חזון איש/אורח חיים/סז

<< · חזון איש · אורח חיים · סז · >>

סימן סז (ג)

א) עירובין ט' ב' תוד"ה כותל, וריצב"א מישב כו' נראה לפי דברי הריצב"א לפרש, דלעולם בעינן שיהי' היכר שאינו עיקר כותל אלא בליטה נוספה, ובהוראה זו נדונה משום לחי, ולעולם הדבר ניכר בגובה או בשאר היכר, ואפשר דכל שנמשך כל דופן המבוי בעובי שוה, ומתקצרת בראשה, כמו שהוא לפרש"י כזה (סט) כגון שדופן דרומי עובי ב' טפחים וטפח האחרון של הדופן הוא רק בעובי טפח, זהו היכרא כאילו דופן המבוי גמרה בסוף ג"א וה' טפחים והטפח הבנוי אח"כ לצד פנים הוא נוסף ונידון משום לחי, ואף שאפשר להישירה באופן אחר דהיינו שכל עובי הדופן בכל ארכה הוא טפח, וארכה ד"א כמו שהיא לצד פנים, ולצד חוץ נסמך לה כותל שאורכו ג"א וה' טפחים בעובי טפח, מ"מ מקרי היכר יותר באופן הראשון, אבל כשכותל כלה בעוביו לכותל מבוי כזה (ע) בזה יש לדון אם עיקר הוראתה כזה (עא) שכותל המבוי נתעקמה לדרום, ושאר דופן הנמשך אח"כ ממערב למזרח הוא כנוסף, או עיקר הוראתה כזה (עב) וכותל אחרת נסמך לכותל דרומי מאחורי המבוי, ובזה אזלינן ע"פ ההכרה בענין הבנין, ונראה דאם כותל ההולך דרום וצפון הוא גבוה או נמוך, מכותל המבוי הוא כמחליטו לנוסף, ואם כותל המבוי שמן כותל הנסמך ולחוץ לצד מזרח הוא גבוה או נמוך משאר כותל המבוי מחליטו לנוסף ונידון משום לחי, וזהו כעין הכרת שיפוע ראשיהן שכ' הריצב"א.

ב) ויש לעי' במבוי שרצפו בלחיים במשך ד"א דאמר בסוגין דמהני בנראה מבחוץ, והלא כיון דד"א נידון כדופן א"כ גם המקצת הבולט ניכר שהוא מן הדופן, ואף אם פי' דברי הריצב"א הוא דוקא, דלא בטל מתורת לחי אלא אם ניכר שהוא בליטת הכותל נמי קשה דמי לא עסקינן כשהלחיים נמוכין מכותלי המבוי ואינן גבוהים רק י' טפחים בכל משך ד"א, ועי"ז ניכר שהוא בליטת הדופן, ומיהו לפי' הריצב"א י"ל דשא"ה דאם איתא דגיפופי חצר גדולה הוא עובי דופן של קטנה, היה השיפוע מפסיק בראש הכותל בין חלק הכותל שמן הגיפופי ולפנים ובין חלק כותל שמן הגיפופא ולחוץ, אבל הכא י"ל שהבולט מן רציפת הלחיים לצד רה"ר הועמד ללחי, ודרך הלחי להיות נמוך, אבל למש"כ דלפרש"י ע"פ דברי הריצב"א בעינן שיהא ניכר שאינו בליטת דופן קשה ברציפת לחיים, וי"ל כיון דלפרש"י צריך ב' היכרים, היכרא שאין זה בליטת דופן והיכרא לענין הלחי, שהרי אם שוה מבפנים ומבחוץ, אלא שאינו שוה בגבהו, לכו"ע אינו נידון משום לחי, ואם שוה בגבהו וביתר פרטי הבנין לכל הכותל אף שאינו שוה ברחבו אינו לחי וזהו דינא דנכנסין כותלי קטנה, י"ל דמשך ד"א אינו מבטל רק עיקר הכרת לחי, אבל עדיין הוא כשוה מבפנים ובחוץ ואינו שוה בגבהו, והוי כהועמד ללחי אלא שהוא בפסול, הלכך כל שניכר בחוץ בעובי' שקצר מן שאר עובי הכותל שפיר הוי לחי.

ג) בס' ק"נ האריך ע"פ דברי רש"י סוכה י"ט א' להוכיח דלחי שהעמיד אחורי כותל מבוי בראשו וחודו כלה ביושר עם עובי כותל המבוי הוי לחי, כזה (עג) ומבואר בדבריו שבזה גם הרא"ש מודה, ולפ"ז אף אם העמיד לשם לחי וגם הוא נמוך מהכותל הוי לחי, אף שניכר שכותל המבוי מפסיק בין לחי למבוי, ובחצר כה"ג, אם רחב הלחי בפני המזרח ד"ט נידון משום פס ד', ואם הוא טפח נידון משום טפח בסוכה, ואם כותלי מבוי בולטין לרה"ר יותר מן הלחי פסול, והדברים נראים זרים, דהלא גם כשמעמיד הלחי בפנים עיקר ההיכר מחוד הפנימי, והכא כשמעמיד בחוץ הלא עיקר ענין הלחי נעשה אחורי המבוי גם לא נתבאר שיעורא דמשך הלחי לאורך הכותל וא"כ אף אם הולך על כל פני הכותל רק שישאר ג' או ד' טפחים, וא"כ גם בלא לחי אלא שנגמם הכותל בסופה לצד מערב על עובי כל שהוא במשך ד"ט, כזה (עד), ועוד מדוע חולק הרא"ש על פרש"י בנראה מבחוץ נהי דלחי הנמשך מפנים בשוה עם הכותל לא הוי לחי מ"מ מקום הגמום שמבחוץ ליהוי לחי, דמה לי לחי של בליטה ומה לי של שיקוע כיון דקיי"ל דשיקוע מבפנים מהני.

ד) אבל מה שמבואר בפרש"י בסוכה נראה דהיינו כשצדו הפנימי של לחי נמשך ביותר עם כותל מבוי כמו שהוא לפרש"י, אלא שהוסיף דכי היכי כשעובי הדופן הוא רחב יותר מהלחי מקרי נראה, כמו כן אם עובי הלחי יותר מעובי הכותל מקרי נמי נראה, והטעם דלא בעינן בזה ראית בני אדם שיסתכלו בלחי אלא קבעו חכמים שיהי' להמבוי איזה בנין חוץ מכתליו, וזה יהי' היכר גמור ומשם ולהלן מתחלף הרשות, ובנין הצריך לזה שלא יאבד תכליתו שיהי' בנינו ניכר שהוא חדש נוסף לא מעיקר הכתלים, וכל שהובלט או שנשקע נגד שאר הכותל, הוי היכרו, ונידון ע"י אותו הבליטה שבאחד הצדדין לחטיבה מיוחדת זולת המבוי בכל סביביו, אבל לעולם הלחי הוא שוה אצל חלל המבוי ולא משוך הימנו ולחוץ, והלכך אם העמיד לחי מבחוץ כיון שניכר שהכותל מפסיק בינו למבוי אינו כלום, אבל כל שאין ניכר שהכותל בעצמה בולט לחוץ, בזה יש לדון שהכותל כבר נגמרה לפני התחלת העובי, ויהי' כל העובי כלחי, וכן בפס נמדד כל עובי הכותל שלפני רה"ר אם יש בה ד"ט נידון משום פס, וכן בטפח של סוכה, מיהו למש"כ לעיל סק"א צריך שיהי' ניכר בגבהו או בשאר דבר שאין זה המשכת כותל, א"נ העובי מורה יותר שהוא נוסף לכותל ולא שהכותל נתעבה, וכמש"כ בסק"א, וכשהעמיד לחי בשוה מבפנים ועובי' יותר מעובי הדופן ובולט לאחורי המבוי, לפי' הק"נ אין לחשוב את הלחי אלא חלק העובי של לחי הבולט חוץ לדופן, אבל מה שכנגד עובי הדופן הוא הארכת הדופן, ואי סמכו עלי' משום לחי לאו כלום הוא, ואי סמכו על חלק הבולט שפיר מהני, ואי חצר או סוכה הוא, בעינן שיעורא בהאי בליטה לחוד, ואי לית בה שיעורא לאו כלום הוא, ולמש"כ הוי איפכא, דאי סמכו על הבליטה משום לחי ושכנגד הדופן לדופן, לאו כלום הוא, ואי סמכו על כל הלחי, מהני, אף אי לית בהעובי הבולט שיעור הצריך כיון שבכל העובי של לחי אית בי' שיעורא, וכ"מ ל' רש"י בסוכה שם ד"ה אחוי וד"ה ושוה וד"ה דאמר, ומש"כ רש"י שם ובולט הוא לצד רה"ר כנגדו צ"ל דה"ק לצד רה"ר נראה כבולט ולא כהמשכת דופן, משום שהדופן עובי' יותר מהלחי, ומש"כ או מן הצד היינו כשהלחי עובי' יותר מעובי הכותל, ומש"כ בשם הריטב"א אינו תח"י, ולפי האמור למדנו שאין ד"ז אלא לפרש"י, ולא לפי' הרא"ש, והרא"ש יפרש דסוכת ר"כ בסוכה שם, היתה כזה (עה) וכ"ה הציור בגמ' שם.

ה) ונראה דלפרש"י בב' הציורים, דהיינו בין שעובי הלחי פחות מעובי הכותל ובין שעובי הלחי יותר מעובי הכותל, לעולם נמדד, לענין טפח דסוכה וד"ט דפס חצר, עובי של צד מזרח מדרום לצפון כזה (עו) ולא שיעור ארך הבליטה ממערב למזרח שזה עובי של לחי ואין לו שיעור וסגי בכל שהו, וכ"מ בל' רש"י בסוכה שם, שענין הלחי כהתחלת בנין דופן רביעית, [ועיקר ענין המחיצות הוא לב' דברים למנוע דריסת הרבים ולהכיר את המקום למיוחד ומובדל מסביבותיו, ולענין הכרה הזאת נאמר בגוד אסיק ואחית ולבוד, כגון עמוד גבוה י' מסמן את כל האויר עד לרקיע כמובדל מסביבותיו, וסגי בהכי למחיצה, וזהו גם ענין הלחי שמראה על הבדלת המקום מחוצה לו, וחולק את כל האויר שמצדו כמעמדו] וכ"ה בהדיא בתו' בסוגין ד"ה כותל שכ' דמיירי כשאין בעוביו טפח, ור"ל שעובי כותל הנכנס אין בו טפח, והב"ח הגיה שאין בארכה טפח ופי' שר"ל שלא נכנסו רק פחות מטפח, ודבריו ז"ל צע"ג, דודאי לא מהני אף אם נכנסו הכתלים טפח כל דלית בעובין טפח, ואם יש בעובין טפח, נראה דסגי בכניסה כל שהו, שזהו עובי' של פס, ואין בו שיעור, וכן שיעור הבליטה והשקיעה מדרום לצפון נראה דאין לה שיעור גם בפס חצר וסוכה, אלא בכל שהו שפיר ניכר דהוא לחי.

ו) ונראה דאם העמיד הלחי באמצע עובי הכותל, ולא נשאר ד"ט מעובי הכותל מלחי ולפנים לא מהני משום פס אם עוביו ד"ט, אף לפרש"י כיון דמפסיק כרמלית בין התחלת הפס לחצר, ואף בפתוח לרה"ר, שאינו נידון ככרמלית, היינו משום שאין בו ד', אבל עיקרו כרמלית, [ולא נתבאר בהדיא דין בין הלחיים בכה"ג שאין דופן כנגדו בפתוח לרה"ר] וכ"ז כשב' כתלי החצר שוין, אבל כשכותל אחד ארוך והעמיד הפס כנגד הקצר, בכה"ג, נראה דמהני, שהפס נידון גם משום דופן ומאריך את החצר ונמצא שהיא רחבה בראשה, והפס עומד במקום הרחב, ואף אם פתוחה לכרמלית שכנגד הפס אסור, מ"מ אין כאן הפסק בין חצר לפס, ונראה דכן הדין בהעמיד לחי או פס משוך מן הכותל לרה"ר, אם אין דופן כנגד האויר שבין דופן ללחי פסול אף בפחות מג"ט, כיון שמפסיק כרמלית, אבל אם יש דופן כנגדו, הרי הלחי מאריך את דופן זה, ואף ביתר מג' משום דנידון בעומ"ר, אלא דביתר מג' יש בזה משום מבוי שנפרץ בראשו, [עי' לעיל סי' א' ס"ק נ"ה], וכן בהעמיד הלחי משוך מן הכותל לצד חלל המבוי, וגם משכו לרה"ר, אם אין באלכסון ד"ט שזה שיעור פרצה בקרן זוית כדאמר ו' א', ויש דופן כנגדו, נראה דמהני האי לחי, דהוי כאילו היה כזה (עז) והעמיד לחי, אצל מחיצת האלכסון, וא"כ גם מחיצת האלכסון גופה הוי כלחי, וה"ה ביש אויר פחות מד"ט, וצע"ב.

ז) והנה בכל גוני לחי, פוסל המשכת ד"א, בנראה מבפנים ושוה מבחוץ כזה (עח) בין שנמשך הלחי ממזרח למערב ד"א [וזהו מבוי שרצפו בלחיים ט' ב'] ובין שנמשך מדרום לצפון [זהו דינא דלחי הבולט מדופנו ה' א'], ובנראה מבחוץ ושוה מבפנים כזה (עט) או כזה (פ) לפרש"י, בין שנמשך ממזרח למערב ד"א [זהו דינא דלחי הנמשך עם דופנו י' א' לפרש"י] ובין שנמשך מדרום לצפון, דלא עדיף מנראה מבפנים, וכן בנראה מבחוץ לדעת הרא"ש שהוא כזה (פא) בין שנמשך הגימום ד"א ממערב למזרח (זהו דינא דלחי הנמשך מדופנו י' א' לפי' הרא"ש), ובין שנמשך ד"א מדרום לצפון, (דלא עדיף מנראה מבפנים) אלא שיש חילוק ביניהן, שבנראה מבפנים וההמשכה מדרום לצפון, אם העמיד לשם לחי מהני אף ביתר מד"א, כמש"כ רש"י ה' ב', ובשו"ע שס"ג סי"ב, אבל באידך גוני אף אם העמיד לשם לחי פסול, ואף בנראה מבפנים אם האריכו ממערב למזרח ד"א פסול אף אם העמידו לשם לחי, (כ"כ הגר"א שס"ג סי"ג בראיות מסוגין יעו"ש) ונראה הטעם דכשממשיך הלחי מדרום לצפון שמרבה בסתימה שזהו גם תכלית הלחי נכלל הכל בכלל הלחי שאין לו שיעור למעלה, כיון שעשאו לשם לחי, אבל כשהמשיכו ממזרח למערב, אינו מועיל כלום לתכלית לחי, ונראה בעצמותו כבנין לתכלית אחר, והוי כהעמיד ד"א לדופן, ואח"כ האריך לשם לחי דלא מהני אף בלחי הבולט כמש"כ ס"ק י"ג, והכא אף אם עשאו כלו ללחי לאו כלום שאין לחי אלא משהו.

ח) ט' ב' תוד"ה כותל וא"ל בנכנסין ד"א כו' עי' מהרש"א ביאור דבריהם, שהוא משום דמתורת פס לא נפיק בד"א שהוא משום מחיצה כמש"כ תו' ה' ב', ולכאורה היה נראה דלא שייך סברת תו' אלא בנראה מבפנים ונמשך מדרום לצפון דגם בלחי כשר בעשאו לכך, אבל בנמשך ממערב למזרח דאף אם העמיד לשם לחי פסול שאין לו היכר מחיצה בעצמותו, י"ל דגם בפס פסול, ואת"ל דזה מהני דמ"מ איכא סתימה ברוח רביעית, אבל בנראה מבחוץ ושוה מבפנים, שאין כל סתימה ברוח רביעית, וכל תורת מחיצה נעשה ע"י ההיכר וכמש"כ סק"ה שענין מחיצה הוא ההכרה על התיחדות מקום המוקף מסביבותיו, בזה י"ל כיון דנמשך ד"א שאינו נראה ליחוס מחיצות החצר, בזה פסול גם בחצר, אמנם דברי תו' מבוארין בסוגין בחצר קטנה שנפרצה לגדולה שהגדולה ניתרת בגיפופין אע"ג דהני גיפופי ארכן ד"א דהיינו כל ארך חצר הקטנה, וכן לעיל ז' ב' במבוי שנפרץ לחצר אמרינן דחצר מותרת בגיפופי אף שארך המבוי ד"א, ובמבוי כה"ג בכותל שצידו אחד כנוס מחברו ונראה מבפנים כזה (פב) אם ארך הבליטה ממערב למזרח ד"א אינו נידון משום לחי, ואין חילוק אם מצד אחד או מב' צדדין, כזה (פג), וכן בהא דפריך דקטנה נמי תשתרי בנראה מבחוץ ומשמע דאע"ג דארך החצר גדולה ממזרח למערב יותר מד"א כזה (פד) ואילו מבוי כה"ג כיון שנמשך הכותל ד"א אינו נידון משום לחי שזהו דינא דלחי הנמשך עם דופנו של מבוי י' א', לפי' תו' והרא"ש, וע"כ דמשום פס לעולם לא נפקא, וצ"ל דבד"א לא נפקא רק מתורת הכירא דסמכינן עלה בהיתרא דמבוי, שיהי' אות לגמרו בזה, אבל ענין היכר מחיצה איכא עלי' אף ביתר מד"א.

ט) ויש לתמוה לפרש"י לעיל ה' ב' דבד"א נפקא גם מתורת פס, מה נעשה בסוגין שמבואר בהדיא דנידון משום פס, ואולי יחלק רש"י בין חילוק דיורין, לחסרון מחיצה ברוח ד', אבל מל' תו' שכ' דבחצר אין שייך זה, משמע דגם לענין חילוק דיורין במבוי נפקא מתורת לחי בד"א, ויש לעי' דהא לעיל ז' ב' מבואר דלמ"ד נראה מבחוץ הוי לחי מבוי שנפרץ במלאו לחצר ולא עירבו שרי, אע"ג דכותלי החצר ד"א, אמנם יעוין בשו"ע שס"ג סל"א, דלענין חילוק דיורין יש מקום לדין פס גם במבוי, וא"כ הוי למבוי לענין חילוק דיורין דין חצר לענין זה.

י) שו"ע שס"ה ס"ג, אבל אם יתירה כו' כאילו נפרץ לכרמלית כו' ובמ"ב שם ס"ק כ"ד וע"כ אפי' אם אין נכנסין כו' והגיפופין נראין מבחוץ כו' דהשתא לרחבה גופא ל"מ הגיפופין כו' איך יועיל זה להמבוי, ולפי טעם זה אף אם בצד השני המבוי סתום או שיש שם צוה"פ, בעינן לחי לרחבה, והדברים תמוהים מאד, דהא דינא דר"ח כותל שצדו אחד כנוס כו' ונראה מבחוץ, הוא פתוח לרה"ר ואין הגיפופין מועילין מבחוץ ומועילין בפנים, והכא במבוי מפולש מב' צדדין ואף במפולש לכרמלית לא מהני לחי, אלא צו"ה מצד אחד ולחי מצד הב', ואם עשה צו"ה מצד הב' ודאי הגיפופין נדונין משום לחי, מיהו הכא אינו נידון משום לחי, דנפקא מתורת לחי בהמשכת ד"א, דהכא לא משום חילוק דיורין אתינן עלה אלא משום פרוץ למקום אסור, ועי' מהרש"א בתוד"ה כותל וכבר תמה עליו בנימוקי הגרי"ב. [א"ה, עי' סי' פ"ח ס"ק י"א].

יא) רא"ש פ"ק סי' י"א, ולחי המושך כו' נראה עיקר כפי' הב"ח כמש"כ בסי' שס"ג מדברי הר"י וכונת הרא"ש שאין ממימרא זו הכרע כי יש לפרשה בין ע"פ פרש"י ובין לפי' התו' וכ"כ בס' ת"ש למהרש"ק, ודברי הק"נ בזה תמוהים, שפי' שהוא כלחי הבולט מדופן דלעיל ה' א', או שבולט לחוץ כה"ג, ולפי' הא' לא שייך ש"מ נראה מבחוץ דקאמר בגמ', ולפי' הב' לא שייך ש"מ דבין הלחיים אסור, ולמש"כ לעיל בלא"ה א"א לפרש כפי' הב' דאין זה לחי, אף לפרש"י, ואף אם הוא באופן דהוי לחי לרש"י, מ"מ להרא"ש לא הוי לחי, [עי' סק"ד] ואע"ג דמבואר בגמ' שהלחי הוא עובי הכותל העודף לצד חלל המבוי, כדאמר וכ"ת דמפלגי טובא כו' הא מני רבי היא כו', מ"מ פוסל המשכת הדופן, שענין הלחי הוא השיקוע הנעשה ע"י ב' הדפנות של דרום ולמערב של השיקוע, כזה (פה).

יב) ט' ב' בנכנסין כותלי קטנה לגדולה, לכאורה נראה דבכל שהו סגי, שהרי שיעור הדופן הנמשך לאורך השיקוע לדרום, הוא כל שהו, רק שיהי' ניכר השיקוע, וא"כ אם הבליט הכותל כל שהו כבר סילק מחיצת השקיעה לצד מבוי כזה (פו). וא"כ אף אם האריך הדופן הדרומית של השיקוע יותר מדופן הצפונית לא הועיל כלום, כזה (פז), ומיהו במ"ב סי' שס"ה ס"ג כתב בשם הפמ"ג להקל עד ג"ט, וכן ראיתי בל' ר"ח [הנדפס בדפוס ראם, אבל לא ידענא אם אפשר לסמוך על הנדפסין מחדש שכבר הפסיקה המסורה בינינו, ואין אנו יודעין מי המה המעתיקים, שמלאכת ההעתקה כבדה מאד, ואף ע"י זריזין ומדקדקים מצוי ט"ס הרבה, ואם יעבור הדבר ע"י איזה רפיון בדקדוק הדברים יוכל הדבר להשתנות לגמרי, ולכן הפוסקים שלא הפסיקה המסורה בינם ובינינו בכל הדורות, ששקדו עליהם חכמי דור דור, לשמרם ולנקותם, צריכים אנו לחשוב את ספריהם ליותר דוקנית, וכש"כ במקום שאין ללמוד מכונת הדברים, אלא מדקדוק לשונם, שקשה לסמוך על החדשים], ודעת הב"ח בהגה' בדברי תוד"ה כותל דבכל שהו ועי' לעיל סק"ה.

יג) ה' ב' דמטפי בי' או דמבציר בי' פרש"י גבוה או נמוך, א"נ עב או דק, והנה אם הלחי דק, בין שהכותל עודף לצד פנים ובין לצד חוץ הוי לחי, דזהו נראה מבחוץ לכל הפירושים, אבל אם הלחי עב ומכסה כל עובי הכותל, ועודף לחוץ, אינו לחי רק לפרש"י ט' ב' אבל לא לדעת הרא"ש, ואף אם עודף לפנים, אפשר דאינו חשיב לחי לפי' הרא"ש, שהרי א"א לחשוב את העודף ללחי, שהרי הוא באמצע חלל המבוי (עי' לקמן סי' ו' ס"ק י"ט, כ', לענין צו"ה דחשיב משקוף, ונראה דה"ה בלחי היכי דמטפי לי' לפנים ולא חשיב כהרחיקו ג"ט מן הכותל כמש"כ שם), אלא ע"י הכרת העודף, יהי' כל הלחי נחשב לניכר, וסברא זו, אינה לפי' הרא"ש, וכש"כ גבוה ונמוך, דלכו"ע אם העמיד לחי נגד עובי כותל המבוי ורחב הלחי כעובי הכותל, ואינו נראה לא מבחוץ ולא מבפנים, אלא שניכר בגבהו, שהוא גבוה או נמוך מכותל המבוי, אינו לחי, מיהו הכא בנמשך ד"א, אין כאן פסול, דאינו נראה, דשפיר מקרי נראה בין מבפנים ובין מבחוץ, דלפיכך כשר בפס אף באינו נראה רק מבחוץ, ונמשך ד"א, כמש"נ לעיל סק"ח, אלא בלחי בעינן היכרא דהוא משתמש לסימן ולהיכר לגמר המבוי שצוו חכמים בהאי היכרא, וזה נעדר ע"י משך ד"א שלא לשם מבוי, והלכך סגי גם בהיכר גבהו של לחי להפרידו מהמשכת הכותל, ועיקר היכרו הוא מבפנים נגד כותל המבוי, ככל הלחיים, ויש לעי' אי בעינן דוקא שיעמיד לשם לחי, או אף אם הכותל נמוך בסופו מכבר, סומכין עליו משום לחי, ובדק הכותל בסופו, באופן דנראה מבפנים או מבחוץ ודאי סומכין עליו משום לחי, והנה מבואר בסוגין דכל שנמשך ד"א, אף אם העמיד אח"כ לשם לחי לא מהני, כל שאין היכר במטפי או מבציר, ומיהו היכי דליכא ד"א והעמיד לשם לחי, והאריך ד"א, נראה דהוי כעשה כלו לשם לחי.

יד) ט' א' אבל בין לחיין אסור כו', פלוגתתם בין בנראה מבפנים ושוה מבחוץ, ובין בנראה מבחוץ, בין לפי' הרא"ש ובין לפרש"י, דבחוץ נמי עיקר ההיכר בתחלת הגימום אבל אח"כ הוא בלי היכר, רק דופן נמשך ביושר, ואם העמיד לחי מבפנים ומשכו קימעא לחוץ, לפרש"י, דחשיב נראה מבחוץ, א"כ אף לאביי משתמש כנגד כל הכותל אף כנגד הלחי, דדל מה שנראה מבפנים וחשיב לחי מה שבחוץ, ולרבא משתמש כנגד כל הלחי אף שלא כנגד הכותל, אם הכותל שכנגדו ארוך כנגד כל הלחי, וכן אי משך הלחי קימעא לפנים, דלכו"ע חשיב נראה מבחוץ, משתמש לאביי עד חודו החיצון של לחי, ולרבא עד סוף הכותל דעיקר הלחי הוא הגימום שבין כותל ולחי מבחוץ, וכדפריך בסוגין לרשב"ג לא פריך לעיקר מלתא דאביי ורבא, די"ל דפלוגתתן הוא באמת כנגד הלחי הנראה מבחוץ, ומיהו למאי דמשני, י"ל דאביי ורבא נמי מפרשו מלתא דר"י ונקטו למאי דסבר דנראה מבחוץ לא חשיב לחי.

טו) ט' ב' תוד"ה ולרשב"ג, דהא משמע בכולי שמעתא דבעי למשרי לרבא עד חודו החיצון כו', לכאורה הדבר מוכרח דכנגד הכותל גם לאביי שרי, ע"י לחי הנראה מבחוץ, דסוף כותל הוא חודו הפנימי של לחי, אבל כונתם אף למאי דמסיק דר"י לית ליה נראה בחוץ, ולאביי אינו משמש אלא עד חודו הפנימי, מ"מ תקשה דאיך שרי לרבא עד חודו החיצון, כיון דאין כותל הב' כנגד סוף הלחי, ויש לעי' לשיטת תו' דרבא לא שרי אלא בלחי פחות מד' ומשום שבין הלחיים הוא מקום פטור, א"כ גם בדופן אחד לישתרי כיון שאותו המקום אינו רה"ר, וכמש"כ תו' ח' ב' ד"ה מניח, ואינו רה"י, והוא עומד בין רה"י לרה"ר ואין בו דע"ד הו"ל מקום פטור (ועי' לעיל סק"ו וסי' ב' ס"ק ט"ז) ואולי כיון דיש צירוף מן הצד לכרמלית אף בלא משך ד"ט הוי צירוף, ומיהו מש"ל שרה"ר מקיפו וצ"ע בזה.

טז) ח' ב' תוד"ה הכל, משום דלחי הוי אפי' משהו כו' נראה שאין הכונה משום שלא נתנו חכמים שיעור בלחי, אלא שאין שייך שיעור בעובי המחיצה, וכשנתנו שיעור בפס חצר נתנו שיעור בארכו שזה מוסיף מחיצה, אבל עובי אינו אלא מקרה בלחי ושאר מחיצה, ואינו בגדר שיעור, אבל קורה סתימתו במשכו על פני מבוי, שענין הקירוי הוא מגדיר את המקום שכנגדו מסביבותיו, ואם נשלמו תנאיו הוא עצמו חשיב ככל דין מחיצות דהיינו דינא דפי תקרה, ואף אם אינו עדיין בדין מחיצה מ"מ מידי מקצת מחיצה לא יצא, והלכך שייך בי' שיעורא במשך המבוי, וכיון שכל הרחב הוא בענין של תיקון מחיצות המבוי, שייך שפיר למימר חוד החיצון או היכרא מלבר, דלמה יגרע תחת הקורה, משאר המבוי, [וטעם האוסרין צ"ל כיון שעיקר ענינו להכרת גמר המבוי, וענין זה הוא יותר בהתחלתו, מהיכר גמרו, והלכך בין שענין ההיכר עושה מחיצה, או היכר, ס"ל שכ"ז מלגו, ע"פ תקנת חכמים] אבל לחי שאין כל ענינו אלא במשכו לרחב המבוי אבל עוביו לארכו של מבוי אינו מוסיף כלום שאין יתרון ללחי עב מן הדק, אין שייך כלל לדון על חוד החיצון שאינו לחי כלל ואינו סותם כלום, והמתיר צ"ל שתקנת חכמים הוא שנטפל לדין כל המבוי, וא"צ לחי אחר.

יז) והנה בקורה שהרחיקו קצת מהמבוי לכו"ע פסול ול"א בזה לבוד, ובהניחו סמוך לכותלי מבוי, למ"ד מותר להשתמש תחתיה, פסול הכא, ולרבא לכו"ע פסול משום דבעינן קורה ע"ג המבוי, ובלחי בכל הני גוני כשר: א) העמיד לחי רחוק מן הכותל פחות מד"ט כשר, אם יש דופן כנגדו כמש"כ סק"ו, והיינו טעמא דנידון בעומ"ר והוי כהעמיד הלחי אצל הדופן מבחוץ, ב) העמיד הלחי חוץ למבוי סמוך למבוי כשר, אם דופן נמשך כנגדו, דהוא עצמו הוי דופן שנית ומותר כנגדו למ"ד בין הלחיים מותר, משא"כ בקורה שאינו ממשיך ארך המבוי בהנחתו בחוץ, ג) העמיד הלחי בחוץ ואין דופן נמשך כנגדו כשר, ולא מפסל משום חוץ למבוי, כמו קורה, דקורה שרחבו הוא המחיצה, יש חילוק אם הוא ע"ג מחיצות או לא שהמחיצות מחזקות זו את זו וכל אחת מתחזקת בפעולתה ע"י פעולת חברותיה, והלכך כשפרד בין הקורה למחיצות, אין כאן שיעור קורה בפעולתה הראוי', וגם המחיצות נשארו ברפיונן שחסר להן שותפות הקורה, והיינו טעמא דבעינן קורה ע"ג מבוי, משא"כ בלחי שפעולת המחיצה הוא פניו נגד חלל המבוי, וכיון שהוא סמוך למחיצות הרי צירופן שלם ככל מחיצות ומה לנו לעובי הלחי שהוא בחוץ, ד) מיהו אף למ"ד בין הלחיים מותר, מותר בהעמיד לחי מבחוץ ואין דופן כנגדו, כמבואר בתו' ט' ב' ד"ה ולרשב"ג, ובזה הק' מהרש"א דמאי שנא מקורה דאמר ר"ח לדברי המתיר אסור, וה"נ כיון שהיכרא מלבר נמצא דמפסיק רשות בין לחי למבוי, ואילו הניח אויר בין לחי למבוי וליכא דופן כנגדו ודאי אסור, והנה לפי' תו' דבלחי ד' מודה רבא, א"כ לעולם חוד הפנימי מתיר, ואין היתר בין לחיים רק מטעם מקום פטור, ואף לפי' הרמב"ן [הובא סי' ב' ס"ק ד'] דרבא מתיר גם בלחי ד' בפתוח לרה"ר, מ"מ כה"ג שאין דופן כנגדו, י"ל דדינו כפתוח לכרמלית, אבל באמת אין להקיש לחי לקורה, דקורה שפיר י"ל דאינו סותם רק בחודו החיצון, משום דכבר נתחזק המבוי במחיצותיו ע"י תקרת טפח [וכמש"כ ס"ק ט"ז] אבל לא בחוד הפנימי, משא"כ בלחי דלא שייך כלל לומר דוקא חוד החיצון שאין העובי של לחי פועל כלום, אלא היתר בין הלחיים בטפילה למבוי וכמש"נ לעיל, ואין שייך לומר דהיכי דהלחי בחוץ שאינו יכול להטפל לא יתיר הלחי, א"נ טעמא דר"ח בקורה, משום שאינו ע"ג מבוי כמו לרבא ומשום שנפרדו הקורה והמחיצות זמ"ז אלא דסבר דלמ"ד תחת הקורה אסור לית לי' האי סברא דבלא"ה מחיצות שכנגד הקורה אינן מחיצות שהרי נשאר תחת הקורה כרמלית, וכ"מ דהיתרא דבין הלחיים אינן אלא משום טפילה שהרי בנראה מבחוץ נמי יש לו דין בין לחיים כדאמר י' א', והתם לא שייך חוד החיצון ולא הכירא מלבר.

יח) לפי' הרמב"ן דפתוח לרה"ר מותר בין הלחיים אף ביתר מד', וה"ה בחצר אף ביתר מד"א, ואין חילוק בין נראה מבפנים לנראה מבחוץ, א"כ חצר גדולה ניתרת בהעמיד סמוך לקרן זוית פס ד' [ע"פ הרחב] אצל כותל הארוך [ברחוק ד"ט מכותל האמצעית] בעובי כל שהו, ומיהו בלחי שנראה מבחוץ אין בין הלחיים ניתר, אלא אם אין בין הלחיים יתר מי' אבל ביתר מי' בין הלחיים אסור, אבל מבוי מותר, כדאמר בחצר קטנה שנפרצה לגדולה.

יט) י' א' ש"מ בין הלחיים אסור לדעת תו' ח' ב' ד"ה הכל ט' א' ד"ה לרשב"ג, דבלחי ד"ט מודה רבא, דאסור בין לחיים אף בפתוח לרה"ר, ליכא הכא ראי' רק לעיקר דינא דבין לחיים דאסור, אבל לא לענין פלוגתא דאביי ורבא, אבל לפי' רמב"ן במלחמות, דלרבא אף בלחי ד"ט מותר כנגדו בפתוח לרה"ר, מוכח הכא כאביי, מיהו אף הכא י"ל לרבא בפתוח לכרמלית, ובשו"ע סי' שס"ג סעי' י"ג, פסק לדינא דר"ה, והקשו אחרונים ז"ל שהרי אנן קיי"ל דבין לחיין מותר בפתוח לרה"ר, וגם הגר"א ז"ל האריך בזה, ולכאורה למש"כ לעיל סי' ב' דהרמב"ם ז"ל דאוסר תחת הקורה בפתוח לכרמלית, ע"כ לית לי' דינא דהרמב"ן בלחי יתר מד"ט, א"כ המחבר שסתם סי' שס"ה ס"ד כהרמב"ם, שפיר פסק להאי דר"ה, ואולי דבכלל פחות מד"א היינו אף פחות מד"ט, וז"א לדידן בפתוח לרה"ר.

כ) אמנם כעת הדרנא בי ממש"כ סי' ב' להוכיח מסוגיא דשבת ט' א', ושפיר י"ל דהרמב"ם מפרש כהרמב"ן, וסוגיא דשבת שם י"ל דבאמת המתירים עירובין ח' ב', ורב מכללם, להשתמש תחת הקורה, הוא אף בפתוח לכרמלית, אבל בזה קיי"ל כהאוסרין, אבל בפתוח לרה"ר לכו"ע מותר, ואף בין הלחיין, וזה דקאמר רבא ט' א' לאביי, דהא דתנא רב זכאי הוא אף בפתוח לרה"ר, ובזה אין חילוק בין לחיין לקורה, שלא נחלקו, אלא בפתוח לכרמלית, ובזה מודים, בבין הלחיין, כו"ע, דאסור, ולפ"ז שפיר משני רב שבת שם, באיסקופת מבוי חציו מקורה כו' ובפתוח לכרמלית, אבל בפתוח לרה"ר, גם בלחי הדין כן, אלא דלא מוקי לה בלחי כה"ג בפתוח לרה"ר, שאין דרך להעמיד לחי בכה"ג וכמש"כ בת"י שם, א"נ דמיירי ביש עובי כותל בולט מכאן ומכאן, ובפתוח לרה"ר מותר אף בפ"נ, ומיהו אכתי מש"ל בהעמיד לחי כ"ש באמצע אותו העובי, ובפתוח לכרמלית, וזהו קו' ת"י דשבת שם.

כא) אמנם יותר נראה לפרש, דבאמת הרמב"ם סבר דוקא כדעת הרמב"ן דהחילוק בין רה"ר לכרמלית, הוא לענין עיקר הסברא דברה"ר חוד החיצון מתיר דנטפל לפנים, ובכרמלית נטפל לחוץ, והרמב"ם מפרש דכשחידש רבא דבכרמלית אסור, הוא אף בקורה, דלרבא אין חילוק בין לחי לקורה, ופלוגתתן הוא בפתוח לרה"ר, וקיי"ל כהמתירין משום דכל הני הלכה כמותן, רו"ש הלכה כרב באיסורי וכן ר"י ור"ל וכן ר"ח ורשב"ר כדאמר לקמן י' א' והלכתא כו' הואיל ותנא ר"ח כותי' אע"ג דרשב"ר פליג, וסוגיא דשבת בפתוח לרה"ר דוקא, ומיירי שאין עובי הכתלים נכנסין, אלא בפתוח במלאו, והקורה הונח להיתר המבוי וכן נראה בפשט הסוגיא ובפרש"י דהקורה הונח להיתר המבוי, [ומיהו אי דלתות מתירין אף בלא צו"ה אף בפ"פ ע"כ האי קורה להתיר תוך הפתח בא] ולא כדס"ד מעיקרא דיש עובי הכתלים כדפרש"י, והא דקאמר קורה, היינו להוציאו ממאי דס"ד דיש כאן עובי הכותל שהוא כלחי ע"פ כל תוך הפתח, וה"ה בלחי כה"ג, א"נ משום דבלחי למ"ד נראה מבחוץ הוי לחי לא מש"ל דלעולם מותר אף בפ"נ בפתוח לרה"ר כיון דתוך הפתח רחב ד"ט, ואע"ג דרב אית לי' עירובין ז' ב', ח' א', דנראה מבחוץ לא הוי לחי י"ל דלא פסיקא לי' דאחרים אית להו דלא הוי לחי, דפלוגתא דתנאי היא, או כמו שתירצו בת"י שם, ובזה עולה הכל כהוגן, אלא דישאר לנו לבאר טעם האוסרין תחת הקורה, בפתוח לרה"ר, למה אינו מותר בפחות מד"ט, מטעם מקום פטור, וע"כ דס"ל כאביי עירובין ט' א' ותקשה לרבא, וצ"ע.

כב) וכשנפרש סוגיא דשבת דלמאי דמשני מיירי שאין עובי הכתלים נכנסין לתוכו, וכן למאי דמשני ר"א באיסקופת בית כו' מיירי נמי בליכא פצימין, וא"כ אין הכרע לענין צו"ה שתוכו אסור בפתוח לכרמלית, כיון דמיירי בקורה בלא פצימין, וכן נראה דבצו"ה בין הפצימין מותר, שהרי אם הפצימין נמשכין והניח קנה על גביהן לצד חוץ כשר וע"כ דלא חשיב כהניח קנה על הכתלים, דכיון דהפצים נראה מבפנים חשיב כל משך הפצים כמזוזת הפתח ולא ככותל ובמקום שמניח קנה על גביהן נעשה צו"ה, ואם עשה צו"ה באופן זה ודאי מותר בין הפצימין עד קנה שע"ג, שכ"ז לפנים מן המחיצה, וא"כ מה הפסיד במה שהוסיף להרחיב את הקנה שע"ג ע"פ כל הפצימין הלא קנה שע"ג אינו נפסד במה שאינו נראה שאף אם קירה כל המבוי חשיב צו"ה בין פצימיו, ושפיר יש לחשוב את סוף הפצימין וסוף הקירוי לצו"ה, ונמצא דכל בין הפצימין לפנים מן המחיצות, ובאמת שאינו מבואר בהדיא בשום פוסק שבין הפצימין אסור בצו"ה, ואף דמדברי תו' משמע דגם למסקנא מיירי דאיכא עובי הכתלים לפצימין, אלא דבין לחיין אסור, מ"מ י"ל דהקורה אינו ע"ג אלא ביניהן סמוך להן דכשר בקורה ואינו צו"ה, [עי' לעיל סי' ב' ס"ק י"א] ואם צו"ה מחיצתו בסופו יהי' מותר אף בפ"נ ולא נשאר ד', כמו בפ"ת שאין דלת מבטל מחיצה גמורה, וכמש"כ סי' ב' ס"ק י"ב, [עי' ס"ק (כ"ג) [כ"ד]].

כג) וא"כ צריך לפרש גם דברי המרדכי [הובא סי' ב' ס"ק ט"ז] דמיירי שהפצימין נכנסין קצת לפנים, והדלת נכנס בין הפצימין בשעה שהוא נעול, ומיירי שהבית פתוח במלאו, וצ"ל לפ"ז דע"י נראה מבחוץ, לא נעשה סוף הכותל הדרומי הבולט מן המשקוף לפצים לצו"ה, כזה (פח) דאע"ג דנידון משום לחי היינו החריץ ולא קצה הכותל הדרומי, כדמוכח ט' ב' דכשמודדין שיעור הפס והלחי, מודדין את משך הגימום מצפון לדרום, כדאמר ולימא לבוד כו', ואפשר דאף אם אין הבית פתוח במלאו, מ"מ אין הכותל שאחורי הדלת נידון משום פצים לצו"ה, דהדלת מסלק את הנראה מבפנים, [ולא דמי לפ"ת שאין הדלת מבטל דהתם לא חסר לי' רק שעורא דד"ט משא"כ הכא דבטל עיקר צורתו] ואפשר דאף בלא דלת, המשקוף עצמו מסלק את הנראה מבפנים שחוץ ממנו, ולפ"ז צריך ליזהר, שלא להעמיד ב' פצימין הפנימי עב והחיצוני דק, ולשום קנה של צו"ה על הדק, דלא חשיב הדק נראה מבפנים שפנימי מסלקו, ומה שנראה מבחוץ לא חשיב פצים.

כד) צ"ב ב' ואילו השוה את גיפופי' כו' התם סילוק מחיצות הוא, וכן הדין בכל הנעשה מחיצה בעומ"ר, כגון חצר העשוי' כזה (פט) ויש עומ"ר במזרח ובמערב, ואם השוה את הגיפופין כזה (צ) אסור, ודוקא כשמשך את הדפנות מסוף הגיפופין של מזרח עד הגיפופין של מערב אבל אי נשאר ד"ט עדיין אין כאן סילוק מחיצות, ואפשר דכל שנשאר ג"ט עדיין אין כאן סילוק מחיצות, ואינו נידון בעומ"ר לסלק מחיצות, [עי' לעיל סי' א' ס"ק מ"ה], מיהו בצו"ה ע"פ כלה מגיפופי מזרח עד גיפופי מערב הוי סילוק מחיצות, [עי' סי' א' ס"ק מ"ז] ואם הניח קנה על הגיפופין לאו כלום הוא אלא כשהעמיד גם פצימין תחת הקנה, ויש לעי' אי עשה פצימין רחבין עד שאם נידון את בין הפצימין כלחוץ, יהי' עדיין עומ"ר, מה דינו, לפי מה דמשמע באחרונים ז"ל בס"ס שמ"ו דדינו של המרדכי הוא בבין הפצימין תחת צו"ה, א"כ אין צו"ה מועיל אלא מחודו הפנימי ולפנים, [מיהו לדעת הרמב"ן דבפתוח לרה"ר אף בלחי רחב ד"ט מותר כנגדו, עדיין יש לדון בכה"ג, אי דמי לפתוח לכרמלית] אמנם למש"כ ס"ק כ"ג י"ל דבצו"ה לעולם חשיב מחיצה מחודו החיצון, מיהו אם הניח הקנה לסוף הפצימין ודאי מה שמן הקנה ולפנים הוא כלפנים מן המחיצה, ונראה דאף אם נפרש דעת הראשונים לאסור תחת צו"ה בפתוח לכרמלית [או ברחב ד"ט לדעת תו' אף בפתוח לרה"ר, וכגון דליכא בקנה שע"ג משום פ"ת, שאינו יכול לקבל מעזיבה או עגול וכיו"ב] אינו מעיקר ענין צו"ה דכיון דאם הניח את הקנה בסוף הפצימין כשר [וכ"ה מעשים בכ"י וכמש"כ רמ"א שס"ג סעי' כ"ו, שאין החבל ע"פ רחב כל הפצימין] אינו מפסיד בהוספת הקירוי וכמש"כ ס"ק כ"ב, אלא מתקנת לחי וקורה הוא דכמו דלא מהני ג' מחיצות משום שאין ניכר מחיצה רביעית אף ששלש המחיצות משלימות מן הדין את מחיצה הרביעית, כמו כן אם עשה מחיצה ברוח הד' ואינו ניכר, והלכך כיון שבין הפצימין הוי פרוץ במלאו, אסור מתקנת לחי, ומיהו אי הניח הקנה לסוף הפצימין מותר עד הקנה שהרי ניכר המחיצה עד הקנה, והלכך אם העמיד צו"ה בין הגיפופין, תוך הפתח כלפנים לענין שיעור עומ"ר.