חזון איש/אורח חיים/צה
סימן צה (לא)
[עריכה]א) עירובין נ"ט ב' הב"ע דעביד דקה כו' מסקנת הסוגיא, עיר של יחיד ונעשה של רבים, אין מערבין אותה לחצאין לארכה, בין כשמערבין כל בני המבואות שמעבר מזה יחד ומשתפין דרך רה"ר המתוקן בדלתות או בצו"ה אם אינו רה"ר גמורה, ובין שעירבו מבוי מבוי בפ"ע, וכן כשחלקו את רה"ר לארכה בצו"ה כגון שהיא סתומה במקצת כזה (קנח) ועירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן, בכל אופן אין מערבין אותה לחצאין, ולא מהני שום תיקון בין לחי וקורה ובין ב' פסין ובין צו"ה, אלא דקה לפתח המבוי מהני ומערבין מבוי מבוי בפ"ע אבל אם עירבו ושיתפו ב' מבואות יחד אוסרין על כלן, שהרי בשיתופן באו לרה"ר ובטלו את סילוק הדקה, וכן כשחלקו את רה"ר לארכה בדקה לא מהני, וכן כשחלקוה לרחבה או שחלקו באמצע המבוי לא מהני דקה, ואם חלקו רה"ר לרחבה בלחי וקורה לל"ק מהני ולל"ב לא מהני אף חילוק בצו"ה, וחילוק באמצע מבוי לא מהני אף בצו"ה, ועיר של רבים מערבין אותה לחצאין ומהני חילוק לרחבה של רה"ר אף בלחי וקורה אם הוא פחות מי' וכן מבוי מבוי בפ"ע ומהני לחי וקורה, וכן מחלקין אותה לארכה בצו"ה, אבל באמצע מבוי נראה דאין מחלקין, זהו לפי פשט הסוגיא ואפשר דזה דעת ריב"ש שהביא ב"י סי' שס"ג.
ב) אבל דעת הרא"ש וש"פ כפי שפירשם ב"י ורמ"א בסי' שצ"ב, עיר של יחיד מחלקין אותה בתיקון חצר, או בצו"ה, בין לערב מבוי מבוי בפ"ע, ולעשות בפתח המבוי תיקון חצר או צו"ה, ובין לערב כל המבואות מעבר מזה, וזה לא מש"ל אלא במיעוט רה"ר סתום ועשו צו"ה לארכה, וכן באמצע המבוי שעשו תיקון חצר או צו"ה, מערבין אלו לעצמן ואלו לעצמן, אבל לחי וקורה לא מהני אף לפתח המבוי לערבה בפ"ע, וכש"כ באמצע מבוי או באמצע רה"ר, ולמ"ד לרחבה מערבין לחצאין, אף בלחי וקורה סגי, ודקה מהני לפתח המבוי אבל לא באמצע, ושל רבים, מחלקין אותה בלחי וקורה בין מבוי מבוי בפ"ע ובין באמצע רה"ר לרחבה בפחות מי' ובצו"ה אפי' לארכה, ובאמצע מבוי צריך תיקון חצר או צו"ה.
ג) ודעת הרא"ש כפי פי' הגר"א, עיר של יחיד, אין מערבין אותה לחצאין לארכה אף בתיקון חצר [ולא מש"ל אלא במיעוט רה"ר סתום וארך רה"ר פחות מי', ואפשר דבב' מבואות כנוסין לפנים ועשו בפתח הכניסה תיקון חצר או דקה נמי לא מהני, דאין מועיל תיקון חצר או דקה אלא למבוי חד ולא לב' מבואות יחד], ואפשר דאף צו"ה לא מהני, ואפשר דאף באמצע מבוי לא מהני תיקון חצר, ואע"ג דלענין לחלק בני מבוי זה מזה מהני תיקון חצר באמצעו, מ"מ לענין לחלק עיר של יחיד לא מהני ומיהו ל"מ הכי, ולערב מבוי מבוי בפ"ע מהני תיקון חצר בפתח כל מבוי, וכש"כ צו"ה, אבל לחי וקורה לא מהני, ולחלק רה"ר לרחבה לחי וקורה לא מהני לכו"ע, ותיקון חצר תליא בפלוגתא דתרי לישני בגמ', וצו"ה מהני לכו"ע, ועיר של רבים, מערבין אותה מבוי מבוי בפ"ע בלחי וקורה, ומחלקין אותה לרחבה בתיקון חצר לכו"ע, ואף לארכה מחלקין אותה בתיקון חצר, [ומיהו לא מש"ל ד"ז אלא כמו שפירשנו], והאחרונים ז"ל הסכימו כפי' הגר"א ותמהו על הרמ"א, ומיהו גם לפי' הגר"א קשה לכוין לשון הרא"ש שהביא ראי' דמהני תיקון חצר לכל מבוי מדברי התו' שכתבו דלרחבה למ"ד מערבין לחצאין צריך תיקון חצר, ומה ראי' היא זו אדרבה למ"ד מערבין לחצאין בדין הוא דבלחי וקורה סגי, דכיון דאין דירתם של זה בזה ושל זה בזה, אין צריכין לערב יחד, אלא דאסרי אהדדי משום שהן פרוצין זה לזה, ולא גרע מה שהוא פרוץ לרשות חברו מפרוץ לרה"ר ולכרמלית דמהני לחי וקורה, ולא ידענו מנ"ל לרבותינו להחמיר דלא מהני לחי וקורה, אבל לערב מבוי מבוי בפ"ע דאסרי אהדדי משום שדירתן הוא ברה"ר כמו שדירת בני חצר במבוי בזה בדין הוא דאף צו"ה ודלת לא מהני, כמו דלא מהני בפתח החצר שלא יאסרו על בני מבוי, וצע"ג.
ד) ומש"כ הגר"א דצו"ה ודאי מהני לערב לחצאין דכסתום דמי, תמוה מאד דמאי שייך כאן כסתום דמי, כיון דהן באין דרך פתחן לרה"ר ודירתן ברה"ר, והרי הוא כפתח החצר למבוי, ואף דלת אין מועיל בזה ומלשון הרא"ש משמע דתיקון חצר וצו"ה חד דינא אית להו, וצע"ג.
ה) נ"ט ב' מ"ש לחצאין דלא דאסרי אהדדי כו' לכאורה קשה לל"ק דלרחבה מערבין והאי אין מערבין לחצאין היינו לארכה א"כ היינו מבוי מבוי בפ"ע, ואין לומר דלחצאין היינו בשיתפו כל המבואות יחד, דא"כ נכלל בשיתופן חלק רה"ר שיוכלו להביא עירובן מזה לזה וא"כ אסורין משום שחלקן ברה"ר פרוץ לרשות חבריהם, ואין איסור זה מכונת הברייתא, וע"כ צ"ל דיש תיקון לרה"ר לארכה, וכן מבואר בלשון הגר"א ומשמע דאף תיקון חצר מש"ל, וע"כ בסתום מיעוט רה"ר וכמש"כ סק"ג, ואם המבואות פתוחין זה לזה ועירבו יחד דרך פתחן אפשר דמהני דקה ותיקון חצר.
ו) נ"ט א' תוד"ה כמאן, שיערבו מצד אחד כל מבוי מבוי כו' כונתם בתיקון לחי וקורה, אבל תיקון חצר באמת מהני כה"ג, אבל יותר הוי להו למינקט לארכה דקיימינן בי' דהיינו שעירבו כל מבואות מעבר הלז יחד.
ז) ונראה דאם בטלו להן חלקן במבוי מערבין מבוי מבוי בפ"ע בלחי וקורה דכיון דבטלו כלן חלקן שיש להן זה בזה, שוב אין אוסרין עליהן, ואין האיסור רק משום פרוץ למקום האסור ומהני לחי וכן מחלקין את רה"ר לרחבה בלחי לאחר הביטול, ומיהו בזה הן אסורין להוציא מבתיהן של חבריהם למבואותיהן אחר הביטול אף לאחר שהחזיקו כדין רבים אצל רבים דאין נעשין אורחים, ועי' לעיל סי' כ"ד.
ח) שו"ע סי' שצ"ב ס"ד ואם בנו מצבה כו' כתבו אחרונים ז"ל דמצבה גבוהה ד' ורחבה ד', ונראה דאם גבוהה י' יצאה מתורת דקה דבפחות מי' שאינה מחיצה מינכר סילוק אבל בי' הוי מחיצה ומיהו בפתח מבוי מהני בתורת פס ד', אבל בדקה של פתח החצר אי גבוהה י' חשיבא מחיצה ואכתי הפתח אוסר, וצ"ע.
ט) שם ס"ו בהגה' או יעשה מחיצה גבוה י' כו' הגר"א מגיה גבוה ד' ופשוט דקאי בפתח שהוא י' דביותר מי' הוא פרצה ולא פתח, ודלא כהמ"ב שכתב בדעת הגר"א דמהני דקה ביתר מי' והוא תמוה דודאי פרצה יתר מי' לרשות חברו אוסר וכדתנן ע"ו ב' יותר מכאן מערבין אחד וגם דקה לא מהני כדאמר ס' א' במגופפת עד עשר אמות כו' ולא נחלק בזה אדם מעולם, וגם גבוה י' לא מהני אלא א"כ רחבה ממעטת את פתחו ומעמידו על עשר.
י) ב"י סי' שס"ג ד"ה ומ"ש אם עשו, והריב"ש כ' בתשובה נראה דאפי' צו"ה אינו מונע על הרבים מלאסור שהרי חצרות הפתוחות למבוי בפתח גמור אוסרות כו' אלא דקורה [נראה דצ"ל "דקה"] דוקא בעינן וכש"כ דלת כו' והראי' שהביא כו' אינה ענין כו' דא"כ אם היו לחצרות ההן דלתות לא היו אוסרות כו' דהיינו מפני שיש להן דריסת רגל על המבוי אבל החיצונים אין להן דריסת רגל על הפנימים שהרי יכולים הם להשתמש מצדם בצו"ה כו' לכאורה תמוה הא מ"מ הפנימים יש להן דריסת רגל על החיצונים כבני חצר במבוי, וזהו עיקר הנידון, ונראה דט"ס יש כאן וצ"ל אבל הפנימים אין להם דריסת רגל על החיצונים שהרי יכולים להשתמש מצדם ור"ל דהיכי דאין לבני חצר מבוי כלל לא מהני אף דלת דעיקר תשמישיהו במבוי ועיקר דירתן במבוי, אבל כשמחלקין את המבוי הרי יש להן מבוי לתשמיש מצדם, והלכך שפיר נתחלקו ונסתלקו משאר המבוי, וכן כשמחלקין חצר בצו"ה שפיר מתחלקין דנעשו כב' חצרות כיון דחד תשמיש לב' החצאין, אבל מבוי וחצר ב' תשמישין הן ואינן מסולקין ממבוי במה שיש להן חצירן לתשמיש, וכשמחלקין החצר או המבוי, אינן אוסרין על החיצונים בדריסת הרגל דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה, ובמ"ב ס"ק ק"ל כ' וז"ל ודוקא כשאין להן דריסת הרגל זע"ז כגון שיש להן פתח אחר כו', ובשעה"צ כ' ע"ז ב"י ותו"ש ופמ"ג, ותמוה מאד דודאי במבוי סתום מג' רוחות קיימינן כסתם מבוי, ועוד דגם בחצר הלא כתבו הראשונים דמהני חילוק וחצר בסתמא אין לו פתחא אחרינא, ואין ספק בלשון הראשונים ז"ל דא"צ שיהי' להן פתחא אחרינא, וביש להן פתחא אחרינא, אפשר דהריב"ש מודה, והו"ל למרן למימר דהדין עם הריב"ש בליכא פתחא אחרינא, והראשונים ז"ל מיירי באיכא פתחא אחרינא ול"פ, אלא ודאי ז"א, ולעולם מתחלקין אף בליכא פתחא אחרינא לפנימים אלא כל דרכן על החיצונים.
יא) ממה שנתבאר נלמד דמהני חילוק מבוי לחצאין בתיקון חצר, וכש"כ בצו"ה, אבל רה"ר העוברת בתוך העיר לא מהני חילוק בתיקון חצר ולדעת שאר אחרונים ז"ל אף צו"ה ל"מ לדעת הרי"ף והרמב"ם ונראה דאין תלוי בשיעור רה"ר שהרי קיימינן בי' אמות, אלא דרך המפולש חוץ לעיר לעירות אחרות הוא רה"ר לענין זה, ומבוי עצמו המפולש נראה דמחלקין אותו לחצאין בתיקון חצר כדין מבוי סתום, אבל צריך להבין גדרו של דבר דמבואות הכלות לרה"ר נמי ליהוי רה"ר כמבוי עקום עם המבואות, וי"ל דכיון דכל מבוי מיוחד לדיוריו והאמצעי מיוחד לכלם יחד מקרי של רבים לענין זה ואינו מתחלק.
יב) ס' א' התם אי בעו לעירובי דרך גגות תימא דלעיל כ"ו א' הוכיח מהא דרבה ב"א דמחיצה העשוי' לנחת ל"ש מחיצה והלכך פירא דבי תורא הויא כרמלית, ופירשו התו' שם דמשום שיור לא היה מערב ערסייתא אלא הוי עביד לה שיור דזה עדיפא, והשתא תקשה למה לא עירב כולה דרך גגות וליעבד לה שיור, ונראה דמשום דאין דרכן להשתמש דרך גגות לא ירויחו בעירוביהו, אבל אי רשאין לטלטל דרך פירא דבי תורא, טוב להן לערב יחד ולשייר לה שיור, והריטב"א ז"ל כתב שראוין לערב דרך דיוטאות כו' אלמלא דפירא דתורי המחלקת ביניהם מעכב שלא לערב הכל ביחד, ונראה מדבריו ז"ל דהשתא דאיכא פירא דב"ת לא מצו לערב דרך דיוטאות, וצ"ל דמתחלה ס"ד שלא היו פתוחות זו לזו דהא פירא דתורא עמוק י' ורוחב ד' והוי כחריץ שבין ב' חצרות, וכמו שפרש"י, ולזה קאמר דאכתי פתוחות זו לזו דרך גגות, אלא שכרמלית מפסקת, ועדיף מהני בתי דפתיחי לנהרא דלא היו פתוחין לעיר, אבל זה תימא דכיון דדיוטאות מגיעות מזו לזו אין הכרמלית מפסקת ואפי' ב' בתים מב' צדי רה"ר מערבין דרך דיוטאות כדתנן לקמן ע"ח ב' ובטוש"ע סי' שע"ג, ועוד גם הני בתי דפתיחי לנהרא יוכלו להקיף דרך כרמלית לעיר, ודברי רבנו סתומים וחתומים לפנינו.
יג) כ"ו א' תוד"ה דבי תורי ורש"י פי' בכ"מ כו' והוי כחריץ שבין ב' חצרות דאמרינן כו' לכאורה קשה מנ"ל באמת דמחיצה העשוי' לנחת ל"ש מחיצה דלמא באמת עירב ערסייתא ערסייתא משום הפסק חריץ, אמנם למאי דמסיק לקמן ס' א' דמצו לעירובי דרך גגות שפיר מוכח דפירא בי תורא חשיב כרמלית דאל"כ הרי מותרין דרך פירא ב"ת כיון דעירבו יחד, שכן הדין בכותל וחריץ שעירבו ב' החצרות יחד דרך פתח דמותרין על הכותל ותוך החריץ [וכמש"כ תו' ע"ו ב' ד"ה ובלבד] ולפ"ז יש לומר דרש"י פירש כן למאי דסלקא דעתך דלא היה להם פתח משכונה לשכונה, ונקט רש"י דין חריץ שהוא דין המשנה, ומחיצה העשוי' לנחת היא מימרא דאמוראי.
יד) ס' א' דההוא בי תיבנא כו' הטוש"ע סי' שצ"ב ס"ג מפרשים דהאי בי תיבנא לא היה בו דירה וקיי"ל דבית התבן אינו אוסר, ומייתא מזה ראי' דאף דלא הוי בעירוב מ"מ חשיב שיור, ויש לעי' נהי דבית התבן אינו אוסר על בני חצר אבל הוא גופי' אסור לדעת רש"י פ"ה א', וא"כ שפיר הוי היכרא דאין מטלטלין מעיר לבית התבן משום חסרון עירוב, אבל היכי דלא מצי לערב משום שאין להן פתח ליכא היכרא, וצ"ע, ועוד הק' הריטב"א הא בית התבן היינו חצר, לכן פי' הריטב"א דהאי בי תיבנא היה בו בית דירה, וצ"ל לפ"ז דיודעין היו דהאי בי תיבנא לא היה פתוח לעיר, א"נ מתחלה היה ס"ד דצריך נ' דיורין, ומייתא ראי' דסגי בבית אחד וא"כ א"צ להטריח לעשות כווי אלא יעשה שיור, אבל קשה דהא כבר אמר ר"י לאביי מאי נפקא לך מיני' ופרש"י דהלכה כר"ש, ולפי' הרי"ף הלכה כר"י, ומאי ס"ד דאביי, ולכן נראה דהאי בי תיבנא לא היה פתוח לעיר, ודעת הרמב"ם נראה כהריטב"א שכתב דצריך בית וחצר, וע"כ בית מיוחד לדירה קאמר [ואפשר דדירה בבעלים דוקא בעינן ולא מהני מיוחד לדירה] דכן מתפרש בית בכ"מ, [ויש לעי' על השמטת הרמב"ם האי דינא דהשיור א"צ להיות פתוח לעיר] ולענין הלכה נראה להחמיר בשיור בית התבן בלא דירה.
טו) שו"ע סי' (רס"ד) [שס"ד] מ"א סק"ג הביא דברי הר"י דמבוי עקום מערבין אותו לחצאין, ועי' בהר"י דנקט תיקון מבוי עקום צו"ה בעקמימותו ולחי או קורה בב' ראשיו, והנה בצו"ה מחלקין מבוי לכו"ע אף להרי"ף והרמב"ם דקיי"ל כל"ב נ"ט ב' דלרחבה נמי אין מערבין לחצאין, היינו דוקא רה"ר אבל מבוי מחלקין לחצאין בצו"ה וכמש"כ לעיל ס"ק י"א, וכש"כ לדעת הגר"א שהבאנו לעיל [סק"ד] דבצו"ה לכו"ע מחלקין לרחבה, וכש"כ לדעת ב"י והרמ"א דבצו"ה ותיקון חצר לכו"ע מחלקין לחצאין, אף רה"ר, וכמש"נ לעיל, והנה דין הר"י הוא גם בעשה צו"ה בב' ראשיו, ותיקון חצר בעקמימותו, אמנם בעשה לחי וקורה בעקמימותו לדעת הגר"א לכו"ע אינו מתחלק, אבל לדעת ב"י ורמ"א תליא בפלוגתא דהני תרי לישני נ"ט ב', ולדעת הרא"ש דפסק כל"ק לקולא ה"נ מתחלק מבוי עקום כיון דאית להו פתחא אחרינא.
טז) והנה הר"י נקט הטעם דכופין על מדת סדום ומסלקינן להו לפתחא אחרינא, ונראה דהכא בעירוב לחצאין גרע מחצר שבין ב' מבואות דהתם בעירבה עם אחד הותר השני, ואילו הכא עירבו לחצאין עדיין אוסרין זע"ז אע"ג דעשו לחי וקורה דליכא משום פרוץ במלאו, והטעם דהתם במבוי אחד סגי לתשמישו אבל הכא דירתו בכל המבוי ואין מחלקין מבוי לחצאין דע"כ תשמישו בכולו, ומיהו היכי דחילקו בצו"ה או בתיקון חצר היכי שאמרו חכמים דמערבין לחצאין מקרי ב' מבואות ואלו פתוחין למבוי זה ואלו למבוי אחר, ואף אם באין ומשמשין הרי הן כבאין לרשות חבריהן, ואין זה דירה אלא ביאה, ונראה דזהו כונת ב"י שהביא המ"א דהכא א"צ טעם סילוק אלא כב' חצרות שאין רגל המותרת אוסרת, והכא אף רגל אסורה אין אוסרת, כיון דאית להו דרכא אחרינא.
יז) ובנו"ב מהד"ת סי' ל"ט פירש דכל היכי דהותר מטעם כפית סילוק, אסורין המסתלקין ברשות חבריהן, והאריך בחילוקים דפעם אסורין בתשמיש ופעם גם בהילוך, ולפ"ז יש נפקותא בין הר"י להב"י לדינא דלהר"י אסורין לעבור אלו על אלו, ולהב"י שרי, וכן ברגל המותרת, אסורין הפנימים לטלטל בחיצונה אף מבתי החיצונה לחיצונה, אף לדעת ב"י, אלא שמותרין לעבור, ועיקר כונת ב"י להשיג מה שאוסר לעבור, ואף לפי דעת זו דברי הנו"ב שם אינם מובנים כה"צ, אבל עיקר הדבר מה שאסר בטלטול או בהעברה, לא נהירא, דלא אשתמט בשום פוסק להזכיר איסור זה והרי בביטל רשותו שנה התנא במשנתנו ס"ט ב' והן אסורין, והכא לא תנן במשנה ולא נזכר בגמ' והרי"ף והרא"ש והרמב"ם סתמו דעירבו פנימים ועירבו חיצונים שתיהן מותרות, וכן בחצר שבין ב' מבואות סתמו ולא פירשו דאסורין במבוי, ועוד דאמר ע"ה ב' עכו"מ הרי הוא כרבים ומסיק משום דפעי תיפוק לי' דישראל נמי אוסר כה"ג שהרי עכו"מ לא אחיד לדשא, לכן נראה דלעולם הן מותרין לעבור ולטלטל והא דאמר נ"ט ב' דפנימית אחדא לדשא כו' היינו שעיקר תשמיש פנימית בפנימית ובחיצונה הוא שלא במקומה וזהו כונת תו' שם דלאו לענין הילוך קאמר דא"כ צריך לומר דעיקרה במקומה ואינה צריכה ללכת, וז"א דודאי עיקר דרכה בחיצונה, אלא שאין קפידא בהילוך אלא בתשמיש, ובזה אמרינן שתשמישה אינה בחיצונה, ואף אם משמשת אינה אלא אורח, וכן הא דאמר מ"ט א' כגון זה כופין על מדת סדום היינו נמי דמטעם זה אבדה חלקה ונעשית אורח, ואף אם נפרש בלשון אחד הפוסקים שאוסר, נראה דיש לסמוך להקל בעירוב על הרי"ף והרמב"ם שלא הזכירו איסור זה, [ועי' ברא"ש פ"ז סי' ז' משמע קצת כפי' הנו"ב] ועי' שו"ע סי' שפ"ה ס"ג ישראל שהמיר כו' דוחין אותו אצל פתח כו' והוא מתשובת הרשב"א, ואף דלא ישמע לנו ויעבור עליהם בשבת לית לן בה.
יח) ומש"כ בנו"ב שם דכיון דאינם יכולים לערב מחמת עכו"מ דאסרי עליהו מקרי אינם יכולים לערב נראה דז"א דאין דברי ריטב"א וש"פ אלא בחסרון מחיצות דבזה לא חשיבי פתוחין למבוי כלל, אבל מה שדרין עכו"מ אין זה כלום דעכו"מ נמי נראה דאסרי ואין מערבין לחצאין להשאיר העכו"מ, ולערב ישראל, דכיון דישראל אסר עכו"מ נמי אסר, וכן אמרו ע"ה ב' דרגל האסורה אוסרת אפי' עכו"מ.
יט) אבל נידון הנו"ב יש להתיר מחמת צו"ה, ואף אם הוא הפסק ברה"ר די בצו"ה [לאו ברה"ר ממש אלא דין רה"ר לענין זה וכמש"נ לעיל] לדעת הגר"א ואף בניתר בתיקון חצר או בעומ"ר יש לסמוך על הרא"ש וש"פ להקל כל"ק דלרחבה מערבין, ומ"מ אם אפשר לפרוץ מה שחוץ לעירוב עדיף טפי, דיהי' השיור אסור משום חסרון מחיצות.
כ) שו"ע שפ"ו ס"ט ויסתלק מאותו שרגיל היינו סילוק בעלות ליעשות אורח ובמ"ב ס"ק נ"ח נ"ט כ' שלא יעבור בשבת זה דרך אותו מבוי ולמש"כ לעיל ז"א, שאין איסור בהעברה כלל.