חזון איש/יורה דעה/ה
סימן ה
[עריכה]א) בע"ה יום ה' י"ט אלול תר"ף ווילנא.
יבמות ק"ך ב' למימרא דמגויד חיי כו', נראה דמ"ד מגויד לא חי היינו מיד, דאי לאחר י"ב חדש, אכתי לא שייך למתני דאינו מטמא, כיון שהוא חי י"ב חדש, וכן משמע מהא דפריך מרבב"ח דחזי לההוא טייעא כו' ומשמע דלרבנן דרשב"א ניחא, וכן פי' תו' ד"ה למימרא, והנה לאביי קיי"ל כרשב"א דמשנתנו כותי', ואע"ג דמשנת אהלות כרבנן, והיא בתרייתא, מ"מ משנתנו דנשנית בהדיא עדיפא ומשנת אהלות י"ל דאפי' לרבנן אשמועינן דאינו מטמא ולא למסתם כרבנן, וא"כ אין מעידין על המגויד אפי' מגויד בסכין שאינה מלובנת, אבל במיא מעידין עליו, ולכאורה נראה דבמיא מעידין עליו מיד, דומיא דמגויד ביבשה לרבנן, וא"כ ההיא מעשה דעסיא תנשא מיד, אבל אי אפשר לומר כן דהא קיי"ל דכל טריפה חיה י"ב חדש, וכדאמר חולין נ"ז ב', ולא מצינו שיהא חילוק בין ע"י חולי לנחתך, וכמדומה דמעשים בכל יום דטריפות חיות הרבה ימים [ועוד ראיה דהא אמר שמואל שחט בו שנים או רוב שנים מעידין עליו הא אחת ומחצה לא, ואמאי הלא קיי"ל מעידין על המגויד אלא ודאי כדאמרן, ואין סברא כלל לאוקמא מימרא דשמואל בסכין מלובנת], ולכן נראה דמגויד היינו פצוע במכות אכזריות עד שהוא מסוכן על ידן והוא אמוד למיתה מיד, אבל כל שהוא בבריאותו אף שנטרף באחד ממיני הטריפות אינו בכלל מגויד, והא דאמרו מן הארכובה ולמעלה תנשא, היינו לאחר י"ב חדש, וכדאמר בירו', והא דפריך בגמ' ומי מצית מוקמית כרשב"א כו' היינו משום דרשב"א דקאמר יכול לכוות ולחיות היינו להתרפאות לגמרי לחיות לאחר י"ב חדש, וכדאמר רשב"א בהדיא חולין מ"ב ב' וכן פי' הרשב"א [ואינו תח"י כעת] ומיהו לא יתכן זה בשאר טריפות דאותן שנקובתן במשהו, כבר עברה פעולת אבר ההוא, ולא ירפא, וכן אבר שנטרף בנטל, אבל הכא אין ברגל פעולה מיוחדת לכלכל כל רוח החיה, אלא שמתמוטט כל הבנין בחסרון הרגל מן הארכובה ולמעלה, ובזה פליג רשב"א דירפא ויתקיים מבלעדו, ולמאי דמשני דמיא מרזא מכה י"ל דמודה רשב"א דנטרף, א"נ אע"ג דלא מטרף אבל לא חיי י"ב חדש.
ב) ונמצינו למידין לרבא דקיי"ל כרבנן דמעידין על המגויד היינו בנטרף והוא גוסס, ובסכין מלובנת אף שנטרף והוא גוסס אין מעידין עליו, והיינו תוך י"ב חדש אבל לאחר י"ב חדש, מעידין עליו למאי דקיי"ל טריפה אינה חיה, דלא נאמר סכין מלובנת אלא דאין בו משום גוסס להעיד עליו מיד, בין כשהוא גוסס מחמת יסורים אף שלא נטרף, לענין שאשתו אסורה אף לאחר י"ב חדש, ובין בגוסס נטרף שאשתו אסורה כל י"ב חדש, אבל בנטרף לאחר י"ב חדש, לא מהני סכין מלובנת לרבנן, וכדאמר נדה כ"ג ב' כדי שינטל מן החי וימות וכמה ר' זכאי אמר עד הארכובה ואמרינן שם טעמיה דסבר טריפה אינה חיה, ואם איתא דבסכין מלובנת לא מטרפא, הרי שחיה בלתי הרגל והארכובה, וא"כ בנבראת חסירה נמי לא חסר כאן דבר שניטל מן החי וימות, דנברא חסר לא גרע מניטל בסכין מלובנת.
ועלה בידינו לדינא, מגויד מסוכן ואמוד למיתה מיד, מעידין עליו בין שנטרף ובין שלא נטרף, ואם בסכין מלובנת אין מעידין עליו, ואם לא נטרף, אשתו אסורה לעולם, ואם נטרף אשתו מותרת לאחר י"ב חדש, שחט בו אחד או רוב אחד והוא מסוכן ואמוד למיתה, מעידין עליו, ואם הוא עדיין בריא, אין מעידין עליו להנשא מיד, אבל תנשא לאחר י"ב חדש, ואי שחטו בסכין מלובנת [בס' מה"צ האריך אי שייך כאן מלובנת כיון דביה"ש מרוח מרווח עיי"ש ודברנו בדקרו בסימנים דלא שייך מרוח מרווח] אפי' במסוכן ואמוד למיתה מיד אין מעידין עליו, ולאחר י"ב חדש תנשא, שחט בו רוב שנים אפי' בסכין מלובנת, ואפי' הוא בריא מעידין עליו ותנשא מיד, וכ"ז נלמד מדברי הרמב"ן והריטב"א [וכנראה מהאחרונים ז"ל זה גם דעת הרשב"א ואינו תח"י] וזה גם דעת הנ"י אלא שיש שם ט"ס ונראה דכצ"ל ולפ"ז הא דשמואל אף בסכין מלובנת ואתי שפיר שלא הביא הרי"ף ז"ל דין מגויד אלא הא דשמואל, ואפשר דה"נ במגויד במקום שעושה אותה טריפה, והכא במגויד בחבורת חרב במקום שאינו עושה אותה טריפה, קאמרינן דמהני סכין מלובנת, וכ"ד הרמב"ן [ואם לא ידענו לתקן לשון הנ"י אבל ודאי זהו כוונתו ז"ל כמבואר ברמב"ן וריטב"א] והא דאמר דבנטרף לא מהני סכין מלובנת היינו לענין להתיר לאחר י"ב חדש, וכמבואר בהדיא ברמב"ן וריטב"א, ונראה דזה גם דעת הטור, ומש"כ הטור דבסכין מלובנת אף במקום טריפות אין מעידין היינו לענין להנשא מיד, ומש"כ שאם העלו ממנו אבר שינטל מן החי וימות מעידין להשיא את אשתו כל חד כדיניה שאם הוא אבר שמת מיד כגון לב וכיו"ב משיאין מיד, ואם של טריפות לאחר י"ב חדש.
ג) מיהו שאר טריפות לא ידענו באדם וכמש"כ הרמב"ן ופי' אחרונים ז"ל דאדם מקבל רפואה יותר מבהמה ובזה ישבו הא דמשמע בגמ' דאדם ובהמה שוין דהיינו בלא רפואה גם אדם אינו חי, ובזה נתישב הא דמעשים בכל יום בזמננו שמנתחים הרופאים במעים ומתרפא החולה וחי חיים שלמים וקיימים, ולכן נפל בבירא בזמננו דין עדות בשאר טריפות, ואם הרופאים אומרים שאין כיום רפואה ידועה לטריפה ההיא ג"כ אי אפשר לסמוך כיון שבעצם יש לה רפואה אולי נזדמן לו סם רפואה ע"י איזה רופא.
ואף בטריפות דמן ארכובה ולמעלה אין מעידין בזמננו דמנתחים הרופאים וחיים, ואין לתמוה על זה, דבאמת נראה דברא הקב"ה רפואות אף לטריפות וכדאמר ב"ב ע"ד ב' בסגולת אבן טבא שמחיה אף המתים ושם בסגולת עשב סמתרי, ואמר שמואל ב"מ ק"ז ב' אי לאו זיקא עביד סמתרא להרוגי מלכות וחיי, ואמר בפסחים נ"ו א' שחזקיה גנז ס' רפואות ופרש"י שהיו מתרפאין מיד, אלא שלא נתגלו בכל דור ודור ובכל מקום ומקום, ויש אשר נתגלו וחזרו ונשכחו והכל ערוך ומסודר מאת הבורא ב"ה בראשית הבריאה, ונמסר לחכמים לקבוע הטריפות ע"פ רוח קדשם שהופיע עליהם, והנה היה צריך להקבע בב' האלפים תורה כדאמר ע"ז ט' א', דיני הטריפות לדורות, וכדאמר ב"מ פ"ו א' רבי ור"נ סוף משנה ר"א ורבינא סוף הוראה, ואין לנו תורה חדשה אחריהם והיו קביעות הטריפות כפי השגחתו ית' בזמן ההוא, ואותן המחלות שהיו פרוונקא דמלאכא דמותא בזמן ההוא שלא נתן הקב"ה לברואיו אז רפואת תעלה להן המה הטריפות שאסרתן התורה בין בזמן ההוא, ובין בזמן של הדורות הבאים שמסר הקב"ה את משפטי התורה שלהן לחכמי הדורות ההם, ואפשר עוד שלא בהתגלות סמי הרפואה ואופניהם לבד נשתנו בזמננו, אלא גם בשינוי הגופים החיים, כמו שינוי מיעוטי הדם, שהראשונים הוכרחו להקזה, והאחרונים הקזה סכנה להם, וכן בשינוי האקלימים, ושאר עניני הטבע, וכמו שכתבו תו' ע"ז כ"ד ב' ד"ה פרה, וכן ביולדת למקוטעין, וכן בהא דאמר נדה ל"א א' זה בא כדרך תשמישו וזו באה כדרך תשמישה, וכן הרבה, ואפשר דהנתוחים שבזמננו לא היו מועילים בימים הראשונים, וגם אפשר דאינם בכל האקלימים החמים והצנים, וזה לשון הרמב"ם פ"י מה"ש הי"ג וכן אלו שמנו ואמרו שהן טריפה אע"פ שיראה בדרכי הרפואה שבידינו שמקצתן אינן ממיתין ואפשר שתחיה מהן אין לך אלא מה שמנו חכמים שנאמר ע"פ התורה אשר יורוך עכ"ל, ודבריו ז"ל סתומים, שכנראה הוא מקיים אמתת דברי הרופאים, וא"כ איך נתישבו דברי חכמים אשר המה כמסמרות נטועים לעד, אבל למש"כ ניחא, אמנם לענין להשיא את אשתו כל שיש לו רפואה בזמנו אין משיאין את אשתו.
ד) ודברינו אלה הם כדעת הב"ח והט"ז אה"ע סי' י"ז סעי' ל"א, ודלא כהח"מ והב"ש שכתבו דבסכין מלובנת לא מהני י"ב חדש, וזה דלא כהרמב"ן והרשב"א והר"מ [רבו של ריטב"א] והריטב"א ונ"י, ולא מצינו חולק עליהם ומדברי התו' בסוגין ק"ך ב' ד"ה למימרא אין ראיה דיש לפרש דבריהם כפי' הרמב"ן, ועי' בהגהות הט"ז.
יו"ד סי' נ"ו ס"י. [א"ה, עי' לק' סי' י"ד (ב)].