חזון איש/יורה דעה/סט
סימן סט
[עריכה]א) ירו' תרומות פ"ח ה"ד סיעת בני אדם כו' אפי' כולן נהרגין לא ימסרו נפש אחת מישראל יחדו להן אחד כגון שבע בן בכרי כו' אר"ל והוא שיהא חייב מיתה כשב"ב ור"י אמר אע"פ שא"ח מיתה כשב"ב, נראה דהא דאמר ר"ל והוא שיהא חייב אין פירושו שיהא חייב בדיני התורה, דא"כ חייבין כל ישראל למוסרו לקיים בו דין התורה, ואפי' אם אינו חייב מיתה מחמת חייבי מיתת ב"ד שבתורה אלא חייב מיתה מחמת מורד במלכות נמי חייבין כולם למוסרו, וא"כ אם אמרו תנו לנו אחד ונהרגהו ויש ביניהם אחד שנגמר דינו למיתה בב"ד של ישראל, או שדנו המלך להריגה, מוסרין את זה שנגמר דינו, אפי' לא יחדוהו, וע"כ ברייתא באינו חייב מיתה בדיני ישראל, אלא ר"ל סבר דדוקא שזה שמיחדין אותו חייב מיתה אליהן ונמצא שזה שמיחדין אותו הוא כרודף שע"י זה שהוא נמלט בתוכן יהרגו את כולם, ואף שאין בו דין רודף מן הדין כיון שעושה להציל את נפשו מ"מ אין חייבין כולם למסור נפשם כיון שהוא הגורם ומותרין למוסרו, אבל אם אין להם זיקה לשום אחד מהן רק בשרירות לבם הראו על אחד מהן יהרגו כולם ואל ימסרוהו להריגה אע"ג דהשתא הוא הגורם להריגת כולם מ"מ כיון דנעשה הדבר במקרה לא מקרי רודף, ור"י סבר דבתר השתא אזלינן ועכשו הוא הגורם להריגת כולם, אח"כ ראיתי בב"ח יו"ד סי' קנ"ז שפי' כן, אבל טעם שכתב הב"ח לא נראה.
ולפ"ז עובדא דריב"ל אפילו לר"ל כיון דעולא ב"ק נתחייב להן מיתה, והא דא"ל אליהו ז"ל שאין זו משנת חסידים ר"ל שאין הקב"ה מזמין דבר כזה לחסידיו ואם נזדמן לחסיד דבר כזה צריך להתפלל שיצילהו ד' ותפלתו ודאי תקובל וכעין דעבד ר"ח ע"ז י' ב' דבעי רחמי עלי' ואחי', והדבר מפורש בגמ' מכות י"א א' דההוא גברא כו' ולא אשתעי כו', אח"כ ראיתי במד"ר ויגש סיים איבעי לי' מלתא מתעבדא ע"י אחרינא ולא על ידך.
ולדינא ראוי לנו לפסוק כר"י, אבל הר"מ פ"ה מה' יסה"ת ה"ה פסק כר"ל ובבהגר"א יו"ד סי' קנ"ז סקט"ז כתב דפסק כר"ל משום עובדא דריב"ל וסיים בצ"ע, ולא אתפרש כונתו ז"ל, מה ענין הא דריב"ל להא דר"ל.
עוד כתב הר"מ דאפי' חייב מיתה מ"מ אין מורין כן, ונראה שזה נלמד מהא דמבואר בירו' שאין זה משנת חסידים, אבל אין מורין כן הוא ענין אחר.
והר"ש פ"ח דתרומות הביא את הירו' ולא פי' כלום וסתימת הדברים דהלכה כר"י, והר"ן פ' יוה"כ כתב בהדיא כר"י דאם יחדו אחד מוסרין, וכ' דגם בנשים כן, ובנשים לא שייך נתחייבה והיינו כר"י, וכן בהגה"מ תמה על הר"מ למה פסק כר"ל והרמ"א הביא דעת החולקים בסתם ודעת הר"מ בשם י"א, והב"ח כ' דדעת הרמ"א נראה כהר"מ מדכתבו באחרונה ותמוה.
תניא בתוספ' פ"ז דתרומות אר"י בד"א בזמן שהוא מבפנים והם מבחוץ אבל בזמן שהוא מבפנים והם מבפנים הואיל והוא כו', וקאי איחדו דאפי' ביחדו אין מוסרין אלא א"כ אינו יכול להציל עצמו אבל אם יכול להציל עצמו אין מוסרין אותו והוא מפורש בפרש"י שמואל ב' כ' כ"ב וברש"י סנהדרין ע"ב ב' ד"ה יצא, ול' בד"א שהיתה משנה מוקדמת דאין מוסרין אפי' ביחדו, [ובגליון יד אברהם העתיק התוס' ולא פירשה ונתן מקום לטעות דקאי בלא יחדו וז"א אלא קאי ביחדו].
ויש לעי' באחד רואה חץ הולך להרוג אנשים רבים ויכול להטותו לצד אחר ויהרג רק אחד שבצד אחר, ואלו שבצד זה יצולו, ואם לא יעשה כלום יהרגו הרבים והאחד ישאר בחיים, ואפשר דלא דמי למוסרים אחד להריגה דהתם המסירה היא פעולה האכזרי' של הריגת נפש ובפעולת זה ליכא הצלת אחרים בטבע של הפעולה אלא המקרה גרם עכשו הצלה לאחרים גם הצלת האחרים קשור במה שמוסרין להריגה נפש מישראל, אבל הטיית החץ מצד זה לצד אחר היא בעיקרה פעולת הצלה, ואינה קשורה כלל בהריגת היחיד שבצד אחר, רק עכשו במקרה נמצא בצד אחר נפש מישראל ואחרי שבצד זה יהרגו נפשות רבות, ובזה אחד, אפשר דיש לנו להשתדל למעט אבדת ישראל בכל מאי דאפשר, והלא לולינוס ופפוס נהרגו בשביל להציל את ישראל כמש"כ רש"י תענית י"ח ב' ד"ה בלודקין, ואמרו שאין כל ברי' יכולה לעמוד במחיצתן, מיהו הכא גרע דהורג בידים, ולא מצינו אלא דמוסרין אבל להרוג בידים אפשר דאין הורגין והא דהרגו שב"ב דמורד במלכות היה ומיהו צ"ע בתוס'.
ומש"כ בגליון יד אברהם שם דדוקא אם יהרגו כולם בב"א מוסרין אותו אבל אם יהיה לו חיי שעה אין מוסרין אותו תמוה אלא כל שהוא והם צפויים למות עכשו מוסרין אותו כיון שיחדוהו.
בפ"ת הביא בשם התפל"מ דע"פ הגורל אפשר למסור את היחיד כמו שמצינו ביונה ובבני שאול יבמות ע"ט תמוה דא"כ למה תני בתוספ' ובירו' יהרגו כולם ואל ימסרו הו"ל למיתני יפילו גורל וימסרו את זה שיצא בגורל ויונה הגורל גרם להם לדעת בשל מי הרעש ויונה אמר להם בעצמו להטיל אותו לים וההיא דבני שאול ע"פ נבואה עשה דוד אבל סתם בני אדם אין להם רשות להכריע ע"פ גורל מיהו אם הסכימו כולם להפיל גורל וזה שנפל עליו הגורל מוסר עצמו שפיר דמי שהרי היחיד רשאי למסור עצמו כדי להציל את כולם כמו שמצינו בהרוגי לוד כמש"כ לעיל.
אחרי כותבי השגתי תשובת הב"ח ושם בסי' מ"ג היה הנידון שהעלילו על יהודי אחד [כנראה חשדוהו שלקח פסל שלהם] וכשהובילוהו מסר כיסו לישראל אחד, ואחר שהרגו את הנחשד שלהם, חזרו לחפש את זה שקיבל את הכיס שחשדו שהפסל היה בכיס והפחידו את ראשי הקהל שאם לא ימסרוהו יקחו את ראשי הקהל לענשם תחתיו.
והב"ח שם פי' הא דתניא בתוס' אר"י בד"א שהוא מבפנים והם מבחוץ, ר"ל הא דאין מוסרין בחייב מיתה הוא כשאינם בסכנה, אבל כשהם בסכנה ויחדו והוא חייב מיתה מוסרין אותו, וכתב דלא נקט ר"י כשהוא מבחוץ והם מבפנים דכה"ג נמי מוסרין כיון דהוא חייב מיתה בדיניהם ומעשיו גרמו לו, ור"ש דאמר דאמרה הטעם דהוא חייב מיתה משום מורד במלכות ב"ד אינו חולק, אלא ר"י ור"ש תרויהו מפרשין דברי ת"ק, וכתב דיש לדחות דברי ר"י בירו' משום דר"י ור"ש בתוס' ס"ל כר"ל, ואם באנו לומר דר"ש ס"ל דלא מהני יחדו אם אינו חייב מיתה הרי יש ללמוד דדוקא חייב מיתה בדיני התורה כשב"ב דמרד במלכי ב"ד, ומה ענין חיוב בדיניהם כאן, וכן מש"כ דאף אם זה שיחדוהו יכול להמלט רשאין למסרו דדמו בראשו, תמוה מאד והרי הם מעלילים על דברים של מה בכך, ועוד הלא עכשו אינו פושע כלום והוא זכאי ככל ישראל, ועיקר פירושו בתוספ' והן מבחוץ היינו חוץ לסכנה, אין הדבר כן, וכמו שפרש"י בשמואל ובסנהדרין שהם מבחוץ והוא מבפנים ויכול להמלט שהחיצונים מגינים עליו שלא ישיגוהו האויבים עד שיעברו דרך החיצונים וימלט מקדם שיפגשוהו, וכן הוא פשוטן של דברים [ור"ש לא פליג בדינא רק פליג דשב"ב אינו ענין לכאן דהתם היה מורד] ומש"כ הב"ח זצ"ל דהסמ"ק סי' ע"ח פי' מבחוץ חוץ לסכנה, הסמ"ק לא כתב בפי' התוס' רק כתב דאם הוא חוץ לסכנה אין מוסרין אותו, ולא נתישבה דעת הר"מ בדברי הב"ח, ואין מקום לדחות דברי הירו', וקיי"ל לדינא דאם אינו בסכנה אין מוסרין לו אפי' יחדוהו, ומ"מ דינו של הב"ח אמת, דבעובדא דהב"ח אם לא ימסרוהו ירגיזום וקרוב לסכנת נפשות טפי, ואם יבוא לפניהם קרוב הדבר שלא יבוא לנפשות וכמש"כ הב"ח שם.
ב) ב"מ ס"ב א' מוטב שישתו שניהם כו', מודה ב"פ בהוא ורבו בשבי שפודה את עצמו דאינו חייב בהידור רבו במקום פיקוח נפש וכדאמר הוריות י"ג א', והכא טעמי' דבן פטורא דכיון דיש חיי שעה לשניהם דאם ישתו שניהם יחיו לפי שעה וקיי"ל יומא פ"ה א' דעל חיי שעה מפקחין את הגל, א"כ אין חיי עולם שלו דוחה חיי שעה של חברו ואע"ג דמסכנין חיי שעה בשביל ספק הצלת חיי עולם כדאמר ע"ז כ"ז ב' הכא שאני שהרי שניהם שוין בזכות חיי עולם וכל אחד מהם שישתה יחי' חיי עולם ובא לבכר עצמו על חברו משום שהמים שלו, אינו יכול לזכות בזה כיון שיש חיי שעה לשניהם, ועוד דנהי דיורדין לספק הפסד חיי שעה משום ספק הצלה מ"מ אינו בדין לדחות חיי שעה של זה בשביל חיי עולם של חברו, ור"ע סבר דמשום חייך קודמין נפטר מהצלת חיי שעה של חברו, ונראה דאין חברו רשאי לגזול ממנו מימיו דאע"ג דאדם רשאי להציל עצמו בממון של חברו הכא כבר הוכרע הדין דחייך קודמין והוי הגוזל גוזל נפש של חברו.
ונראה דאם יש לאחד מים ולפניו שני צמאים נמי תלוי בפלוגתא דלב"פ נותן לשניהם וימותו שניהם דהא אף אם יתן לאחד יתחייב לחלוק עם חברו, ולר"ע יתן לאחד שירצה ואע"ג דלהנותן ליכא משום חייך קודמין מ"מ כיון שזה שיזכה יציל עצמו כדין, רשאי הנותן ליתן לו, ונראה דחייב ליתן לאחד כיון דבשביל חייך קודמין אמרה תורה דחיי עולם שלו קדם לחיי שעה של שנים, גם הנותן צריך להשתדל טפי בהצלת חיי עולם, ואם אחד מהם קדם לחברו כגון כהן ואינך דתנן הוריות י"ג הקודם זוכה ואם שניהם שוין נותן למי שירצה, ולב"פ אין נפקותא בכהן אלא במקום דלא שייך חיי שעה לשניהם כגון פדיון שבוים והצלה מן הנהר, אבל בקיתון של מים נותן לשניהם.
ג) אם נימא דבירור הממון לא סגי בע"א, וכמש"כ ב"ק סי' י' סק"י, יהי' נפקותא בגזל כגון אם ע"א מעיד שחטף מיד פלוני כלי והוא אומר לא חטפתי, א"כ אין הנידון רק אם חטף וזה שאלת ז' מצוות ובזה דינו בע"א אבל אם אמר שהכלי שחטף שלו הוא, א"כ הנידון בממון וזה בכלל דינים וכל זמן שלא נתברר של מי הממון אין כאן דין מיתה, שלא נאמר ב"נ נהרג בע"א בשביל שהקיל הדין בב"נ אלא שחומר עבירת ז' מצוות הקיל בבירור ע"א אבל לענין ממונו אין לחייבו רק בב' עדים, ויש מקום לומר דגם באומר דידי חטפי פלגינן דלענין מיתה נאמן ע"א ולענין להוציא הכלי מידו בעינן ב' עדים, דהא בב"נ בגזל דיינינן מיתה ותשלומין כמש"כ תו' עירובין ס"ב א' דבב"נ ליכא דין קלבדר"מ, דאל"כ ליכא שום חיוב ממון בעכו"מ בגזל והזיק שהרי לעולם הוא בר מיתה, אבל לא מסתבר שיהא נהרג בשביל עברת גזל בזמן שלא נתברר הגזל לענין ממון, ומיהו באומר לא חטפתי שאין הספק בכלי של מי הוא אלא הספק בחטיפה אפשר שאין כאן רק נידון של ז' מצוות.
והא דב"נ נהרג בדיין אחד ובע"א היינו עד ודיין ששומרין ז' מצוות והיינו גר תושב אלא מתחלה כשנתנו ז' מצוות נתנו שיהיו כלן נזהרין בהן ולא יהי' צורך שכל יחיד יקבל לשמרן, אבל אחרי שאומות שלמות לא קיימו אותן בשעת מתן תורה נתיחד דין גר תושב שיהא צריך לקבל בפני ג' כדאמר ע"ז ס"ד ב', ובר"מ פי"ד מה' א"ב ה"ז, ופ"י מה' ע"ז, והנה בזמן שאינן שומרין ז' מצוות גם דיניהם אינן על השלימות שאין הדיין דיין אמת ואין העדים עדי אמת.
והנה הקילה התורה בדיני ב"נ [אחרי שכל האומות אין מקיימין אותן וכמש"כ תו' ע"ז כ"ו ב'] שאין אנו חייבין לדונן ולא ליחיד מהן, והלכך אע"פ שאין מקיימין אותן אין מורידין אותן דכל זמן שלא דנו אותן אסור להורידן והאי אין מורידין היינו איסורא וכדאמר סנהדרין נ"ז א' היכי ליתני ליתני אסור ומותר כו' וכמש"כ תו' ע"ז י' ב' ד"ה חד, וכמש"כ הט"ז יו"ד סי' קנ"ח סק"א ומ"ש הנה"כ שם אינו מובן, [אמנם הריטב"א מכות ט' א' כתב כדברי הב"י והש"ך שם דדוקא בשומר ז' מצות אבל לא בקבלה לפני ב"ד יש לו דין עכו"מ, ואמנם הרמב"ן במכות שם כתב דסתם יש לו דין עכו"מ שבגמ' אע"ג דרובן אין שומרין ז' מצוות, ונראה דכונתם שאם אין משמר אפשר לדונו, ובגמ' קאמר אין מורידין בהחלט שאי אפשר לדונו אבל כל זמן שלא דנוהו אינו בר חיוב עדיין].
והנה ב"נ דן את חברו בעדות בני נח [השומר ז' מצוות] אבל ישראל נראה דאינו דן ב"נ בעדות ב"נ כיון דלדידן אין זו עדות והרי אנו מוזהרין על גר תושב להחיותו ואין אנו רשאין להרגו אלא בעדות כשר.
ויש לעי' לפ"ז אם ישראל דן את העכו"מ בדיני ממונות בעדות גר תושב, ואפשר דאין זה בכלל אם אתה יכול לזכהו בדיניהם זכהו ואמור לו כך דינכם, דעדות מילתא אחריתא היא וצריך בירור המועיל ע"פ התורה, ולפ"ז ניחא דברי הרא"ש דאין גובין נזקין מעכו"מ אלא בעדות כשר.
ויש לעי' בע"א ובדיין אחד דאמרו סנהדרין נ"ז ב' ובר"מ פ"ט מה' מלכים, אי זה דין בני נח על חברו או אפי' ישראל דן את ב"נ ע"פ ע"א ישראל, [דפסול ע"א גזירת מלך ולא ניתן לב"נ, שהרי הן מקבלין עדות מפי ב"נ שאין הוא עד בדיני תורתנו, ובב"נ חד ותרי שוין לפי דיני תורתנו, והלכך סגי בע"א אבל לדידן שאנו מוזהרין שלא להרוג ב"נ ששומר ז' מצוות ואנו צריכין עדים כשרים לדונם א"כ לא סגי לן בע"א].
ובס' החינוך מצוה קצ"ב כתב דצריך ב' עדים, ואפשר דכונתו דישראל אינו דן ב"נ אלא בעדים.
יו"ד סי' קנ"ח. [א"ה, עי' לעיל סי' ב' באורך].