חזון איש/יורה דעה/לט
סימן לט[עריכה]
א) ביו"ד סי' קי"א מבואר, ב' קדרות אחת היתר ואחת איסור, ונפל חתיכת איסור לאחת מהן ואינו ידוע לאיזה מהן אם הוא איסור דאוריתא אסור מספק, ומקורו מגמ' יבמות פ"ב א' ב' קופות אחת של חולין כו' ומבואר בסוגיא שם דבדאוריתא לא אמרינן שאני אומר, ובתו' שם ד"ה שתי קופות, משמע דמעיקר הדין חשיב חזקה כה"ג, ומ"מ לא חשבינן לי' חזקה גמורה להקל בדאוריתא [ועי' מהרש"א פסחים י' א'] ומיהו קדירה של היתר ששפך מקצת ממנו לתוך קדירה אחרת, ונמצא איסור בקדרה שני' נראה דיש להקל משום חזקת היתר ולתלות דבשני' נפל, כמו דמקילינן במערה מכלי לכלי ונמצא בתחתון דתלינן דבתחתון היה, ולדעת הר"א ורש"י, אפי' ביבד"ל ולא חשבינן לי' ס"ט ברה"י כיון דלא נולד ריעותא בכלי ראשון מוקמינן ראשון בחזקת טהרה ה"נ באיסורין, ועי' או"ח סי' תס"ז.
ב) בכתובות כ"ז א' אמרינן דכבשוה כרכום ויש מחבואה אחת חשיב כבת אחת דסיבה אחת מספקת את כלן, ובפסחים י' א' אמרינן דשקיל עכבר ונכנס ולא ידעינן אי להאי על אי להאי על, תלי אי באו לשאול בב"א, ונראה דבכהנות הספק נוגע לכל העולם אם היא מותרת לכהונה, והוי לפניהן מעורב הכשרות עם הפסולות וכל התערובות נידון בב"א ונאסר, אבל בבדיקת חמץ אין הדבר נוגע אלא לבעליו, ואין כאן תערובות לגבי כל אחד, והלכך אם באו לשאול בזא"ז תרויהו לקולא.
וכ' המל"מ פי"ט מאה"ט דנחלקו הרמב"ן והרשב"א בנפל איסור דרבנן באחד מב' קדרות של ב' בני אדם, דעת רמב"ן דאם באו לשאול בזא"ז שתיהן מותרות, ודעת רשב"א דלעולם אסור ונראה דהרמב"ן מדמה לי' לדין בדיקה בפסחים כיון דהקדירה שלו אין הדבר נוגע אלא לו, והרשב"א אוסר דסבר דלא נאמר דין ב' בני אדם אלא באיסור המתהוה ע"י מעשה כמו ב' שבילין דמספקינן לי' שנטמא, וכן בטבל מטומאה קלה באחד המקואות של תערובות כשר ופסול וספק אם נטהר, וכן בכהנת שספק אם נטמאת, וכן בספק הכניס חמץ בבית, אבל איסור ידוע שנפל לקדרה א"א להתירו אחר שכבר היה ידוע לאיסור, ולא מהני כאן שני בני אדם, וכל דאיכא ב' קדרות אחד של איסור ואחד של היתר מותר אפי' באדם אחד, אבל ב' קדרות של היתר שתיהן אסורות אף של ב' בני אדם.
ודין הלך בראשון ועשה טהרות והלך בשני ועשה טהרות, אם הטהרות היו ברה"י, אין חילוק אם הן של אחד או שהן של שנים, כיון דספיקן ברה"י טמא, ואין אנו באין לטהרן אלא מכח חזקת טהרה של המהלך, וכיון שלמהלך יש לו ב' זמנים אחד של טהרה ואחד של טומאה מעורבין אנו מספקין בשניהן וחשבינן להו ס"ט וכיון דחשבינן להו כבת אחת אף שהן ב' נגיעות מיוחדות, מפני שבאדם אחד נולד הספק, מסתבר דאין חילוק בטהרות אם הן של אדם אחד או של ב' בני אדם, אבל אם נגעו בטהרות ברה"ר שראוי לטהר בס"ט, ואך מפני שאי אפשר לטהר ב' הטהרות שאחת מהן ודאי טמאה בזה י"ל דאם הן של ב' בני אדם ובאו לשאול בזא"ז שתיהן טהורות, ואף רשב"א מודה בזה ודברי המל"מ שם תמוהים מאד דודאי מודה רשב"א בהא דהכניס עכבר לאחד הבתים דבאו לשאול בזא"ז לקולא, ולא אמר הרשב"א אלא בנתערב איסור בהיתר.
והנה נשארה קו' המל"מ דלמה תני בהלכו שנים בב' השבילין דין באו לשאול בזא"ז, ובאחד שהלך בב' השבילין תני החילוק בין אלו ואלו מונחות לנטמאו הראשונות, דהא באמת אין חילוק ביניהן, דאי ב' הטהרות של אדם אחד אפי' שנים שהלכו בב' השבילין אין הטהרות טהורות אם שתיהן קימות, ואי הטהרות של ב' בני אדם, אפי' באדם אחד שהלך בזו ובזו אם נשאל זה לעצמו וזה לעצמו שתיהן טהורות, ולכן נראה דכל הדין הולך אחר הנוגעין, דאם אחד נוגע בב' הטהרות אפי' הן של ב' בנ"א אלו ואלו קימות שתיהן תלויות כיון שהנוגע הוא אדם שמוזהר על טומאה וטהרה והוא טמא ודאי אחת מהן הוא הבעלים על התערובות והוא מקרי השואל עליהן וע"כ הן תלויות, ואם הן ב' בני אדם לעולם הדין הולך אחרי השנים אף אם נגעו בטהרות של אדם אחד, וכן משמע דתניא בתוס' דעשו טהרה אחת טמאה והלא טהרה אחת היא של אדם אחד ומאי איריא טהרה אחת אפי' ב' טהרות דומיא דטהרה אחת שהן של אדם אחד שתיהן תלויות, ואף שי"ל דטהרה אחת היא טומאה ודאית, מ"מ הו"ל לתנא לאשמועינן ב' טהרות של אדם אחד, אלא ודאי אין חילוק וכן משמע כתובות כ"ז א' דאמר כיון דשרו לכולהו כב"א דמי ואמאי לא אסרו משום דהרי הן כטהרות של אדם אחד שהרי כהן אחד מסתפק על כולן, ומיהו י"ל דמ"מ לא דמי לשל אדם אחד, א"נ דהיינו בכלל מה שאמר כיון דשרו לכלהו כב"א דמיין.
ועיקר דברי הרשב"א בהא דנפל איסור לאחת מב' קדרות של היתר והן של ב' בנ"א ובאו לשאול בזא"ז סתומין מאד, דהמל"מ פירשו משום דע"י מעשה אחת בא הספק הוי כב"א [אכתי דברי המל"מ צ"ע דהא כשנגע בב' טהרות של ב' בני אדם הוי ב' מעשיות וכל נגיעה ונגיעה בפ"ע אפשר לטהר] וכן פירשו הש"ך יו"ד סי' קי"א ס"ק י"ט, והקשה עליו מסוגיא דפסחים י' א' וכתובות כ"ז א' ומיהו י"ל דהא דאמר בכתובות כיון דשרו לכלהו כב"א דמו היינו כדברי הרשב"א וכן הא דאמר פסחים שם י"ל דשניהם צריכין לבדוק קאמר משום דחשיב כבא לשאול בב"א, אלא שאין דברי הרשב"א בת"ה וביבמות פ"ב מורין על זה כלל, ואילו לזה נתכוין לא היה צריך לכל האריכות שם, וכל דבריו שם דלא נאמר שאני אומר אלא אם אחד התערובות אין נפילת האיסור מפסידו אבל אם הנפילה מפסדת שתיהן, שתיהן אסורות, וזה תמוה מאד וכי על זה צריך ראיה הלא זה מבואר בכ"מ בפ"ב דמקואות מ"ג, ובתוס' שם, ובנדה ס' א' ובתרומות פ"ז מ"ה ובתוס' שהביא הרשב"א שם, ועיקר השאלה דהא בבאו לשאול בזא"ז אם אנו תולין זה בזה אין לשני היתר ואפ"ה אנו מתירין שניהם בהלכו בב' שבילין, וכן בפסחים ובכתובות, וע"ז כתב רמב"ן דאה"נ דבנפל תרומה לאחת מב' חביות של חולין והן של ב' בנ"א הן מותרין בנשאלין בזא"ז, והרשב"א אוסר אפילו בזא"ז והו"ל לחלק בין זה לסוגיא דפסחים וכתובות, ולהלכו בב' שבילין, ועל זה לא כתב הרשב"א כלום, אלא כל טרחו לחלק בין אחת חולין ואחת תרומה לשניהם חולין, וביבמות משמע קצת דכונתו כיון דאם יש בשני התערובות כדי להעלות את האיסור מצטרפות שתיהן להעלות, א"כ אינו בדין שאם אין בשניהן כדי להעלות ידחו זה אצל זה ויותרו שתיהן אלא דינן כאילו נתערב בכלן, אמנם גם הרא"ה בבה"ב הסכים עם הרשב"א בחילוקו ודלא כרמב"ן, והרא"ה דעתו דאיסור שנפל לאחד מב' קדירות אינן מצטרפות לבטל האיסור כיון דשיעורו בנו"ט, ונראה דחילוק הרשב"א הוא דאיסור ידוע שנופל להיתר שאני דאילו חתיכה של נבילה באיסור דרבנן ושל שחוטה שנתערבו לכו"ע שתיהן אסורות אפי' הן של ב' בני אדם, ולא משום שכל אחד שואל על שתיהן, אלא שלא התירו ספיקא דרבנן מחמת תערובות חד בחד וכמש"כ רשב"א בת"ה ב"ד ש"ב דלהכי בעינן רבי' או חולין כתרומה, והלכך לא דמי להלכו לב' שבילין ולעכבר שנכנס דהכא אחד אסור ודאי אלא שהוא מעורב חד בחד ולא שרינן בספק זה, אלא שהוקשה לרשב"א דהא באחד תרומה ואחד חולין נמי החולין הוא ספק תרומה ומ"מ שרינן להו מספיקא ואמרינן תרומה לתוך תרומה נפל, וע"ז נותן טעם דלא דמי האי ספיקא להאי ספיקא ובמקום ששניהן בספק ספק זה אסרו חכמים, ולא מחמת שאם נתיר אחד עלינו להתיר השני, וזה אי אפשר, דודאי אפשר בבאו לשאול בזא"ז אלא כשאנו דנין על אחד לא התירו ספיקא דרבנן שבא ע"י תערובות חד בחד, וגם איסור דרבנן לא משתרי ע"י תערובות אלא אם יש בו תורת ביטול, ומ"מ ז"א אלא באיסור שנתערב, אבל דבר הגורם איסור במעשה כמו בשבוי' ובדיקת חמץ אפשר להתיר ספק זה לעצמו ולומר שלא נאסר מעולם, ולפיכך מתירין שניהן בבאו לשאול בזא"ז, ותרומה המדמע חולין האיסור הוא התרומה המונח כאן וכיון שלא הותרה התרומה נאסר ממילא החולין, ונראה עיקר לדינא כדעת הרשב"א אחרי שראה דברי רמב"ן וחלק עליהם והסכים עמו הרא"ה והריטב"א ביבמות שם והלכה כבתראי והם רבים, והש"ך שם דחאו מפני שלא פירשו בפירוש מתישב. [א"ה, וע"ע לעיל סי' ל"א סק"ב].
ובדין ג' נשים שמצאו כתם ובאו לשאול בזא"ז נמי נראין דברי רשב"א דאפ"ה כולן טמאין, וזה מוכרח בגמ' דתנן נדה נ"ט ב' השאילה לכותית ולנדה הרי זה תולה בה ואם איתא שאין ד"ז אלא בבאו לשאול בב"א לא שייך למתני נדה וכותית כיון שאינן נשאלין ועוד דמסקינן שם ס' א' דאין תולין בכתם ופי' תו' שם דאפי' בראשון שלה אע"ג דבראשון שלה אינה באה לשאול, ואף למאי דבעי למימר דתולין בכתם אמר דכאן למפרע כאן להבא ופי' תו' דמצאה הכתם אח"כ אין תולין אע"ג דעדיין לא שאלו, וכ"ז ראיות הרשב"א שם, והנה טעם הדבר דלא מטהרינן בבאו לשאול בזא"ז נראה מדברי הרשב"א משום דהחלוק מקרי עד הבדוק דבמה שלבשתו אשה לא יצא מכלל בדוק והלכך כשאנו דנין על אחת מהן דין הוא לטמאתה, אלא דכיון דהן שתים וע"כ שלא נטמאת אלא אחת יש להקל כל אחת מדין ספק דרבנן, ומיהו כיון שאין מטהרין מחמת ספיקא דרבנן היכי שאחד מהן ודאי טמא, א"א כאן לטהר שתיהן וממילא שתיהן טמאות, ובזה לא מהני באו לשאול בזא"ז, דהא אם הנידון על אחת היא טמאה כדין מצאה בעד הבדוק וכל עיקר הקולא הוא משום שיש לה חברתה, ומיהו אי זה שלבשתו חברתה משוה לי' לחלוק עד שאינו בדוק בזה יש לטהר באו לשאול בזא"ז כיון דכשהיא לעצמה היא שואלת על עד שאינו בדוק אפשר לן לטהרה, זה נראה כונת רשב"א, ולדעת תו' ורמב"ן דכל שלא בדקתו עכשו מקרי אינו בדוק קשה קושית רשב"א למה אין מטהרין שתיהן בבאו לשאול בזא"ז, ועוד הוסיף הרשב"א להקשות שם ובחי' נדה י"ד דלמה אין שתיהן טהורות אפי' שואלות בב"א הלא אפשר לתלות במילי אוחרא כדין עד שאינו בדוק, וע"כ צ"ל דמודה רמב"ן דחלוק מקרי עד הבדוק, ועד הבדוק שהניחו בלא שמירה דמקרי עד שאינו בדוק היינו באופן דשכיחא שישמשו בו מילי אוחרא.
וא"כ אין כאן מחלוקת בדינא, ולכו"ע אפי' באו לשאול בזא"ז שתיהן טמאות, וכדעת הט"ז סי' ק"צ ס"ק ל"ו ודברי הנה"כ תמוהים מאד, ומיהו בדין שתי נשים שנתעסקו בצפור בסעיף כ"ה יש לטהר בבאו לשאול בזא"ז דהא התם כשהיא נשאלת בפ"ע יש לטהר אותה ולתלות בצפור, וכדין יש שם מחבואה אחת כתובות כ"ז א' והלכך דוקא כשבאו לשאול בב"א שתיהן טמאות, ודלא כט"ז ס"ק י"ז שלמד דין נתעסקו בצפור מדין ג' נשים שלבשו חלוק, ועי' ר"ש פ"ב דמקואות מ"ב מבואר בתוס' שם דדין ב' נשים שנתעסקו בצפור כדין ב' שבילין, ומיהו יש לעי' אפי' באו לשאול בב"א למה מטמאינן להו מ"ש מעיר שכבשוה כרכום כתובות כ"ז א' דמטהרינן לכולהו אפי בב"א כיון דאין השבוי' ודאי טמאה, וה"נ לעולם בעלת הכתם ספיקא כדאמר נדה ס' א' דמעלמא קאתיא, ובדין הוא לטהרן אפי' בב"א, וע"כ דלא נאמר אלא בשבוי' דכל דלא הויא שבוי' ודאית לא גזרו בה, ואין למידין מילי דרבנן זו מזו, וזה דלא כהמל"מ פ"ב מה' חמץ הי"א שלמד דין בדיקה מדין שבוי'.