חזון איש/יורה דעה/עא
סימן עא[עריכה]
א) יו"ד סי' ק"ס סי"ג וגם לא יאמר הלוה למלוה פלוני יתן בשבילי, בפ"ת הביא בשם המל"מ דכי היכי דפליגי הפוסקים בפייסו הלוה לפלוני, ה"נ פליגי באמר למלוה פלוני יתן עבורי, ולדעת הרמב"ן גם בזה מותר, והגר"א כתב דבאמר פלוני יתן הוי כהילך מנה והתקדשי לפלוני, ונראה דאם פירש שהוא אינו מתחייב כלום בשביל ההלואה ופלוני שיתן נותן משלו למלוה אין כאן רבית דאוריתא לכו"ע, ואם אמר שהוא פוסק עמו ד' זוזי בשביל ההלואה אלא שפלוני יתן עבורו הוי ר"ק לכו"ע ואע"ג שהקדים פלוני הרבית, שאינו קונה את הד' זוזי אלא לאחר שילונו, [וכמש"כ הגרע"א בגליון ס"ו ברבית מוקדמת] וכיון דמדין עבד כנעני יש לו ללוה זכות בהני ד' זוזי לענין לקדש בהן אשה ולענין מקח, ה"נ יש לו זכות למחשב כאילו הוא נתנם למלוה כל שרצון הלוה ורצון פלוני בזה, [ולפ"ז א"צ שיאמר הלוה אני פוסק עמך ד' זוזי, אלא אם אומר שחברי יתן בשבילי ושיהא נחשב כאילו אני נתתים הוי ר"ק] ואם אמר פלוני יתן לך אבל אני איני זוכה בהם שום זכות לכו"ע אין כאן דין רבית מה"ת, וכי פליגי בסתמא לדעת הגר"א כל שאמר פלוני יתן עבורי והוא כבר דיבר עם פלוני שיתן הוי כנותן מדין ע"כ והוא זוכה זכות בהני ד' זוזי והוי ר"ק ולדעת המל"מ סתמא להיתר קמכוין, ואפשר דלדעת המל"מ לא שייך כלל דין ע"כ לענין רבית, דהילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת משום שהנותן זוכה קנין בין לעצמו ובין לאחרים שהוא מוסר זכותו לזה האחר, אבל הכא כיון דהלוה לא נתן ואין כאן דבר לזכות כנגדו לא שייך למחשב כאילו הלוה נתן משלו, [אם לא שפסק הלוה שהוא מתחייב ליתן רבית ופלוני פורע חובו].
והנה הראב"ד שהביא ב"י שאוסר בפייסו הלוה לפלוני שיתן ד' זוזי למלוה, אינו משום דין ע"כ דבזה אין חילוק בין פייסו ללא פייסו אלא פלוני מעצמו משתדל לטובת הלוה, אלא טעם הראב"ד שפיוס הוי כאדבר עליך לשלטון וחשיב שוה כסף והרי ע"י דיבור הלוה הרויח המלוה זוזי ומ"מ אינו רבית מעיקר הדין שהרי אין המלוה מוזיף לו בשביל השתדלותו אלא בשביל ד' זוזי וכי משתדל הלוה לעצמו משתדל, הגע עצמך הרי שהשתדל הלוה למצוא ד' זוזי ונתנם למלוה ברבית, היש כאן בהשתדלות משום רבית הרי אין כאן רבית רק ד' זוזי שנתן, ואפשר דהראב"ד שאסר הוא משום דמיחזי כשלוחו [וכ"ה בהדיא ברא"ש ב"מ ס"ט ב' והביאו ב"י].
ב) לדעת הגר"א דבאומר פלוני יתן בשבילי מתפרש שיתן כדין ע"כ והוי רבית דאוריתא, אפשר דגם בפייסו הלוה שיתן הוא דאוריתא, שהרי הרא"ש כללינהו לתרויהו כחדא דנראה כשלוחו, ובאמר פלוני יתן מתפרש נראה כשלוחו היינו שנותן כדין ע"כ והוא דאוריתא, א"כ י"ל דגם פייסו הוא דאוריתא, ומיהו לשון הרא"ש משמע שהוא מדרבנן.
ובפ"ת הביא בשם ג"ת ורשד"ם דפייסו לוה לפלוני שיתן הוי דאוריתא, ובשעה"מ הקשה מהא דאמרו קדושין ו' ב' בארוח לה זימנא דהוי הערמת רבית ופירשו תו' דנתן המקדש זוזא למלוה שירווח לה זימנא ואין לך פיוס יותר מזה שהיא מתקדשת לו בשביל זה ואפ"ה לא הויא אלא הערמת רבית, ולמש"כ לעיל לאו קושיא היא דהכא במקדש בהנאת מלוה הרי פירש בהדיא שאינו נותן הכסף בשבילה ושאינו מקדשה בהאי כסף ואף אם יהיו הקדושין בטלין לא יוכל לתבוע לה הכסף, אלא הכסף הוא נותן מתנה רק מקדשה בהנאת המלוה, וכיון שפירש שאינו נותן בשבילה אין כאן רבית דאוריתא, אבל בסתמא דמתפרש שנותן לה זכות בכסף כדין ע"כ הויא רבית דאוריתא, וע"כ צריך לחלק בכך דהא בפייס אסר הרא"ש והטור כדין א"ר והכא לא קרו בגמ' רק הערמת רבית.
ובתו' קדושין שם כתבו דהא דשרי למימר הילך זוזא ואוזפי' לפלוני זוזי היינו כשאין הלוה נותן כלום לנותן אבל כשנותן היה נראה כשלוחו, כונתם ג"כ שנותן בשביל ההנאה ומהנהו לנותן באיזה דבר אבל אם הלוה מתחייב להשיב כל הכסף שנתן הו"ל לוה מפלוני ונתן למלוה והוי רבית דאוריתא, ואפי' לא ישלם לו אח"כ וכמש"כ הנ"י ב"מ ס"ט ב', [ולפ"ז הא דכתבו תו' דנראה כשלוחו היינו הערמת רבית שאמרו בגמ'].
ג) יו"ד שם וי"א שצריך ג"כ שלא יפייסנו הלוה לתת כו', בלשון הרא"ש והטור ודוקא שאומר כך מעצמו בלא דעת הלוה, ומל' הב"י והשו"ע מבואר דא"צ שיהא נעלם מהלוה אלא העיקר שלא יהא הלוה מבקש את הנותן.
שם והוא שלא יחזור ויקחנו מהלוה, היינו אע"ג שלא הבטיח לו הלוה להחזירו.
שם סט"ו י"א שאסור לומר לו אמור לפלוני שיתן לך ד' דינרים ואלוה לך, כתב הגר"א שזה כמו שאומרת תן מנה לפלוני ואקדש אני לו דמקודשת מדין שניהם, ולמדנו מדברי הגר"א דראובן שאמר לשמעון אמור ללוי שיתן מנה ליהודה בשבילך, ואתה תמסור לי כח שלך באותו כסף יכול ראובן לזכות מקח מיד יהודה באותו כסף, והלכך הכא נמי פלוני שנותן ללוה ד' דינרים ע"פ בקשת הלוה הוי כנותן בשביל הלוה והוי כנתן הלוה לעצמו וע"פ שהתנה עם המלוה חשיב כאילו המלוה נתן לו וא"כ הקנה הלוה למלוה ד' דינרים ובשביל זה הלוהו ואע"ג דד' דינרים שזכה המלוה חזר ונתנם ללוה מ"מ חשיב רבית שהרי לא החזירהו בתורת החזרת רבית אלא מתנה בעלמא, אבל הדברים צ"ע דנראה דכח ע"כ לא שייך למסור לחברו ואם לוי נותן ליהודה בשביל שמעון יש לו לשמעון זכות כנגד יהודה אבל אי אפשר לו למסור זכות זה לאחר אם לא שיאמר ללוי שיתן בשביל ראובן, ואז לא נתן שמעון לראובן כלום, ועוד דהכא כשהלוה הוא המקבל אי אפשר לו להיות נותן לעצמו, ואין כאן רק תרי גווני נתינה אפשר שהנותן נותנם ללוה בשביל עצמו ואפשר שיתנם בשביל המלוה ואף אם נותנם בשביל המלוה אין כאן רבית שהרי הלוה לא נתן כלום למלוה, אלא השתדל שיתן הנותן מתנה למלוה, ואין מקום לדון רק שיהא הטורח כרבית, וכמו שדנו הט"ז והש"ך.
ואפשר שכונת הגר"א ג"כ על הטורח אלא שמדברי הט"ז נראה דהנאת המלוה הוא במה שהלוה השיג את המתנה וזה דחוק שטורח הלוה בזה הוא לעצמו, ולדעת הגר"א איירי דוקא באמר לו ללוה שפלוני יתן בשביל המלוה ובזה ההנהו לוה למלוה שהמלוה השיג מתנת ד' דינרין, ואפשר דגם הגר"א ס"ל שאינה רק אבק רבית בין באמר הלוה לפלוני שיתן למלוה ובין באמר המלוה ללוה אמור לפלוני שיתן לך מתנה, ומש"כ הגר"א דהוי כהילך מנה כו' וכתן מנה לפלוני היינו דמיחזי כרבית.
הגרע"א בגליון הביא דאסור לומר כל הנותן אינו מפסיד, והוא לשון קצר, והכונה דאסור לומר לפלוני תן ד' זוזי למלוה בשביל שילוני ואני אפרע לך הני ד' זוזי, ואע"ג שלא יפרעהו אח"כ ואפי' מחל לו כיון דבשעה שנתן נתן ע"מ שיפרע מהלוה הני זוזי של לוה הן כיון דהלוה משתעבד כנגדן והני זוזי הוא כנגד השיעבוד שמתחייב ללוה כנגד השיעבוד ופורע חובו במה שנותן למלוה, ועל זה הוסיף הנ"י בשם רמב"ן דאסור לומר כל הנותן אינו מפסיד, ואע"ג שאינו מתחייב לשלם וכמש"כ הט"ז יו"ד סי' רכ"א ס"ק ל"ו והגרע"א שם בגליון הש"ך סק"נ בשם הר"ן והרא"ה, מ"מ מיחזי כאילו מבטיחו לשלם והלכך אף אם אינו משלם אסור, ואפשר דבאומר כל הזן אינו מפסיד יש בו משום דברים ואי לא משלם הוי מחוסר אמנה דלא גרע ממתנה אני נותן לך במתנה מועטת ב"מ מ"ט א' והכא אפי' מתנה מרובה כיון דחברו סמיך עלי' ומ"מ שרי במודר הנאה דלאו מדידי' קמתהני, אבל לענין רבית אסור.
והנה הרמב"ן לשיטתו דאפי' פייסו הלוה לפלוני שיתן שרי אצטריך לאשמעינן באומר כל הנותן אינו מפסיד אבל לדעת הי"א שהביא בשו"ע דאסור ללוה לפייסו לנותן פשיטא דאסור לומר כל הנותן אינו מפסיד.
ונראה דבאומר כל הנותן אינו מפסיד אינו אלא א"ר כיון דאינו חייב מן הדין לשלם וכן נראה מלשון הנ"י דאינו אלא משום חומרא.
כ' במח"א ה' רבית סי' י"א דהאומר לחברו תן מנה ללוי מתנה ואלוה לך אינו רבית דמתפרש שתתן בשביל עצמך ולא בשבילי ומה שאמר ואלוה לך היינו לרצוני ואינו מתחייב להשיב לו המנה אם לא ילונו, והדבר תימא דודאי סתמא מתפרש שהוא תנאי גמור [כמו באומר ע"מ שתתן דמבואר במרדכי דהוי ר"ק וכמו שהביא המח"א שם] והוא משתעבד להלוותו בשביל מנה שהוא נותן על פיו, ובגליון הגרע"א יו"ד סי' ק"ס ס"ו כתב ברבית מוקדמת ששלח לו דורון בשביל שילונו דאיירי בנותן לו מתנה בהחלט אף אם לא ילונו ובפ"ת בשם החוו"ד כתב דאיירי באומר אם תרצה תלוני, ומשמע דסתמא הוי תנאי גמור [ועי' חזו"א ב"ק סי' ס"ק +א"ה, נראה דהכונה למה שהועתק לק' סי' ע"ז סק"א, והוא מב"ק סי' כ"א סק"ו+].