובו, וכן אם נשאר ד' טמא אף דנשבר רובו כיון דראוי למלאכתו הראשונה, ומיהו בתנור בר ז' ונשבר רובו אע"ג דרובו של ד' קיים ואילו היה מתחלתו ו' היה מטמא בשיריו דהשתא, מ"מ כיון דנשבר רובו וגם שימושו דהשתא אינו בשיעור הראוי לתנור בעצם אלא שמשתמש שימוש שיריים מקרי פנים חדשות, משא"כ בנשבר רובו ונשאר ד' שלא נשתנה בעיקרו אלא שהיה גדול ונעשה קטן, ואפשר דגם לפי' זה ה"ה בקטן ונשבר מיעוטו ונשאר פחות מטפח דטמא, דהא דפריך למאי חזי היינו דמ"ש בפחות מד' בגדול וכמש"נ לעיל, אבל בתו' לא פירשו הכי אלא דפשיטא לי' דפחות מטפח לא חזי, ולפ"ז הא דקאמר אגדול היינו דוקא אגדול, ובאמת לישנא דגמ' משמע דדוקא אגדול קאמר, ומזה קצת ראיה לפי' זה דלחומרא קאמר, ולפר"ת קשה לחלק בין גדול לקטן בנשבר רובו ונשאר ד' בגדול וטפח בקטן.
ג) ובתו' הקשו לפר"ת למה לי' למנקט תנור בר ט' לימא בר ח', וצ"ע שהרי אשמעינן לטהר בנשאר ד' כיון דנשבר רובו, וע"כ מבעיא לי' למנקט בר ט' וקתני ברובו אע"ג דנשאר ד', ומש"כ דהעושה כ"ח כו', לכאורה י"ל כיון דחזינן דהעושה תנור פחות מד' אמרינן דבטלה דעתו אצל כל אדם ואינו כלי כלל, א"כ גם שיריו פחות מד' אינן ראוין לכלום, דאחרי שכבר עשהו לא גריעא השתא משיריים והעשיה אינו גורם לקבלת טומאה אלא ההוי', ומיהו מצינו כה"ג בכמה דוכתי, והטעם י"ל כיון דכבר ירד עליו תורת כלי לא פקע בשימוש כל דהו משא"כ בתחלתו.
ד) חולין קכ"ד א' טעמא דאיכא שיריו ד' כו', פרש"י דפריך אהא דאמר חולקו לג' והיינו אפי' אי רובא לא הוי ד' אפ"ה טמא מדפליג ר"מ ואמר ממעטו מד', ולפ"ז הא דקאמר ר"מ ממעטו מד' היינו נמי ברחבו, שאם לא נשאר רחבו ד' אף דהוי רובא קיים מ"מ טהור, ופריך דהכא לא פליגי רבנן עלי' דר"מ בגדול דשיריו ד', ומשני דברוחב פליגי רבנן דלא סגי לטהרו בפחות מד' אלא שלא ישאר רובו, ור"מ מטהר גם בזה, ולפ"ז בנותץ לגמרי את המיעוט ואינו משאיר ד' לכו"ע טהור, וכ"ז צ"ע דלכאורה ר"מ לא פליג אהא דקאמר חולקו לג' אלא שא"צ עד הארץ כמבואר בברייתא, והא דקאמר דמעטו מד' היינו גבהו, וכן ברייתא דשיריו ד' היינו גבהן, ולולא פרש"י ז"ל נראה דגמ' קמסיק לפרש דפלוגתא דר"מ ורבנן היינו דוקא בעשאו גיסטרא, דס"ל לרבנן דכל שנשאר למטה סמוך לארץ מקיף שלם עדיין תורת תנור עלי', דע"י המקיף ההוא הוא נשאר כלו על עמדו, אבל בצלקי מצלק מודים חכמים לר"מ דכל שלא נשאר ד' טהור, וזהו דקאמר א"מ חלקו לג' היינו כמו כו' והמכוון לפלוגתיהו, ולפי מאי דמפרש רבא גם ר"מ מודה בשכבר נטמא, ופריך מהא דקאמר שיריו ד' ומשמע אף כשחלק דופנו עד שנשאר ד', ומשני לא דדוקא בצלקי מצלק שיריו ד' אבל בשחלק דופנו מלמעלה למטה צריך שיחלקו עד לארץ, היכא שכבר נטמא לכו"ע, ולרבנן גם לטהרו שלא לקבל טומאה צריך שיהי' עד לארץ.
ה) ולפרש"י ז"ל מוכרח דהא דקאמר הא בתנור בר ז' הא בתנור בר ט' היינו לקולא, דאי לחומרא לא מהני מיעוט ד' ושפיר קאמר חלקו לג', אמנם לפי האמור נראה קצת ראיה דלחומרא קאמר, דאי לקולא א"כ הא דקאמר ר"מ ממעטו מד' היינו בתנור בר ז', אבל מח' ולמעלה סגי ברובא, ויותר הו"ל למנקט ברובא.
ולפי' תו' נדה כ"ו ב' ד"ה אבל, דגדול וקטן היינו בגבה לפי הרוחב, ע"כ א"א לפרש סוגין אלא כמו שפירשנו.
ו) ודברי הרמב"ם ז"ל פט"ז מה' כלים צע"ג, שכתב דבגדול אם נשאר ד' טמא ואם לאו טהור ובקטן אם נשאר רובו טמא ואם לאו טהור, ואם מפרש הסוגיא דלחומרא קאמר והא דקאמר ד' היינו בתנור ח' ולמעלה, הו"ל לפרש דבתנור ז' צריך רובו, ועוד הו"ל לפרש דבקטן כל שנשאר טפח טמא, ואם נפרש דבפחות מטפח בקטן לכו"ע טהור אפי' היכי דלא הוי רובא, א"כ אין מקום כלל לדבריו ז"ל שכתב דבקטן ברובו, סוף דבר הרמב"ם ז"ל השמיט כל סוגין והניח המשנה כפשוטו וטעמו נעלם מאתנו.
ז) חולין כ"ח ב' חלקו לב' כו' הא אפשר לצמצם טהור, יש לעיין וכי מה ענין זה לרובא הלא כל הכלים נטהרין בנקב כל שהוא בענין שאינו ראוי עוד למלאכתו, אלא בתנור כל שנשאר רובו עדיין ראוי למלאכתו וא"כ לא שייך מחצה כרוב, דהא ברוב ואינו ראוי למלאכה נמי טהור וכמבואר לעיל לפר"ת דבפחות מד' טהור אף אם נשאר רובו, ואף לפרש"י משום שעדיין ראוי קצת וכמש"כ התו', וע"כ הא דכתיב יותץ אין זה אלא בכדי שלא יהא ראוי למלאכה, וכמש"כ רמב"ן בפה"ת ויקרא י"א ל"ה, תדע שהרי בטהור שלא יקבל טומאה קתני נמי [חולין קכ"ד] חלקו לג' וכדמסיק רבא בסוגיא שם דהיינו לטהרו שלא יקבל טומאה, ונראה דבאמת ראוי למלאכה אף במיעוטו, דאע"ג דאינו משתמר חומו מ"מ ראוי לסמוך חרס על צדו הפרוץ ולהסיקה, אלא שבמיעוטה הו"ל תשמיש כזה פנים חדשות וכמו בתנור בר ט' כשמעמידו בפחות מד' דטהור לכו"ע, אבל כשנשתייר רובו עדיין חשיבותו הראשונה עליו כרובו ולא הוי ד' דטמא, ואפי' לפר"ת דמטהר התם הכא עדיף מפחות מד', והלכך שפיר קשיא לי' אם איתא דמחצה כרוב בצמצום נמי יהא טמא. [א"ה, ע"ע חזו"א כלים סי' ז' ס"ק ג' ד'].
ח) כלים פי"ב מ"ו טבלא שנחלקה לשנים ר"ג מטמא וחכמים מטהרין ומודים חכמים לר"ג באחד גדול ואחד קטן שהגדול טמא והקטן טהור, בתוי"ט הקשה מ"ש מתנור דטמא שא"א לצמצם, ובתורע"א כתב דשאני תנור דאית בה גומות, ובסוף דבריו ז"ל תמה על הרמב"ם שפסק דא"א לצמצם בידי אדם ופסק לההיא דטבלא שחלקו לשנים דטהור כרבנן, והנה לא נתבאר בדבריהם ז"ל טעמא דר"ג, ולפי הנראה שהם מפרשים טעמא דר"ג משום שא"א לצמצם, וא"כ הו"ל לחז"ל בסוגיא דבכורות להביא פלוגתת ר"ג וחכמים, ועוד קשה קצת לפי' הא דקתני מודים חכמים לר"ג באחד גדול כו' שהגדול טמא, ומשמע דהכא מטהרי רבנן דומיא דגדול, והלא מבואר בסוגיא דחולין כ"ח ב' דבכלי שחלקו לכו"ע מחצה אינו כרוב, ואי משום דלר"ג הוי רוב א"כ הוי מצי למתני איפכא מודה ר"ג לחכמים דהקטן טהור, ובאמת הו"ל למתני מודים חכמים ור"ג כו' דהגדול טמא והקטן טהור, אבל השתא דנקט מודים חכמים לר"ג משמע דרבנן מטהרי בכעין גדול, ועוד דהו"ל לאתויי בסוגיא דחולין משנה זו דמטהרי רבנן.
ט) ובאמת בסוגיא דבכורות איתא שאני כלי חרס, ולפי' הר"מ והר"ב דהכא בטבלא של חרס הוי דומיא דתנור, וכמו שפרש"י שם דחרס אינו נשבר בקו ישר אלא נעשו גומות ובליטות, ולפי המבואר לעיל סק"ז נראה לפרש דר"ג וחכמים פליגי בטבלא שנחלקה בכעין פלוגתא דכל הני השנוין עמה כסוי טני כו', דר"ג סבר דאף במיעוטה עדיין משתמשין וכמו בתנור שנשאר ד' או פחות מד' ומ"מ טהור דכיון דהוי רק מיעוטא הו"ל כפנים חדשות וצריכה יחוד לתשמיש והלכך הו"ל דין טבלא כתנור דאם חלקו לשנים טמא דא"א לצמצם, וחכמים סברי דאם נשאר רובו עדיין משתמשין בה אבל לא במחציתה, ובזה אין שייך לדון בדין א"א לצמצם, דמ"מ הנדמה לעין האדם למחצה אין משתמשין בה, וכמו שנאמר שיעורין בכל הכלים בנקיבתם, כמו כן שיעור טבלא ברובו הניכר, והלכך נחלקה טהור, ולזה קאמר מודים חכמים לר"ג דאע"ג דהכא מטהרי ברוב שאינו ניכר מ"מ ברוב הניכר מודים דטמא והקטן טהור, הזכיר דין הקטן משום דעיקר פלוגתתן תלוי בחשיבות הקטן, דלר"ג עדיין חשיבא לתשמיש כל דהו רק מחמת חסרון רובא נטהרה ולרבנן טהורה בעצמותה.
י) והנה הגרע"א ז"ל כתב דלפי' הר"ש צ"ל הא דלא מטהרין בתנור מצד ס"ס שמא הוי מחצה ושמא הוי מיעוט, משום דהוי ס"ט ברה"י, וצ"ע דהא הוי אין בד"ל ואין זה באה בידי אדם דאין השבירה גורם טהרה אלא מה שהוא שבור, ויש לדחות [עי' לעיל סי' צ"ח], וכמדומה דא"א לטהר שניהם מצד ס"ס כעין שכתבו תו' נדה כ"ז, וגם צ"ע אם הוי ס"ס כה"ג.
יא) ובעיקר קטנה וגדולה יש לעיין דרש"י ז"ל פי' קטנה היינו שעושין תנוקת לשחוק, והא דקאמר שכן עושין תנורי בנות טפח, היינו שתנורי בנות שאנו דנין עליהן אין עושין אותן פחות מטפח, וכן נראה מהא דקאמר והא איכא תנורי בנות כו' ומשני בפלוגתא לא קמיירי משמע דפלוגתיהו בתנורי בנות, אבל בתו' פירשו דקטן וגדול היינו בגובה לפי ערך רחבו, וצ"ע דא"כ היה צריך למתני שיעור רחבו, וגם עיקר הדין צ"ע דמ"ש ד' וטפח, הלא בדין שיהיה כל שיעורא דגובה לפי ערך הרחב כדי שיהי' ראוי להחזיק חומו, ועוד מאי האי דקאמר שכן עושין תנורי בנות כו', וכי מה ענין תנורי בנות העשוין לשחוק להועיל בדין טומאת התנורין, וצ"ל לפירושם דתנורי בנות נמי עושין אותן לאפות בהן התנוקות וצ"ע, ולפרש"י ז"ל יש לעיין בטעמא דר"מ דמטהר, וצ"ע בכל זה.