חזון איש/יורה דעה/סה
סימן סה[עריכה]
א) בדין מכירת קרקע א"י לנכרי.
א) שני לאוין יש בתורה בנתינת מקום לעכו"מ בארץ, לא ישבו בארצך פן יחטיאו שמות כ"ג ל"ג והר"מ בסה"מ ל"ת נ"א והחינוך מצוה צ"ד, לא תחנם דברים ז' ב' והר"מ בסה"מ הזכירו שם לענין חניית קרקע [ולענין מנין חשב איסור ליתן להם חן שם ל"ת נ'].
ודין איסור ישיבה הוא שנתחייבנו לגרשו מארצנו והוא חיוב על כל אחד מישראל וכש"כ מי שמוכר לו בית או שמשכירו שעובר בל"ת זו, ודעת הראב"ד פ"י מהל' עכו"מ ה"ו שאין האזהרה אלא על ז' אומות אבל שאר אומות רשות, ודעת הר"מ שם דבכל עובד כו"מ נוהג דין זה.
ודין לא תחנם ליתן להם חני' בקרקע לכו"ע נוהג בכל עובד כו"מ כדתנן ע"ז י"ט ב' אין מוכרין להם כו' ואמרו מה"מ כו' ל"ת לא תתן להם חני' בקרקע וכמו שהאריכו התו' שם כ' א' ד"ה דאמר, ושם כ"א א' דאית בה תרתי חדא חניית קרקע כו'.
ומבואר בגמ' שם דאין איסור מה"ת אלא מכירה אבל שכירות אינו אלא משום גזירה אטו מכירה, וע"כ איירי בענין דאין איסור בהנחתנו ישיבתו בארץ, ולדעת הראב"ד יש לפרש בשאר אומות אבל לדעת הר"מ דאיסור לא ישבו בכל עובדי ע"ז, איירי בסוגיא דע"ז דאמר דאין איסור מה"ת לשכור לו בית ושדה בזמן שאין יד ישראל תקיפה לגרש עע"ז מארצנו וכיון שע"כ הוא יושב מותר לשכור לו בית ושדה, וכבר פירש כן בהדיא הר"מ פ"י מהל' ע"ז ה"ו אין כל הדברים האלה אמורים אלא בזמן שגלו כו' אבל בזמן שיד ישראל כו' והנה למדנו לפ"ז דאין איסור ליתן להם חניה בקרקע תלוי' בקדושת הארץ דהא בקדושת הארץ איכא פלוגתא בשעה שגלו ובאיסור חניה בקרקע ליכא פלוגתא שהרי עיקרה נאסרה בזמן שאין יד ישראל תקיפה, ומיהו אין הכרח מזה די"ל ביד עכו"מ תקיפה על עצמם קדם שגלו, אבל הדבר מוכרע בסברא שדין זה בכלל הרצון שתהי' הארץ מיושבת מישראל ולא יחנו בארץ עע"ז וארץ ישראל היא גם בגלותנו והרי אנו חייבים בישובה ולדור בה גם בגלותנו וכמו שהאריך הר"מ פ"ה מה' מלכים וכמש"כ הרדב"ז פ"ד מה' סנהדרין ה"ו, והדבר מבואר בהדיא בר"מ פ"י מה' ע"ז ה"ג שכתב ומותר למכור להם בתים ושדות בחו"ל מפני שאינה ארצנו, ואילו הדבר תלוי בקדושת הארץ לא שייך למיהב טעמא על היתר חו"ל אלא לפי שאיסור ליתן להם חני' בקרקע הוא מפרטי מצות ביעור ע"ז והיה ראוי למיסר אף חו"ל אלא שאי אפשר להזהיר בכל העולם ולא הוזהרנו אלא בארצנו אבל ביעור ע"ז מארצנו הוא בכל זמן וזהו שדקדק הר"מ שלא נפטרנו אלא מחו"ל לפי שאינה ארצנו, והנה נתבאר שמכירת בתים ושדות לעע"ז אף בזמן הזה מה"ת והלכך כל הארץ שכבשום עולי מצרים בכלל האיסור וזה דלא כהמנ"ח מצוה צ"ד.
ואין חילוק בין אם כבר יש לו להעכו"מ קרקע בארץ או לא דבכל בית ושדה שמוסר להם הרי הוא נותן חני' לעכו"מ בקרקע זה ואף אם היה מקום להסתפק סתימת המשנה והגמ' והפוסקים מכרעת שאין חילוק [ועי' ע"ז י"ד ב' הא דקל ביש מזבנינן כו' ומאי קושיא דלמא דאית לי' קרקע ועוד כי מזבן לו דקל אחד הלא אינו מושיבו בזה בארץ אלא קבלו חז"ל שכל קרקע שמוסר לו הרי הוא מחנהו בזה] אבל בלא"ה אין כאן מקום להסתפק כלל, וח"ו לנהוג קלות ראש בל"ת דאוריתא.
ב) וזה שהזהירה תורה לא ישבו ולא תחנם הותר לגר תושב כדכתיב דברים כ"ג י"ז עמך ישב וגו' ואפי' למאן דדריש ל"ת עבד אל אדו' למלתא אחריתא גיטין מ"ה א' מ"מ סיפי' דקרא עמך ישב וגו' בגר תושב משתעי וכדאמר ערכין כ"ט א' אתיא טוב טוב כו' וכדכתיב ויקרא כ"ה ל"ה גר ותושב וחי עמך וכמש"כ הר"מ פי"ד מה' א"ב ה"ז דלכך נקרא תושב שהותר ישיבתו אתנו, וכן מותר ליתן לי' חניה בקרקע שהרי מקרא דלא תחנם ילפינן נמי מתנת חנם וגר תושב נותנין לו מתנת חנם כדכתיב לגר אשר וגו' וכדאמר ע"ז כ' א'.
וגר תושב קיי"ל כרבנן ע"ז ס"ד ב' כל שקבל עליו ז' מצוות והיינו קבלה בפני ב"ד של ג' כדקתני שם בדברי ר"מ, ואין מקבלין ג"ת אלא בזמן שהיובל נוהג כדאמר ערכין כ"ט א' וכמו שפסק הר"מ פי"ד מה' א"ב ופ"י מה' ע"ז, וכתב הראב"ד ה' א"ב שם הטעם מפני שקבלת ג"ת מצוה וכדאמר גיטין מ"ה א' למאן דדריש בזה ל"ת עבד וגו' ואפי' למאן דדריש למלתא אחריתא מודה שהוא מצוה ואפשר שכל העניים שבאומות יעלו לארץ ויקבלו עליהן גירות התושב ונתחייב להחיותן וכדאמר ב"מ ע"א א', ולפיכך בזמן שהיובל נוהג וכל ישראל על אדמתן והן שולטין בעולם אפשר להם לעמוד בדבר אבל בזמן שאין כל יושביה עליה ואין שליטת ישראל שלמה אי אפשר להם לקבל גרים תושבים ולפרנסם ובל' הר"א שם נראה דיש ט"ס וצ"ל דבזמן היובל שולטין והיה יכול להתפרנס שלא בטורח צבור כו'.
ג) ודעת הר"מ דכיון דאין אנו מקבלין אותו לא הותר ישיבתו בארץ אע"ג שהוא זהיר בז' מצוות דבלא קבלה אין אנו בטוחים בזהירותם ואין אנו בקיאין בהם, אבל דעת הר"א דכל שהוא נזהר בז' מצוות וראוי לקבלו אלא שמפני הקושי נפטרנו מקבלתו ומחיוב להחיותו שלא ינהרו כולם לארץ מ"מ אין איסור בישיבתו שאין כאן חשש פן יחטיאו וגו' ומסתבר דגם לענין חני' בקרקע וליתן להם מתנת חנם נמי במחלוקת שנוי' דלדעת הר"מ כל שאין לו קבלה מחמרינן עמו כשאר נכרי ולדעת הראב"ד מיקילינן עמו, ואף לדעת הראב"ד דוקא שהוא שלם באמונת ישראל שישראל נתחייב בתרי"ג מצוות וב"נ בז' אבל אם יש לו דעות כוזבות והוא משועבד לדעותיו אף שאין בהן ע"ז ממש וגם הוא שומר ז' מצוות מצד היושר שאינו ראוי לקבלו לגר תושב הרי הוא באיסור ל"ת ובאיסור ישיבה וקרינן בהו פן יחטיאו בכפירותם ואע"ג דלענין לאסור יין בעובד ע"ז תלוי וכמש"כ הר"מ פי"ג מהמ"א הי"א, והט"ז יו"ד סי' קכ"ד ס"ק ד', הכא לענין ל"ת אין חילוק.
ד) ואע"ג דלענין לא תתן להם חן כל שעושה לריוח ישראל מותר וכמש"כ הר"ן פ' השולח לענין לשחרר עבדו וכמש"כ בס' החינוך מצוה תכ"ו הכא לענין חני' בקרקע אין חילוק דנתינת חן אינו אלא ברגש החנינה אבל לא בדורש טובת עצמו אבל חני' בקרקע המציאות של עע"ז על אדמת ישראל בקנין שנאוי לפני המקום וכל שקנה הקרקע והיא שלו הרי עע"ז חונה על קרקע הארץ, וגם לא נתנה תורה לשיעורין ובכל נכרי שמכר לו עבר בלאו אף שלפי ראות עינינו אינו מתאחז בה.
ולפיכך אין מקום להתיר למכור לנכרי בשביל להפקיע קדושת שביעית ואדרבה איסור שביעית דרבנן בזה"ז ומכירה לאו דאוריתא כטריפה ובב"ח וכיו"ב, וכ"כ במשיב דבר סי' נ', והמוכר ע"י שליח ודאי לא חייל המכירה מדין אין שליח לד"ע ומיהו עפ"ז נצולים מאיסור מכירה.
והנה לעיל סי' ס"ד לא זכינו אי מכירה לזמן הוי בכלל מכירה או בכלל שכירות ואנהירינהו לעינין מסוגיא דע"ז י"ד ב' דנצטער ר"ח בהא דתנן רמ"א אף דקל טב לא מזבנינן להו הא דקל ביש מזבנינן להו והא תנן אין מוכרין להן במחובר לקרקע והק' הגר"א יו"ד סי' קנ"א ס"ק ט"ו הא לדעת רה"פ דמתנ' אין מוכרין להן במחובר לקרקע הוא דוקא בא"י מאי קשיא לי' לר"ח הא דקל טב אין מוכרין אף בחו"ל ותירץ דר"ח לר"מ קשיא לי' הא ר"מ ס"ל דאף בחו"ל אין מוכרין להן שדות שמעינן מכאן דאין מוכרין אילן לר"מ אף בחו"ל וכ"כ הר"ן בהדיא ע"ז י"ט ב' ואם איתא דמכירה לזמן כשכירות ובארץ איסורו מדרבנן א"כ בחו"ל מותר אף לר"מ והרי אין לך מכירה לזמן יותר ממכירת אילן בלא קרקע שהרי אין לו רק עד שימות האילן וכדתנן ב"ב פ"א א' ואף לזמנו אין לו רק שיעבוד יניקה ואפ"ה אסור בחו"ל ש"מ דמכירה לזמן כמכירה דמי ואסור בא"י מה"ת וקאי עלי' בלאו דאוריתא ושמעינן מכאן דאף אם מוכר לו שטח העליון של הקרקע לזמן נמי הוא בלאו דאוריתא שהרי הכא באילן אינו מוכר לו רק את היניקה, ושמעינן מכאן דקנין לזמן מפקעת ממעשר דאל"כ אין כאן תרתי למש"כ תו' שם כ"א א' ד"ה הא, דבעינן הפקעה הפוטרת.
ומיהו דעת הר"מ דלא בעינן הפקעה הפוטרת שהרי פסק פ"א מה"ת דאין קנין ופסק דאין משכירין שדות בא"י ואין מוכרין בסוריא ובגמ' אמר טעמא משום דאיכא תרתי וע"כ דאף אם אין קנין מקרי הפקעה ומה שהק' תו' דא"כ שכירות נמי י"ל דכיון דאינו אלא לזמן לא מקרי הפקעה, וכ"כ תו' ב"ב פ"א א' דסוגיא דע"ז אפי' אי אין קנין ולפ"ז אין ראיה דמכירה לזמן מפקעת, ובתו' גיטין מ"ז א' כתבו דר"א הוי מצי למימר דסבר כר"מ ונראה דכונתם דמ"מ לא תקשה לרבה דמצי למימר דטעמא דשדה חמירא משום דבית אינו בכלל ברכה כדאמר בירו' ומ"מ סתמא דגמ' בע"ז כמ"ד יש קנין רהיטא והדין נותן להכריע ההלכה כן אבל למאי דהכריע הר"מ ע"פ סוגיא דבכורות דאין קנין מוכרחים אנו לפרש סוגיא דע"ז דלא משום דיש קנין קאמר.
ה) ר"מ פי"ד מה' א"ב ה"ח ואין מקבלין ג"ת כו' אבל ג"ת שקבלוהו בזמן שהיובל נוהג נוהגין עמו כג"ת אף כשבטל יובל, אבל לענין ע"ע נראה דאם נתבטל יובל בטל קנינו וכ"מ גיטין ס"ה א', ולמאי שפי' הר"א הטעם משום טורח צבור לפרנסן מ"מ נראה דאף אם קבלוהו אינו כג"ת דהא ילפינן לי' ערכין כ"ט מגז"ש ואמר אין ג"ת נוהג כו' משמע אף דיעבד.
שם בהש' הר"א כ' דנ"מ שמותר לישב בעיר, והר"א לשיטתו פ"י מה' עכו"ם דאין איסור בישיבתו כל שנזהר בז' מצוות וכמו שסיים גם כאן בדבריו, והאי בעיר עצמה ר"ל שתהא כל העיר גירי תושב או שישב בעצמו בעיר אלא צריך שישב עם ישראל וכדאמרו בספרי שלא ישב בספר ולפ"ז הדין נותן דאף בזמן שאין יובל הדין כן שהרי הוא משום דחשדינן לי' פן יחרוש מזימות רשע, ומל' הר"א שכתב שהוא משום קדושת הארץ משמע דמפרש שאינו יושב בעיר וצ"ע היאך משתמע מעמך שאינו יושב בעיר ועוד הא קרא כתיב באחד שעריך וגם ממעטינן בספרי שם ירושלים ופסקה הר"מ פ"ז מה' בה"ב ואולי גם הר"א פי' שלא ישב עצמו בעיר ומפרש לה משום קדושת הארץ.
שם וקונה ע"ע עד זמן שירצה, צ"ע דמה ענין זה לדין ג"ת הלא גם בנכרי הדין כן ועיקר הדין שקונה ע"ע בזמן שאין היובל נוהג צ"ע דהא משמע דאין ע"ע נוהג כלל בזמן שאין היובל נוהג ואף עכו"ם שקונה למע"י אינו אלא בזמן שהיובל נוהג דהא משמע ערכין שם דבכל מקום דכתיב יובל אין הדין נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג ובנמכר לנכרי נמי כתיב יובל.
ולדעת הר"א אפשר דמקבלין אותו כדי להתיר ישיבתו אבל לא להחיותו, אבל קבלה בעי.
[שו"ר בריטב"א יבמות מ"ו א' כתב דלענין למקני קה"ג נהוג ע"ע אף בזמן שאין היובל נהוג, וזה כדברי הר"א].
ו) ע"ז ס"ד ב' אלו לא באו לכלל ג"ת כו' אלא שקבל עליו לקיים כל מצות האמורות בתורה כו', צ"ע נכרי שמקיים מצוות אטו מששא אית בי' וכי יניח תפילין וישב בסוכה, ואפשר דאין מתירין לו לישב בקרב ישראל עד שישמור הכל כדי שלא ילמדו ממעשיו ולדעת הר"א אין מקבלין אותו להתחייב להחיותו אלא בכך ונראה דדוקא להשמר מאיסורי לאו אבל לא בקיום עשין, ותנאי דפליגי כריתות ט' א' לענין שבת אי עושה מלאכה כחוה"מ או כיו"ט ס"ל כחכמים דהכא דלא בעינן רק ז' מצוות ומ"מ לענין שבת החמירו דכיון דיושב בינינו צריך ליזהר מעט שלא יראו הרואים עובד בשבת ויפגום הרגשם בשמירת השבת ואנן קיי"ל כחכמים דהכא שלא הזכירו רק ז' מצוות והכי פסקינן התם כר"ש דעושה מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול.
ויש לעי' לר"ש בירו' פ"ד דגיטין דל"ת לצמיתות אזהרה ל"ל קרא ת"ל מלא תחנם, וי"ל דבמוכר בשביל פיקוח נפש לא ימכור לצמיתות ואין זה דוחק דהא כל מוכר שדה אפי' לישראל אינו רשאי אלא בשאין לו מה יאכל כדתניא בתוס' פ"ה דערכין ופסקה הר"מ פי"א מה' שמטה ה"ג, ושמעינן מכאן דבאינו מוכר לצמיתות נמי איכא לא תחנם והיה בדין למכור אף לצמיתות וחדשה תורה ל"ת לצמיתות אבל אי אין לאו דל"ת אלא במוכר לצמיתות לא איצטריך קרא ל"ת לצמיתות ת"ל מלא תחנם, ומיהו יש לדחות דל"ת לצמיתות איצטריך במוכר לגר תושב שאין בו מצות יובל וכמש"כ לעיל סי' ס"ד שאין דין יובל אלא לישראל.
ז) כ' הרא"ש ע"ז פ"ק סי' כ"ב דלכך מותר להשכיר בית דירה בזה"ז משום דנכרי קונה בדיניהם שכירות אלימא כמכר לזמן וצ"ע כיון דלענין שבת ותרומה אף מכר לזמן לא מהני וכמש"כ לעיל סי' ס"ד סק"ד מנ"ל דלענין ל"ת תועבה סגי במכירה לזמן, ועוד קשה דהחילוק בין מכר לזמן לשכירות הוא ענין דק עיקרו בדיני התורה ולא שייך על זה דיניהם, ונראה דבשביל זה הוסיף הרא"ש דבדיניהם אף בנפל ביתו של משכיר אינו יכול להוציאו וזה נפקותא למעשה המורה שהוא מכירה לזמן, אבל צ"ע דגם בשכירות כל שקבע זמן אינו יכול להוציאו וכמש"כ רבנו פ' השואל סי' כ"ה, ומ"מ שכירות לא קניא, וגם בסתם דאמרינן שאם נפל ביתו של משכיר א"צ להודיעו אינו משום רפיון דשכירות אלא סתמא הוי על תנאים אלו.
ח) כ' הרא"ש ספ"ק דע"ז דהאידנא משכירין להם בתים אף אם יביא בו כו"מ דבדיניהם שכירות ליומא ממכר שאם יפול ביתו של משכיר לא יחזרו לו הבית המושכר [לכאורה קשה דהא דאמרו ב"מ ק"א ב' נפל ביתי' א"ל לא עדיפת מינאי אינו משום רפיון השכירות אלא בתנאי זה השכירו שאם יפול ביתו בטל שכירותו ואע"פ שלא התנה כמו שהתנה דמיא, והרי בהשכיר לזמן אפילו נפל ביתו אינו יכול להוציאו כדאיתא בטוש"ע חו"מ סימן שי"ב ס"א, ודין שכירות לא קניא שאמרו בגמ' הוא אפי' בשכירות לזמן, ובמאי הוי שכירות בדיניהם עדיפי שיהא חשיב כגוף].
כ' הגר"א יו"ד סי' קנ"א ס"ק י"ח דמה דיהיב הרא"ש טעמא כיון שיד אומות תקיפה ל"ד דבלא"ה עבדינן כדיניהם כעובדא דר"מ בר רחל ב"מ ע"ג ב', ויש לעיין הלא בבא לדון לפני דייני ישראל אומרים לו דאי נפל ביתא דמשכיר בטלה שכירותו דכך דיננו, א"כ אם ידינו תקיפה דיינינן לי' כדיננו, [ויש מקום לומר כיון שהמשכיר ידע שהשוכר לא יציית אלא דינא שלהם וממילא אישתעבד כן, ויאושי מיאש מזכותו בב"ד של ישראל] ואמנם למש"כ ב"ק סי' י' שאין שרש הדין של נכרי לדון בדיני ישראל אלא אם בא לפני ב"ד ישראל הותר לדונו בד"י ניחא דעכשיו קנה השוכר כדיניהם.