חזון איש/יורה דעה/ג
סימן ג[עריכה]
א) שו"ע יו"ד סימן י' ש"ך סק"ו, עי' בגליון רע"ק ותו"ד דבמקום דבעינן נעיצה אחרי קנוח מקרי בלוע אלא שיוצא הבלוע הזה אף בצונן, ומ"מ אין יוצא אלא מעט ע"י צונן ואותו מעט יוצא אף במקום דלא בעינן נעיצה אלא הדחה, אם קנח ולא הדיח, ואם שחט בסכין ששחט בה טרפה וקנח ולא הדיח כשר דמעט היוצא בטל ונשטף בדם וא"כ הדין נותן דגם בסכין ש"נ סגי בקנוח, דכיון דחום ביה"ש אינו מפליט מהסכין אלא שיש כאן מעט פליטה שגם צונן מפליט, ומסתבר שאותו המעט שוה בין אם היא סכין ש"נ בין אם הוא סכין ששחט בה טריפה, ואם נימא דחום ביה"ש מפליט מקליפה החיצונה ולענין קליפה החיצונה פועל חום ביה"ש כמו שפועל רותח בכלו, א"כ גם בסכין טריפה לא סגי בקנוח ולא בהדחה דהא לשמש בה רותח בעיא הגעלה דכל הקליפה בלועה איסור אבל נראה דכל דבעינן נעיצה חשיב כבעין כל שלא הכשירו בנעיצה [רק לענין שנפגם אחר מעל"ע חשיב כבלוע דהא לא בעינן נעיצה אחר מעל"ע] וכן במקום דבעינן הדחה וקנח ולא הדיח חשיב כבעין, והלכך בסכין ש"נ חום ביה"ש שולט בכל הנמצא בקליפה החיצונה והבשר מקבל טעם מכלו, משא"כ בסכין טריפה כיון דקנח אין כאן בעין רק זה שעתיד לעבור ע"י הדחה, אבל זה שעובר ע"י נעיצה חשיב עתה בלוע, וא"כ אין חום ביה"ש שולט רק במעט וזה המעט הדם משטיפו, וקליפה חצונה שהזכיר ש"ך לאו דוקא אלא קרוש על פני הסכין ונכנס באטמי הברזל ואינו ניכר לעין, ואינו עובר בלא נעיצה אבל סכין ששחט בה לא מהני לה נעיצה לשמש בה רותח ובעינן הגעלה או השחזה עד שתעבור כדי קליפה מהסכין.
ב) שם, ש"ך סקי"א ומהרש"ל התיר כו', כתב רעק"א אולם עדיין לא נחה דעתי כו' עי' ברא"ש וטור שכתבו בהדיא דלא בעי הדחה בסתם סכין דאין טעם דבר ממשי שיטח על הבשר אלא הבשר סופג הטעם המובלע בסכין, וכל שהוא לפגם שרי וא"צ הדחה.
ג) חולין צ' א' תוד"ה אלמא, ועוד דאין איסור אמ"ה חל עד שיולד, נראה טעמו משום דקדם שיולד אף אם חתך אבר שחיטת אמו מתירתו, ומיהו א"צ לידה דאם חתך אבר והוציאו לחוץ חל עליו אמ"ה דהא אפי' בהוציא ידו נחלקו ר"מ ורבנן ע"ב א' אי שחיטת אמו מטהרתו ופרש"י שם אפי' בחי ומשום אמ"ה, ולעיל ס"ט א' מבעי לי' באבר היוצא שיהא החלב אסור בשבילו והיינו משום דהאבר הוי אמ"ה וכמש"כ הש"ך סי' י"ד ס"ק י"א מדברי הרשב"א והר"ן, ולא יתכן דלידת הולד חשיבא לידה לגבי אבר שהרי הולד כבשרא בדיקולא והאבר הוא אמ"ה מצד עצמו וא"צ לידה לתנאי אמ"ה, אלא שבמעי אמו לא חייל אמ"ה שהרי חותכו ושחיטת אמו מטהרתו, [ויש לעי' בהא דאמר ק"ג בנטרפה עם יציאת רובה דטרפה ואמ"ה בהדי הדדי קאתו הלא כיון דהוציא אבר אחד ליחול עלי' אמ"ה כיון דלאברים עומדת, ואולי אזלי למאי דס"ל לר"י דאבר עצמו מותר ועדיין אית לי' תקנתא בחזרה, א"נ לא אמרינן לאברים עומדת קדם יציאת רובא].
ואם האם טריפה נראה דהעובר הוא אמ"ה ואם חתך מן העובר קדם שחיטה אפשר דשחיטת האם מטהרת שלא יטמא, וכדאמר ע"ה ב' דמת אינו מטמא, וכדמבעי לי' בהוציא ידו בין סימן לסימן ולא מבעי לי' אלא בהוציא ידו בין סימן לסימן אבל אם טריפה מטהרת את אבר היוצא וה"ה בחתך מן העובר, אבל לענין איסור הוא אמ"ה, ולפ"ז חייל אמ"ה אף קדם לידה באם טריפה, [ומל' רש"י ביצה ו' א' ד"ה הטריפה, משמע דעובר אסור משום טריפה כשנשחטה אמו וצ"ע דבחולין ע"ה ב' מסקינן ד' סימנים אכשר בו רחמנא].
והא דאמר ביצה ו' א' בעגל שנולד ביו"ט דלא יהא מוקצה משום הואיל ומתיר עצמו בשחיטה אין להוכיח מזה דיש בעובר משום אמ"ה במעי אמו, דאפי' אי במעי אמו עדיין אין בו משום אמ"ה מ"מ כשנולד שיש בו עכשו אמ"ה ומיתקן בלידה להיות מותר בשחיטה שפיר יש כאן הואיל ומתיר עצמו בשחיטה, אבל קושטא הוא דגם במעי אמו יש עיכוב אמ"ה לענין שאי אפשר לו לחתוך אבר ולהוציאו ולאכלו.
ויש לעי' בהא דאמר ק"ג א' בתלש אבר וטרפה בו דאיסור טריפה ואיסור אבר בהדדי, הא כיון דנחתך האבר שאינו יכול לחזור ולחיות נטרפה ועדיין אין בו אלא מצות פרוש ונמצא דטריפה קדים, מיהו אפשר דטריפה ששחטה חייבין על האבר המדולדל משום אמ"ה דאע"ג דשחיטת טריפה מטהרת אבר המדולדל מטומאה כמו שמטהרת את העובר מ"מ לענין איסור אמ"ה נהי דשחיטת כשרה מטהרת את האבר המדולדל גם מאיסור אמ"ה מ"מ שחיטת טריפה י"ל כמו שאינה מצלת את העובר מאמ"ה ה"נ אינה מצלת את האבר מאיסור אמ"ה ועוד י"ל דאע"ג דבחייה לאו לאברים עומדת מ"מ כשנתלש רובו לאברים עומד ונהי דיש לו תקנה בשחיטה מ"מ חייל עלי' אמ"ה השתא כמו כל הבהמה למ"ד לאברים עומדת, והלא אמרו לעיל ק"ב ב' דמהני מחשבה לאברים וה"נ בנתלש רובו לא גרע ממחשבה, מיהו אי מחשבה מהני הדין נותן דכיון דנתן דעתו לתלוש ליהוי האי אבר לאברים, ומיהו מש"ל בתלש קוף או נתלש מאליו, אבל כיון דנתלש שאינו יכול לחזור ולחיות כבר עומד לאברים, ובזה ניחא הא דאמר לעיל ח' ב' דהיתרא נמי קבלע אמ"ה והקשה במנ"ח הלא לכו"ע לאו לבשר עומדת כמש"כ תו' ק"ב ב', אבל להאמור הקנה והתלוים בו כבר עומדים לאברים והסכין בולע מהן, ומיהו בלא"ה ל"ק קו' המנ"ח דמה שהסכין בולע הלא כבר פירש מן החי ונעשה בשר מן החי, [שאלה הראשונה שמעתי מאאמ"ו זללה"ה] [שו"ר דדין טריפה לענין אבר המדולדל נלמד מדברי אחרונים ז"ל שהביא הגרע"א בתשובותיו סי' קס"ה דמותר למכור בני מעיים מבהמה טריפה לב"נ ומבואר דלישראל אין בהן משום אמ"ה משום דשחיטה אינה עושה ניפול [עי' לק' ס"ק י"ט] ומיהו אפשר דיש חילוק בין נטרפה קדם שנדלדל האבר לנטרפה אח"כ].
ד) נראה דאבר המדולדל בבהמה כשרה ואח"כ נטרפה אין על האבר משום טריפה כיון שאינו חי עם הבהמה, ואי שחיטת טריפה עושה ניפול לענין איסור אמ"ה, הוי אמ"ה ולא טריפה, ולפ"ז תלש אבר וטרפה בו דאמר דחייל טריפה על האבר הוא משום דתלישה וטריפה בהדי הדדי קאתו.
והא דולד טריפה מותר [המבואר בביצה ו' א'] היינו בנתעברה ואח"כ נטרפה, דאי נטרפה קדם קיי"ל דאין טריפה מתעברת ויולדת, אבל נתעברה ואח"כ נטרפה קיי"ל כר"י חולין נ"ח א' דולד טריפה מותר, דאע"ג דלענין רובע אמרינן היא וולדה נרבעו לענין טריפות דתלוי בחיות כיון דהולד עתיד לחיות בפ"ע לא מטרף וכמש"כ תו' שם וכמו שפסק הר"מ פ"ג מה' א"מ הי"ב והיינו דאמרינן ע"ה א' ד' סימנים אכשר בו רחמנא והיינו בנתעברה ואח"כ נטרפה [ומש"כ לקמן סי' י"ד (ב) הוא אליבא דר"א דולד טריפה אסור].
ה) חולין ל"ח ב' אי אמרת בשלמא בעינן חיותא בסוף לידה כו', פרש"י אלא ש"מ כל מידי דבעו בה רבנן חיותא בעינן שיהא חיות בגמר דילי', ואינו מובן דביתום ודאי תלוי שיהי' לו רגע אחת תחת אמו ובעינן שתחי' רגע אחר לידה, אבל הכא לא בעינן שתחי' אחר שחיטה ומ"ד דפרכוס באמצע שחיטה משום שזו ראי' שחיותה נמשכת עד סוף שחיטה ומאי ראי' היא מיתום, ואפשר לפרש דבשעת גסיסה שכבר אבדה כח הדוחה מבחינת טבע הלידה והולד יוצא מעצמו כמו שיוצא לאחר מיתה זה לא מקרי לידה ואימעיט מכי יולד, וא"כ לא מש"ל מיעוט יתום אלא כשהאם הולידתו בכח החי כטבע הלידה, והנה אי פירכוס סגי באמצע השחיטה שמעינן שאי אפשר לאפיסת החיים להתרחש פתאום מכח מרובה לאפיסה, אלא האפיסה מתנהלת לאט לאט, ופרכוס שאמרו במתנ' הוי עד על המשכת חיותא עד סוף שחיטה, ולזה הוכיח רבא שאינו כן דאפשר לאפיסה פתאומית, דאל"כ ע"כ זה שהולידה את בנה בטבע האם ע"כ תימשך חיותא דידה אחר הלידה ואין זה יתום, ואי שכבר אבדה סגולת ההולדה קדם גמר הלידה הוי יוצא דופן, ולשון הגמ' אא"ב בעינן חיותא בסוף לידה ר"ל בעינן תנועת חיים בסוף לידה לדעת שהיא חיה עדיין, אבל תנועת החיים באמצע הלידה אינה עדות על חיותא בסוף לידה משום דאפשר לאפיסה פתאומית שפיר איצטריך קרא למעוטי, אלא אי אמרת לא בעינן ראית חיותא בסוף לידה אלא ראית חיותא באמצע הלידה ג"כ עדות על חיותא בסוף לידה א"כ לא אימעיט יתום שאמו הולידתו בסגולת הלידה שאין לך פרכוס גדול מההולדה, וא"כ חיותה נמשכת אחר הלידה ואינו יתום ולא שייך למעוטי יתום אלא במתה בסוף לידה וא"כ כבר אבדה סגולת ההולדה מקדם והוי בכלל יוצא דופן.
יו"ד סי' י"ח סי"א. [א"ה, עי' לק' סי' ל"ז סקי"ב].
ו) חולין י' א' תוד"ה סכין, כתבו ג' תירוצין, א', לחלק בין חסר ואתאי לחסר בב"א, ובחסר בב"א יש חילוק בין אתיליד ריעותא בגופה לאתיליד ריעותא בדבר אחר, והלכך בסכין דאיכא תרתי לטיבותא, דאיפגם בב"א ובהמה לא אתרעאי, סבר ר"ח דאפילו לא שיבר בה עצמות תלינן במיעוט בתרא, משום חזקת סכין, ור"ה סבר דאין חילוק בין אתרע סכין לאתרע בהמה, ובכל ענין אמרינן בהמה בחזקת איסור עומדת וסכין פגום לפניך, ואפילו שיבר עצמות לא מהני כמו דלא מהני נתעסק באותו המין, ואנן קיי"ל לחלק בין שיבר עצמות ללא שיבר, דכיון דבהמה לא אתרעאי תלינן במצוי, אבל באתרע הגוף לא מהני נתעסק באותו המין, ואם לא שיבר עצמות לא אמרינן בהמה לא אתרעאי, והוי ודאי איסור משום תרתי לריעותא, והא דלא שרינן משום ס"ס דלמא לא שחיט נגד הפגימה, י"ל דלא אמרינן ס"ס נגד חזקה, ואע"ג דהכא איכא חזקת סכין נגד חזקת איסור, מ"מ כיון דחזקת בהמה אלימא מחזקת סכין משום תרתי לריעותא, חשיב ס"ס נגד חזקה, ולמ"ד דמהני ס"ס נגד חזקה, צ"ל דלא חשיב ס"ס דמצוי הולכת הסכין בכלו, ואפשר דהכא לכו"ע מהני ס"ס גמורה כיון דאיכא חזקת סכין נגד חזקת בהמה ומצטרפת חזקת סכין עם ס"ס ומוציאין אותה מחזקת איסור.
ובתירוץ ב' סבר ר"ח כמו שנתבאר לתירוץ ראשון לדידן, אלא דר"ח סבר דלעולם חשיב שיבר עצמות דמזדהר בתחלת שחיטה שלא יפגום ואינו מזדהר בסוף שחיטה.
ובתירוץ ג', פי' שאין חילוק בין ריעותא בסכין לריעותא בבהמה ולא בין חסר ואתאי לחסר בב"א, אלא טעמא דר"ח משום ס"ס, ואף אי לא אמרינן ס"ס נגד חזקה הכא איכא חזקת סכין כמו שפי' לעיל, ואפשר דלא חשיב ס"ס גמורה אף לר"ח אלא דמצטרף האי ס"ס לאלומי חזקת סכין, וכן משמע ל' התו', ואנן קיי"ל דלא סגי בהכי אלא בשיבר עצמות, ואיכא ההיתר מצוי מצד ס"ס ופגימה מצוי' לאחר שחיטה, וק"ק לפי' זה הא דמשני בספק שהה משום דבהמה אתרעאי, תיפוק ליה משום דאין כאן חזקת סכין, ולפי' קמא י"ל דהאמת משני דבספק שהה אף אם היתה חזקה נגד חזקת איסור לא היה מועיל, משום דהריעותא בגופה, אבל לפי' בתרא י"ל כיון דרוב שוחטין כהוגן באמת היה מועיל חזקה נגד חזקה, וספק שהה אסור משום דאין כאן חזקה נגד חזקת איסור, וצ"ל דמשמע ליה דספק שהה גרע מאיפגם הסכין.
ונחלקו הט"ז וש"ך בשוחט שנמצא שא"י ה' שחיטה, והש"ך מקיל משום ס"ס, ושאני סכין דדרך להוליכו בכלו, ולדעת ט"ז י"ל דלא מהני ס"ס נגד חזקת איסור אף דאיכא חזקת השוחט, א"נ דכל שאינו יודע הפסול מצוי ולא חשיב ס"ס.
ז) יו"ד סי' י"ח סי"ג אם נאבד הסכין ואח"כ נמצא והוא פגום כשר, וכ' ט"ז דהטעם משום דבשעה שנאבד ואין כאן חיוב לברר כבר הוחזק בהיתר, ותימא דהרי בטבל א"צ לבדוק אם יש עליו חציצה, וכבר יצא בהיתר, ואפ"ה מייתא רבא חולין י' א' סיעתא לר"ה, מכלל דלר"ה אסור אף בנאבד הסכין ושיבר בו עצמות, וכן במקוה של דסקים ביבנה קדושין ס"ו ב' כבר יצא בהיתר ועשו טהרות על גבה, ואפ"ה מטמאין למפרע, וכן חבית שנמצאת חמץ קדושין ע"ט א' אין חייב לבדוק אלא בזמנים השנויות גיטין ל"א א', וכן פירות ומעות שם במתני' אין חייב לבדוק ואפ"ה חוששין למפרע, וע"כ צ"ל דכונת ט"ז דמעיקר הדין יש להקל בספק שיבר עצמות, ובסעי' ט"ו מחמרינן, אבל ביצא בהיתר לא מחמרינן, אבל מנ"ל לחלק בכך, ועי' ש"ך ס"ק כ"ב כ"ה, ובבהגר"א כאן.
ח) חולין י' ב' א"ה תבעי נמי בדיקת חכם, אע"ג דשרי למשחט בלא בדיקה ואי נאבד הסכין אחר שחיטה אחרונה כשר, מ"מ כיון דחייב למבדק אחר שחיטה ואי מצא סכין פגום כשלא בדק בין חדא לחדא השני' טריפה ואי בדק בין ראשונה לשני' השני' כשרה א"כ מועילה בדיקתו לאחזוקי את הסכין לשלימה קדם שחיטה והו"ל כבדיקה קדם שחיטה דבעי חכם, וע"ז משני דכיון דרשאי לשחוט בלא בדיקה לא בעי חכם.
ט) יו"ד סימן כ"ד סעיף ב' שחט בהולכה או בהבאה לבד כו' אי אפשר לשחוט כו' מל' המחבר מבואר דלאו דוקא בכיון בהדיא לשחוט בהולכה לחוד בעינן בסכין מלא צואר חוץ לצואר אלא אפילו בשוחט סתמא בסכין קצרה פסול, וזה דלא כמש"כ ב"י בשם ריב"ח ודברי ריב"ח נגד פשט המשנה דמשמע בהדיא דכל שאין בסכין כשיעור והוליך ולא הביא פסול ואין הדבר תלוי במחשבה וכן מבואר לשון הרא"ש והטור דבסכין ארוכה כשרה בהולכה לחוד ובאיזמל כ"ש כשרה בהולכה והבאה והיינו הולכה והבאה בפועל ולא בכונה לחוד סגי וגמ' ערוכה היא י"ב ב' דפריך והא בעינן מוליך ומביא כו' ועיי"ש בפירש"י, והנה בזרק סכין בכותל ושחטה אם יש בסכין מלא צואר ולא הלכה כל הסכין ודאי כשרה לדעת הרא"ש כיון דלא נתכוין כלל לשחוט לא חשיב כנתכוין לשחוט במקצת סכין [דפסול לדעת הרא"ש כמבואר בבהגר"א לק' ס"ק ה'] ואם איתא דסכין קצרה נמי לא מיפסל אלא במתכוין לשחוט בהולכה לחודא א"כ בזרק לנועצה בכותל דאין כאן כונה כשרה אף בהולכה לחודא, אלא ודאי לא חלקו חכמים בדבר ופסלו סכין קצרה בהולכה לחודא בכל גווני ועיקר דברי תוס' והרא"ש דלא בעינן להוליך כל הסכין אפשר דאין כן דעת רשב"א והר"ן שהביא פי' רמב"ן דהא דבעינן מלא צואר היינו בהתיז כל הראש ממש וחלקו עליו, והנה לדעת רמב"ן משמע דצריך להוליך כל הסכין דוקא וכמבואר בל' הר"ן ומדלא פירשו לפירושם דלא תלוי רק בכונה ואף אם לא הוליך כולו כשר משמע דלא ס"ל, ועיקר דעת רמב"ן תימא דהא בסוגיא י"ב ב' שהבאנו מבואר דאף בלא התיז כל הראש בעינן בסכין מלא צואר וצע"ג, אח"כ מצאתי שעמד בזה בל"מ פ"ב מה"ש ה"ט [מש"כ לדעת רמב"ן צריך להוליך כל הסכין, למה שפי' רמב"ן התוס' בלא נתכוין לחתוך הראש א"צ להוליך כל הסכין וצ"ע].
י) שם ש"ך סק"ה וצריך עיון בזה כו' וכ"נ מוכח מן המשנה כו' מן המשנה אין כ"כ הכרח דתני החילוק בין שחיטה למליקה ואין לדייק מזה דאין כאן פסול גסטרא רק פסול חתיכת שדרה ומפרקת ועוד אי חתיכת שדרה ומפרקת לא הוי מטריף לא הוי חשיב בכך גסטרא ואחרי שהדין דשחט מן העורף פסול אמר דאף שחט מן הצואר וחתך המפרקת בב"א פסולה, והא דאמר בגמ' דבמחזיר סימנים כשר היינו בלא חתך המפרקת כלל מיהו קשה דפריך כ' ב' תהני לה סכין לטהרה מידי נבילה, ולפירש"י אינה שחיטה כלל משום גסטרא ואפשר דדוקא בחתך המפרקת אחרי שחיטה הוי חסרון בשחיטה אבל חתך המפרקת מקדם לאו שם שחיטה עלה והוי כשאר טריפה ששחיטתה מטהרתה ולפ"ז גם ממתניתין ל"ק.
שם ביאור הגר"א ס"ק ה', ליקוט, אבל התוספתא אינו מובן כו' ובכה"ג מיירי בתוספתא שיש בסכין מלא צואר ולא הוליך כל הסכין צ"ע דבתוס' לא הוזכר ברישא שלא הוליך כל הסכין ולא שייך למתני עלה אם נתכוין לכך, אבל כונת (רב מרדכי) [ר"ב שבמרדכי] דבתוס' פוסל מכוין ולא מטעם דלא לשוי' גסטרא דא"כ כי לא נתכוין נמי אלא הטעם דכל שמכוין לחתוך כל הראש בב"א קרוב הדבר שידרוס וכ"כ בס' האשכול, ונראה דאין להקל במכוין כיון דאיתא כן בתוס' ופסקוהו האשכול ור"ב וכן בתה"ד סי' קפ"ז שכתב דאע"ג דמחמרינן כראבי"ה מ"מ חייב לכסות התנה אם אינו מכוין, מבואר דעתו ז"ל דבמכוין אסור מן הדין וקצת משמע מדבריו ז"ל דבמכוין לכך פטור מלכסות, והרמב"ן בחולין הביא התוס' ומשמע דפירשה כשיטתו דהא דבעינן שיעור לסכין היינו בהתיז כל הראש, ואשמעינן בתוס' דאף אם התיז כל הראש אם לא נתכוין לכך כשרה והוא כעין דברי הרא"ש בלא הוליך כל הסכין, ומיהו אנן לא קיי"ל כהרמב"ן דדעת רה"פ דאף בלא התיז הראש בעינן מלא צואר ואי אפשר לן לפרש התוס' כהרמב"ן אלא כפי' האשכול דאף בסכין ארוכה כל שכיון להתיז הראש קרוב הדבר שידרוס, ומשמע דאף אם הוליך והביא וכ"מ באשכול ובתה"ד ובל' ר"ב שבמרדכי, ומיהו קשה מאי מייתא ר"ח כ' ב' ראי' ממלק בסכין מטמא בגדים דלמא מדרבנן דהא התיז הראש בב"א נמי מטמא בגדים מדרבנן כיון דמשום חשש דרסה אתינן עלה, ולפיכך נראה להכריע דתוס' בהולכה לחוד איירי או דלא קיי"ל כתוס', ונראה דהמקיל בהפ"מ בהולכה והבאה במכוין לא הפסיד, ובלא"ה יש סמך דעת הר"מ והרמב"ן דמתנ' בהתיז הראש ממש ולפ"ז תוס' מתפרשת בסכין קצרה וכמש"כ לעיל, ואע"ג דלא סמכינן בזה להקל בסכין קצרה ולא חתך רק סמנים התם איסורא דאורייתא אבל בהוליך והביא והתיז הראש במכוין אין חשש אלא מדרבנן, שו"ר בסוגיא כ' ב' דפריך ממלק בסכין אינה מכרעת דתוס' אינה אלא לענין אכילה ואע"ג דקתני שחיטתו פסולה וכדאמר בגמ' י"ח א' בשוחט במגל לב"ה וא"כ א"א להקל אף בה"מ נגד הראשונים, ודעת הר"מ והרמב"ן עדיין לא נתפרשה כמבואר בל"מ וכמש"כ לעיל.
יא) חולין י"ט א' הגרים שליש כו' והגרים שליש כו', נראה דר"ה סבר דהגרמה הוא מתנאי השחיטה כמו דפסולה דרסה וחלדה אבל לענין נטילת חיותא אין נפקותא בין מקום שחיטה למקום הגרמה והלכך כמו בדרס שליש ושחט שליש כשר ה"נ בהגרים שליש ושחט שליש, ור"י סבר שאין נטילת חיותא במקום הגרמה כנטילת חיותא במקום שחיטה, ובמקום הגרמה לאו קנה הוא כלל לענין שחיטה, רק טריפות פוסל שם כמו שפוסל בשאר איברים, והלכך אי אפשר להשלים רובו ע"י שליש המוגרם.
ושחט שליש והגרים שליש ושחט שליש מכשיר ר"י ולא אמרינן דכיון דנפסק רובו של קנה קדם ששחט שליש האחרון כמאן דמנחא הקנה בדיקולא דמי וכדאמר ר"ל לקמן ל"ב ב' וכבר כתב הרמב"ן שם בס' המלחמות דלענין דלא שייך שחיטה בקנה לאחר שנפסק רובו קיי"ל כר"ל, הכא שאין פסיקה במקום שחיטה אלא שליש עדיין הקנה חי בחיות גמור דמקום הגרמה אינו מקפח חיותא כל כך, וא"ת אכתי יצטרף שליש השחוט לשליש המוגרם לטריפות, ז"א דשליש השחוט קדם ששהה שם שחיטה עלי' ואינו גורם טריפות והלכך גומר שליש אחרון וכשר.
יב) אבל לר"ה דהמוגרם מצטרף לרובא דגם מוגרם מקום שחיטה אלא שהתורה פסלתו דלאו מעשה שחיטה היא במקום ההוא, הכא בשחט שליש והגרים שליש כבר אין כאן קנה דכמאן דמנחא בדיקולא דמי ומה יועיל שליש אחרון, והיינו דאמר לי' ר"ח דאי מכשרת בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש מפסדת לקמייתא דא"כ אי אפשר להכשיר בהגרים שליש ושחט שליש, וסברת ר"ה אפשר דלא ס"ל כמאן דמנחא בדיקולא וכסברת ר"ז לקמן וס"ל דעדיין שם שחיטה על שליש אחרון, וטריפות עדיין לא חייל כיון דשליש ראשון שחוט קדם ששהה, ושם שחיטה עלה ואינו גורם טריפות.
והא דמכשיר ר"ה הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש, האי הגרים שליש אחרון אינו מועיל ואינו מפסיד וה"ה הגרים שליש ושחט שליש.
אבל הא דמכשיר ר"י שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש שליש אחרון מעכב ואם שחט שליש והגרים שליש, ולא שחט שליש אחרון טריפה.
יג) והא דאסר ר"ה לעיל הגרים שליש ושחט ב' שלישים כתבו תו' דהתם משמי' דר"א, והנה ר"א ס"ל כר"י דהגרמה לאו מקום שחיטה הוא כלל, ולכאורה קשה דלמה פסול הגרים שליש ושחט ב' שלישים הלא שם שחיטה על ב' שלישים האחרונים ועדיין לא נטרפה שהרי אין שחיטה מצטרפת להטריף דהא מה"ט מתיר ר"י שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש, י"ל דר"א יפסול גם שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש וס"ל דהגרמה ושחיטה מצטרפין להטריף, א"נ הגרים שליש ושחט ב' שלישים גרע טפי משחט שליש והגרים שליש ושחט שליש דשחט שליש והגרים שליש שפיר חייל שם שחיטה על שליש ראשון אבל הגרים שליש ושחט ב' שלישים כיון ששחט שליש משלים שיעור טריפות כיון דליכא רובא בשחיטה ולא חייל שם שחיטה על שליש ראשון של השחיטה.
יד) י"ט ב' נעשה כמו ששחט ישראל וגמר עכו"מ, תימא מאי דעתי' דר"י הלא השחיטה כשרה גם בב' וג' מקומות בסביבות הקנה כדאמר לק' ל' א', ואם הקנה פגום מצד אחד ושחט מצד אחר עד שהשלים לרוב כשר ובכגון זה הוי כשחט במקום נקב שהרי גמר ישראל את הרוב, וכה"ג שחט עכו"מ וגמר ישראל נמי כשר, וכי פגע בנקב מאי הוי הלא הנקב הוא המתחיל והשוחט הוא הגומר ובין שיפגע בנקב ובין שלא יפגע בנקב כשר כל שיש רוב, ואפשר דר"י כשמואל ס"ל דבעינן שחיטה במקום אחד והכא מתכשר במה שפוגע בנקב והויא השתא השחיטה מפורעת ובהאי צירוף חסר כח אדם דממילא מתכשר ע"י נקב הקדום.
כ"ח א' ראב"א אמר ושט ולא קנה, ומודה ראב"א דמותר לשחוט בקנה ואח"כ לגמור בושט דגם קנה מקום שחיטה הוא לענין זה, והנה מסקינן דמודה ראב"א בחטה"ע דסגי בקנה כיון דאיכא שדרה ומפרקת, וצ"ל דהלכה היא דמסברא לא ידעינן שהכשירה תורה בקנה דאע"ג דבשדרה ומפרקת נפקא חיותא בקנה מ"מ כיון דלא שמענו שהקנה לחוד סגי בעלמא מנ"ל דמצטרף עם שדרה ומפרקת, ואפשר כיון דידענו דהקנה ג"כ מתורת השחיטה ומותר לשחוט הקנה בחולין אע"ג דאינו מתיר מ"מ לא מטרפא שפיר שמעינן דבקדשים סגי בקנה דושט לאו בר שחיטה הוא לאחר שדרה ומפרקת וקנה, ולא שמענו שאסור למלוק את הקנה קדם ושט וע"כ דסגי בקנה.
ויש לעי' עוף שנשברה השדרה ונפסק החוט מהו שתהני שחיטת הקנה לטהר מידי נבילה כיון דהשתא נפקא חיותא בקנה, והכי מסתבר כיון דקנה בר שחיטה הוא, אע"ג דלא דמי לקדשים דהתם שם מליקה על שדרה ושפיר מצטרף לקנה, וצ"ע. [א"ה, ועי' לק' סקכ"ח].
ל' א' כיון דשחט בה פורתא אידחי, נראה דדוקא במקצת ושט אידחי, אבל בעור ומקצת קנה לא אידחי דהו"ל מום עובר ויתרפא עד פסח שני ושב להכשרו כדאמרינן יומא ס"ד א', וכן צ"ל ע"כ גם למאי דמסיק מדמי מי אידחי, וקשה הרי קדם שחתך הושט אידחי מדמי דלא הוי רק מום עובר, ואין פודין עליו, ודוחק לומר דלאחר שחתך הושט שב להיות פסח, גם אין לומר דלא אידחי מדמי שהרי יכול לעשות מום קבוע, שהרי אין רשאי להטיל מום ואפי' בבע"מ קבוע, ועיין ע"ז י"ג ב', וע"כ דלא אידחי מפסח גופי' קדם שנגע בושט דעומד להתרפא.
ולפ"ז בשחט הקנה תחלה ניחא גם למ"ד אינה לאל"ב דעד רוב הקנה לא אידחי וברוב קנה כבר איפסל לפי' תוס' לעיל דבסימן א' מודה דאיפסל מבחוץ אלא דפריך דמתנ' סתמא קתני ואפי' אם נגע בושט קדם גמר רוב הקנה.
שם מדמי פסח מי אידחי כו' פרש"י שאין לך מום קבוע יותר מזה, ויש לעיין כיון דשחט מקצת הושט ע"כ אידחי מדמי פסח שא"א לפדותו עתה שהרי עדיין לא הוי בע"מ, שהרי אילו שחטו עכשו לשם שלמים כשר וכן אי היה מגיע עתה זמן הפסח ושחטו לשם פסח כשר, ואשתכח דהא דלא חזי השתא לאו משום מום הוא אלא משום דלאו זמנו הוא, ואינו ראוי להתקיים בהכשרא עד זמנו, ובכה"ג אין פודין את הקדשים, שהרי אין פודין על כל הפסולין של קדשים כמו טריפה ורובע וכיו"ב וכדתנן בבכורות מ"א וה"נ דכותה, ולכאורה י"ל דהפדי' תהי' לאחר גמר שחיטה, ואי תקשה דכבר אתאי לכלל שלמים בתחלת שחיטה שהרי אין לה תקנה אז לא לפסח ולא לדמי', י"ל כיון דתחלת השחיטה לא חשיב מום קדם ששהה, ואי ישהה יחשב מום, רשאי הוא לגמור לכתחלה ולפדותה דמ"ל שהה מ"ל גמר, אמנם ז"א דסוף סוף לא עדיף ממטיל מום בבע"מ, ועוד שע"כ הפדי' קדם גמר שחיטה דבגמר שחיטה חשיבא כמתה כיון שהיא שחיטה כשרה כמש"כ תו' לקמן פ"ד א', ועוד דאי תחלת שחיטה עדיין לאו מום הוא קדם שהי' א"כ לא חל שם מום עד גמר שחיטה והוי מום דלאחר מיתה דלא חשיב מום כמש"כ תו' ב"ק ע"ו א' וא"כ גם לאחר שחיטה א"א לפדות דהוי כמתו תמימין, ומסתברא דאפי' את"ל דגם בשחיטה כשרה חשיבא כחי' לענין העמדה והערכה מ"מ לענין מום חשיבא כמתה ולא שייך בה מום דלאו בהמה היא כלל לענין קרבן אלא כבשרא בעלמא, ולכן נראה דלעולם בתחלת שחיטת הושט פודין, וחשיב שפיר מום קדם שהי' כיון דפסח הוא וזמנו רחוק הוי שפיר מום מיד קדם שהי', ומיהו אי לא פדאו וגמרו, אי מפרכסת הרי היא כחי' בשחיטה כשרה שפיר יש לפדות לאחר גמר שחיטה, דהוי כנשחטו בע"מ, ופודין כ"ז שמפרכסין, אי חשיבו כחיין וכאשר מתבאר מדברי תו' ב"ק שם, וכ"ז אי פסח בשאר ימות השנה הוי כשחוטי חוץ ולא חשיב פסולו בקדש אבל אי חשיב פסולו בקדש ל"ש פדיון וכ"ה האמת דטעון שריפה כדין קדשים פסולין ולא קבורה וכדאמר מנחות ה' א' הקדים חטאתו לאשמו כו' תעובר צורתו כו' ומסקינן שם דפסולו משום מחו"ז בבעלים, ושם מ"ח ב' אמר כבשי עצרת ששחטן שלא כמצותן פסולין ותעובר צורתן כו' ופי' תו' שם דשלא בזמנן בכלל.
טו) בתו' ב"ק ע"ו א' כתבו דלהכי אין שחוטי חוץ נפדין כ"ז שמפרכסין דשחוטי חוץ שחיטה מעליתא וחשיב כמתה ולר"ל דלא בעינן העוה"ע, מ"מ הוי כמתו תמימין דלא חשיב מום, ונראה דלפ"ז ניחא אפי' אי חשיב כחי' בשחיטה כשרה לענין העוה"ע, מ"מ לענין מום חשיב כמת וכמש"נ לעיל, מיהו יש לעיין דלעולם בתחלת שחיטה הוי בע"מ וכבר יש לו היתר פדיון בזמן ההוא כמבואר בסוגיא דחולין שם, א"כ לעולם הוי נשחטו בע"מ, וי"ל דהתו' כתבו דוקא לר"ל דאית לי' אלאל"ב, וא"כ בתחלת שחיטה אין כאן מום שיכול להביאו לפנים ולגמור שחיטתו, ובסוף שחיטה הוי כמתה, ומיהו קשה דכששחט סימן א' כבר איפסל והוי בע"מ וכמש"כ תו' חולין כ"ט ב' דמודה ר"ל בסימן א' בחוץ, ודוחק דבסימן אחד חשיבא כמתה לענין דלא חשיב מום, ואפשר דאע"ג דנפדה בתחלת שחיטה מ"מ אם לא פדאו וגמרו הוי כלו שם שחיטה ודוחק, ונראה דנשחט בחוץ לא דמי לפסח בשאר ימות השנה דהתם כיון דמצותו לאחר זמן ולאחר שהי' יהי' בע"מ מהשתא הוי בע"מ דהרי כבר הוא חתוך בשיעור המעכבו ממצותו בשעתי', אבל בשחט בחוץ אפי' שחט שיעור הפוסל מ"מ לאו משום מום נפסל שהרי עכשו זמנו הוא וראוי לגמור שחיטתו קדם שיעור שהי' שבכה"ג לא חשבה תורה מום ואפי' נשחט בחוץ שהרי שחט מקצת קנה בחוץ והביאו בפנים וגמר לכו"ע כשר ולא חשיב שחיטת החוץ כמום, והלכך אפי' כששחט בחוץ שיעור הפוסל לאו מום הוא שאין כאן עדיין מום קדם שהי' אלא פסול חסרון שחיטה בפנים ופסול אחרינא הוא ואין פודין עליו שאין פודין על שאר פסולין אלא על המום וכדתנן בבכורות, ומיהו כששהה יש כאן גם פסול מום ואף שקדמו פסול אחר לא אכפת לן, וכן כשגמר בחוץ מקרי השחיטה מום אף שלא שהה שהרי לא מצינו שלא החשיבה תורה את גמר השחיטה כמום די"ל דלעולם בגמר השחיטה נעשה שחוט ובע"מ בב"א ולכן הוצרכו תו' לסברא דבמת לא שייך מום והלכך לעולם אין בשחיטה מום דעד גמר שחיטה לא חשיב מום קדם שהי' ולאחר גמר שחיטה לא שייך מום, ולפ"ז ניחא אפי' אי מפרכסת כחי' בשחיטה כשרה לענין העוה"ע, כיון דלא חשיב כחי' לענין מום.
ואפי' בשוחט רחוק מעזרה שא"א להכניס קדם שיעור שהי' מ"מ לא דמי לפסח במועד שמחוסר זמן דבמה שמחוסר קריבה לא חשיב כמום, תדע שהרי למ"ד אינה לאלב"ס חשיב מתקבל בפנים בגמר שחיטה אף ששחט רחוק מעזרה ולא חשיב בעל מום.
טז) בכורות ל"ז ב', א"ה מום עובר נמי אלמה תנן ולא מן העור כו', האי מום עובר דנקט אין זה מום עובר דאין שוחטין עליו לא במקדש ולא במדינה דהא לא חשיב לק' במתנ' מ"א א' נפגם האוזן מן העור, וכן תנן עירובין ק"ג ב' כהן שלקה באצבעו כורך עליו גמי ולא מפסל משום מום עובר דהא מום עובר פוסל באדם כדתנן מ"ג א' וכן הר"מ פ"ב מה' א"מ ה"ז לא חשיב אלא ד' מומין עוברין, אלא ר"ל דכיון דכל מום ריבויא אימא אף חתך בעור בכלל מום אף שחוזר, ומייתא הא דילפינן דאין פודין על מום עובר אף במום עובר הפוסל וכש"כ שאין שוחטין על מום עובר במדינה, וכש"כ חתך בעור, ולקושטא דמלתא אף חרוץ שאינו חוזר בבשר אינו מום כדאמר לק' מ"א א' חרוץ דומיא דשבור, והכא קושטא קמשני לי' דילפינן בכור מקדשים דאף מום גמור העובר אין שוחטין עליו וה"ה דילפינן דאין חרוץ בבשר וכמש"כ תו' מ"ג א' ד"ה למה, דילפינן מהדדי.
והא דאמר חולין ל' א' כיון דשחט בה פורתא אידחי לי', האי פורתא אפשר לפרש דושט א"נ רוב הקנה [ואע"ג דכתבו תו' לעיל כ"ט ב' דסימן אחד בחוץ חייב אף בבהמה דוקא לענין שחוטי חוץ כל דעביד מעשה חטאת בחוץ גם זה בכלל עבודת חוץ אבל לענין פסול מחשבה לא סגי בסימן אחד למ"ד אינה לשחיטה אל"ב כדאמר זבחים ל' א' פסחים ס"ג א' וה"ה לענין פסח חוץ לזמנו] אבל חצי קנה פגום ע"כ לא הוי מום דאי חצי קנה פגום הוי מום א"כ תקשה לי' גם למ"ד ישנה לשמתוע"ס דהא על חצי קנה ודאי לא חייל שם שחיטה ולא מפסל משום פסח שלא בזמנו וא"כ אידך שלמים קשחיט אלא ודאי חצי קנה לא הוי מום דהוי כחרוץ בבשר דלא הוי מומא והדרא בריא ואע"ג דנסדק אזנו בסחוס הוי מומא וקנה כסחוס דמי אין לדמות הדברים וכ"כ תו' שם כ"ט ב', דחצי קנה פגום חייבין עלה משום שחוטי חוץ, אלמא לא הוי מומא, ומיהו רוב קנה או מיעוט ושט חשיב מומא דהא מסיק חולין שם מדמי מי אידחי ופרש"י דחשיב מום קבוע לפדות עליו, ואע"ג דחרוץ בבשר לא הוי מומא אף דלא הדרי בריא וכדאמר בכורות מ"א א' באנדרוגינוס צ"ל דהכא בשחט עד שהגיע לקנה או לושט וסדקן עד שאינן חוזרין חשיב מום טפי וחשיב כמו שפמו וריס עיניו שנסדקו.
ומיהו יש לעי' בהא דמסיק מדמי מי אידחי והיינו דיכול לפדותו ולהוציאו לחוץ ולגמור שחיטתו וכמש"כ תו' איך יפדו באמצע שחיטה הלא כל זמן שלא שהה הוי דרך שחיטה ולא חשיב מום וכמש"כ תו' ב"ק ע"ו א' שאין פודין שחוטי חוץ דחשיב כמתו תמימים, וצ"ל דגם בשחוטי חוץ כששחט פורתא יכול לפדותו אלא דכשגומר בטל לי' שם מום כיון דהיתה שחיטה בלא שהי' ואפשר דלאו משום דשם שחיטה עלה אלא סימנים חתוכים לא חשיב מום אלא מתה ואין כאן השתא מציאות מום, ומ"מ קדם שגמר יכול לפדותו ולא חשיב כמום עובר שהרי בידו לגמור שחיטתו דבעינן שיהא המום עובר בחיים, וגדולה מזו כתבו תו' בכורות ל"ח ב' ד"ה וסימנך, דכל שצריך מעשה חשיב קבוע.
ובתו' כ"ח ב' ד"ה אתא, כתבו דאי אפשר להפריד העור ולבדוק הסימנים דאין לך מום גדול מזה, ולכאורה אין פירוד העור בכלל המומין ואפשר דכונתם משום הקריבהו נא לפחתך, ובזבחים כ"ו א' אמר דחותך עד עצם לא חשיב מום, ובש"מ שם בשם הר"פ כתב דמום עובר הוי והוכיח כן מגמ' שם והדבר צ"ע.
יז) ב"ק ע"א ב' תוד"ה כיון, שהאיסור תלוי במעשה ולא בשחיטה, דבריהם ז"ל סתומין דהא אין נעשה תקרובת עכו"ם אלא בהקריב כדרך עבודה וילפינן סנהדרין ס' ב' זביחה אבל כל שאין כאן זביחה הרי אין כאן עבודה ואין כאן תקרובות ואפשר כיון דמרבינן תולדות אפי' שיבר מקל לפניה כדאמר שם ס"ב א' א"כ אפי' שחט פורתא נמי לא גרע משיבר מקל, אמנם נראה דלא מרבינן שיבר מקל אלא דומיא דשחיטה בשברו כולו, ולכן נראה דלענין ליעשות תקרובות סגי במעשה כל דהו דהרי כבר נתיחד לתקרובות במעשה אע"ג שאינו חייב עדיין משום עובד כו"מ וכמו דנוי של עכו"מ ומשמשיה נאסרין בהנאה ובשימוש ה"נ נאסרה תקרובות כל שהתחיל השחיטה.
חולין ל' ב' רש"י ד"ה תיקו, דכיון דלא אפשיט לן עבדינן לחומרא, משמע דספיקא דאוריתא היא, והא דאמר זבחים ס"ה ב' בשהה בין סימן לסימן בעוה"ע פליגי, ואם לאו שחיטה היא כלל הויא נבילה, לאו קושיא היא, דלא פסלה שהי' במיעוט בתרא אלא אם היא עדיין חיה אבל אם יצתה נשמתה בסימן ראשון לא שייך תו שהי' והתם חותך רוב בשר בין סימן לסימן וחשיבא מתה כדאמר לעיל כ' ב', ואף לר"ל ור"א לעיל כ"א א' דמפרשי הותזו היינו ב' סימנים ופליגי אזעירי י"ל דבמפרקת ורוב בשר וסימן אחד מודים ומפרשי מתנ' הותזו בלא רוב בשר והלכך בעינן ב' סימנים, וה"ה דהוו מצו לאוקמי במפרקת ורו"ב וסימן אחד אלא דמוקי בב' סימנים בלא רו"ב, והא דכתבו תו' דר"א לית לי' דזעירי היינו דנוח לפרש במפרקת ורו"ב בלא סימנים כלל, אבל מאחר דבעינן סימנים נוח לאוקמי בב' סימנים, ועוד דקיי"ל כזעירי.
והא דאמר זבחים שם שהי' מעכב היינו שהי' ע"י רו"ב או בשכבר נשמתה נטולה קודם רו"ב אבל אם שהה קדם רו"ב ועדיין היא חיה אה"נ דהוי שהי' במיעוט בתרא, וכבר כתוב כן בספרי אחרונים ז"ל.
יח) חולין י' א' סכין אתרעאי כו', אף לדידן דקיי"ל כר"ה בשיבר בה עצמות צריכין להאי תי' דנתעסק באותו המין הוי כשיבר בה עצמות דהא בעי לסיועי' לר"ה, ולפ"ז בא זאב ונטל הושט והחזירו נקוב אסור אע"ג דזאב הוי כשיבר בה עצמות מ"מ הריעותא בחד גופא והוי כנמצא עליו דבר חוצץ [עי' מש"כ לקמן סימן ד' ס"ק ד'] מיהו י"ל דבא זאב ונטל הושט עדיף דכיון דרוב בהמות כשרות איכא רובא המכרעת דהושט היה שלם וכיון דיש לתלות בזאב לא אתרע רובא כלל, משא"כ בנמצאת הסכין פגומה או נמצא עליו דבר חוצץ שאין צד המתיר רק חזקתו של סכין ושל גוף נקי, וחזקתן אתרע קמן, וכ"ת רובא דכשרות נמי אתרע שהרי הושט נקוב קמן, ז"א דנקב לאחר שחיטה לא מרעא ליה לרובא.
והיינו נמי טעמא דתלינן בזאב אף לדעת הר"י דריעותא מחיים לא מוקמינן בחזקת היתר וכמש"כ לק' סי' ד' סק"א, ואמנם בשו"ע סי' כ"ד סי"ז כתב דנמצא הסימן שמוט אפי' זרק העוף על הארץ לא תלינן דנשמט בזריקתו, והוא ממהרי"ק שרש ל"ה ומהרי"ק כתב ב' טעמים, אחד, משום ספק בשחיטה ובחזקת איסור עומדת, וטעם השני שאין הפרכוס והזריקה לארץ משמיט שהרי רובן ככולן כן ואין גרגרתן נשמטת, והגר"א ז"ל העתיק טעם ראשון.
ואמנם על טעם ראשון יש לדון דלדבריהם בא זאב ונטל הושט והחזירו כשהוא נקוב טריפה, ויש מקום לומר דאזלינן בתר רובא, והלא לעולם לא חיישינן שמא במקום נקב שחט דאזלינן בתר רובא אע"ג דבחזקת איסור עומדת רובא וחזקה רובא עדיף וה"נ ביש לתלות בזאב לאחר שחיטה.
ובשו"ע שם סי"ט, בנמצא טבעת על הסכין, המחבר הכשיר והרמ"א אסר, והנה יש כאן ג' חלוקות, נמצאת טבעת שלימה דבוקה בפני הסכין בצד אחד, נמצאת חתוכה באמצעה ולבושה על הסכין, טבעת שנחלקה עוביה לשנים ואחד מהן דבוק על פני הסכין.
והנה אם טבעת שלימה דבוקה בצד אחד, אפשר לתלות הדבר שקפצה ממקומה בפגיעתה בסכין ואח"כ נשמטה הסכין מעט או נשמטה הטבעת הצדה ונסרכה בדם שעל הסכין, ואפשר שהיתה כאן פסוקת הגרגרת והוא שחט בצדו וחתך טבעת אחת ונדבקה על הסכין, זהו צדדי האיסור, ואפשר שהסכין שחט בב' מקומות וביניהם טבעת שנדבקה בסכין, ודעת המכשירין דתלינן דשחט בב' מקומות שמצוי שהגרגרת נשמטה מתחת הסכין ומקום אחר נפגש בסכין עוד הפעם, ולמש"כ לעיל דביש לתלות לאחר שחיטה לא יצתה מן הרוב ה"נ יש לתלות בגלגול הגרגרת, אמנם זה רק לענין חשש שמא היתה כאן פסוקת הגרגרת, בזה אזלינן בתר רובא ותלינן בסכין שחתך לאחר שחיטה, אבל אם באנו לחוש שמחמת הסכין קפצה הטבעת הו"ל ספק בשחיטה ממש שאין לתלות בב' חתכים יותר מקפיצת הטבעת, וצ"ל דעת המכשירים שהסכין חד ולא יתכן שחודו של סכין ינתק את הטבעת שחידודו קדם לדחיפתו, ואמנם דעת המטריפין אינו אלא משום חשש שקפצה החוליא ע"י הסכין אבל לפסוקה מקדם לא חיישינן למש"כ לעיל דבא זאב ונטל הושט והחזירו כשהוא נקוב כשר.
וחלוקה הב' בטבעת חלוקה בעוביה ולבושה על הסכין, הדבר נוטה יותר לאיסור שהיתה החוליא עקורה בשעת שחיטה וכאשר נחתכה נשארה לבושה על הסכין שאם באנו לתלות בסכין צ"ל שהסכין חתכה ג' חתכים מימינה של הטבעת ומשמאלה ואח"כ פגעה הסכין בעובי' והלבישה עליה את הטבעת ומ"מ אפשר שגם זה מצוי ותלינן בה.
ואמנם מש"כ הט"ז שם דחלוקה זו כשרה אף לדעת המטריפין דלמה נחוש לקפיצה אחרי שנחתכה אינו מובן הלא ע"כ נחתכה בשעה שכבר היתה החוליא תלושה דאם היתה מחוברת בשעת חתיכת אמצעה כשהוציא הסכין היתה החוליא נשארת מחוברת בגרגרת ולא היתה נדבקת בסכין, ואם באנו לתלות בסכין צריך לומר דחתך ג' חתיכות וכמש"כ לעיל, ולמה לא נחוש שנקפצה החוליא לדעת האוסרין, [אח"כ ראיתי בבה"ט בשם ע"י כתב דאי אפשר שתשחט טבעת השמוטה ואמרינן דעמד הסכין מלחתוך לאחר שנשחט הרוב ומדוחק הסכין קפצה חוליא ממקומה לאחר שחיטת הרוב, ומיהו כיון דקיי"ל דשמוטה ושחוטה צריכה בדיקה א"כ אין הדבר מוכרע שלא תשחט השמוטה, וגם אפשר שהחזיק בעור שמאחוריו וכדאיתא סי"ח, ואפשר דטבעת השמוט גרע ואי אפשר לה שתשחט ומ"מ אין הדבר מוכרע].
וחלוקה הג' שחתיכת הטבעת על פני הסכין, וחלוקה זו אין בה חשש של קפיצת חוליא ואין כאן חשש רק שהיתה הגרגרת פסוקה וחתך בצדו ונקלף קצת הטבעת ונשאר על הסכין ואפשר לתלות בסכין שחתך בב' מקומות, ומיהו אפשר דחיישינן שנפסקה הגרגרת מחמת סכין שנשמטה חוליא מחברתה, ואח"כ חתך מן הצד, ומ"מ אפשר לצדד להקל בחלוקה זו כדעת המחבר.
ונראה דאם מקצת טבעת על הסכין ואין במקצתו רוב יש להתיר שאין כאן ריעותא קמן אלא על המיעוט ואמרינן שהגרגרת נפסק מיעוטו וכששחט מצדו של המופסק נקלף מקצתו, וכן אם נמצאת רוב הטבעת או כולו אבל ניכר שנחתך בסכין מב' הצדדין מותר שהרי ניכר שהסכין חתכו משני צדיו.
ומ"מ למדנו מדעת המכשירין שאם יש במה לתלות תולין אף בקנה דאל"כ למה לא נחוש לפסיקת הגרגרת, נהי דלא חשו שהסכין דחפה את החוליא דס"ל דאין הדבר שכיח מ"מ נחוש לפסיקת הגרגרת אלא ודאי כיון שיש לתלות בסכין תלינן.
והגר"א ז"ל כתב טעם המכשירין דאמרינן דע"י גלגול הגרגרת נעשה וטעם המטריפין משום דהוי ספק בשחיטה והדברים סתומין הלא גם המכשירין ל"פ דספק בשחיטה אסור וע"כ צריך לפרש דביש במה לתלות תלינן אף בסימנים.
בש"ך שם ס"ק ל"א כתב אפי' נחתך מצד אחד אסור, נראה כונתו לחלוקה הג' שכתבנו דחיישינן לפסיקה וכ"מ בש"ך סי' ל"ד ס"ק ט"ז.
שם תו' ד"ה סכין, והא דאמרינן בסמוך כו', נראה דעיקר קושיתם הוא ללישנא דלר"ח אפילו בתרייתא כשרה אבל ללישנא דלבר מקמייתא ודאי טעמא דר"ח משום דתלינן, ואהא חידשו דגם לאידך לישנא טעמא דר"ח משום דתלינן אלא דסבר דתלינן בבתרייתא.
יט) חולין ל"ג א' מזמנין ישראל על בני מעים ואין מזמנין כותי על בני מעים, נראה דאם הוציא הריאה קדם ששחט הושט אסורה גם לישראל משום אמ"ה, שאין סברא שהריאה משתריא בסימן אחד בבהמה, אלא שבאמת אף בנשחט רוב הקנה או כל הקנה עדיין הקנה מחובר בסביבותיו וכל שמעורה במקצת אף שאינו יונק מן הבהמה מכל מקום שחיטה מתירתו וכדאמר לק' ע"ד א' באבר המדולדל שאין שחיטה עושה ניפול ואין בו אלא מצות פרוש מדרבנן, וה"נ מהני שחיטת הושט לריאה להתירה אף דחשיבא כאבר המדולדל, אבל לב"נ אסור דקי"ל לק' ע"ג ב' דמיתה עושה ניפול ולב"נ אף שחיטה כמיתה ועושה ניפול וחשיבא הריאה כאמ"ה.
ומיהו יש לעי' אי אחיזת סביבותיו של הקנה אינה מספקת לינק מן הבהמה חיות גמור א"כ בשמוטת הגרגרת נמי הדין נותן דהבהמה טריפה משום ניטלה הריאה הלב והכבד, ובתו' לעיל ט' א' הביאו דעת בה"ג שאין שמוטת הגרגרת בכלל טריפה אלא דלא מהני לה שחיטה, ונראה דבאמת אחיזת סביבותיו מספקת לחיות חיות גמור ואע"ג שנשמטה הגרגרת מלמעלה, ולא חשיבא הריאה ושאר התלוים בקנה כאברים מדולדלים, אלא בזמן שנשחט הקנה במקום שחיטה מכה בו השחיטה ומדכאתו ואת אברים התלוים בו שפוסקין מלינק מן הבהמה וחשיבי כאברים מדולדלים, אבל בשמוטה אין המכה אנושה כל כך ועדיין לא פסקה חיותן.
כ) וכ' הרא"ש דלדינא קיי"ל דשחט הקנה וניקבה הריאה טריפה משום דלא ידעינן הי דר"ל אחרנייתא, ולכאורה הדבר תימא מה טריפות שייך באבר המדולדל, אבל למש"כ דבאמת עדיין יש כאן אחיזה מספקת לחיות אלא שמכת השחיטה שוללת את החיות מהאברים התלוים בקנה זה אינו מסברא אלא מהא דר"ל למדנוהו ואם ליתא לדר"ל שפיר י"ל דעדיין הריאה חי' ופוסל בה טריפות, מיהו עיקר דברי הרא"ש צ"ע דבגמרא משמע דהא דר"ל בניקבה הריאה קימת וההיא דאמר כיון ששחט במקום חתך אידחי ועי' במלחמות.
והא דאמר ראב"י ש"מ מדר"ל אין מזמנין כותי על בני מעים, היינו מהא דאמר ר"ל דמכת השחיטה של הקנה שוללת חיותא מהתלוים בקנה, אבל אי לאו דר"ל י"ל דיש כאן עדיין אחיזה מספקת והלכך אף שעדיין הבהמה מפרכסת אחר ב' סימנים והריאה ובני מעים כבר חתוכין מן הבהמה, מ"מ עדיין הבני מעים ינקי מן הבהמה ונפקא חיותא דידהו יחד עם הבהמה עצמה אבל מדר"ל שמעינן דהריאה חשיבא אמ"ה בשחיטת הקנה וה"ה לבני מעים בשחיטת הושט.
כ' החת"ס סי י"ח דאם שחט רוב הסימנים ונשאר מקצת הסימנים לכו"ע לא הוי כמנחא בדיקולא וזו תימא כיון דבלא"ה יש אחיזה מספקת לחיות וכמש"כ לעיל אלא שמכת השחיטה שוללת חיותיהו ודאי רובו ככולו והכי מבואר בגמ' דאי מודה ר"ל ברוב הקנה לוקמי' הא דאמר ר"ל בשחט שלא במקום חתך לא הוי רק טריפה בנפסק רוב הקנה אלא ודאי הא דר"ל אפי' ברוב.
וביו"ד סי' כ"ז כ' הגרע"א בגליון לדייק מל' הרמב"ן דבשחט קנה וושט לכו"ע כמאן דמנחי בדיקולא ותימא דא"כ למה לי' לראב"י למילף מדר"ל הלא בכל שחיטות איכא ושט וקנה ולכו"ע כמאן דמנחי בדיקולא, וכונת הרמב"ן דינקי מקנה ומושט לאפוקי מדר"ל דשחיטת הקנה מלבד שמקפח מחיות הכללי של הבהמה במדה ידועה, הורג את האברים התלוים בקנה בבחינה מיוחדת עד ששולל מאתם כל החיות, אלא הריאה תלוי' בקנה ובושט יחד עם כל אברי הגוף שחיותן מתאפס ע"י שחיטת קנה וושט, אבל אין טעם לומר שהריאה החי' אחר שחיטת הקנה תמות ע"י שחיטת הושט בזמן שכל הבהמה עדיין חיה.
וכ' הרמב"ן דמהא דלא מוקי ר"י מתנ' בשחט שלא במקום חתך אין ראי' דאית לי' כמאן דמנחי בדיקולא דאפי' אי טריפות פוסלת עדיין בריאה מ"מ שפיר י"ל דלא מהני שחיטה לפסוקת הגרגרת לטהרה מידי נבילה דגרגרת הפסוקה אין חתך השני מוסיף כלום, ונראה כיון דסברא זו ודאי קיימא לדינא אם נפסק הקנה לאחר שחיטת הקנה לכו"ע כשר, וכ"פ הפר"ח.
ואמנם היה נראה דקנה שנפסק אינו ראוי לשחיטה כמו שמוטה לבה"ג אבל עדיין ראוי לטריפות דשמוטה לבה"ג נראה דראוי לטריפות אע"ג שאינו ראוי לשחיטה, וכיון דר"ל היה סובר דגרגרת פסוקה עדיפא משמוטה וראוי' עדיין לשחיטה, ואנן לא קיי"ל הכי משום דר"י פליג עלי' ולא מוקי מתנ' בהכי למעוטי בפלוגתא עדיף, ואפשר דמודה ר"י דהקנה עדיין חי וראוי לטריפות אלא שאין גרגרת זו ראוי' לשחיטה, וזו דעת הב"ח [ולפ"ז שחטו ואח"כ פסקו נבילה כיון דבשעת שחיטת הושט איכא ב' חתכים בקנה אחד כשר ואחד פסול וכמש"כ לק' בנקובת הושט].
כא) ל"ב ב' תוד"ה והדר, וא"ת לפרש"י דר"ז ס"ל במסקנא דאין טריפות לחצי חיות, א"כ מאי פריך ח' א' והא איכא צדדין ומשני ביה"ש מרוח רוח ולעיל י"ז ב' מוכיח מזה דאתלת רוחתא לא צריך, הא לר"ז הדין נותן שאם שחט את הקנה ואח"כ שחט הושט וניקב הושט במקום שכבר נשחט ועדיין לא נשחט רובו יהא כשר מטעם אין טריפות לחצי חיות כדין נקבו בני מעים בין קנה לושט, וי"ל דלא דמי ניקב הושט לניקבו מעים דבניקבו מעים השחיטה נעשה כדין וטריפות אינו פוגם יותר מפסיקת הקנה וכיון דמצטרף הושט לקנה להתיר באכילה ולא אמרינן שכבר נטרפה בפסיקת הקנה קדם ששחט הושט כיון שנעשה בלא שהי' וזו תורת השחיטה ה"נ אין שאר טריפות אוסרין שאין הטריפות פוגמין אותה בשעה זו, וכל זה כשהשחיטה נעשה כדין אבל ניקב הושט בין קנה לושט אף שכבר נשחט מקצת הושט והנקב הוא כנגד השחוט מ"מ כיון דהנקב נעשה קדם שנשחט רובו עדיין הושט בחיותו והנקב נוטל חלק בנטילת הנשמה בזמן שנשלם הרוב, ולא חשיבא שחיטה כלל דבשעה שנגמר הרוב אין להכריע אם הנקב גומר הרוב והו"ל נבילה או שהשחיטה גומרת הרוב, וכיון דפתיכי בו פסול נבילה הויא נבילה כדין נקובת הושט ששחטה דהויא נבילה מטעם שהנקב נוטל חלק בפסיקת רובו של הושט, ובשחט בסכין מלובנת גרע טפי דאי צדדין שורפין את הושט מתלוה הכוי' עם החתך מתחלה ועד סוף ופתיכי שחיטה פסולה בכל שחיטת הושט.
ואמנם ר"ל דאמר דשחט שלא במקום חתך השחיטה מטהרה מידי נבילה אע"ג דבשעת שחיטת הושט יש בקנה ב' חתכים אחד כשר ואחד פסול ופתיכי בה בשחיטה שחיטה פסולה, ואע"ג דלא קיי"ל כר"ל בהא י"ל דדוקא בקדם החתך לשחיטה סבירא לן דלאו שחיטה היא כלל וכמש"כ הרמב"ן במלחמות אבל בנקב הושט קדם שחיטת רובו י"ל דחשיבא שחיטה לטהר מידי נבילה, דהא לית לן מאן דפליג על ר"ל בהא, ונראה דקדמה פסיקה לשחיטה או שניהם בבת אחת שוין והלכך לדידן דלית לן דר"ל וסבירא לן דחתך ואח"כ שחט נבילה בבת אחת נמי נבילה והלכך נקובת הושט באמצע השחיטה אף במקום שכבר נשחט נבילה דכיון דבשעת גמר שחיטה איכא ב' חתכים המשלימים לרוב אחד של שחיטה ואחד של חתיכה אין כאן שחיטה.
ובעיקר דין נקובת הושט ששחטה הק' הגרע"א ביו"ד סי' ל"ג מהא דתניא בתוס' פ"ב שחט מיעוטו של ושט ושהה כדי שחיטה ואח"כ שחט את שניהם או שניקב הושט ואח"כ שחט את שניהם טריפה ושחיטתה מטהרתה, ומיהו בסברא אין חילוק בין פסוקת הגרגרת לנקובת הושט דכיון דלא קיי"ל כר"ל אלא אפי' שחט שלא במקום חתך נבילה וכמו שפי' רמב"ן דחתך השני לאו שחיטה היא ה"נ חתך השני במקום הנקב לאו שחיטה היא כיון דמקום הזה כבר מופסק ואילו שחט מחצה והנקב היה משלים לרוב ודאי נבילה וה"נ כי שחיט במקום נקב לאו שחיטה היא ולעולם כשמגיע למחצה הנקב משלים לרוב והויא נבילה, וההיא דתוס' ע"כ היתה גי' ראשונים נבילה ומטמאה במשא.
כב) ל"ב ב' נבילה דמטמאה מחיים לא קתני, בש"ך סי' ל"ג סק"ד הקשה מכאן על הר"מ דכתב דנקובת הושט הוי נבילה מחיים, ויותר מבואר לק' קכ"א ב' דאפי' שחט שנים ומפרכסת אינה מטמאה מחיים, ופסקה גם הר"מ וכבר הרגיש בזה בנה"כ שם, וכבר הסכים בנה"כ שם שאין כונת הר"מ רק שאין שחיטתה מטהרתה ומחיים כבר אין לה תקנה להנצל מנבילה, ובדמ"ר כתב שם בשם הת"ש לפרש כונת הר"מ לענין איסור נבילה אבל לא לענין טומאה, והוא תימא דודאי נבילה לענין איסור הוא נמי לאחר מיתה, ומנ"ל להר"מ דנקובת הושט הוי נבילה לענין איסור ומאיזה מקור בגמ' העתיקה, ועוד הלא בגמ' קכ"א ב' אמר דאבר הפורש ממנה הוי אמ"ה ובשר הוי במ"ה, ואיך יתכן שיהא חייב על בשר זה משום אמ"ה ומשום נבילה יחד שזה ב' דברים מתנגדים זה לזה.
כג) ע"ג ב' כמחלוקת בעוברין כך מחלוקת באברין, מיהו מודה ר"מ בקנה וכל איברים התלוים בו דאין שחיטה עושה ניפול ומהני שחיטת הושט להתירן, כיון דנעשה דרך שחיטה, ואפשר דטעמא דר"מ מובשר בשדה טרפה ל"ת כדאמר לקמן להביא אבר ובשר המדולדלין ואין ריאה בכלל זה כיון דכן הוא דרך שחיטה.
כד) סי' כ"ח סט"ו בהגה, מיהו ימתין עד שמתחיל כו' שיכסה מקצת כו' למקצת דה"נ סגי במקצת דם הקילוח אלא עצה טובה קאמר שימתין עד דם השותת דהיינו כל דה"נ כמבואר בכריתות כ"ב א' דאם ימהר לפעמים יכשל לכסות קדם התחלת הקילוח ולא יכסה אף מקצת דה"נ.
ולדעת הרמב"ם פ"ו מה' מ"א ה"ג בשחיטה לכו"ע מטיפה המשחרת ואילך מקרי דה"נ ולא פליגי כריתות שם אלא בדם הקזה, ולפ"ז א"צ להמתין אלא שאין כן דעת תו' וכמש"כ הל"מ שם.
חולין פ"ח א' רבנן סברי דמו כל דמו כו' ורשב"ג סבר דמו המיוחד, לכאורה רשב"ג מצי סבר כר"י וסגי במקצת דה"נ, מיהו לא נראה שחלק רשב"ג את"ק דידי' אלא דתלי בדה"נ אבל במאי דמצריך כיסוי לכל הדם לא פליג והלכך פרש"י דרשב"ג סבר כל דה"נ בעי כיסוי, וכ"מ לשון הברייתא דקתני שלא כסה דה"נ ולא קתני שאין דה"נ אלא הוא, והא דקתני שלא כסה דה"נ היינו במה שחסר לכסות דם הניתז לא כסה דה"נ כלו, אבל אם כסה דה"נ והניתז אינו דה"נ פטור מלכסות, והנה למאי דקי"ל כר"י דסגי במקצת דמו, נראה דסגי במקצת דם אפי' שלא דה"נ דלענין פלוגתא דרשב"ג ורבנן כרבנן נקטינן, אבל ביו"ד סי' כ"ח סט"ו בהגה' ובבהגר"א שם ס"ק י"ב, מבואר דלר"י צריך מקצת דה"נ, וטעמא נראה דאע"ג דמחייבינן לכסות כל הדם מ"מ לא מסתבר שיהא סגי במקצת דם התמצית דעיקר הדם הוא דם הנפש, והאי דה"נ איפליגו בהו ר"י ור"ל בכריתות כ"ב א' ולמאי דקי"ל כר"י הוי דה"נ דם הקילוח וסגי במקצת דם הקילוח, וברמב"ם פ"ו מה' מ"א ה"ג משמע דמחלק בין הקזה לשחיטה ובשחיטה כל זמן שיש בו אדמימות חשיב דם הנפש והיינו כר"ל בהקזה מטיפה המשחרת ועיי"ש בלח"מ, ומשמע מדבריו ז"ל דאף דה"ת חשיב דה"נ ולא נראה כלל וכ"מ בכריתות כ"ב א' דר"י פליג בדם התמצית של שחיטה מדאמר מודה ר"י לענין כו' מכלל דרבנן פליגי בדם התמצית של שחיטה אלא הרמב"ם סבר דבשחיטה מודה ר"י דמטיפה המשחרת ואילך חשיב דה"נ, אף כי נעלם מאתנו מקור דברי רבנו, והנה בדין שסגי בכיסוי מקצת דה"נ היינו מטיפה המשחרת ואילך, או מקצת דם הקילוח אם לא נחלק בין שחיטה להקזה, והא דכ' הרמ"א להמתין לכל דם הקילוח, היינו למגדר מילתא שאם ימהר לפעמים ימהר קדם התחלת הקילוח, א"נ טעמי' כמו שכתב בגליון רש"א מתשובת ב"ש דלכתחלה מצוה ליתן כל הדם בעפר, מיהו בטוש"ע מפורש להיפוך שכ' לפיכך אין צריך להמתין כו' וכן משמע בסוגיא דסגי במקצת דמו, ומה שהביא ראי' משו"ע סי"ח ומגמ' דחולין י"ל בעוף שדמו מועט וצריך כל הדם, וקשה לאדם לכוין וממילא ישפך הדם כלו, והלכך נראה שדברי רמ"א להמתין הוא רק עצה טובה וכ"מ ל' הרמ"א שכ' כדי שיכסה מקצת דה"נ, והרי עד שירד טיפין הרי כלה כל דה"נ, ולמקצת דה"נ בקצת דם הקילוח סגי, אלא ע"כ כדי שלא יכשל קאמר.
כה) חולין מ' ב' אי לאו דאר"ה בהמת חברו לא הויא חטאת תיובתי' כו', הגרע"א בתשובה סי' קס"ה פי' דחידושא דר"ה הויא דבמעשה אוסר בע"ח להדיוט, אבל לגבוה פשיטא דאוסר דידי' כיון דבע"ח נאסרין לגבוה, והק' א"כ מאי קאמר מהו דתימא כיון דקניא לי' לכפרה כדידי' דמיא, דאי כדידי' דמיא תקשה לכ"ע כיון דשחט בה פורתא נאסרה לגבוה ואינה מתקבלת לפנים, והגרע"א כתב דאי לא נאסרה רק לגבוה י"ל דחייב אסימן ראשון ואע"ג דנתקלקלה בשחיטה מ"מ כיון דהויא שחיטה לטהרה מידי נבילה לא חשיבא נתקלקלה בשחיטה לפרש"י לעיל כ"ט ב', ודחה דאכתי תקשה לדעת תו' שם דכל קלקול בשחיטה לא חשיבא שחיטה, ועוד דגם כשנאסרה להדיוט חשיבא שחיטה לטהרה מידי נבילה כדתנן לק' פ"א ב' השוחט לעכו"מ וחכמים מחייבין, כ"ז דברי הגרע"א, ובלא"ה קשה דאפי' אי מחייב אסימן אחד צריך לאוקמי בחצי קנה פגום דאל"כ כיון דשחט בה פורתא אסרה, אם לא בשחט מיעוט ושט וכמ"ד ישנה למתוע"ס.
ואמנם נראה דר"ה אשמעינן דמקצת שחיטה חשיבא שחיטה די"ל דאע"ג דמרבינן זביחה לחייב עלה אפי' שלא כדרכה מ"מ בעינן זביחה גמורה ומדר"ה שמעינן דאפי' מקצת זביחה חשיבא זביחה לאסור ועי' ע"ז נ"א א'. [ונראה דדוקא בגמר השחיטה חשיבא תקרובות במקצת ראשון אבל שחט מקצת והפסיק לאו זביחה היא אע"ג דאמר ע"ז שם דשיבר מקל לפניה חייב היינו דוקא בעובדין אותה במקל, אבל בזביחה חייב אף בשלא כדרכה, ולפ"ז אם שחט מקצת לעכו"מ עדיין ראיי' לפנים שעדיין לא נאסרה, ומ"מ פטור על שחוטי חוץ דכי גמר לה לעכו"מ אשתכח דתקרובת עכו"ם היא למפרע ולא קדשים היא, ואפשר דאף אם גמר שלא לשם עכו"מ נאסרה דכיון דגמר השחיטה אשתכח דמקצת ראשון ג"כ שם שחיטה עלה והרי עבד עכו"מ בשחיטה אף במיעוט קנה דמ"מ חשיבא עבודה לעכו"ם ולא גרע משיבר מקל לזו שעובדין אותה במקל, בסנהדרין ס"ב א' אמר מהנה סימן אחד ואפשר דגם מקצת סימן מרבינן, אבל רש"י פי' שם דוקא סימן אחד דכשר בחטה"ע, והיינו בהפסיק, אבל בגמר כל מקצת חשיבא עבודה כדמוכח בסוגין וצ"ע]. [א"ה, ועי' לק' סי' נ"ו סק"ה].
כו) והנה מדברי הגרע"א מבואר דכשם דבע"ח נאסרין לגבוה משום נעבד ה"נ נאסרין לגבוה משום תקרובות אף במקום שאין נאסרין להדיוט משום בע"ח, יש לעיין דלא מצינו איסור תקרובת לגבוה, ובע"ז נ"ד א' אמר בימוס בעלמא ופירש"י דלא מצינו בע"ח נאסרים משום משמשין, ובריטב"א שם תמה על פרש"י מ"ל נעבד מ"ל משמשין, אמנם ריטב"א לשיטתו שפי' דניסך בין קרניה היינו שחקק מקום לניסוך ואסור אף להדיוט, אבל בתוד"ה היתה, פי' דניסך בין קרניה בלא מעשה ואינה אסורה רק לגבוה, ולפ"ז ניחא פרש"י דלא מצינו איסור בע"ח לגבוה משום משמשין וה"ה לא מצינו בע"ח תקרובות נאסרין לגבוה, ומיהו בשלו נאסר משום מוקצה אבל נראה דלא מהני הא דקניא לי' לכפרה כדידי' דמיא שיהא יכול להקצותו.
שם רש"י ד"ה ל"א, ועולה לא מצי למינקט משום דאפי' בעוף בעי ב' סימנים, מהרש"א לעיל כ"ט ב' פי' דללשון זה ע"כ אינו חייב על עולת העוף בחוץ אלא בב' סימנים, ואמנם התו' לעיל שם קבעו בה מסמרים דלענין שחוטי חוץ כיון דחיובו על השחיטה ולא על המליקה לא שייך לחלק בין חטה"ע לעולת העוף וגם בעולת העוף חייב בחוץ בסימן אחד וא"כ לדעת תו' אידחי פי' שני ובתו' בסוגין משמע דניחא להו בפי' שני.
ונראה דאע"ג דגם בעוה"ע חייב בחוץ בסימן אחד מ"מ שפיר למנקט חטאת לרמז דאין חיוב ג' חטאות רק בדבר שחיובו בסימן אחד יותר מעולה משום דחטה"ע גם בפנים הכשירו בסימן אחד ורהיט לי' טפי סימן אחד בחטה"ע מעוה"ע וכיון דחטאת מורה יותר על חטה"ע אם איתא דבאמת לא כיון התנא לחטה"ע הו"ל למתני עולה כדי שלא נטעה, ומדנקט חטאת ש"מ דקושטא היא דבחטה"ע איירי.
כז) שם רש"י ד"ה מחתך, אבל הכא דסימן שני לא אשתחיט כלל כו', אע"ג דרש"י ז"ל לעיל כ"ט ב' פי' אירע בה פסול בשחיטה נתנבלה ובתו' שם דייקו מדברי רש"י דאי נפסלה במלאכה לא מקרי קלקול וזה ששחט קדם קלקול מטמא בגדים, י"ל דנהי דחשיבא עבודה קדם שנתקלקלה לטמא בגדים דחשבינן את הקלקול כנולד אח"כ ועד עכשו שחיטה היא מ"מ לענין חיוב שחוטי חוץ כיון דבעד השחיטה עצמה את מחייבת לי' בעינן שישחוט שחיטה שלמה או מקצת מן השלימה וכיון שאחר ששחט מקצת נאסר משום עכו"מ אי אפשר לחיובי' משום שחוטי חוץ, אין ראוי לחייבו משום מקצת, דאין כאן מקצת של שחיטה שלימה בחוץ.
ולענין עוסק בפרה אם אירע בה פסול בשחיטתה כגון ששחטה לעכו"מ בסימן שני נראה לפרש"י דמטמא בגדים אף לר"ש דשחיטה שא"ר ל"ש שחיטה, דהא כו"ע מודים דלענין הכשירא דפרה בעינן שחיטה ראוי' לפרה ואם נפסלה במלאכה אין כאן שחיטת פרה ומ"מ ס"ל לרש"י דקדם פסול חשיבא עבודת פרה ודוקא שהה דרס עוקרת שם שחיטה למפרע כי שחט לעכו"ם נמי כיון דמודה ר"ש דמטהר מידי נבילה שם שחיטה על מקצת הראשון ואף שהכשירא דפרה נתקלקלה באמצע מ"מ מקצת הראשון עבודה היא, והגרע"א נקט בפשיטות דתלוי אי שחיטה שא"ר שמה שחיטה ודבריו ז"ל צ"ע.
כח) שם כשהיה חצי קנה פגום כו', בכו"פ הק' לראב"א ע"ז נ"ד א' דס"ל ג"כ כר"ה דעשה בה מעשה אסרה וס"ל לעיל כ"ח א' ושט ולא קנה תקשה לי' האי ברייתא דלא מצי לאוקמי בחצי קנה פגום, והגרע"א תירץ [בגליון יו"ד בהשמטות סוף ה' טריפות] דהא מסקינן תנאי היא ומוקי לה כמ"ד אין אדם אוסר דשא"ש והא דלא תני עולה אינו דיוקא רק לדידן דס"ל או קנה או ושט, והלכך כד נקיט תנא חטאת שמעינן דבחטה"ע איירי דאי איירי בבהמה ונקט חטאת למעוטי שלמים הו"ל למתני עולה כדי שלא נטעה דבחטה"ע איירי ומדנקט חטאת ש"מ דקושטא היא דבחטה"ע איירי, אבל לראב"א דאמר ושט ולא קנה וליכא חצי קנה פגום בעולם ואי אפשר למטעי בחטה"ע, שפיר נקט חטאת למעוטי שלמים, ואיירי בחטאת בהמה.
ובפסחים ע"ג א' פריך מאי תיקן ומשני להוציא מידי אמ"ה ופרש"י דלא מצי למימר לטהר מידי נבילה כדמשני התם לעיל משום דתקרובת עכו"מ מטמא כן פרש"י ותו' שם, והקשו אחרונים למאי דמוקי לה בחטה"ע וטומאתה בבית הבליעה ומצטרפת אכילתה בכא"פ כדאמר זבחים ע' א', ואילו תקרובת עכו"מ כה"ג לא מטמא, ולדברי הגרע"א דלראב"א באמת איירי בחטאת בהמה י"ל דפריך לראב"א אבל כיון שלא הוזכרה בגמ' בהדיא האי אוקימתא לא יתכן לפרש כן סוגין, ועוד דלמ"ד א"א אוסר דשא"ש אפי' במעשה רבה לא נאסרה כלל משום תקרובות אפי' בגמר שחיטה.
ובעיקר קו' הכו"פ י"ל דגם ר"א ב"א מוקי לה בחטה"ע ובחצי קנה פגום ומלק שדרה ומפרקת בפנים והוציאה לחוץ וגמר את הקנה, דכה"ג מודה ראב"א דסגי בקנה כדאמר לעיל כ"ח א' ואע"ג דלענין שחיטה היא טריפה מ"מ עדיין לא חייל טריפות שהרי ראוי' בפנים במליקה.