חזון איש/יורה דעה/סא
סימן סא
[עריכה]א) בע"ה.
ע"ז נ"ג א' מתנ' כיצד מבטלה כו', ולעיל מ"ט ב' תניא שיפה לצורכו היא ושיפוי' מותרין וכל הני אפי' בכו"מ של חברו ואפי' אינו עובדה כגון פוער למרקוליס וכדאמרינן לקמן ס"ד ב' ואפי' אנסו ובטלה כדאמרינן לעיל מ"ג א' ונראה פשוט דאי עביד העכו"מ חד מהני דרך כעס מ"מ בטילה אבל הני השנוין בסיפא דלא בטלה כגון רק כו' אפי' אי עביד ע"י אונס מ"מ אינה בטילה ונמצינו למידין דענין הביטול הוא עשית מעשה בגופה דרך השחתה ע"י עכו"מ ואע"ג דאכתי דעת עובדיה עליה וגם הנֶה עדיין ראוי לעבודתה כגון סטרו ושפאה מ"מ בטלה אבל נתבזתה מידי עכו"מ ולא נעשה מעשה בגופה אינה בטילה ונראה דאע"ג דבגמ' מייתינן עלה קרא דוהתקצף וקלל גו' מ"מ ה"ה אי עשה כן שלא דרך כעס דהא סתמא תנן אלא שהבזיון אינו מפקיע שמה מעליה כי כן דרך עובדי כו"מ לבזות לפעמים ועיין לעיל מ"ד ב' וכי כו' והתנן כו' התם לפי שעתה כו' ומיהו מדילפינן להא דרק מקרא דוהתקצף גו' משמע דאי היה הבזיון כמעשה מוסכמת וחלוטה הוי לי' ביטול מעליא ואע"ג דליכא מעשה בגופה, ומ"מ י"ל דרק בפניה ע"י שאנסוהו ידעינן מסברא דלא הוי ביטול אלא דברק בפניה שלא ע"י אונס צריך למילף מקרא דלא ליהוי כעכו"מ שהניחוה עובדיה בשעת שלו' וכדתנן בסמוך.
ב) נ"ג ב' מתנ' עכו"מ שהניחוה עובדיה בשעת שלו' מותרת בשעת מלחמה אסורה, נראה דאין זה מדין ביטול דקטע ריש אזנה דמתנ' דלעיל [ואשמועינן דאע"ג דבזיון דרק כו' לא הוי ביטול מ"מ בזיון דהניחוה הוי ביטול] אלא טעמי' דכל שעבודתה נתבטלה מידי עובדיה מותרת וכדאמרינן לעיל מ"ג א' ולית לי' לר"א הקפר כו' מפני שהבעלים מתיאשין כו' מימר אמר אי עכו"מ משכח כו' אלמא דאי לאו דדעת עובדיה עליה שימצאו לה עוד עובדים בטילה ונראה דטעמא דהניחוה בשעת מלחמה דאסורה הוי נמי כדמשני לעיל דאינו מתיאש דמימר אמר כו' א"נ שמחכים בעצמם לשוב אליה ומיהו בשעת שלו' אע"ג דאיכא למימר דלמא עכו"מ משכח כו' מ"מ כיון שמניחין ברצון מוכח דאינן חוששין עליה כלל והסירו יראתה מלבה ועכו"מ של עכו"מ שנשארה בלא עובדין מותרת והיינו נמי דפליגי במכרה לצורף דמ"ד בטלה סבר דאי הוי חש עלה לא הי' מוכרה והוי כהניחוה בשעת שלו' ומ"ד לא בטלה סבר דמשום אונס זוזי מכרה ואכתי סבר איידי דדמיה יקרין מזבין לה לעכו"מ א"נ מ"ד בטלה סבר דוקא היכי דאיכא למימר עכו"מ משכח לה מהני אונס משא"כ במכרה לישראל וכמש"כ תו' לעיל מ"ג א' ד"ה איידי.
ג) ונראה דהניחוה בשעת שלו' וכן במכרה לצורף למ"ד בטלה וכן בנאבדה אם היה מתיאש מאיסורה אין ביטול הזה מדין עכו"מ מבטל עכו"מ ומפני שהעכו"מ ישנו בעולם ונקבע בלבבו ביטולה בין ברצון בין באונס, אלא כל שאין לה עובדין ואינה עומדת עוד לעבדה פקע שם כו"מ מינה ומותרת וכדמוכח כל הסוגיא מ"א ב' מ"ב א' לר"ל דעכו"מ שנשתברה מאליה או ששיברה ישראל מותרת משום שבאופן כזה היא אובדת חשיבותה מעובדיה דמימר אמר איהי נפשה לא אצלה כו' ומי לא עסקינן דלא ידעו כלל עובדיה מזה ומ"מ בטילה.
ד) ונמצינו למידין שדין הביטול של הניחוה עובדיה אין העובדים המבטלים בפועל אלא שהיא בטלה מחמת עצמה בהעזבה מעובדיה, אלא דבעינן עזיבה גמורה וכל שדעתן עליה לא מקרי עדיין עזובה ולכך לא מהני עזיבה באונס והנה ענין הביטול הזה הוא יוצא ע"פ היחוס שבינה לבין עובדיה ולפי ביטולו ולא שייך בענין ביטול עכו"מ זולת עובדיה ואפי' בפוער לפעור וכש"כ פוער למרקוליס גם אין שייך ביטול הזה ע"י יחיד אלא ע"י כל העובדים יחד.
ה) ס"ד א' ודלמא שא"ה דכיון דדעתי' לאיגיורי ודאי בטלה, וכתבו בתו' ואע"ג דמוכרה לעובדיה ובעלמא אמרינן דמכרה לעובדיה אינה בטלה שא"ה כיון דדעתי' לאיגיורי אינם חוששין בה כו', וביאור דבריהם דכל דלית לה עובדים השתא בדינה להבטל אלא דכל דדעת עובד עליה שתשוב לעבודה אכתי שם עכו"מ עלה משא"כ בדעתי' לאיגיורי שאין דעתו עלה לחשיבות עכו"מ אלא לצלם בעלמא וכדי להרויח כספו, ויש לעיין לפ"ז לעולם כשבאה ליד ישראל ליהוי לה ביטול דהשתא לא מהני דעת עכו"מ עלה וי"ל דבעינן ביטול קדם שבאת ליד ישראל, אבל הכא בשעת ביטולה עדיין הוא עכו"מ, ולפ"ז נראה דהא דקאמר ודאי בטלה אינו מדין עכו"מ מבטל עכו"מ אלא מדין עכו"מ שאין לה עובדין, ואפשר דלענין ביטול לא חשיב כלל כעכו"מ דכיון דדעתי' לאיגיורי ואמרינן שאין דעתו שוב למפלח א"כ הו"ל עכו"מ דלא פלח דאינו מבטל כמבואר ביו"ד סי' קמ"ו סעי' ה' ועיין ביאור הגר"א ז"ל שם.
ו) ויש לעיין בשני עכו"מ שהיה להם עכו"מ בשותפות ונתגייר אחד מהן אי הוי ביטול די"ל דכיון דנשאר לה עובדין אסורה או דלמא דלענין חלקו הוי כאין לה עובדין ואם חלקו בטל י"ל דכלה בטלה דהוי כקטע ראשה ואולי חלקו בטל וחלק העכו"מ אסור.
ז) שו"ע יו"ד קמ"ו סעי' ז' אלילים כו' שקטע כו' מיעכה כו' לא בטלה ובהגה' וי"א דאפי' בטלה באמירה בעלמא כו' אבל אם בטלה כו', נראה דאין הכונה דאמירה הוי כמעשה היכי דאומר ברצון דא"כ יכול לבטל כו"מ של חברו באמירה ואפי' פוער למרקוליס וזה ודאי אינו, אלא כונת הראבי"ה דביטול עובדיה בלב מהני ודכן מוכח מהניחוה עובדיה בשעת שלו', ובאמת שכן מוכרח ההיא דכיון דדעתי' לאיגיורי ודאי בטלה וכן ההיא דעכו"מ שנשתברה לר"ל וכן ההיא סוגיא דפריך ולית לי' לר"י הקפר כו' וכמש"נ לעיל, איברא אין נפקותא מדין זה אלא אותן השנויות דאילו עכו"מ שאמר שהנה מבטלה לכאורה לא עדיף מרק בפניה כו' וכל השנויות במתנ' דלא הוי ביטול תדע שהרי קרא כתיב ופנה למעלה ופרש"י לבו לשמים ואפ"ה לא הוי ביטול, ואם נימא דדוקא בעושה דרך כעס א"כ מיירי הראבי"ה באומר בלב שלם א"נ דמיירי דמחזיק בדבריו ימים רבים ואינו עובדה וכדאמרינן לעיל מ"ד ב' התם לפי שעתה כו' ואם מחזיק בבזיונה י"ל דהוי ביטול מעליא וזהו כונת הראבי"ה והא דמחלק בין אונס לרצון ומייתי ההיא דבשעת מלחמה דמשום אונס בעינן מעשה צריך לפרש דהיכי דהמעשה שמורה על הביטול הוא מחמת אונס אז אמרינן דאינו מבטלה בלבו והלכך היכי דעביד מעשה בגופה בטלה דאע"ג דלבו בל עמו לית לן בה אבל היכי דליכא מעשה בגופה והמעשה שחוץ לגופה המורה על ביטולה הוא מחמת אונס הלכך אין כאן כלל ביטול בלב ואינה בטילה אבל ביטול בלב מחמת אונס מהני כההיא דנשתברה.
ח) וב"י הקשה ממכרה ומשכנה ותירץ הב"ח דהתם זוזי אנסי' ובד"מ כתב משום דלא ידעינן ודאי שבטלה ולכאורה תרויהו צריכי דאי לאו איידי דדמיה יקרין כו' לא היה מהני אונס דסוף סוף לית לה עובדין וכדאמר לעיל מ"ג א' ולית לי' לר"י הקפר כו' וכמש"נ לעיל וגם לולא אונס זוזי הו"ל כהניחוה בשעת שלו' דל"א דלמא עכו"מ משכח לה אלא ודאי בטולי מבטל לה והש"ך סק"ח כתב דמיירי דאמר שרוצה לבטל לקטוע אזנה כו' והדברים צע"ג דמאי מהני אמירה זו שאינו אלא כרק בפניה כו' ואמירה לאו כלום הוא ולא מבעיא בעכו"מ של חברו דלא מהני אלא אפי' בעכו"מ דידי' ואין לה עובדים אלא הוא אפ"ה לא מהני דמתנ' דרק בפניה בדידי' איירי וכדכתיב וקלל גו' ובאלהיו ואפי' אם אומר שלא בכעס מיירי מתנ' דאל"כ לא פריך מידי לעיל מ"ד ב' וכי כו' והתנן כו' דהתם שלא בכעס וברצון ונראה דאפי' אם אומר שלא יעבדנה מהני מ"מ באומר שיקטע ראש אזנה לא מהני דאין זה מופת על ביטול גמור בלב ודין ביטול אין כאן כיון דאין כאן מעשה בגופה ואין כונת ראבי"ה דיועיל אמירה ברצון כמעשה ע"י אונס שא"כ יבטל לעולם הפוער למרקוליס.
ט) בע"ה, יום ב' ג' חשוון תער"ג
ע"ז מ"א ב' רשב"ל אמר מותרת מסתמא בטילי מבטל לי' כו', נראה דלכו"ע אין עיקר עבודתן לשברים, שהרי בתחלה הן מקפידין על שלימות צורתן כפי אמונתן בצורה ההיא, אלא אחרי שכבר הושלמה פעם אחת ונשתברה אח"כ, בזה לא הסיחו עדיין דעתם ממנה לר"י, ונראה דהאי עובדין לשברין, היינו קבלת אלהות וכדתנן בסנהדרין ס' ב' המקבלו, אבל באמת אינן עובדין לה עוד את עבודותיה, אלא שכל שמחזיקין את השברין בכבודן ובענינן כמו בשלימותן אין זה ביטול, ורשב"ל סבר שאינן נוהגין בה כבוד אלא על שם העבר, אבל אין זה שיעור קבלת אלהות, שענין השברים המתבטלים מעיקר כונת הצורה, עוקר מצורה ההיא את טיבה מלב עובדיה, שאין שברים כונת הצורה, וזהו דקאמר מימר אמר איהי נפשה כו' היינו שחסרון מציאות השלימות בתבנית הצורה שולל מלב עובדיה את עיקר עבודתן, שמאמינין בשלימות הצורה, ואחרי שנשתברה פקע לה עיקר איסורה, והנה מודים ר"י ור"ל שעדיין לב עובדי כו"מ גם על שבריה אלא שהתיחסותם לה הוא באופן אחר, מהתיחסותם לה בשלימותה, ונחלקו במדה כהאי אי כו"מ מתבטל בה או לא, [ולפ"ז הא דקאמר איהי נפשה כו' אין הכונה שלוקחים מזה מופת על ביטול ענינה מראש, דלכאורה כי היכי דשאר בחינות של העדר ראי' שמיעה והילוך וכיו"ב אינם מבטלים ענינה מלב עובדיה, ה"נ שבירה כיוצא בהן, אלא שענין הביטול הוא מפני שאינה ראוי' עוד לעיקר עבודתן] ונראה דלרשב"ל אף אם השברין עומדין לתקנן מ"מ נתבטלו דהשתא אינן חשובין בעיניו השברים לכו"מ [וכדאמר מ"ט ב' בעכו"מ של חוליות כו' ומני' דהיכי דצריך אומן בטלה], ולר"י אף אם אין השברין עומדין לתיקון חשיבי להו לעובדיה על שם העבר, וחשיבי להו כו"מ, וכדמשמע מ"ב ב', בקננה בעצי אשירה, וכן מהא דפריך מנבי', וכן בשפאין לקמן מ"ט ב'.
י) שם איתיבי' המוצא שברי צלמים כו' והדר איתיבי' מסיפא מצא תבנית יד כו', מבואר דר"י מפרש מתנ' רישא בצלמים וסיפא בעכו"מ [יעוין תו' בסוגין ד"ה והא] ורישא נמי בתבנית יד עסקינן אלא דקתני לה בסיפא משום דבסיפא חלוק דין יד ורגל משאר שבר אבל ברישא סתם לה שאין שם חילוק דין בזה, ועיקרא דמלתא הכי קאמר דשברי עכו"מ אסורין מספק שמא נשתברו מאליהן, ואע"ג דלא שכיחי בהן שבירה מאליהן מ"מ לא סמכינן על זה לתלות ששברן עכו"מ, אבל בצלמים שבריהן מותרין דתלינן בשבירת עכו"מ, ובאיזה שברים קיימינן בשברים חשובין שכיוצא בהן נעבד, אבל בשברי שברים, אף בנשתברו מאליהן מותרין, דלא חשיבי להו לעובדיהן ואין דעתן עוד עליהן בחשיבת אלוה.
יא) תוד"ה מדר"מ, לכאורה נראה מדבריהם דהכי קיימא למסקנא דשברי צלמים שיש בידם מקל מותרין אף לר"י וכן בכל צלמים לפר"ת, וטעמא דמלתא, דאע"ג דלא חשיב ספק דהאיסור שכיח טפי, מ"מ כיון דשבור שכיח טפי דשברה ולא שכיח שתשבר מאליה שרי דכיון דאין האיסור ודאי, ספק הרגיל מתירו.