חזון איש/יורה דעה/עה
סימן עה[עריכה]
ב"מ ע"א ב' אי קיבל עליו לדון בד"י רבית נמי לא לשקול, יש לעיין הא בהדיא פסק רבית אלא לענין הערב אמר שלא יתבענו קדם שיתבע ללוה ודקארי לה מאי קארי לה, ואפשר לפרש דלא אתני שלא יתבע לערב תחלה וכדין ישראל, אלא התנה שלא יתבע אלא לפני דייני ישראל, והנה אע"ג דלא התנה, אילו נתרצה אח"כ לדון לפני ב"ד ישראל, היו דנין שאינו יכול לתבוע לערב תחלה כדין אם אתה יכול לזכותו בדיני ישראל זכהו, ונמצא כשאמר שידון לפני דייני ישראל יהיה סוף הדין שהערב לא ישלם כלל רבית אפילו כשלא יפרע הלוה שיאמרו לו כך דיננו שאין תובעין לערב תחלה, וכך דיננו שערב בשביל רבית לאו ערב הוא, והכא עיקר אשמעינן דמותר להיות ערב וליפרע אח"כ מן הלוה מה ששילם וכמו שפרש"י ד"ה לדון, ואי קיבל עליו לדון בדיני ישראל גם עם הלוה דין הוא שלא יגבה את הרבית שאומרים לו כך דיננו, ומשני דלא קיבל על זה שאמר בהדיא דאת הרבית יתבע מן הערב רק לענין גביה מן הלוה תחלה יציית דיני ישראל, אבל קשה אם דין הוא שאין אנו מגבין רבית לנכרי משום שאומרים לו כך דיננו א"כ הדין נותן דאף אם נתגייר לא יגבה את הרבית ואפי' זקפן במלוה שאין הזקיפה כלום שהרי בישראל אפי' זקפן במלוה אינו גובה וא"כ אומרים לו כך דיננו, ולקמן ע"ב א' אמר דאם זקפן במלוה ונתגייר גובה ואפי' בלא זקפן במלוה מן הדין גובה הרבית שעלה בימי גיותו וכמש"כ בש"מ בשם ראשונים, ויהי' מזה ראי' דהא דאמרינן כך דיננו אינו אלא היתר אבל כל זמן שלא נתרצה לבוא לב"ד ישראל זוכה כדיניהם, ובאמת יש להוכיח מעיקר קושית הגמ' והא בדיניהם גובה מן הערב תחלה, אשתכח דהערב הוא המלוה, דאין זה שאומרים לו כך דיננו רק היתר דאי כך הוא שורש הדין א"כ אין הערב מתחייב כלל להיות פורע קדם שיתבע ללוה ואם גובה ממנו תחלה הוא גזל, וא"כ אינו לוה מן הדין אלא ערב לחוד.
אמנם י"ל דלענין ריבית לא אמרינן לי' לנכרי כך דיננו שהרי אין כאן שינוי בדין ישראל, דלעולם המתנת מעות יש בו שיווי ממון וכדתנן מכות ג' א' מעידנו באיש פלוני כו' ע"מ ליתנו לו מכאן עד ל' יום כו' אלא בשביל שאסרה תורה ריבית פקע חיוב הלוה, והלכך בנכרי שאין איסור רבית דין הוא שיתחייב ליתן אגר נטר כמו שכר בהמה וכלים, והא דפריך רבית נמי לא לשקול משום דאיירי שאמר בהדיא שלא יתבע לערב תחלה משום שיתנהג כדיני ישראל, ופריך דלמה שקיל רבית ופירש דלא קיבל על זה, אבל קשה לישני דאמר דידון בדיני ישראל וממילא יהיה דינו שלא יתבע לערב תחלה ורבית ישקול, ואפשר דכאן לא מהני מה שיתרצה לדון בדיני ישראל, דדיניהם שאין המלוה יכול לתבוע כלל את הלוה אלא לערב [וכ"מ בל' רש"י ע"א ב' ד"ה והא, וע"כ הכי הוא דאי דיניהם שתובע לאיזה שירצה א"כ שפיר י"ל דאין הלוה מתחייב לערב אלא לאחר שישלם לנכרי ולמה יתחייב לערב כיון דהוא חייב לנכרי] וכיון דפטר ללוה בשביל הערב דין הוא גם בדיננו שתובע את הערב תחלה, וע"כ לאוקמי שאמר בהדיא שהערב יכנס כדין ערב בישראל ואינו פוטר את הלוה, וכיון דאיירי דאמר בהדיא פריך רבית נמי לא לשקול.
ולפ"ז אין ראיה מכאן דזה שאמרו אומרים לו כך דיננו אינו אלא היתר ושפיר י"ל דכן הוא שרש הדין.