חזון איש/יורה דעה/סג
סימן סג[עריכה]
א) ע"ז ז' ב' תוד"ה סוס, ור"א מביהם כו', לכאורה נראה דלפי' זה שרי נחום המדי אפי' בבחור במלחמה ומילי מילי קתני כמו לפי' הר"א וכ"פ מהרש"א ומהר"מ, אבל הסוגיא א"א להלום כמבואר בדבריהם ז"ל, ועוד דלפי' זה למה סמיך במלחמה לזקן, והרי זקן לרבותא דאין בו משום תורת בהמה גסה נקטי' ולא חיישינן למטחינו ברחים, וזה הוי רבותא שלא במלחמה, ואדרבה במלחמה אין כאן חידוש די"ל דודאי לצורך רכיבה קני' במלחמה, ונראה שיש כאן קיצור בדבריהם, ופי' הר"א מביהם, הוא דלעולם נחום המדי תרתי אית לי' בין משום תורת ב"ג, ובין משום תורת כלי זיין, ולזה קאמר דאע"ג דעיקר האיסור משום תורת כ"ז, ראוי לאסור ביותר במלחמה, ועיקר האיסור משום תורת ב"ג ראוי לאסור ביותר בזקן, מ"מ כשנפגשו ב' החומרות כאחד מותר דהיינו זקן במלחמה דכיון דבמלחמה ודאי לרכיבה קזבין לי' ואין כאן משום תורת ב"ג, וכיון שהוא זקן אין בו משום כ"ז, שאינו ראוי ללחום בו ולהרוג בסיחופי', ולפי' זה זכר זקן במלחמה בחד סוס הוא, ולא כפי' הר"א שכתבו דמילי מילי קתני, וזכר לרבותא דראוי יותר ללחום בו ולהרוג את האויב בסיחופי', וא"ל נשתקע הדבר דאפי' בכה"ג אסור משום תורת כ"ז ומשום תורת ב"ג, ולפ"ז גרסינן ב"ב לא מפליג ול"ג בין זכרים לנקבות, וכמש"כ דכ"ה עיקר הגירסא וכדמשמע מפרש"י, והיינו דמפליג להתיר בזקן שאין בו משום תורת כ"ז, ובמלחמה שאין בו משום תורת ב"ג.
ב) ע"ז י"ב א' רבא אמר כו', אפשר לפרש דרבא ס"ל דבמקום דיש לחוש לאיסור דאורייתא אין להתיר חוצה לה בסמוך כעטלוזא של עזה, ולא בשפיתת שתי קדירות ע"ג כירה אחת דתרי הני דיני כהדדי נינהו, ולפ"ז חד טעמא הכריחו לרבא לפרש דמתנ' לאו משום דמי עכו"מ, ולא דר"ח משום חשש בשר נבלה, והא דבאמת לא חיישינן במתנ' משום דמי עכו"מ, משום דלא מיירי כלל ביריד הקבוע לקנית צרכי עכו"מ ומשמשיה, אלא ביום איד, דבכה"ג רוב לאו דמי עכו"מ, ולפרש"י דחיישינן ביום איד שהדמים של תקרובות הן, מיירי בידוע שלא הוקרבו, וכן פרש"י, והא דלא חיישינן בשפיתת ב' קדרות, משום בשר נבלה, היה אפשר לפרש דמיירי במכיר הישראל את שלו בטב"ע, ולמשדי איסור להכשיל לישראל ליכא למיחוש כמש"כ התו', והלכך ליכא למיחוש רק משום בישולי עכו"מ, אבל נראה דרבא סבר דמשום איחלופי בבשר נבלה ליכא למיחוש, ואפי' ביוצא ונכנס, דירא העכו"מ השתא אתי וחזי לי, וכמש"כ תו'.
ג) ולפ"ז אי העכו"מ חשו"ק וכיו"ב באופן דליכא למסמך אהא דמסתף השתא אתי וחזי ויש לחוש למחלף כחוש בשמן, אסור לרבא אפי' בעומד ורואה דחיישינן דלמא מהדר אפי' דהרי לאביי הוכיח ר"ח מהא דלא חיישינן לאהדר אפי' להתיר עטלוזא של עזה משום חשש דמי עכו"מ, וא"כ לרבא דאסר עטלוזא של עזה היכי דבעזה אסור משום דמי עכו"מ ה"ה דחיישינן לדלמא מהדר אפי', דלא מצינו שיפלוג רבא על אביי בזה, והא דשרינן חולין ג' א' בשחט כותי בעומד ורואה אע"ג דלא שרינן ביוצא ונכנס כדאמר התם טעמא דבקל יכול לדרוס ולפסול, נראה דשא"ה דאינו אלא שעה מועטת ולא חיישינן דלמא מהדר אפי', אבל הכא לזמן מרובה חיישינן דקשה לאדם לבלי להסיח דעתו זמן מרובה.
ד) ואפשר דרבא לא פליג לדינא אדאביי אלא דהכא לאו בהכי מיירי, משום דסבר דמי עכו"מ ביד עכו"מ מותר, וכמש"כ הרי"ף, ולפרש"י ופי' ר"ת ופי' הרז"ה י"ל נמי דלא פליג לדינא אלא דנראה לי' דביום איד איירי כלהו, ולא משום דמי עכו"מ ולא מיירי ביריד.
ה) שם רבא אמר כו' משום בישולי עכו"מ, נראה דהכא לא בחשש דלמא מהדר אפי' עסקינן אלא גם בהניחו לבדו לא חיישינן, דעיקר חששא משום דלמא יסלק קדירת ישראל בטעות כמש"כ הר"ן, דהכא לא שייך כחוש בשמן, והלכך לא חיישינן לי' כלל, ולפ"ז אי מכיר הישראל נתחו בטב"ע דליכא למיחש לאחלופי מותר גם בהפליג, ואם אינו מכיר אסור משום מיחלף כחוש בשמן, וביוצא ונכנס מותר, והר"ן פי' דגם לאביי לא חיישינן לאחלופי במזיד אלא בטעות, ורבא סבר דליכא למיחוש לטעות דמדקדק בדבר, אבל משום בישולי עכו"מ יש לחוש דאינו מדקדק כל כך בזה, ולרבה ב"ע דביום איד לא שרינן עטלוזא של עזה, כש"כ שאין להתיר עטלוזא של עזה ביריד האסור משום דמי עכו"מ, ואפשר דגם בב' קדירות אסור משום בישולי עכו"מ ולא שרינן אלא כשמניח לאחר שנתבשל כמב"ד, ומיהו העיקר נראה דרבה ב"ע סבר דלא חיישינן משום בישולי עכו"מ דלא חיישינן לטעות כלל, וכדקאמר לא הלכת וראית כו' ומשמע דאין מקום לחוש כלל ואפי' בתחלת הבישול וכפרש"י והר"ן, והנה אע"ג דהני אמוראי איפלגו ללישנא בתרא, מ"מ אפשר דה"ה לל"ק דר"ח אמתנ' קאי פליגי, דאביי מפרש למתנ' ביריד ומשום דמי עכו"מ ורבא מפרש לה ביום איד, ומיהו רבה ב"ע ע"כ לל"ב דוקא דמתנ' א"א לאוקמה בלפני איד דוקא וע"כ ביום איד נמי מיירי ולא הו"ל לר"ח לפרושי חוצה לה כגון עטלוזא, אלא דרבה ב"ע לל"ב דוקא, וצ"ל דלל"ב לא היה בידם אי שאלת ר"ל היתה אחרי משנתנו, אלא שהיה בידם שר"ל שאל מר"ח בדין איסור לשאת ולתת, אי עטלוזא של עזה נידון בזה כעיר עצמה, והשיב לו להיתר, והלכך איפלגו ורבה ב"ע מפרש דשאלת ר"ל היתה אחרי מתנ' דלפני אידיהן, וקים לי' דביום איד אסור עטלוזא של עזה ומבעיא לי' אי מחמרינן בזה גם לפני אידיהן, וכן צ"ל לפי' הר"י שכ' הרא"ש סי' ט' י"א י"ב דמתנ' לכו"ע ביריד ומשום דמי עכו"מ, ולא נחלקו אלא בבעית ר"ל, וע"כ דרבא ורב"ע סברי דר"ל במתנ' דלפני אידיהן הוי קאים, וקים לי' דבמתנ' דעיר שיש בה עכו"מ אסור עטלוזא של עזה ומבעיא לי' לענין איד, ויתכן דלשון הקצר עטלוזא ש"ע מהו, הוא לשון של מסדר הש"ס, שנשמר בזה רק הכונה, אבל ר"ל באר דבריו לכל חד כדאית לי'.
ו) ולפי האמור, נקטינן לדינא, ביריד לאסור עטלוזא ש"ע דהלכה כרבא לגבי אביי וכש"כ הכא דרבא ורב"ע תרויהו פליגי אדאביי, ומיהו אי פליגי משום דסברי דמי עכו"מ מותר וכמש"כ הר"ן וכן רבה ב"ע י"ל דלקולא קאמר דכש"כ דמותר ביום איד וכמש"כ שם, א"כ י"ל דהלכה כאביי בהא, וגם לפי' שאר הפוסקים דלא נחלקו בדמי עכו"מ מ"מ אפשר דרבא ל"פ אדאביי לדינא וכמש"כ לעיל סק"ד, ולפי' הר"י ע"כ לל"ק לכו"ע מותר עטלוזא ש"ע אף במקום דיש לחוש לדמי עכו"מ, וכן במקום דיש לחוש לשדי נבילה אי מהני יושב ומשמר ע"ג כירה אחת תלוי בדין זה, ואי אסרינן עטלוזא ש"ע באיסור דאוריתא ל"מ יושב ומשמר דחיישינן לאהדר אפי' וכמש"כ לעיל סק"ג, וביום אידם שרינן עטלוזא ש"ע דהלכתא כרבא, דרב"ע יחיד בזה ואפשר דרבה ב"ע מודה ביום איד וכמש"כ הר"ן, ועוד דלל"ק ודאי שרינן ביום איד, ולענין שפיתת ב' קדירות לכו"ע שרי אלא שנחלקו בטעמא, ויש נפקותא לדינא, לאביי שרי רק במשמר, ולחד פירושא בתו' דוקא באכסנאי קאמר לה אביי, ולרבא ביוצא ונכנס סגי.
ז) בהג"א מא"ז הביא מחלוקת הפוסקים ז"ל בישראל ועכו"מ ששפתו ב' קדירות ע"ג כירה אחת ואהדר ישראל אפי', ויש לעיין לדעת האוסרין, ע"כ עובדא דצור לא היה ישראל מהדר אפי' וא"כ איך נחוש לבישולי עכו"מ ולצינורא, ואי לא חשו חכמים לאהדר אפי' קאמרו, א"כ ודאי דיש לחוש לאיסור נבילה במהדר אפי', דהרי בידעינן דהדר אפי' אסרינן, וע"כ דרבא ורבה ב"ע פליגי אדאביי, וקיי"ל כרבא לגבי אביי, וצ"ל דאינהו מפרשי דרבא ל"פ לדינא אדאביי, אלא דסבר דמהא דלא חיישינן לאהדר אפי' ולאו אדעתי' ליכא לאוכוחי למשרי עטלוזא ש"ע, וע"כ דמעשה דצור בלא שמירה הוא, וכל שיש לחוש לבשר נבלה ודאי דצריך יושב ומשמר בשפיתת ב' קדירות ולא מהני יוצא ונכנס כיון דסמיכי כולי האי, אלא ודאי לא חשו להם חכמים משום בישולי עכו"מ ובזה אף בהפליג שרינן, והא דלא חיישינן באמת לבשר נבילה צ"ל דמיירי במכיר נתחו, א"נ במכיר שאינו כחוש סגי, א"נ כשהיתה קדירת ישראל שמינה וקדירת עכו"מ כחושה, א"נ כשהעכו"מ מבשל דייסא וירק, או בשר כשר שלקח מישראל דבכל הני אין לחוש רק בבישולי עכו"מ ולא בשדי איסור, וצ"ע.
ח) י"ב א' דלמא מהדר כו', ובתוד"ה דלמא וא"ת כו', לכאורה משמע מלישנא דקאמר דלמא מהדר דבמהדר אסור וכמ"ש תו' בטעמא דאביי, אבל לפי' הר"ן דאביי משום שדי נבילה בטעות קאמר, וטעמא דשרינן דאחזוקי איסור לא מחזקינן וכמש"כ הר"ן, ע"כ במהדר אפי' נמי שרי והא דקאמר דלמא מהדר כו' משום דקושטא דמלתא הכי הוא דאי הוי חיישינן לשדי בטעות לא היה מועיל עומד על גביו וכמש"כ הר"ן, אבל כיון דלא חיישינן לטעות ביוצא ונכנס סגי, ולפ"ז גם לאביי שרי ביוצא ונכנס, וכן נקטינן להלכה דשפיתת ב' קדירות שרי ביוצא ונכנס, כמבואר בשו"ע יו"ד קי"ח סעי' י"א ובביאור הגר"א שם מבואר באורך, ול' הטוש"ע שמא כשהחזיר כו' היינו כשודאי החזיר וזהו כונת הגר"א ז"ל.
מיהו לכתחלה אין לשפות ב' קדירות של איסור והיתר וכמש"כ הרמ"א שם והט"ז כתב הטעם משום תערובת גופין ולפ"ז קדירה של בשר וקדירה של חלב שרי, והש"ך כתב משום צנורא ולפ"ז אם מכוסה שרי, ובביאור הגר"א כתב דתרויהו איתנהו, ולפיכך אסור גם ב' קדירות ש"ב וש"ח, וכן בא' של איסור אע"פ שמכוסה, ולא שרי לכתחלה אלא בקדירה ש"ב וש"ח ומכוסה, ומשמע דלכתחלה לא שרינן אפי' ביושב ומשמר מצינורא דלמא מהדר אפי' ולפ"ז הא דקאמר לא הלכת כו' וראית ולא חשו כו' היינו לאסור דיעבד, או דלא מיחו להם חכמים כיון דדיעבד מותר, ואפשר שבצור היה דחוק להם המקום וכדיעבד דמי, ואע"ג דילפינן מני' להתיר עטלוזא ש"ע ומשמע דלכתחלה קאמר דמותר לתת ולשאת, וגם התם לא שייך דיעבד לרבה ב"ע דבלפני אידיהן קיימינן, ולדעת הרי"ף קיי"ל כר"ל דנו"נ מותר, י"ל כיון דכבר איכא התערובות הוי כדיעבד ומותר לשאת ולתת, ולא אסרינן אלא לשפות לכתחלה דעושה החשש והספק בידים, ולפ"ז מותר לקנות מעכו"מ קדירה שבשלו ישראל לצורך עכו"מ, ומעיד עליו שלא נתערב בו איסור, אלא שנתבשל ע"ג כירה אחת עם קדירת איסור ואין זה בכלל לכתחלה שכ' הרמ"א וצ"ע.
שם י"ב א' משום בישולי עכו"מ, בר"ן מבואר דהיינו דלא חיישינן דלמא סליק עכו"מ קדירת ישראל בטעות קדם שנתבשל כמב"ד ומחזירו, ומבואר דכה"ג אסור משום בישולי עכו"מ וזה דלא כהב"ח שהביא הש"ך סי' קי"ג סקי"ב וכבר הביא הפר"ח ראי' זו מסוגין, והגרש"ך ז"ל בהגה' לספר מטה יונתן כתב דאם איתא דסוגין משום סילוק הקדירה קאמר א"כ מבואר כאן בהדיא דינא דהרשב"א ז"ל המובא בשו"ע שם סעיף י"א ולמה לא הביא הרשב"א בת"ה מקור הדין מסוגיא זו, ומיהו איך שנפרש ע"כ מוכרח מסוגין דלא חיישינן לסילק הקדירה, וע"כ שמכאן אין ראי' כיון דלא נמסר הקדירה לעכו"מ לבשלו משא"כ דינא דהרשב"א דיש לחוש שסלקו לצורך הבישול, ולכך הכריח הרשב"א דינו מסוגיא דפ"ב.
שם רש"י ד"ה רבה כו', ועוד דא"נ שכיח בטל ברובא כו', אין טע"ז אלא במין במינו אבל בא"מ אוסר בנו"ט לשיטת הפוסקים דטכ"ע דאוריתא, ובהג"א כתב להתיר אפי' בבשר וחלב ולא חיישינן לצנורא, אע"ג דיש לחוש לאיסור דאוריתא.
ט) שם תוד"ה דכותה, פי' ר"ת כו' מיירי שהעכו"מ מקצה הדמים כו', וכ"ד הרא"ש וטוש"ע סי' קמ"ד, ויש לעיין בטעמא דאיסורא אי משום דמקצה הדמים לעכו"מ הלא אין הקדש לעכו"מ כדאמר מ"ד ב' בית זה לעכו"מ כוס זה לעכו"מ, ועוד דהכא גרע טפי דאינו מקצה הדמים להיות משמשי עכו"מ אלא לקנות בהן ומה איסור שייך בזה, ואי משום חליפי עכו"מ הא ליתא ביד עכו"מ ומה יועיל מה שהורכב שהקצה את חליפי עכו"מ, ועוד דהכא ע"כ במזבין ישראל לעכו"מ מידי דלאו לעכו"מ, וא"כ כבר בטל הדמים מהקצאתן, וצ"ע, והרי"ף פי' דאביי סבר דדמי עכו"מ ביד עכו"מ אסור, והנה מיירי לפי' ר"ת והרי"ף ביריד הקבוע לקנות תשמישי עכו"מ וצורכיה כמש"כ תו' דאל"כ אימר גלימא זבין, וצ"ל דמשמשין שמוכרין כבר שמשו בהן לעכו"מ דאל"כ לא נאסרו כדאמר לקמן נ"ב א' דלכו"ע משמשין אין אסורין עד שיעבדו, ומיהו בכו"מ עצמה גם בעשאה למכור סגי דקיי"ל כר"ע שם דשל עכו"מ אסורה מיד, והיה דרכן שכל אחד היה לו אליל בביתו ועובדה, וכן היה להן בית תפלה של העיר וכומרין ממונין עליה, ומיהו יש לעיין בהא דאמר לקמן ל"ג א' בישראל ההולך ליריד בחזרה אסור דלמא עכו"מ זבין, וע"כ דלא חשדינן לי' אלא באיסור מכירת כו"מ ולא באיסור עבודת כו"מ, וא"כ אכתי לא נאסרה דשל ישראל אינה אסורה עד שתיעבד, ואפשר דחיישינן דזבן עכו"מ מעכו"מ וזבין לה ביריד.
י) י"א ב' תוד"ה עטלוזא, לכך פר"י כו', אפשר לישב פרש"י ג"כ על ענין זה, והיינו שהשוק קבוע שצורכי העכו"מ של העיר קונין בשוק הזה והכומרין קונין לה מתקרובת הדמים שמקריבין לה, והדמים מתקבצין לקנית צורכיה, והלכך בשוק הזה רוב הכסף של תקרובות הן, ביד כל הנושאין ונותנין בשוק, ואפשר דזהו כונת התו', דאכתי לא הזכירו בדבריהם פי' ר"ת דהיינו דמי זבינת כו"מ, ודעת הרז"ה דלכתחלה אסור מדרבנן למכור ולקבל דמי כו"מ מיד עכו"מ והלכך אסור לשאת ולתת בשוק של עכו"מ, והנה אע"ג דלא קיי"ל כאביי בפי' מתנ' מ"מ דינו אמת גם לאינך אמוראי וכל שיש יריד על אופן דיש לחוש לדמי תקרובות לפרש"י ולדמי זבינת עכו"מ לפר"ת אסור לשאת ולתת, וחוצה לה מותר, ובעטלוזא ש"ע יש להסתפק דאפשר דלרבא אסור בסמוך וכמש"נ לעיל סק"ג ד'.
יא) והר"י מפרש דמתנ' לכו"ע ביריד שנו דומיא דמתנ' שלאחריה, ולא נחלקו הני אמוראי אלא בבעית ר"ל, והכריח דבריו מהירושלמי דפריך משום דיש בה צלם א' תוכה אסור, ומשמע דלישנא עיר שיש כו' לא מתפרש איום איד ולכך משני לה ביריד, והנה ע"כ דעת הר"י דלא כהרי"ף דלדעת הרי"ף א"א לפרש מתנ' משום דמי עכו"מ דהא לא קיי"ל כאביי, ובירושלמי דמוקי לה ביריד ע"כ סבר דדמי עכו"מ ביד עכו"מ אסור, כאביי, ואין לומר דהירושלמי ביריד שלוקחין מכס קאמר דהא לא שייך לאשמועינן דינא דחוצה לה כיון שאין שם מכס ועוד דר"ל הוא דקא"ל בירושלמי ביריד שאנו ואיהו סבר לקמן י"ב ב' דמהנה שרי וצ"ע, ועי' ברא"ש סי' י"א י"ב.
יב) כתב הרא"ש סי' ט' והר"י ז"ל כתב לא אסור לילך אלא ביריד כו' מתקבצים כו' והולכים שם לפיכך כו' נראה כו' הולך לסחורה לכבוד עכו"מ אבל כו' ואין הולכין כו' לא מצינו שאסרו כו' דלא ליחשדוהו כו', מלשון זה משמע דתרתי קאמר דביריד כיון דהכל הולכין ואשר בזה נראה שהוא הולך לאותו תכלית שהכל הולכין וגם החשד הוא לשאת ולתת באיסור שבקל לחשוד בזה, משא"כ ביום איד שאין הולכין לעיר, ולמה יחשדוהו שהולך לעבוד, וגם החשד הוא רחוק באיסור עכו"מ, ויש להסתפק לפי' הר"י ביום איד שהולכין כל עירות הסביבות לאותה העיר, וכן בבן עיר לילך לרחוב של עכו"מ או לחצר עכו"מ דבזה רק חדא למעליותא, ומיהו כיון דלפי' הר"י מתנ' ביריד דוקא לא מצינו בגמ' לאסור הילוך משום חשד עכו"מ, וממילא אין לנו לחדש איסור בזה.
יג) שוב ראיתי בל' השו"ע סי' קמ"ט, ונראה דהכי פירושו דהוא יריד שקובעין לכבוד עכו"מ לקנות צרכיה וכמו שפי' תו' והוא באמת יום איד להם לסיבת היריד, ולפ"ז לכו"ע ביריד שנו וכדמוקי לה בירושלמי דלישנא עיר שיש בה עכו"מ הכי מתפרש וגם דינא דחוצה לה א"צ אלא ביריד אע"ג דבאין לה מן החוץ, ואביי סבר דאיכא למיחש לדמי עכו"מ, ורבא ורב"ע סברי דדמי עכו"מ ביד עכו"מ מותר רק משום יום איד קאסרינן לה, ולפ"ז לל"ק דר"ל אמתני' קאי לכו"ע שרינן עטלוזא ש"ע אע"ג דאיכא למיחש לדמי עכו"מ, [אפי' לפרש"י דלרבא ורב"ע אסור עטלוזא ש"ע במקום דאיכא למיחוש לדמי עכו"מ, דזה דוקא לל"ב], ובזה מבוארין דברי הגר"א שם ס"ק ב', ולפ"ז אין מחלוקת בפי' מתנ' בין הר"י והרשב"א אלא דהרשב"א מפרש כפרש"י דהחשד הוא משום חשד עכו"מ, וה"ה בכל יום איד, ולפי המתבאר מדברי הגר"א ז"ל נראה דהרשב"א סבר דאפי' בשאר הימים אסור לאכסנאי ההולך בלא שיירא ליכנס לעיר שיש בה כו"מ ואין דרך מעבר מהעיר ההיא לעיר אחרת, וכן בן עיר הזאת אסור לו ליכנס לרחוב או לחצר שיש בה כו"מ אם אין מעבר משם לרחוב אחר, ולפי' הר"י אין אסור ליכנס לעיר אפי' בכל תנאי האיסור היינו אכסנאי כו' אפי' עושין היום איד שם, רק ביריד אסור, וכן ליכנס לרחוב או לחצר העכו"מ ביום איד הוי כדין כניסה לעיר ביריד, כיון דהכל הולכין לרחוב ולחצר ההם באותו יום.
יד) ונראה דלמש"כ תו' בריש מכלתין דבזמנם אין איסור במו"מ, וא"כ ביריד שאין לחוש לדמי עכו"מ רק משום יום איד, מותר ליכנס אפי' לדעת הרשב"א, דכיון דידוע שהוא יום משא ומתן הרי הוא כיכול להלך בה למקום אחר דמה לי עיר אחרת ומה לי אותה העיר כיון דמינכר מלתא לכל שהולכין לסחורה וכדרך שאמרו י"ב א' ואם אינו נראה מותר, וכש"כ כשיש יריד לסחורה ואינו יום איד דיש להתיר, ואפשר דגם בשאר הימים כל שדרין שם אותן אנשים שישראל קונין מהן ומוכרין להן תמיד ומפורסם לכל שהולכין לעסק הוי כיש בה מעבר לעיר אחרת וכן ברחוב ובחצר כל שנמצא שם בתים הרבה או בתי עשירים באופן דידוע לכל שהוא דרך שהולכין בה לבתים ההם לצורך עסק, הוי כיש בה מעבר לרחוב אחר, וביום איד גופי' צ"ע אי יש להתיר, אפי' אי נוהגין היתר במשא ומתן ביום איד.
טו) אע"ג דנהיגי היתר במו"מ כמש"כ תו' ריש מכלתין, מ"מ אין להתיר איסור הליכה במקום האסור מפני חשד עכו"מ, וכמש"כ לעיל סי' ס"ב ס"ק י"ט כ', דאין היתר מצד שיתוף וכ"מ בדבריהם י"ד ב' ד"ה חצב, שאין דינים הללו נוגעין לענין היתר מו"מ שכתבו, וכן מש"כ הטור סי' קמ"ט בשם י"א להתיר מו"מ ביריד ביום איד היינו נמי דוקא היתר איסור מו"מ מפני חשש הודאה אבל לא היתר הליכה במקום דיש בו משום חשד עכו"מ, והא דשרינן באמת הליכה ליריד ואין חוששין מדינא דמתנ' מהו לילך לשם כו' והכא אפי' לפי' הר"י אסור כיון שהולכין מכל המקומות לשם, תי' הדרישה בריש הסי' שם דמיירי בעיר שיש בה מעבר לעיר אחרת, ולפי מש"כ לעיל י"ל דאפי' אם אין בה מעבר לעיר אחרת כיון דיריד ביום ההוא הוי כיש בה מעבר דמה לי עיר אחרת ומה לי עיר הזאת כיון דמפורסם הדבר שהולך לסחורה, וכ"מ בדברי הר"י שכ' הטור והר"י כ' כו' שלא יהא נראה כא' מהם הולך שם לסחורה ולכבד, משמע דלא חשדינן לי' לעבוד אלא לסחורה, ואולי במש"כ ולכבד כו' היינו חשד כו"מ ומיהו דוקא התם דאסור אפי' במו"מ כדתנן חוצה לה מותר, אבל במקום המותר מו"מ שפיר י"ל דמותר לילך לשם, והא דאסרינן באמת מו"מ במתנ' דעיר שיש בה עכו"מ אע"ג דביריד שנו ואין האיסור רק משום יום איד לדעת הרי"ף דאין איסור בדמי עכו"מ י"ל דיריד ההוא לקנות צורכי עכו"מ הוא ולא שייך בזה היתירא דדבר האבוד שכ' הפוסקים, שאינו מיוחד לסחורה של שאר דברים.
טז) טור סי' קמ"ט וכ' הר"י אפי' במקום שאין נותנין מכס כו', טעמי' דהר"י מהא דקאמר י"ג ב' א"ל ר"י לר"ז כו' אלא משום מיעוטי' כו' מבואר שאין היתר רק משום מיעוטי' ואע"ג דמוקים לה בלוקח מבעה"ב דלא שקלי מכסא, [לר"י דקיי"ל כותי'], וטעמא דאסר יריד אע"ג שאינו ביום איד ולא שקלי מכסא, כ' הר"ן מפני שעיקר היריד הוא לשם עכו"מ וכל שמרבין ביריד משא ומתן הוי כעילוי לכו"מ ואסור, והר"ן כ' דמטעם זה אסור למכור ביריד ולדעת הר"י גם ליקח לא התירו אלא בדבר שאינו עומד לסחורה, ומיהו דוקא לילך לשם אבל הדר שם מותר ליקח כל דבר כמש"כ רבנו, ויש לעי' בטעמא דמלתא, אי משום שאין כאן כעילוי לכו"מ כיון שהוא בן עיר, או משום שאי אפשר לבן עיר ללכת למקום אחר ליקח חפציו, ואפשר שהוא מבואר בגמ' י"ג ב' ר"י זבן פיתא וכמש"כ הר"ן שזהו דבר העומד לסחורה ולפי' הר"י בכה"ג גם בלוקח מבעה"ב אסור, וצ"ל שלקח בעירו שדר בה, ונראה פשוט דהר"י אוסר ליקח אף בבלי העלות בערכאות, והא דנקט לישנא שאין זה כמציל לישנא בעלמא נקט, ואין צורך לומר דמפרש מפני שהוא כמציל אעיקר לקיחה כמש"כ הפרישה, א"נ דבין אלקיחה ובין אהעלאה קאי, ודברי הב"ח צ"ע, ונראה דלא מקרי יריד לכו"מ אלא אם נקבע לקנות צורכי עכו"מ ומשמשיה, או שנקבע ליקח מכס לצורכיה, ובזה אף אם היריד נמשך איזה ימים שאינו לצורכה מ"מ נקרא על שמה, ויש בו משום עילוי לכו"מ, יעוין בר"ן, אבל אם קובעין את היריד ביום איד לכבודה, ואין לכו"מ צורך בו י"ל דאין איסור לישראל כיון דכונתו למשא ומתן, ועי' לעיל סי' ס"ב ס"ק י"ב, והלכך סיים הטור והאידנא כו' דאין כאן לא איסור משום איד ולא משום מכס, ולא משום יריד, שאסור בו מכירה אף בלא איד ובלא מכס, ולפי' הר"י גם ליקח אסור בכסות וכלים דעומד לסחורה.
יז) י"ב ב' תוד"ה אבל, וא"ת כו', ואין לומר דההיא מיירי ביריד הנקבע לקנות בו צורכי כו"מ דא"כ עכו"מ בחזרה נמי אסור דאימר עכו"מ זבין וכמ"ש תוד"ה דכותה, וא"ת דאביי כו' ואור"י כו' ורבא פליג כו', ומבואר דביריד דאסור לשאת ולתת בו משום חשש דמי עכו"מ, עכו"מ בחזרה נמי אסור, והא דכתבו תו' י"א ב' ד"ה עטלוזא, ולפ"ז א"צ לחלק כו' אפי' הוא מבני העיר לא חיישינן כו' חוצה לה, נראה דשא"ה דלא ידעינן דנשא ונתן אבל עכו"מ ההולך מיריד ודאי נו"נ שם, והנה מבואר בדבריהם דאפי' ביריד שאינו לצורך עכו"מ אלא להנחת המכס, אפ"ה ישראל בחזרה אסור משום דמי עכו"מ וכ"מ בדבריהם י"ג א' ד"ה מעות, ותימא דלקמן כו' והנה מבואר בדבריהם דכל דמותר לילך לא שייך לאסור לשאת ולתת עמו בחזרה, דאיך נחשוד בכשרים, וודאי מיירי במקום האסור לילך, והנה צ"ל דמיירי דעיר שיש בה היריד אין בה מעבר לעיר אחרת דאל"כ אפי' בכל החנויות מעוטרות, ואפי' בתגר דשקלי מני' מכסא שרי הליכה, וכמבואר במתנ' ואם היה יכול להלך אע"ג דמיירי ביריד לאביי ולפי' הר"י והרא"ש לכו"ע מתנ' ביריד, וכן הדין ביש בה מעבר לעיר אחרת, אלא דידעינן דנו"נ ביריד, וכ"ז לפר"ת, דסוגין וסוגיא דלקמן במוכר עכו"מ לקנות אחרת וזה אסור לכו"ע, אבל לפי' הרי"ף דסוגיא דלקמן כאביי י"ל דלמאי דקיי"ל כר"נ מיירי באמת ברייתא דלקמן ביריד הנקבע לקנות צורכי עכו"מ ואפ"ה עכו"מ בחזרה מותר, והא דלישראל הליכה ומו"מ מיירי ביום איד וכדפי' מתנ' דעיר שיש בה עכו"מ חוצה לה מותר, א"נ אפי' בלא יום איד אסור משום שהוא עילוי לעכו"מ, והכא לא שרינן משום מיעוטיהו כיון דאין בו מו"מ של צורכי האדם וכמש"כ לעיל ס"ק ט"ו, ומיהו אין לאסור משום הליכה לחוד אלא אם אין בה מעבר לעיר אחרת, א"נ בידעינן דנו"נ, ולפ"ז י"ל דביריד שאינו אלא למכס לא חיישינן בישראל בחזרה לדמי עכו"מ, אבל נראה דכיון דסלקא שמעתא דבעכו"מ אימר גלימא זבין הרי דלא מיירי אלא ביריד שלוקחין מכס ואפ"ה אסרינן ישראל בחזרה, י"ל דזה נקטינן לדינא דאם איתא דגלימא זבין כו' דלא מצינו אמורא דפליג עלי' דאביי בסברא זו.
יח) ועפ"ז יש לתמוה בטוש"ע סי' קמ"ט סעיף ה' שהעתיקו דין זה של ישראל ההולך ליריד דלקמן ל"ג א' ביריד שמוכרים שם אלילים וצרכיה, והרי למאי דפסקו בסי' קמ"ד כדעת ר"ת א"כ בכה"ג בעכו"מ בחזרה נמי אסור כמבואר בהדיא בתו' י"ב א' ד"ה דכותה, ולמה השמיטו מלהשמיענו דאפילו ביריד שלוקחין בו מכס ישראל בחזרה אסור משום דמי עכו"מ שזהו עיקר דינא דברייתא לפר"ת, וצע"ג, ומדין זה המבואר בשו"ע למדנו שאסור לשאת ולתת ביריד הקבוע לקנות צרכי עכו"מ ואסור הליכה לשם, ואע"ג שאינו ביום איד, שהרי לא הזכירו שהוא יום איד, ואף שאין לחוש משום איסור דמי עכו"מ שהרי שרינן עכו"מ בחזרה, וע"כ האיסור משום עילוי עכו"מ וכמש"נ לעיל, וכאן אין היתר משום מיעוטי' כמש"נ לעיל.
יט) שו"ע יו"ד קמ"ט ס"ב בהגה' חצר כו', יש לעי' בבית עכו"מ שלא ביום איד לפי' הר"י דאפשר דהוי לעולם כיום איד בעיר ובחצר, והא דהתיר הרא"ש ליכנס משום פקו"נ דס"ל כדעת הר"ן דאין בזה משום יהרג וא"י וכן פי' הב"ח ס"ס קנ"ז, אבל בשה"ג כשהעתיק דברי הר"י סיים בדברי הרא"ש שהתיר ליכנס בבית כו"מ משום הצלה, נראה שמפרש דדין הבית כדין החצר, ומיהו הרא"ש ס"ל כדעת הר"ן כמש"כ הר"ן בשמו, ונראה דאיסור הכניסה משום חשד וכן מצות הרחקה, אינו תלוי אם יש בבית כו"מ היינו תבנית כל צלם הנעבד והנאסר גושו מדין כו"מ, אלא אף אם עובדין שם לשם חמה ולבנה כיון דהבית מיוחד לכניסת העבירה של עכו"מ, ועי' לעיל סי' ס"ב ס"ק כ"ב שנסתפקנו בצלם שאינו לשם אלוה, מ"מ לענין דין הרחקה ואיסור הכניסה אין נפקותא בזה, כיון שהבית מיוחד לעבודת הכו"מ, אמנם התמונות שמחזיקין כל בני הכו"מ כל אחד בביתו ומכבדה, נראה כיון שאין כאן מקום קבוע לעבודת הכו"מ, אין כאן לא איסור הכניסה ולא מצות הרחקה, ואפי' אי יש לתמונה הזאת דין אליל, מ"מ לא נאמר איסור הכניסה משום חשד אלא בשל רבים שדרכן של בני יראתן ללכת שם, וכן מצות הרחקה המבואר ע"ז י"ז משמע דומיא דזונה ובי אבידן שהוא מקום לרבים ומיוחד לעבירה, משא"כ באותה שבבית כל יחיד שאינה מיוחדת לעבודה, ולא הבית מיוחד לזה, ומ"מ אפשר דמשום מדת חסידות איכא, וכמ"ש רמ"א מס"ח, ואם אין התמונות רק של קדשיהן, ודאי נראה דאין בזה משום דין כו"מ, ונראה דאם מראין בבית כו"מ מיני שחוק שבני אדם מתאוין לראותן או שאר מאורע שאירע שם שהכל רצין לראות, אין בזה איסור כניסה משום חשד כו"מ, אלא משום איסור הרחקה המבואר י"ז א' ובמתנ' מ"ח ב', ואפי' לדעת הרשב"א כיון דגם העכו"מ הולכין לכונה אחרת היום ובהגה' בפרישה כ' אהא דכ' הטור שם על איסור הכניסה אפי' על עסקי רבים כגון יום שמעמידין בו את המלך, ולפי האמור יש לצדד בזה להתיר וכמש"כ לעיל ס"ק י"ד ט"ו.
כ) מ"ח ב' מתנ' לא ישב כו', ובשו"ע יו"ד סי' קמ"ב ס"ט ס"י, נראה דדין הרחקה הנלמד י"ז א' היינו תוכה וד"ח נגד פתחה, ומיירי כשהדרך עוברת למקום אחר דאין איסור משום חשד כו"מ וכן באינו יום איד לפי' הר"י דאין אסור משום חשד, אסור משום הרחקה, אבל חוץ לד"א אין איסור משום הרחקה, ואפי' אינו יכול להלך בדרך ההוא למקום אחר, מ"מ אין בזה רק משום חשד, ולא משום מצות הרחקה. הא דשרינן לעבור בצלה, ומשמע דאפי' תוך ד"א, נראה דהיינו שלא כנגד המקום המיוחד לכניסה לעבודה, דדרך הסלולה עד האילן מקום שעובדין נראה דיש לה דין פתח, להתרחק ד"א, מיהו אפשר דכל שאין בית אין איסור הרחקה רק ממקום שעובדין שם את עבודת הכו"מ, אלא שתחתיה אסור אפי' חוץ לד"א ממקום עבודה דדינה כבית, אבל כל שאינו תחתיה ורחוק ד"א ממקום עבודתה שרי, וכ"ז אם עובדין אותה תחת הנופין בסמוך לעיקרה.
כא) והנה כל שהוא משום מצות הרחקה, אם אין דירכא אחרינא שרי אפי' לעבור בתוכה ולדעת הרמב"ם דוקא כשהוא רץ, ולכו"ע אדם חשוב צריך לרוץ, אבל כל שהוא משום חשד אסור בכל גווני, ולדעת הרשב"א והטור וזה דעת הגר"א, יהרג וא"י.
כב) שם ש"ך ס"ק י"ז פי' שנטעו כו', נראה דדוקא בישיבת צל תלוי באיסור הנאה של אילן אבל דין העברה תחתיה, נראה דבכל גווני אסור, דלא גרע מעובדין במקום הזה לחמה ולא גרע איסור כו"מ מאיסור זונה ושאר מינות וכמש"כ לעיל ס"ק י"ט וצ"ע.
כג) י"ז א' ניזיל אפיתחא דעכו"מ כו', לדעת הרשב"א דאסור אפי' באינו יום איד, מיירי שהדרך היה בה מעבר לעיר אחרת, ואין איסור אלא משום הרחקה, והיה הדרך עוברת תוך ד"א אפתחא דכו"מ, ולא הותר רק באין דירכא אחרינא כדאמר מ"ח ב', ודנו אי מקרי איכא דירכא אחרינא, כיון דהשני' היא של זונה ואיכא בה ג"כ משום מצות הרחקה, ובתו' ד"ה ניזיל מכאן יש ללמוד כו' צ"ע כונתם הלא זהו עיקר דינא דגמ' שדרשו הרחק מעלי' דרכך, ואפשר משום שלא נזכר כו"מ אלא מינות וי"ל דדוקא בכניסת המינים, ומיהו אין להתרחק רק ד"א כדאמרן. [א"ה, ועי' חזו"א אמונה ובטחון פרק ד' אות ט'].
כד) י"ב א' ישב לו קוץ כו', ע"כ ביכול להלך בה למקום אחר עסקינן, ואין כאן איסור הליכה ומיירי חוץ לד"א, דליכא משום הרחק, א"נ בליכא דירכא אחרינא דשרי העברה תוך ד"א, ואע"ג דצריך לרוץ וכש"כ שאין לשהות, מ"מ שרינן לי' הכא באינו נראה כמשתחוה ליטול את הקוץ והמעות, דהוי כליכא דירכא אחרינא, אמנם יש לעי' בהא דאמרו פרצופות המקלחין כו' לא יניח פיו כו' ומשמע דשתי' ביד מותר וכדאמר פרצופות למה לי כו' ותיפוק לי' משום הרחקת ד"א, וצ"ל דהוי נמי כליכא דירכא אחרינא.
כה) ולפי מש"כ לעיל ס"ק י"ט דבשל יחיד אין איסור לא משום חשד ולא משום הרחקה י"ל דהכא בשל יחיד, דלענין נראה כמשתחוה ודאי אין חילוק בין של יחיד לשל רבים, ובטוש"ע יו"ד סי' ק"ן מצוה להתרחק מדרך עכו"מ ד"א ע"כ הכונה שאין להתקרב בתוך ד"א האחרונים של דרכה היינו סמוך לפתחה, ובאופן דליכא איסור בהליכת הדרך כגון שיכול להלך בה למק"א או שלא בשעת איד לפי' הר"י, אפ"ה לא ילך תוך ד"א ומיירי באיכא דירכא אחרינא וע"ד שנתבאר סי' קמ"ב ס"י דתוך ד"א נגד הפתח יש לו דין תוכו שנתבאר שם, ובשו"ע סי' קמ"ט ס"ב בהגה' ומ"מ מדת חסידות כו' היינו שמעיקר הדין אין לחצר דין בית עכו"מ לאסור תוכו מדין מצות הרחקה וכל שהוא חוץ לד"א של פתח בית העכו"מ שבתוכו אין בו משום הרחקה אלא שמדת חסידות להתנהג בחצר בדין בית שנתבאר דינו בסי' קמ"ב, ומ"מ אין להחמיר בד"א נגד שער החצר.
כו) כניסה לבית יחיד שיש בו כו"מ לא מצינו שאסור, ויש לדון בזה אי התמונה הוא כו"מ ממש או שאינה אלא כמשמשין, ואף אם היא כו"מ עצמה אי עובדה או אינו אלא מכבדה ואף אם עובדה י"ל דבאינה קבועה לרבים אין בה לא משום חשש חשד בהליכה [וגם הוי כיכול להלך בה למק"א כיון דרוב הכניסות אינו לצורכה אלא לצורך בה"ב] ולא משום מצות הרחקה, ואפשר שמצוה להתרחק ד"א ממנה אבל לא מתוך הבית ומ"מ אי צריך לבעה"ב הוי כליכא דירכא אחרינא ושרי, ומיהו טעמא דגוזלת את הרבים לא שייך כאן [ועי' סי' קמ"ב ס"י שקדם לו הדרך ובביאור הגר"א שם וצ"ע], ואותן התלושין שמחזיקין בכיסן אין בהן משום הרחקה כלל כיון שאינם תופשין מקום, ואפשר דמטעם זה אין להתרחק מאותן שבבית התלושין אף שיחד להן בעה"ב מקום בביתו, ואותן הקבועין בחצרות היחיד ג"כ דינן כבבית כיון שהן של יחיד ואינן קבועין לעבודה אין בהן משום הרחקה ולא משום חשד ומותר לעבור אפי' תוך ד"א, וכן אם עומדין תחת אילנות ועוברין תחת האילן וכש"כ אם אינן רק תמונות קדשיהם, ומ"מ לא מצאנו בהדיא שריותא דהא מלתא, ומ"מ אין להחמיר משום חשד רק משום הרחקה, והיכי דליכא דירכא אחרינא שרי ואי צריך בבית בעה"ב מקרי ליכא דירכא אחרינא, וכן תחת האילן אי הדרך רחבה אין להלך תחתיה, וכן אין להלך תוך ד"א של התמונה אף שאינו עובר תחת האילן, ואי מוכרח לעבור תחת האילן או תוך ד"א עובר כשהוא רץ לדעת הרמב"ם.
כז) י"ג א' יניח נמצא נהנה, יש לדעת כיון דההנחה לכבוד כו"מ כדקתני, א"כ למה לא אסרו משום עכו"מ ככיבד וריבץ לפניה, ואפשר דאין איסור כיבוד דוקא לפניה, אע"ג דבעבודות אפי' שלא בפניה, ועוד י"ל דאע"ג דבעבודה אסור מאהבה ומיראה, אבל בכיבוד כל שאין דעתו לכבדה אין אסור, ועוד דמידע ידיעי דלהנחת המכס קעביד וצ"ע.
כח) שם תוד"ה אבל, ור"ת פי' כו', יש לעי' אכתי מתנ' דחנויות מעוטרות מאי אי"ל וצ"ל דר"ת מפרש דכלהו בחד גונא דאם מניח עטרה מניחין לו את המכס וצ"ע, ולכאורה נראה דר"ל לא התיר אלא דוקא משום רוחא דישראל וכדאמר ר"ל לקמן אפי' עבד עכו"מ מפני שמכניסו כו' ומשמע דבלא"ה אסור וע"כ משום מהנה, וי"ל דהאיסור משום שהיריד לכבוד עכו"מ כמש"כ הר"ן וכמש"נ לעיל, ומיהו אפשר לומר דדוקא הכא מתיר ר"ל דאין כאן מהנה גמור דלישראל שוה החפץ את כל הדמים שנותן דמי המקח ודמי המכס יחד והוי כקנה ביוקר.
כט) שם תוד"ה מעות, ותי' ר"י ולהכי אין לאסור כו' ואפי' לר"י כו', כונתם צ"ע דאי יש מקום לומר דהא דקתני יוליכם ליה"מ אינו אלא מצוה עליו ואין החפץ אסור לכל כמו כן י"ל לר"י דאמר נונ"א היינו לדידי', ועוד מאי ענין דר"י ור"ל לכאן הלא לא נחלקו אלא לפני אידיהן וביום אידם לכו"ע אסור, והכא משום מהנה אסור וע"כ דחשיב כיום איד, ויש לעי' לתי' ר"י דאין איסור לדידן לשאת ולתת עמו, ולא קתני אלא דינא לדידי' א"כ שפיר י"ל דמיירי אף באינו בן עיר אלא בהולך ליריד ובאמת אסור לן לשול"ת עמו משום חשש דמי עכו"מ אלא דתנא דינא דידי' אשמועינן שהוא יודע דגלימא זבין ואפ"ה אסור לו המעות וי"ל דלא הוי שתיק תנא להשמיענו דינא דאסור לשול"ת עמו, ועוד י"ל דע"כ ב"ד כופין אותו דמחזקינן לדמי איסור וכדקתני מכאן אמרו כו' משמע דוקא משום שאין לו דרך היתר וודאי עביד איסורא, וע"כ בירורא דהא מלתא השמיענו תנא לבי דינא לכוף אותו להוציא האיסור מתח"י ואי בהולך יש לכופו משום חשש דמי עכו"מ וע"כ בבן עיר.
ל) י"ב ב' תוד"ה אבל, וא"ת לקמן בברייתא כו', קו' זו תתכן בין בברייתא דלקמן ל"ג א' ובין דלקמן י"ג ח' דקתני מכאן אמרו ומשמע דהדבר מוכרע דעביד איסורא, וי"ל כו' בישראל תגר כו', אין לפרש דלעולם לוקחין מן התגר ולא מבעה"ב בין שהתגר המוכר ובה"ב הלוקח ובין להיפך, דא"כ מאי משני בלוקח מבעה"ב הו"ל למימר דישראל בעה"ב, וע"כ מוכרח דשהמוכר תגר לוקחין מהלוקח אף שהוא בעה"ב, והיה אפשר לומר דלעולם בתר המוכר אזלי אם הוא תגר שקלינן מתרויהו ואם הוא מבעה"ב לא שקלינן אף אם הלוקח תגר, לזה כתבו דז"א דהא דקאמר בלוקח מבעה"ב מיירי שגם הלוקח בעה"ב אבל אם הוא תגר שקלי מני', דלעולם שקלי מן התגר, אלא כשהמוכר תגר שקלי מן הלוקח אף שהוא בעה"ב, א"נ כונתם שכל שיש צד אחד תגר שקלי מתרויהו.
לא) י"ג א' נהנה אסור מהנה לא כש"כ, נראה דאי מקריבין תקרובות מהמכס אשר לולא המכס לא יקרבו, לכו"ע אסור משום לפני עור דאע"ג דאית להו דמים מ"מ לא הוי כאית לי' בהמה לדידי' דליכא משום ל"ע דהתם אם לא ימכרנו ישראל יקריב דידי' וכמש"כ לעיל סי' ס"ב ס"ק י"ג, משא"כ במוסיף תקרובות במכס ישראל, והכא באין מוסיפין תקרובות אלא שמרויחין שאינן נותנין מכיסן לתקרובות, א"נ כשאינן לוקחין כלל לצורך עכו"מ אלא שאוצרין כסף לכבודה לתקן שוקין ושאר צרכים שהן צורך העובדים ולא צורך העכו"מ עצמה, א"נ להצילה במלחמה, ומיהו אפשר דכה"ג לא הוי מהנה לכו"מ, ועוד י"ל דמיירי דלוקחין נוי ותכשיטין, ואין בזה משום ל"ע דנראה דאין ב"נ מוזהר על עשית נוי ותכשיטין דלא הוי אלא כריבץ לפניה דלישראל באזהרה כדתנן סנהדרין ס' ב' וכל שאין ישראל נהרג עלי' אין ב"נ מוזהר כדאמר שם נ"ו ב', ואף אם לוקחין לפעמים תקרובות מ"מ כיון שעל הרוב לוקחין דבר אחר אין כאן משום ל"ע, וכן אם על הרוב אין מוסיפין תקרובות בשביל המכס, אין חוששין למיעוטא, ועי' לעיל סי' ס"ב ס"ק כ"ו, ועוד י"ל דכל שאין מקריבין המעות עצמן חשיב כלפני דלפני כיון שאין האיסור יוכל להעשות עד אחר מכירה שני' וכמש"כ לעיל שם ס"ק כ"ה.
לב) מהנה לא כש"כ, נראה דאין איסור לגרום עשית כו"מ ותכשיטין מדין חוב הביעור אע"ג דאיכא למימר ק"ו הוא אם כשנעשו חייב לבערן אינו דין שלא יגרום עשיתן, מ"מ ז"א שהרי לא אסרינן לעיל ו' א' אלא משום הרוחה או משום ל"ע, וכן אין לאסור מהנה מדין כיבד וריבץ לפניה כיון שאין דעתו לכבדה וכמש"כ לעיל סי' ס"ב סק"ו, והכא דאסרינן מהנה הוא מסברא כיון שהרחיקתנו תורה ואסרתנו הנאתה ודאי שאין לנו לגרום הרוחתה, ונראה דלאו מדין איסור הנאה של הנלקח מדמי המכס ילפינן לה, אלא אף אם יקחו מדמי המכס קרקע לצורך הרוחת עכו"מ יש לאסור דכיון דהעכו"מ אסורה בהנאה אסור להנותה, אע"ג דאיסור הנאה הוא מגוש צלמה ולא מענינה ומהנה לא שייך רק בענינה מ"מ שפיר נלמד איסור ההרחקה, ויש לעי' במוכר בהמה לתקרובות למה לא אסרו משום מהנה ועי' מש"כ סי' ס"ב סק"ו, ועי' בל' רש"י י"ג א' ד"ה מהנה, ומשמע דאף אם אין מיחדין מכס רק שהמוכרין בחנויות המעוטרות נותנין ממקחן מכס לכו"מ אסור ליקח משום שגורם רוחא, ואפשר דגם למכור תקרובות ונוי ותכשיטין כל דפירש בהדיא לכו"מ יש בזה משום איסור מהנה, ובזה גם ר"ל מודה דמהנה כה"ג אסור וצ"ע.
לג) ט"ז א' מתנ' הגיע לכיפה כו' אסור לבנות, מבואר דאסור לעשות משמשין לכו"מ, ובתו' י"ט ב' ד"ה הגיע, מבואר דאסור לעשות נוי עכו"מ ובתו' י"ד ב' ד"ה חצב מבואר דאסור למכור שעוה משום שעושין נרות לעכו"מ אע"ג דלא הוי תקרובות אלא נוי כמבואר בשו"ע יו"ד סי' קל"ט, ויש לעי' בטעמא דאיסורא דהא מלתא דלכאורה ליכא בזה משום ל"ע דאין ב"נ מוזהר על הידור כו"מ כיון שאין ישראל נהרג עלי' כדאמר סנהדרין נ"ו ב', ואפשר שהאיסור משום מהנה כיון שמוסר בהדיא לעכו"מ, ובזה אין חילוק אם עושה הנוי או שהן עשוין מכבר ומוכרן לעכו"מ, גם אין חילוק אם יש לי' לדידי' או לא דאף אי אית לי' לדידיה אסור כיון דמוכר לו בהדיא לעכו"מ, ולפ"ז נראה דה"ה כל הני דתנן י"ג ב' במתנ' דאין מוכרין לעכו"מ אף באית לי' לדידי' אסור כיון דחשיב כפירש לכו"מ אסור משום מהנה אף בדליכא משום ל"ע, ואפשר דהאיסור בעשית נוי ומכירתן אסור מדרבנן משום גזירת עשית כו"מ, א"נ דחשיב כמכבד לכו"מ ודוקא בדבר המיוחד לכו"מ ולא בתקרובות העומדין לצורכי אדם, וצ"ע, ומיהו נראה דכל הני אסירי אף אי אית לי' לדידי', תדע להני דסברי דכל שימצא למכור מקרי אית לי' למה אסור לבנות כיפת כו"מ הלא יוכלו לבנותה ע"י א"י, ואפשר לחלק דבנין כיפה וכן עשית קטלאות על העכו"מ אסור משום גדר עשי' ובזה לא שייך היתרא דאית לי' לדידי' אבל מכירת קטלאות שהעכו"מ בעצמו יקבענה י"ל דאין אסור אלא מדרבנן משום גזרת מידי דתקרובות, ובתו' י"ד ב' כתבו לאסור למכור מחתות וספרים פסולים ולכאורה סתמא דמלתא אית לי' לדידי' לכומר, ואי נימא דנוי ומשמשין חמירי מתקרובות כיון שהן מיוחדין לעכו"מ ניחא, ועי' רש"י י"ד א' ד"ה בפטוטרותיהן לפי שתולין כו' ולכאורה הוא רק נוי, ואפשר שהוא תקרובות וכמו שסיים רש"י ודרכן לעובדן בכך.
לד) שו"ע יו"ד קל"ט סעיף ט"ו ספרי כו', יש בזה ז' דינים. א) מכירת שעוה מבואר בסי' קנ"א ס"ג והוא מדברי התו' י"ד ב', ב) מכירת ספרים, ג) מכירת מחתות, ד) דיו וקלפים, ה) מכירת העט לכתיבת הספרים, ו) קישור ספריהם, ז) הלואה לבנין בית כו"מ או למשמשין ותכשיטין. והנה מכל הני לא נתבאר בגמ' לאוסרן, וכל השנוין במשנתנו י"ג ב' דאסורין למכור לעכו"מ היינו מידי דתקרובות דיש בזה משום ל"ע דב"נ מוזהר על תקרובות לעכו"מ אבל בכל הני לכאורה אין ב"נ מוזהר ע"ז, דאין ישראל נהרג עלי' לא על עשיית משמשין ולא על עשיית תכשיטין ולא על עשיית נוי, מיהו מבואר במתנ' ט"ז א' הגיע לכיפה שמעמידין בה עכו"מ אסור לבנות ומבואר דאסור לעשות משמשין, וכן אית ספרים דגרסי אין עושין תכשיטין לעכו"מ כמבואר בתו' י"ט ב', ולכאורה אפשר דהוא אסור מדרבנן משום גזרת איסור עשית כו"מ, ולפ"ז אין אסור במכירת קטלאות, ואף אם נימא דקטלאות שאינן ראוין רק לעכו"מ אסרו חכמים במכירתן מגדר עשי' מ"מ הראוין לשאר תשמישין אף אם העכו"מ קונה אותן לכו"מ מ"מ אין לאסור, ולפ"ז אין לאסור מכירת שעוה שהנרות אינן אלא נוי וכן אין שייך לאסור בספרי כו"מ משום עשי' דלכאורה אין עליהם גם דין משמשין, וכש"כ שאין לאסור מכירת קלפים משום איסור עשית כו"מ, וכן אין לאסור הלואת מעות, ונראה דהאיסור בבנין כיפה המבואר במשנתנו הוא דין מחודש שאסרו חכמים לסייע בקיום כו"מ בין במשמשין ובין בתכשיטין ובין בנוי, ואפשר דהוי כעין כיבד לפניה, או שהוא נגד דין חוב ביעור עכו"מ, ואפשר שהוא מדין מהנה שאסרו י"ג א', אמנם לפ"ז יש לאסור מכירת תקרובות כל שפירש שהוא לעכו"ם מהני טעמי ונ"מ דאסור אף כשיש לו לדידי' וכמש"כ לעיל ס"ק ל"ג, ובביאור הגר"א ז"ל סי' קנ"א סק"ז לא משמע כן ועי' מש"כ לעיל סימן ס"ב ס"ק י"ג.
לה) והיה מקום לומר דדוקא בדבר שקיים ועומד דהוי כמחזק ידיהם אסור משא"כ בתקרובות, אלא דמכירת שעוה קשיא, והנה מבואר בשו"ע דבמקום איבה מותר, מיהו עדיין צ"ע אי יש להקל גם בבנין כיפה המבואר במתנ' וכן בדין מהנה המבואר בגמ' י"ג א', ולכאורה הוא אביזרא דעכו"מ דאפי' באיסור דרבנן יהרג וא"י ומיהו אפשר דלא גזרו כמו באיסור לשאת ולתת לפני אידיהן דלא גזרו במקום איבה, ובדין הלואת מעות לבנין ב"א ש"ע המבואר בשו"ע נראה דהיינו דוקא הלואה ברבית, אבל בחנם נראה דיש לאסור מדין מהנה דהלואה לא גרע בזה לכאורה ממתנה, אלא שאף ברבית אסור דהוי כמכירה למשמשין.
לו) שם ש"ך ס"ק י"א יעים הנקרא כו', בב"ח מבואר דזה עדיף מקלפים ודיו שאין חפץ ישראל נשאר בעין לכו"מ, מה שא"כ בקלפים ודיו, ולכאורה לא עדיף מהלואת מעות, וגם מאין לנו לחלק כיון שעיקר האיסור הוא גרם ההוי' וצ"ע.
לז) שם ש"ך סק"ט דה"ה ספרי הכ"ד כו', מבואר בכאן דהאיסור הוא משום חיזוק ידיהם דזה גרע מתקרובות, והלכך אע"ג דלא שייך כאן ל"ע שאין ב"נ מוזהר שלא לקרות בספרי מינות ואפשר שאינו מוזהר על אמונת השיתוף וכמש"כ לעיל סימן ס"ב, מ"מ אסור משום הרחבת קיומם, מיהו לא ידענו מקור לזה בגמ' אלא שהוא מסתבר, ואי איסור מכירת הספרים הוא גם כן מסברת הפוסקים שפיר יש מקום לחלק במה שחלקו בין קלפים ליעים וכמש"כ ס"ק ל"ו.
לח) קנ"א ס"א בהגה' אסור למכור כו', יש לעי' אי הוא משום עבודה וצ"ל דמקרי עבודה מעבודות שדרכה בכך, או משום נוי ותכשיטין נגעו בה, וצ"ע, ואי יש להתיר כשיש לי' לדידי', ומשום איבה.
לט) י"ט ב' אם בנה שכרו מותר, יש לעי' מ"ש מנשא ונתן בשוק ש"ע דאמרו בהמה תעקר כו' מעות יוליכם ליה"מ ודוחק לומר דמהנה חמור וכן בנו"נ ביום איד החמירו, ואפשר דהכא בלא"ה בדילי אינשי מיני'.
יו"ד סי' קנ"א בדין לפ"ע. [א"ה, ע"ע דמאי סי' ז' סק"ד ו', וסי' ט' ס"ק כ"ג, וסי' י"ד סק"ב י"ז, ושביעית סי' י"ב סק"ט].