חזון איש/אורח חיים/נא
סימן נא[עריכה]
א) שבת קמ"ו א' מתני' שובר אדם את החבית ליטול הימנו גרוגרות ובלבד שלא כו', דרך שבירה אין כאן איסור סתירה, אע"ג דסותר שלא ע"מ לבנות נמי איכא שבות, הכא משום דאין בנין וסתירה בכלים מותר לכתחלה, ואע"ג דבעשיית כלי ממש שייך בנין גם בכלים וכמש"כ תו' לעיל ק"ב ב' ד"ה האי, וא"כ גם סתירת כלי דין הוא דחשיבא סתירה, מ"מ מותר בכלים דכמו דלא חשיב בנין בכלים בהחזרת תריסין ביצה י"א ב' ובהפקעת חותמות שם ל"א ב' אע"ג דבמחובר תרויהו אסירי וע"כ דבכלים לא חייל שם בנין אלא במעשה גמור, ה"נ בסתירה דרך שבירה להוציא מה שבתוכה לא חייל שם מלאכה על זה בכלים והיינו דין חותך ומפקיע ולא אסרינן משום מלאכת סתירה, והכי אמרינן בהדיא עירובין ל"ה א' במגדל של עץ דמותר לשברו משום שאין בנין וסתירה בכלים, ומיהו דוקא שאינו מדקדק בשבירתה אבל אם מדקדק שיתהוה נקב יפה, בזה יש איסור בנין דעושה פתח והיינו דתנן ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי, ובגמ' ביצה ל"ג ב' מסקינן דלא הותר רק במוסתקי, ומיהו מבואר בגמ' שם דמשום מלאכת סותר ליכא, אלא כיון שאם מדקדק לעשות נקב יפה איכא משום בונה מה"ת, ראוי לאסור אף בשובר דלמא ידקדק ולפיכך מוקי לה במוסתקי.
ב) עירובין ל"ד ב' תוד"ה ואמאי, אבל לשבור הכלי ולקלקלו אסור דשפיר שייך בנין וסתירה בכלים והא דשרי כו', דבריהם ז"ל צ"ע דהא בגמ' שם מבואר דמשום מלאכת סותר ליכא, אלא ראוי לאסור שמא יעשה פתח יפה ולכך מוקי לה במוסתקי, וצריך לדחוק דכונתם דכיון דשייך בנין לא שרינן לעשות פתח דרך שבירה דלמא יכוין מלאכתו לעשות יפה וכונת דבריהם דרבה ור"י דמוקי לה בפלוגתא אי אהל הוא נמי בקטיר במיתני עסקינן אבל לשבור המגדל אסור משום דלמא יעשה פתח יפה ואביי ורבא דהזכירו קטיר במיתני משום שלא נתפרש בדברי רבה ור"י, א"נ עיקר דבריהם במה שסיימו דבעי סכינא למפסקי' אבל לרבה ור"י איירי אפי' יכולים למפסקי' ביד א"נ לרבה ור"י איירי ביכול להסיר הדלת מציריה ומותר בכלים ואסור באהל ועי' סק"ד.
ויש לעיין דבביצה שם מבואר דאם מכוין לעשות כלי איכא מלאכה דאוריתא, ובסוגין אמרו דאפי' עושה נקב יפה אינו אלא משום שבות דכל פתח שאינו עשוי להוציא ולהכניס אינו פתח, וצ"ל דגזרינן דילמא יעשה נקב גדול להכניס ולהוציא.
רש"י פי' ביצה שם דבמוסתקי נמי אם עשה פתח יפה חייב חטאת, אלא דבמוסתקי לא גזרינן דלמא יעשה פתח יפה כיון דלא חשיבא לי' ובתו' שם פי' דבמוסתקי אפי' יעשה פתח לא חשיב בונה כיון דהוי כמנא תבירא.
ג) שם בגמ' מביא אדם חבית כו' ומתיז ראשה בסייף, נראה דזה מותר אפילו בחבית בריאה, דלא שייך למגזר משום פתח כיון דמתיז כל ראשה, ועוד י"ל דדוקא בחבית של גרוגרות ופירות אפשר לפעמים לעשות חור בצדה להכניס ולהוציא אבל חבית של דבר לח אי אפשר להכניס דרך חור.
שם מהו למיברז חביתא בבורטיא. במתני' תנן שני דינים, דשבירה מותר ולעשות נקב אסור ומבעי לי' בבורטיא אי חשיב כעושה נקב או חשיב כשבירה דבורטיא הנקב גדול יותר מן הראוי, והשיב שעדיין שם נקב עליה, ויש לעיין אדפריך מרשב"ג ליפרך ממתני' שובר אדם את החבית לה"ג, ונראה דמתיז ראשה בסייף לא מקלקל לה כל כך אלא שמחסר שפתה ויש מקום לומר דחשיב עושה פתח כמו בבורטיא והנה מבואר מכאן דכלי שיש לו פה וסתם פיו במגופה ומתיז ראשו אם מכוין לעשות פה אסור אלא אם אין דעתו רק להוציא מה שבתוכו לא חייל עלי', לא שם בונה ולא שם סותר, והיינו דאמר בגמ' דלעין יפה קמכוין.
ויש לעיין מאי מיבעי לי' למברז בבורטיא, הלא אף אי בורטיא כשבירה אסור דהא מסקינן ביצה ל"ג ב' דלא הותר שבירה אלא במוסתקי, ופי' בתו' עירובין ל"ד ב' דה"נ איירי במוסתקי ולמש"כ לעיל דבחבית של יין לא גזרינן דלמא יעשה פתח להכניס ולהוציא א"צ לאוקמי במוסתקי, וכן משמע בתו' לעיל מ"ח ב' ד"ה וכי, שהביאו ראי' דרשב"ג מיירי בגוף החבית מדפריך מינה לר"ש דאיירי בגוף החבית, ואי במוסתקי הלא עושה נקב בחתיכה אחת.
ד) עירובין ל"ה א' תוד"ה בעי, ומכאן מדקדק ר"י כו' אבל פותח של עץ או ש"מ אסור לשבר דבכלי נמי יש בנין וסתירה כדפ"ל, למש"כ סק"ב מבואר דמותר לשבור כלי עצמו ואין בזה משום סותר אלא דגזרינן שמא יכוין לעשות כלי, ואמנם דקדקו למה נקטו אביי ורבא מיתני ולזה פר"י דשבירת כלי חשיבא סותר וכן בפותחת של עץ, דבשבירת פותחת לא שייך למגזר שמא יעשה כלי כיון שאינו נוקב את הכלי וצ"ל לפ"ז דהא דמוקי במוסתקי אינו משום דלא נאסור גזירה שמא יכוין לעשות כלי אלא בלא"ה משנתנו במוסתקי דבכלי שלם אסור משום סתירה, ולפ"ז הא דרשב"ג דמתיז ראשה בסייף נמי במוסתקי, וכן הא דר"ש למברז חביתא בבורטיא, וכ"ה בתו' לעיל ק"ב ב'.
מ"ח ב' תוד"ה וכי, ופר"ת וכי מה בין זה לנקיבת מגופת חבית כו', האי בית הצואר אינו מגוף הבגד דא"כ אינו ענין למגופת חבית, אלא איירי בתפירת הכובסין וכמש"כ הכ"מ פ"י ה"י בשם ריטב"א מכות ואין לו צורך להחוטין האלו והלכך הוי מדמה לו למגופה, ומסיק דמ"מ הן חיבור טפי ממגופה כיון דדרכו לפתוח בית הצואר ולהניח החוטין תלוין.
והנה למש"כ תו' ביצה ל"ג ב' ד"ה כי בשם ר"י דבמוסתקי אף אם מכוין לנקב יפה אין חיוב חטאת כיון שהכלי נעשה מחתיכות לא חשיב כלי גמור שאין חיבור חתיכות חיבור, צ"ל דהכא חוטי בית הצואר חשיב חיבור טפי תדע שהרי כל הבגדים הן מעשה מחט וחשיב חיבור, ואם הא דרשב"ג דוקא במוסתקי שפיר י"ל דפריך מהא דרשב"ג ומשני דהכא חיבור והתם אינו חיבור, ואע"ג דהא דרשב"ג משום עין יפה אבל במדקדק לעשות פיו ישר וחלק אסור [עי' לק' סק"ז] והכא בפותח בית הצואר מתכוין לעשות פתח, מ"מ חיוב חטאת ליכא במוסתקי אפי' כי מכוין לעשות פתח, מיהו אי מרשב"ג פריך לא הו"ל להזכיר מגופת חבית, ועוד דהא דאין חיוב חטאת במכוין לעשות כלי במוסתקי לא הוזכר בדברי רשב"ג, אבל לשון התו' "דהתם אפי' בגוף החבית שרי" משמע דלא איירי במוסתקי.
הר"מ הביא דין פותח בית הצואר במלאכת קורע ומ"מ אין זה הכרע שדעתו ז"ל שהחיוב משום קורע, ושפיר י"ל דחיובו משום בונה או מכה בפטיש אלא משום שיש כאן פעולת קורע קבעו בהלכות קורע וסתמו כלשון הגמ'.
שם בתו' ועוד דבמגופה שרי כו', בב"י סי' שי"ד כתב דתו' ס"ל כר"ח דחכמים מתירין אפי' מן הצד, ואין זה הכרח דאפי' אי ר"ש אסר גם מן הצד מ"מ לא יתכן דקושית הגמ' אינו אלא במה שאסר מן הצד, דהרי לא הוזכר בגמ' דר"ש אסר גם מן הצד דתקשה לי', ושפיר י"ל דר"ש בחבית גופה אסר, ועוד אי רשב"ג אסר בגופה דחבית והתיר להתיז מגופה אף בצדה תקשה באמת מזה לר"ה דאוסר ליקוב מגופה מן הצד.
ה) ודעת הרשב"א שבת קמ"ו א', דהא דמוקי לה במוסתקי אינו אלא לר"א, ויש לעיין הלא בגמ' ביצה ל"ג ב' אמרו דלר"א דקוטם לחצוץ שיניו חייב חטאת, להריח אסור דגזרינן קטימת להריח אטו קטימת לחצוץ שיניו, אבל לרבנן דלחצוץ שיניו שבות להריח מותר, וא"כ בשבירת חבית דלעשות כלי לכו"ע חייב חטאת דין הוא שיהא אסור אף בשובר להוציא גרוגרות, וכמש"כ תו' בסוגין, וזה אפי' לדעת רש"י ע"ד ב' דאין בנין וסתירה בכלים, דהא מ"מ במכוין לעשות כלי חייב חטאת משום מכה בפטיש כמו עושה נקב בלול של תרנגולין, ואפי' אם נפרש דהא דר"א אוסר להריח אינו משום גזירה דלמא יקטום לחצוץ שיניו, אלא כיון דמחמיר בקטימה מחמיר אף להריח אכתי עשיית פתח אינו ענין לקטימה וראוי לאסור אף לרבנן אף בשובר להוציא, וא"כ הדבר מוכרח כדברי התו' והרא"ש דהא דאמר ר"א כי תניא ההיא במוסתקי, הוא לכו"ע, והדבר מוכח מעיקרו דלא שייך לומר דר"א מוקי מתנ' במוסתקי דלא יתכן זה אלא היכי דקשיא מתנ' לאמורא, ומוכרח לאוקמי מתנ' דלא תקשי לי', אבל הכא אם באמת תנא דמתנ' מתיר אפילו בחבית שלמה, א"כ ע"כ מתנ' דלא כר"א ור"א לית לי' מתנ' ומי הוא דאמר דמתנ' במוסתקי אלא ודאי ר"א קושטא דמלתא קאמר דמתנ' במוסתקי לכו"ע.
ונראה דהם מפרשים דזה דתניא לא יקטום להריח דגזרינן דלמא יקטום לחצוץ שניו אינו דבר פשוט אלא תנא דברייתא קבל כן משום ר"א ובגמ' פריך דמתנ' דשובר אדם את החבית ודאי לא ס"ל כן דנהי דתנא לא עסיק לאשמעינן דלא גזרינן דלמא יכוין לעשות כלי אלא אשמעינן עיקר הדין דאין שבירה זו אסורה משום סותר כלי מ"מ ממילא שמעת מינה דלא גזרינן דאי גזרינן ממילא לא מש"ל דינו דנהי דאין אסור משום סתירה מ"מ אסור משום גזירה ומשני דמש"ל במוסתקי דלא שייך למגזר ומ"מ נקטינן דאיכא רבנן דפליגי וס"ל דלעולם לא גזרינן והלכך אפילו בחבית שלמה מותר לשבור ומשום דסוגיא דשבת רהיטא דאפי' בשלמה איירי דדוחק לומר דסמכו על סוגיא דביצה.
ו) הגר"א בביאורו סי' שי"ד האריך לקיים דעת הרשב"א והר"ן דאין איסור בשבירה בשלמה ואמנם נראה דעתו ז"ל דהא דמוסתקי קיים לדינא כדעת תו' והרא"ש והטוש"ע ומשום דבשלמה גזרינן דלמא יכוין לעשות כלי וכמו דגזרינן לר"א להריח אטו לחצוץ ובהאי גזירה לא מצינו דפליגי רבנן ורבנן דמתירין להריח משום דס"ל דלחצוץ אינו אלא שבות והכא דלעשות כלי בשלמה חייב חטאת יש לאסור גם במכוין רק להוציא, והגר"א ציין טעם זה על דינא דשו"ע ולא העיר כלום ולא הביא כלל דעת רשב"א ור"ן שחולקין, ואמנם במה שכתב בשו"ע דבשלמה יש איסור סתירה בזה הביא דעת החולקין שהרי בגמ' ביצה שם משמע דלא קשיא לי' אלא הא דר"א דליגזור אבל משום סתירה ליכא והגר"א לא הביא כלל ראיות הרשב"א להתיר באמת לשבור אף בשלמה, והנה הרשב"א בסוגין הביא ראיה דלדידן מותר לשבור אף בשלמה דאל"כ הא דרב יהודה דפשח אלותא אמאן תרמיא ואינו מובן דהתם כיון דלחצוץ ג"כ לא חשיב בונה מה"ת ולא מכה בפטיש כיון דקוטם ביד ואפשר דאף קוטם בכלי לא חשיב בונה דענף עץ בעלמא הוא, לא שייך למיגזר בלהריח, אבל הכא בשובר בסכין ואם יכוין לפתח חייב חטאת שפיר שייך למגזר, ובביצה ל"ג ב' הביא ראי' מהא דר"ש למברז חביתא וכתב דמשמע בגוף החבית, ונראה דהרשב"א מפרש דבמוסתקי לא הותר לשבור רק לפרק את החוליות אבל לא משמע כן ברש"י שפי' דכיון דלא חשיבא לא אתא למעבד נקב יפה ובתו' כתבו דאפי' אם יעשה נקב אינו חייב חטאת ומשמע נמי אפילו שובר בגוף החבית וא"כ שפיר יש לפרש הא דר"ש כהא דמתנ', וכ"כ במ"ב סק"ד בשם הפמ"ג דמוסתקי מותר לשבור אף תוך החרס אלא דכתב לה בלשון מצדד כן.
ומש"כ הגר"א להוכיח דעת הרשב"א מהא דעירובין ל"ה א' דמוקי לה דפליגי אי אהל הוא ומבואר דבכלי מותר ולא ניחא לי' לאוקמי בקשור בחבל או ביכול להסיר הדלת מציריה, קשה למאי דפירשנו דמודה הגר"א דאסור לשבור משום גזירה דלמא אתי לכוין לעשות כלי ואפשר דבכלי שובר את הפותחת דבזה לא שייך גזירה דלמא יכוין לעשות כלי כיון שאינו עושה נקב כלל, ואפשר דדוקא בחבית שייך למגזר דזימנין טריח לי' להסיר המגופה ומשמש דרך חור אבל דלת המגדל לעולם אינה ממורחת בטיט ואין צורך לחור.
ז) כתב במ"ב סק"ו דאם עושה נקב להכניס ולהוציא אפילו במוסתקי חייב חטאת, ותמוה דזו במחלוקת שנוי' לפרש"י חייב אבל ר"י בתוס' ביצה ל"ג ב' חולק וס"ל דאינו אלא שבות והלכה כבתראי.
שם סק"ה כתב דבמתיז ראשה נמי אסור לכוין ליפות השבירה ולדבריו יש בזה חיוב חטאת לפרש"י אף במוסתקי ולפר"י בשלמה, ואין הדבר מוכרע דבשלמא בשוברה מצדה להכניס ולהוציא הוא פתח ויש בו משום בונה דזימנין דטריחא לי' להסיר המגופה וניחא לי' בפתחא זוטא, אבל במתיז ראשה לעולם מקלקל הוא דהו"ל להסיר המגופה ולא לקלקל החבית ואף אם מדקדק שתהא פיה חלק שלא יהא הקלקול יותר מדאי מ"מ לאו בנין הוא, ומה שאמרו קמ"ו א' התם ודאי לעין יפה קמכוין היינו שאין במעשיו אלא הוצאת היין ולא בנין, ומה שציין המ"ב רש"י ביצה ל"ג ב' התם בשובר מצדה איירי ואין בדברי רש"י שם יותר ממתנ' קמ"ו א'.
ויש בזה נ"מ לדינא אם מותר להתיז ראשה בשלמה, לדעת הגר"א דאין איסור סתירה בשלמה רק יש לגזור דלמא יתכוין לעשות כלי, שאם יש חיוב חטאת במדקדק בהתזתו יש לאסור בשלמה אפי' באינו מדקדק, ובמ"ב ס"ק כ"ג כתב דבשלמה אסור להתיז ראשה והוא משה"ג והסכימו אחרונים ז"ל, אבל זה לדעת תוס' והרא"ש דבשלמה יש איסור סתירה, אבל לדעת רשב"א י"ל דאף בשלמה מותר, אף אם ננקוט כדעת תו' דאסרינן משום גזירה.
ח) קמ"ו א' רש"י ד"ה שובר, שאין במקלקל שום איסור, משמע דיש כאן מלאכה אלא שהוא מקלקל וצ"ע שהרי שיטת רש"י שאין בנין ואין סתירה בכלים וכמש"כ רש"י ע"ד ב', ואין כאן שום מלאכה, והרשב"א והר"ן כתבו דמשום צורך שבת מותר אבל צ"ע איזה מלאכה יש כאן [ולדעת תו' דאיכא איסור סתירה באמת אסור בשלמה] ואף לדעת תו' דיש בנין בכלים, ואפ"ה מותר לשבור את החבית אפי' בשלמה [למש"כ לעיל לנטות מדברי תו' ולהתיר אפי' בשלמה] נמי אין ההיתר משום מקלקל אלא שבכלים כה"ג אין שם סותר עלה כלל, כיון דעיקר כונתו להוציא מה שבתוכה, והיינו חותמות שבכלים דמפקיע וחותך, ומתנ' אשמעינן דאע"ג דעושה פתח הראוי להכניס ולהוציא מ"מ כיון שאין מתכוין לכך לא חייל עלי' שם פתח, וזה מבואר ביצה ל"ג ב' דיליף מכאן דמותר לקטום להריח, אע"ג דנעשה כלי שהרי ראוי לחצוץ מ"מ כיון שאין דעתו לכך לא חייל עלי' שם בונה, ואי איירי בשלמה אשמעינן דלא גזרינן דלמא יכוין לעשות כלי.
ועיקר החילוק בין חותמות שבכלים לחותמות שבקרקע המבואר ביצה ל"א ב' וכן חלקו עירובין ל"ה א' בין כלים לאהל מכרעת שאין ההיתר משום מקלקל אלא משום שאין סתירה בכלים, ועי' לק' ס"ק ט"ז מבואר דגם בגמ' נקטו לשון מקלקל אע"ג דלאו מלאכה היא כלל אלא כיון דיש כאן צורת מלאכה איכא שבות, וקרו לי' מקלקל.
ח)י) שם רש"י ד"ה ובלבד, לנוקבה יפה בפתח נאה, מסוגיא דביצה שם משמע שאין חילוק במעשיו אלא בכונתו, ואפי' בפתח שאינו נאה אם מתכוין שישמש לפתח אסור, וכמו בקוטם עצי בשמים שאין חילוק אלא בכונתו אם להריח או לחצוץ, ואם הכא בעינן שינוי במעשיו י"ל דשאני קטימה דגזרינן להריח אטו לחצוץ דחד מעשה הויא, אבל פתחא שמאי אטו פתח יפה לא גזרינן ול"ק ממגופת חבית, ומיהו אם מדקדק לעשות פתח נאה אסור אפי' סתמא.
ט) כתב הרשב"א עירובין ל"ה א' דדוקא חבית קטנה מותר לשבור אבל גדולה הוי כאהל, אבל מחזקת מ"ס חשיבא עדיין קטנה דהא שדה דנחלקו בה ר"ש ור"נ ורבנן ע"כ במחזקת מ"ס איירי, וכגון דא צריך רב, דהרי למאי דסבר דנחלקו אי אהל הוא הרי נחלקו במחזקת מ"ס ולרבנן דמשנתנו כלי הוא, ולא מצינו לפ"ז חילוק בין גדולה לקטנה דלא מצינו חילוק בין מ"ס למאה כורים, ולמאי דמסיק אביי דלא פליגי אלא בניסט מחמת רעדה, והכא בקטיר במיתני פליגי י"ל דבפחות ממ"ס פליגי, אבל במחזקת מ"ס לכו"ע אהל הוא, וכ"ה באו"ח סי' שי"ד ס"א בהגה' דמחזקת מ"ס אסור, ובבה"ל שם בשם א"ר כתב דדעת הרשב"א דבמוסתקי אף במחזקת מ"ס מותר, ואין הא"ר תח"י וברשב"א שבת עירובין ביצה ליתא. {א"ה, עי' עה"ק}
קמ"ו א' מיתיבי רשבג"א כו', יש לעי' ליפריך ממתנ' דר"פ כל הכלים דכל הכלים ניטלין לכל צורך דלא כר"נ, ואפשר דהמקשה היה סבור דזה תנאי בהיתירא דהוא עוסק בחתיכת הגרוגרות וחותך ממילא את החבית ועל זה פריך מרשב"ג ומשני דלענין המלאכה אין חילוק אלא מצד טלטול מוקצה אתינן עלה ואליבא דר"נ.
י) שם מתני' ואין עושין נקב במגופה של חבית כו', האי נקב אינה שבירה דרך קלקול בשביל להוציא מה שבתוכה עכשו, אלא רצונו בנקב שיתקיים להוציא היין דרך שם בכל עת, ומ"מ במגופה שרי דכיון דאין המגופה חיבור לחבית ודרך ההשתמשות להסיר המגופה אין נקב במגופה בכלל בנין דכשהמגופה נטולה אין הנקב צורך בו כלל, וזה מותר אף במחזקת מ"ס, [ואף בנקב העשוי להכניס ולהוציא, שהרי בגמ' לעיל מ"ח ב' פריך מכאן לפותח בית הצואר והתם איכא חיוב חטאת ואפ"ה אי לא היה חיבור היה מותר לפתוח בית הצואר] ובגוף החבית אסור לעשות נקב כזה ואפי' במוסתקי, ואין איסור זה אלא מדרבנן דנקב שאין עשוי להכניס ולהוציא אינו בנין מה"ת ואפי' במחובר, ויש לעיין בטעמא דמילתא דהא בעושה נקב להכניס לחוד או להוציא לחוד נמי מתקן מנא ולמה לא חשיב בונה, וי"ל כיון דכל כלי אינו ראוי לשימוש אלא אם יש לו פתח להכניס ולהוציא ואם עשה עוד פתח לחד מינייהו, פתחא רבה עיקר, ופתח לחד מינייהו אינו מתיחס אל גוף הכלי אלא זהו שימוש לפי שעה להכניס או להוציא ולפרש"י דעושה נקב חייב משום מכה בפטיש הכא חשיב כלי גמור מקדם.
שם אמר ר"ה מחלוקת למעלה אבל כו', אפשר דהא דאסור בצדה לר"ה אינו אלא משום שלא תחלוק בצדה דהא זימנין דהמגופה אין לה צדדין כלל וכל מן הצד נראה כאילו הוא בגוף החבית אבל במגופה הדין נותן שיהא מותר אף בצדדין דהא אף בפותח בית הצואר היה שרי אי לאו חיבור והתם כצדדין דמיא.
ובשו"ע סי' שי"ד ס"ו וליקוב המגופה למעלה מותר דלאו לפתח מכוין כו', כ"כ טור והוא מפרש"י, אבל למש"כ תו' מ"ח ב' דקושית הגמ' וכי מה בין זה למגופת חבית היינו מתנ' דחכמים מתירין וע"ז משני התם אינו חיבור, מבואר דההיתר משום דאינו חיבור.
יא) קופסאות של שמן או של דגים העשוין מטסי ברזל ורצופין מכל צד, וחותכין בסכין את הטס שעל הפתח, נראה דלא דמי כהסרת המגופה דשרי [וכדאמר בגמ' קמ"ו א' אם איתא דלעין יפה קמכוין לפתוחי מפתח, אלמא דמותר לפתוח וכ"כ במ"ב ס"ק כ"ג ואין חילוק בזה בין מוסתקי לשלמה, שהרי המגופה כחיבור מוסתקי היא] דהכא מרוצף באבר ובבדיל והוי כחיבור עיקר הכלי, ומיהו משום סתירת כלי ליכא כאן שאין כאן סותר כלל שהפתיחה תיקון וסתום מכל צד לאו כלי הוא, וכשעושה לו פתח נעשה כלי, ומקום הספק בזה הוא בשאין דעתו על הקופסא אלא להוציא מה שבתוכה ולזורקה באשפה, וזה חשיב כשובר חבית ליטול ה"ג, וכמתיז ראשה בסייף, וכקוטם להריח וכשובר חותמות שבכלים, ואפי' לדעת תו' דלא הותר אלא במוסתקי אבל שלמה אסור משום סתירה, הכא שרי דאין כאן סתירה כלל, אמנם יש לאסור משום גזירה דלמא יכוין לשם פתח ומשום זה מוקי לה ביצה ל"ג ב' במוסתקי, והרבה בני אדם דעתם על הקופסא לשמש בה להניח בה בורית או מסמרים וכיו"ב, וזימנין דאינו אוכל כל הדגים השתא, וניחא לי' בשימושה, ולא דמי למתיז ראשה בסייף דהתם בפתוחה ומגופפת במגופה ואין המגופה חיבור והתזת גופה קלקול ולא בנין, אבל הכא כל דניחא לי' בשימוש כלי דידה חשיב פתח, ואפשר דאף בדעתו לזורקה אין מתחשבין עם כוונתו דלא מצינו היתר שבירה אלא ביש לחבית פתח אבל גשם חלול בפנים וסתום מכל צד, כל שעושה לו פתח חשיב בנין, והרי בשובר צריך ליזהר שלא ליפות את הנקב והכא שמחליף גוף אטום לצורת כלי בכל שבירה שעושה חשיב כנקב יפה ולא גרע מנקבה בצדה דאסור, וזכר לדבר עשיית אלפסין חרניות לפי' ר"ת ביצה ל"ב א' ד"ה אלפסין.
ובקופסא של שמן ועושה נקב לטפטף השמן ודאי הוי בדין ולא יקבנה מצדה כיון דאין כאן דין מגופה, ולפי שרגילין לעשות ב' נקבים, אחת להכניס האויר כדי שידחוק השמן דרך נקב השני, יש בזה חיוב חטאת דכל נקב משתמש להכניס ולהוציא דזימנין דמשמש בנקב זה וזימנין בנקב השני ומיהו אם הוא באופן שמוכרח לטפטף בנקב אחד אפשר שאין כאן חיוב אף דעשה ב' נקבים וקבע בכלי כניסת אויר ויציאת שמן.
ולהסיר המגופה הקטנה הנעשה מטס כפוף שסותמין בה את הבקבוקים שדוחקין אותה על זר הבקבוק שסביב פיו, דינו כהתזת מגופת חבית ומותר שאינה חיבור, ואף שמסירה במפתח המעוות אותה אין כאן משום סתירת כלי דלא מצינו איסור בשבירת מגופה, דזהו בכלל אין סתירה בכלים כדין מפקיע וחותך, ואע"ג דכתבו תו' דפותחת של מתכת אסור לשברה התם נעשה להיות קבועה בכלי תמיד, והו"ל שבירת הכלי, אבל הכא נעשה רק לפקק ועושה רק בשביל להוציא מה שבתוך הבקבוק שרי, ועוד דכיון דלבשה על הבקבוק כבר בטלה מתורת כלי שעומדת לשבירה.
יב) טור סי' שי"ד ובשבירת פותחת של תיבות נחלקו בה הר"א מתיר כו', לכאורה הר"א שהתיר ס"ל דאין סתירה בכלים כשעסוק להוציא מה שבתוכה ואינו מחלק בין הפקעת החבל לשבירת פותחת, וא"כ ס"ל דהא דתנן שובר אדם את החבית כו' הוא אפי' בחבית שלמה, ולעיל סתם לה הטור דבשלמה אסור ולא הביא בזה פלוגתא, ואמנם למש"כ לעיל לאסור שלמה משום גזירה דלמא יכוין לעשות כלי, שפיר י"ל דמודה הר"א דבשלמה אסור, אבל בשבירת פותחת דאינו עושה כלל נקב בחבית לא שייכא האי גזירה, ואפשר דמודה הר"א דבשלמה יש בה משום איסור סותר, אלא דס"ל דשבירת פותחת הוי כמפקיע מיתני והוא בכלל אין סתירה בכלים, ולפ"ז אפשר דמודה הר"א דאין מוציאין הצירים די"ל דזה הוי כשובר גוף הכלי, וכדסתם לה הטור לעיל לאיסור, והר"י מקינון דמתיר להוציא הצירים וכדאיתא בב"י, י"ל דמודה דאין שוברין את הפותחת וס"ל דהוצאת הצירים קיל טפי דחשיב כמוסתקי כיון שאין חיבורן רק בתקיעה.
יג) קמ"ו א' מתיר ומפקיע וחותך, פרש"י מפקיע סותר קליעת החבל, ובמ"ב סי' שי"ד הק' בשם הגרע"א מדברי הר"מ פ"י ה"ח דהפותל חייב משום קושר והמפריד את הפתיל חייב משום מתיר, ובמ"ב שם כתב דהר"מ יפרש מפקיע היינו שקורעו ביד ומחתך היינו בכלי, וזה לא יתכן דהא מוקמינן ההיא דתניא מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך כר"נ וא"כ ע"כ מפקיע היינו בכלי, ועוד דינו דהר"מ ודאי הוא מן הגמ' ירושלמי וכמש"כ במ"ע אבל לפנינו ליתא בירו'.
והנה לדעת הרשב"א דאפי' בשלמה שובר אע"ג דיש בנין בעושה כלי וכמש"כ תו' ק"ב ב', מ"מ אין סתירה בכלים בזמן דלא עסיק בסתירת כלי אלא בהוצאת הגרוגרות דחשיב שימוש ולא מלאכה ואילו שובר שבירה כזו בחמתו היה חייב משום סותר למ"ד משאצ"ל חייב עלה מ"מ השתא דאין דעתו על פעולת הכלי רק עסיק ליטול את הגרוגרות לא חייל עלי' שם סותר, ואפשר לפ"ז דכי היכי דשם סותר לא חייל עלי' אלא גם {א"ה, כמדומה דצ"ל אולי גם} שם מתיר לא חייל עלי' כיון דלא עסיק בהתרת קשר אלא עושה דרך כליון ומפקיע כדי לכלות את החבל המעכבו מליטול את התמרים, וראי' לזה מהא דכתב ב"י בשם תוספתא דביצה פ"ג קורע אדם את העור שעל פי החבית של יין כו', והביאו המ"ב ס"ק כ"ה להלכה, וקשה הא עור יש בו משום קריעה וכמבואר בירו' פ' כלל גדול, והביאו המ"ב סי' ש"מ סי"ג בבה"ל, ואע"ג דהוא מקלקל הא לא הותר מקלקל וכמש"ל, אלא ע"כ דכי עסיק להוציא היין ועושה דרך השחתה לא חייל עלי' שם קורע, ובירו' פ' כלל גדול ה"ב חוסל של תמרים כו' קורע ומתיר כו' ואין זו התרה נעשה כשובר את החבית כו', ונראה דהירו' מפרש דמתיר קשר של קיימא ועושה דרך השחתה של כל החוסל דאין זו התרה, ובשבת קי"ז א' דשקיל לי' בברזא, וליכא מלאכה אלא שבות, ובתו' כתבו דאינו אלא טלטול ולמה ליכא משום קורע, אלא דהוי כשובר את החבית, וא"ת א"כ חותמות שבקרקע למה אין מפקיעין כיון דגם קורע ומתיר מתבטלין ולא יהא סותר במחובר עדיף מקורע בתלוש, י"ל דאה"נ דסותר אינו ראוי להתבטל דזה שעושה דרך השחתה אינו מפקיע שם סותר ונהי דבכלים זה שעוסק להוציא מה שבתוכה משוי לי' כשובר קליפי אגוזים שאין סתירה בכלים אבל במחובר שם סותר עלה, וכל זה שאמרנו שבטל שם קורע ושם מתיר אפשר דאין זה אלא באיסור דרבנן דכיון דהוא מקלקל ואין כאן אלא איסור דרבנן, הקילו בעסיק להוציא מה שבתוכה ועושה דרך קלקול.
יד) ק"ב ב' רב אמר משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש, פלוגתת רב ושמואל בבנין גרוע דלשמואל צריך קביעות טפי ובמסתת ונקב בלול ועייל שופיתא בקופינא דמרא לרב חשיב בנין [ובמקום דאיכא משום בונה ליכא משום מכה בפטיש] ולשמואל לא חשיב בנין, ובנקב בלול פי' תו' דלשמואל לא חשיב עשוי לכניסה ויציאה, ומבואר בגמ' דקודח ע"מ לתקוע בו יתד הוי בפלוגתא דרו"ש.
ובתה"ד סי' ס"ד דן בתקע סכין בכותל של עץ מע"ש אי מותר להוציאו בשבת, ואסרו משום דבהוצאתו מתרחב הנקב, ואף שאינו מתכוין מ"מ פס"ר הוא, וגם ניחא לי' דליהוי הנקב בריוח, וס"ל דלרב יש כאן משום בונה כדין קודח.
ומתחלה פי' הא דאמר נ' ב' דצה ושלפה והדר דצה שרי היינו דבזה אין כאן טלטול עפר, אבל עדיין יש כאן פס"ר בהרחבת הגומא ומ"מ שרי דאין כאן בנין דאורייתא, ובדרבנן שרי פס"ר, אבל כל זה בתוקע ביני אורבי אבל בכותל של עץ חשיב קודח וכל שהוא פס"ר אסור ועפ"ז פי' הא דכתב המרדכי דמותר להוציא הסכין מהחבית איירי בפס"ר שיוסיף על הנקב, ואפ"ה שרי וכמו דמותר בדצה ושלפה והדר דצה אע"ג דמוסיף על הנקב, דכל דעיקר המלאכה דרבנן שרי אינו מתכוין אף בפס"ר, והוסיף התה"ד דע"כ ז"א דהדין נותן דמוסיף על הנקב ביני אורבא הוי בנין דאורייתא ואף לשמואל דאמר קודח אין בו משום בנין, דהא אמר לעיל ע"ג ב' החופר גומא וא"צ אלא לעפרה פטור משום מקלקל, אבל אי צריך לגומא חייב משום בונה, ומסתבר דעושה גומא ביני אורבא נמי אם צריך לה חייב משום בונה, וה"ה בפס"ר דניחא לי', וע"כ הא דשמואל דליכא משום בונה בליכא פס"ר, וא"כ המרדכי ג"כ איירי בליכא פס"ר, ולפ"ז פס"ר אסור אפי' בדרבנן, ודבריו ז"ל קשים דהא מסקינן בגמ' נ' ב' דדצה ולא שלפה נמי מותר, וכבר כתב התה"ד דזה הוי פס"ר, וכן המרדכי שהתיר משמע אפי' לא שלפה מע"ש, ועוד דבתו' מ"ג א' מסקו דהא דמצריך שמואל שלפה מע"ש הוא משום הרחבת גומא, ובשלפה אין כאן פס"ר, ואנן שרינן אפי' לא שלפה.
ואמנם צריך טעם למה מותר בלא שלפה מע"ש, כיון דהוי פס"ר דניחא לי', ואפי' אי לא אכפת לי' הרי דעת תו' וש"פ דלא כהערוך ופס"ר דלא ניחא לי' אסור, ומדברי הגר"א סי' שי"ד למדנו דתיקון מנא דבני אדם מזלזלין בו ואין דעתם על תיקון זה, ליכא עלי' שם מלאכה כלל בלא ניחא לי' וכמש"כ המ"א סי' שי"ח ס"ק ל"ו בשם המ"מ במצרף דאי לא מכוין לצרף ליכא עלי' שם מלאכה כלל ומדמה לי' לקוטם להריח דאע"ג דראוי לחצוץ בו מ"מ לא חשיב תיקון כלל כיון דאינו מכוין לתקנו לחצוץ, ולא מהני כאן פס"ר למיסר, והנה שמואל סבר דהרחבת החור שם מלאכה עלה ואם הוא פס"ר אסור אף בלא אכפת לי', ומסקינן דהרחבת הגומא לא חשיבא וכל דלא איכוין לי' שרי אף בפס"ר, ולפ"ז מתפרשים דברי המרדכי ג"כ בלא שלפה וכונתו למסקנת הגמ' דמסקינן דלא כשמואל ואפי' בלא שלפה מע"ש שרי, דכל דאין דעתו עלה לא חשיב תיקון כלל ולאו שם מלאכה עלה.
ואיירי באופן דאין עתיד לשמוח על הרחבת הנקב אף למחר דאם למחר יהנה מזה אף שאין דעתו עלי' עכשו חשיבא מלאכה, כמו מלקט בארעא דילי' ק"ג א' דחשיב יפוי קרקע אף שאין עכשו דעתי' על זה.
והתה"ד מפרש דלעולם הוא נהנה למחר בהרחבת הנקב והלכך נקט בפשיטות דבפס"ר איכא חיוב חטאת, ובחבית איכא איסורא דרבנן.
טו) ולדינא היה נראה, דהיכי דאפשר שיהי' שמח למחר על הרחבת הנקב אסור בין בחבית בין בכותל, בין בשל עץ ובין בשל לבנים ביני אורבי, אלא א"כ אינו פס"ר, אבל היכי דודאי אין לו צורך בהרחבת הנקב מותר בין בחבית בין ביני אורבי, דלא חשיבא מלאכה כלל, בזמן דלא ניחא לי', ולא דמי לחופר גומא וא"צ אלא לעפרה דאיסורא איכא, דהרחבת הנקב ע"י הסכין בזמן דלא ניחא לי' לא חשיבא כלל, ובכותל של עץ דאיכא קודח אפשר דשם מלאכה עלה אף באין לו צורך בהרחבתה, וזו דעת השו"ע שהתיר בחבית בס"א ואסר בכותל של עץ בסי"ב.
טז) ע"ג ב' האי מקלקל, ומ"מ איסורא איכא וכמש"כ תו' ביצה ח' א', ויש לעי' הלא אם לא ניחא לי' בהאי גומא כלל, וחשבינן לי' מקלקל, א"כ אין כאן מלאכה כלל וכדאמר לעיל דבבית ליכא משום חורש ובשדה ליכא משום בונה, ואם א"צ לגומא הו"ל כשדה שאין בו משום בונה, ונראה דבאמת הא דאמר מקלקל הוא אין הכונה של פטור מקלקל אלא ר"ל דאין כאן בונה אלא קלקול, ומ"מ שבות איכא כיון דצורה זו מלאכה היא כשניחא לי'.
והמ"א כתב דמטעם זה קיי"ל דאפי' לא שלפה מע"ש מותר להוציאה בשבת דנהי דבחופר גומא אסרינן אע"ג דא"צ אלא לעפרה דהרי מ"מ הוא מכוין לחפור, אבל מוציא הסכין שאינו מכוין כלל להרחיב הגומא אע"ג דהוי פס"ר מותר שהרי אין כאן מלאכה כלל, ולפ"ז אין אנו צריכים כאן לדברי המ"מ דמדמה צירוף לקוטם להריח, דאפי' אם נחלק דקוטם להריח אין כאן תיקון מנא כלל כיון שאין צריך לחצוץ, אבל צירוף ע"כ יש כאן חיזוק הברזל, מ"מ הכא בלא ניחא לי' בהרחבת הגומא מותר דאין כאן בונה כלל, ודברי הגר"א הוא אפי' אם נימא דכשם דחופר גומא וא"צ אלא לעפרה איכא שבות ה"נ בהרחבת גומא איכא שבות מ"מ יש להתיר באינו מתכוין לפי דברי המ"מ.
ומיהו יש לעי' אם אין כאן בנין הרי יש כאן משום סותר, וא"כ יש כאן איסור דרבנן אף שהוא מקלקל, וא"כ מוכח מכאן דמתירין פס"ר במקלקל, והמ"א הוסיף דהוי כלאחר יד, ויש מקום לומר כיון דהרחבת הנקב מועלת לשימוש אין כאן משום סותר.
קי"ג א' אילימא דקעביד גומות כו', נראה דלאו במקום העמוד ממש קאמר דזה הוי כהוצאת פקק והגומא היא כבר, אלא נראה דהרחבת גומא קאמר וחשיב פס"ר ומסיק דאפ"ה מותר, וכבר הביאו המ"א והגר"א מכאן ראי' דלא כתה"ד דהנידון נ' ב' אינו אלא במזיז עפר אבל אינו פס"ר לענין הרחבת גומא.
יז) קמ"ו ב' תניא דמסייע לך כו' פרץ את פצימיו כו', נראה דמעיקר הדין אף למטה מן השמרים מותר דלא חשיב כנקב חדש אלא כמסיר ברזא, אלא חכמים החמירו בדבר, והלכך לא חלקו באיכות הסתימה דלעולם לא מיבטל פתחא אפילו בסתם סתימה יפה [רק עץ בעץ למאן דאסר] אלא החמירו למטה מן השמרים, והא דמביא אביי ראי' אינו על הכרעה בין למטה מן היין למלמטה מן השמרים דהרי לא פרץ את פצימיו דתניא דפתחא הוא, מילף הוא להתיר אף למטה מן השמרים אלא דחכמים לא ראו להקל כל כך, וא"כ י"ל אף למטה מן היין החמירו, אלא מייתא ראי' דפתחא לא מבטל וא"כ אין להחמיר בזה ודי לנו שנחמיר למטה מן השמרים.
ונראה דאף פתחא רבא העשוי' להכניס ולהוציא מותר בנקב ישן אף שהוא פתח דאורייתא וכן אפי' בכלי של מ"ס מותר, וסמך לזה מהא דמביא אביי ראי' מפתח הבית בלא פרץ את פצימיו.
או"ח סי' שי"ד ס"ג אבל של עץ שמהדקים מאד כו', מורי הרב משה טובי' זללה"ה אמר דבבית של עץ שהפצים מחזיק את כל הכותל ואי אפשר לפרוץ את הפצימין, אפי' לא פרץ את פצימיו אין לו ד"א, אבל נראה דבעינן מעשה מוכיחה שאין דעתו לפתוח לעולם, וכל שלא פרץ אין כאן מעשה מוכיחה אף שאין כאן הוכחה שאין מסיח דעתו מהאי פתחא מ"מ מסתמא עדיין שם פתח עליו, ומהא דאסרינן כאן בשבת אין ראי' דהכא למטה מן השמרים נמי לא בעינן פרץ את פצימיו, וכל שסתם סתימה נצחית לפי איכות הסתימה אסור לפותחו בשבת.
רש"י פי' למטה מן היין צריך סתימה חזקה מפני כובד היין, והיינו נמי טעמא דמ"ד למטה מן השמרים, ויש לעי' אי תלוי ביין שבחבית בשעת סתימה [או ביין שנתן בחבית בפעם ראשונה אחר הסתימה אם היתה ריקנית בשעת סתימה], או תלוי כפי הרגל ההשתמשות ברוב פעמים.
והרי"ף פי' דנקב להוציא היין עושים במקום היין למטה כדי שיוכל להוציא כל היין ע"י הקנה שמשים בנקב ולמעלה מן היין הוא לחזק, ולמטה מן היין הוא לשמר, ונראה דלמעלה מן התחלת היין קאמר, ולמטה היינו כנגד התחלת היין, ומסקינן דלעולם הוא לשמר, ולדינא אין נפקותא בין גי' רי"ף לגי' רש"י.
שם סי"ב בכותל של עץ, נראה דבכותל של לבנים שרי בטיט שבין שורה לשורה, דזה לא חשיב כקודח וכמש"כ בתה"ד ולשון המ"ב ס"ק נ"א אינו מובן.
שם אבל אם הוא תחוב בספסל כו', נראה דאף אם תוקע בשבת בתחלה, אין כאן איסור תורה דהוא בנין עראי ואין בנין בכלים כה"ג מה"ת, ולהוציא אע"ג דהנקב מתרחב אין בנין בכלים כה"ג ומותר, וקשה לדמות מלתא למלתא בדין אין בנין בכלים ואין לנו אלא מה שמצינו בהדיא.
יח) בשע"ת סי' שי"ד סק"א הביא בשם מח"ב שהעידו לו שהגאון מו"ה אברהם יצחקי התיז ראש קנקן סתום וחתום בדבק בסכין, ונראה דהתיז המגופה אבל גוף הקנקן אסור לדעת השו"ע שהכריע כדעת תו' והרא"ש דשלמה יש בה משום סתירה וכמש"כ המ"א והביאו המ"ב ס"ק כ"ג.
כתב במ"ב ס"ק כ"ה בשם א"ר בשם רש"ל דלא הותר להתיז ראשה אלא דוקא לפני האורחין, נראה טעמו דלפני האורחין ניכר דלעין יפה קמכוין, [ואין לומר דס"ל דלא הותר אלא בקושי לפני האורחין דהא עונג שבת לא גריעא מאורחין כדאמר שבת קי"ט א' מי עדיפת לן מינה, מיהו מדפריך בגמ' קמ"ו א' מהא דרשב"ג משמע דמותר אפי' בלא אורחין ולפני האורחין דנקט דדברו חכמים בהוה, וכ"מ בטוש"ע דלא הזכירו אורחין, ומיהו מלשון הר"מ פכ"ג משמע דוקא אורחין].
במ"ב סק"כ, כתב דאסור לתקוע הגובתא בחזקה, והנה אי האי גובתא הוי כקנה מנורה לעיל מ"ז א' וכמטה של טרסיים א"כ הדין נותן דתקע חייב חטאת, וא"כ תקשה לר"י שם דאסר מטה של טרסיים ברפוי כיון דבתקע חייב חטאת, [וכמו שפי' תו' שם מ"ז ב' ד"ה רשב"ג, והיינו אפילו באין רגילות לתקוע דברגיל לתקוע גם לדידן אסור וכמש"כ לעיל סי' נ' סק"י], והרי רב ושמואל מתירין גובתא אע"ג דבתקע חייב חטאת, ולכן נראה דגובתא שאינה אלא להוצאת היין ואחר שהוציא היין אין הרכבת הקנה בחבית רצוי' כלל הוי ככיסוי כלי דמותר לתקוע וכמש"כ שם סק"ט, וכן משמע סתימת הפוסקים, ומ"מ כיון דלדעת המ"ב יש כאן חיוב חטאת אי אפשר לעשות מעשה בזה.