חזון איש/אורח חיים/מח
סימן מח[עריכה]
א) ביצה כ"א ב' הני סופלי לחיותא כו' פי' התו' דלא חזיין בלא תיקון והתקון אסור ביו"ט ובלא תיקון חזיין ע"י הדחק, וצ"ל דהאי דחק גרע מאומצא לכוס, דאמר בשבת קכ"ח א' דשרי לטלטולי אפי' לר"י, ויש לעי' דהכא מסקינן דאסור לטלטלינהו בשבת ואפי' הוסרו מהתמרים מאתמול, ובשבת קמ"ג א' דאמר דשמואל מטלטל להו אגב רפתא כ' תו' שם דמחמיר על עצמו היה וכ"כ תו' שם י"ט ב' וכ"כ הר"ן בס"פ נוטל בשם הר"י והרמ"ה, ואפשר דר"י ואביי כר"י ס"ל וכמש"כ תו' מ"ו א' ד"ה דנפטא, אבל לר"ש שרי אפי' בשבת כיון דחזיין ע"י הדחק, והר"ן ס"פ נוטל בשם הרמב"ן כ' באמת דבשבת אסור אפי' לר"ש דעומדין להסקה וכסוגין, איברא הרמב"ן במלחמות כאן פי' סוגין דמיירי דוקא בנתפרקו היום, ובאמת חזיין לבהמה, ור"י ואביי כר"י דאסר מוקצה, וכיון דמעיקרא הן בטלין לאוכל ועומדין לאדם, והשתא עומדין לבהמה חשיב מוקצה לריה"ג דדריש לכם ולא לכלבים, אבל למאן דשרי לא חשיב מוקצה דכיון דנפש בהמה בכלל אוכל נפש חשיב מעין מלאכה ראשונה, והלכך בשבת אסור, אבל ביו"ט שרי דחזי להסקה, ואע"ג דמעיקרא לאכילה והשתא להסקה מ"מ לא חשיב מוקצה, ואנן לא קיי"ל בהא כר"י אלא כסוגיא דשבת כ"ט א' דאין מסיקין בגרעיניהן למאן דאסר מוקצה, ובשבת קיי"ל דשרי בלא רפתא דקיי"ל כר"ש במוקצה בשבת, ולכאורה דברי הרמב"ן אלו סותרין למש"כ הר"ן בשמו ס"פ נוטל, וי"ל דהכא בגרעינין רכין איירי שעומדין לבהמה, והא דשמואל מטלטל להו אגב רפתא מוקי לה בקשין העומדין להסקה.
ב) בס' ק"נ ס"ק מ"א הקשה על דברי התו' למה אסור לתקן הסופני מאי שנא מהא דתנן מחתכין את הדלועין כו' ותירץ דהכא מטרח באוכלא, ולא נראה כלל בכונת הראשונים ז"ל דא"כ היו מזכירין פלוגתא דר"ה ור"י, אלא הכא לכו"ע אסור שיש בזה תיקון גדול ואסור משום שבות ולכך דקדקו התו' בלשונם ע"י תיקון גדול לחתכן ומדרבנן הויא מלאכה.
ג) שו"ע סי' ש"ח סכ"ז ואם יש פת על השלחן כו' ואם היה צריך למקום כו', מבואר דבפת על השלחן שרי לטלטל אף באפשר לנער במקומו, ואין לזה מקור בגמ', ובתשובת הרא"ש בכללי מוקצה משמע דמפרש דהא דשמואל מטלטל להו אגב רפתא אע"ג דלא התירו ככר או תינוק אלא למת בלבד, משום דגרעינין לא חשיבי ובטלין אגב פת, ומ"מ זה לא דמי לטבלא שהפת והגרעינין עליה, וגם בהא דשמואל דעת הרמב"ן במלחמות שבת קמ"ג א' ובביצה כ"א ב' דמיירי דהגרעינין מונחין על הפת, וכ"כ הר"ן שם וכ"כ הרא"ש בביצה שם בשם ריב"א, וכ"מ בגמ' דאמר עלה עושה אדם כל צרכו בפת, ולא מצינו בככר המונח למעלה שיצטרך להא דשמואל דעושה אדם כל צרכו בפת, והלכך קשה להקל בזה, מיהו על הרוב אי אפשר לנער במקומו שיהיו נדרסין תחת רגליו, והלכך מותר לטלטל הטבלא למקום האשפה או לאבוס ולנערם שם, וזהו בכלל צריך למקומו המבואר בשו"ע ול' המ"א ס"ק נ"א אינו מובן שהביא דברי הרמב"ן והר"ן בהא דשמואל מטלטל להו אגב רפתא, ואינם ענין לכאן דהתם באי אפשר לנער במקומן איירי דצריך שיהי' קרקע הבית מקום נקי לתשמיש ולהילוך, וכיון דלא נעשה בסיס מטלטלו ועודן עליו כדין צריך למקומו, וכ"ה בהדיא במלחמות בשבת שם, אבל הכא באפשר לנער במקומו קיימינן, גם מה שדן אי מותר להניח לכתחלה ככר, ואייתא עלה דברי הרא"ש בביצה, צ"ע דדברי הרא"ש הוא כדברי הרמב"ן והר"ן, ודברי הרא"ש בתשובה הוא פי' אחר, דמשום ביטול הגרעינין לפת אתינן עלה, וראיתי בס' מה"ש הביא בשם ס' ת"ש לתמוה על הרמב"ן והר"ן, מהא דקיי"ל דאם אפשר לנער צריך לנער אף היכי דלא נעשה בסיס, ולמש"כ לק"מ דהכא בצריך למקומו איירי וכמבואר בהדיא במלחמות.
ד) שו"ע סי' ש"ח ס"ל גרעיני תמרים כו' ואדם חשוב צריך להחמיר, זהו ע"פ פר"ת שבת קמ"ג א' דשמואל מחמיר על עצמו היה, ועי' בסק"א דאפי' נתפרקו מע"ש אסורין לר"י דאסר מוקצה, אם אין ראוין כמו שהן בלא תיקון אלא ע"י הדחק, ואפשר דאם אינן ראוין אלא ע"י הדחק דחשיב להו בביצה כ"א ב' מוקצה, הוא אף לר"ש, והא דשמואל מטלטל להו אגב רפתא ברכין ובנתפרקו בשבת ומשום נולד ומשמע להו כן דסוגיא דשבת קמ"ג כלה איירי בנולד, והלכך פירשוה התו' ברכין ובנתפרקו בשבת, וכ"מ קצת בתו' שבת י"ט ב', וכן פי' הרא"ש שלהי ביצה, ולענין הא דאדם חשוב צריך להחמיר לא נתבאר אי צריך להחמיר בכל מוקצה כר"י, או דוקא באלו, ומש"כ המ"א בזה אין לו מקור לא בגמ' ולא בפוסקים, עוד קשה למה הצריך להחמיר לאדם חשוב משום דמצינו לשמואל שהחמיר, ולא הצריך להחמיר בסל"א בבשר חי דמצינו לרבא שהחמיר, ועוד דבשבת מ"ו א' מצינו להרבה אמוראים דטלטלו שרגא כר"ש דשרי בנר שכבה, ונהי דס"ל כר"ש מ"מ למה לא החמירו לעצמם, ונר שכבה הוא החמור שבמוקצה, דבזה קיי"ל כר"י דאסר, ולפיכך נראה דהא דאביי ורבא ושמואל ליכא למילף מניהו, דידעו כפי צורך עבודתם הקדושה לכלכל את מעשיהם וחסידותם, או היה צורך שעה שלא ילמדו מהם להקל וצ"ע למה סתמו בשו"ע להחמיר.
ה) ביצה כ"א ב' תוד"ה כנונא, ור"ת פי' כו' ודאמרינן דבעינן קטמא כו', ויש לעי' לפ"ז הא דפריך שבת מ"ז א' מהא דתניא שאם יש בה שברי פתילה שאסור לטלטלה ע"כ פתילה לא עדיפי משברי עצים, וא"כ בדין הוא דלא חשיב הנר בסיס לשברי הפתילה, וא"כ שרי לטלטל הפתילה אגב הנר כמו שיורי הכוס אגב הכוס, ובלבד שלא יהא יכול לנער, וא"כ מאי משני בגלילא שנו ופי' תו' שם בשם ר"ת דבגליל השמן לא חשיב, ואכתי לישתרי שאין ההיתר משום השמן אלא משום הנר עצמו, ולנער אי אפשר משום הפסד השמן, וי"ל דכיון דמותר השמן לא חשיב כלל מקרי אפשר לנער, א"נ דבעינן שיהא השמן חשיב טפי מהפתילה ואז ניכר שאינו מנער בשביל השמן, וה"נ הקטמא חשיב טפי משברי עצים אלא שאין הכלי בסיס לא לקטמא ולא לעצים, והיתר הטלטול אגב כנונא עצמה, אבל בתו' שבת שם משמע דפר"ת הוא כפר"י כאן, והם ב' פירושים דבריהם דהתם ודהכא.
ו) שם בגמ' הני איסורי הנאה נינהו, פרש"י ומוקצי טפי, משמע דהא דשרי לטלטל כנונא עם שברי עצים וכן אבן ע"פ החבית הוא משום דאבן ושברי עצים לא חשיבי מוקצה כל כך והותר טלטולן אגב ההיתר אבל באיסורי הנאה לא, וא"כ שכח איסורי הנאה ע"ג הכר אסור לנער ואפשר דדוקא אגב כסא אסור באיסורי הנאה, אבל בשכח שרי בכל ענין, ועיין בשו"ע סימן שי"א סעיף ה', אם צריך למקום המת שרי לטלטל אף על גב דאיסורי הנאה נינהו, ולולא פרש"י יש לומר דמשום דאיסורי הנאה לא בטלי אגב כסא דאיסורן מחשבן וכדתנן בשבת צ' א' לענין הוצאה רי"א המוציא ממשמשי עכו"ם כל שהוא כו' ועיי"ש בפרש"י, ולפ"ז לא עדיפי איה"נ מכל מוקצה, אלא דאינן בטלין מחמת מיעוטן, אבל בשכח דלעולם לא נעשה בסיס אף בדבר חשוב, ה"ה באיה"נ, וכן בבסיס לדבר המותר ולדבר האסור.
ז) שבת קנ"ד ב' והאיכא צב"ח קסבר צב"ח לאו דאורייתא, פרש"י דלמ"ד צב"ח דאוריתא מביא כרים ומניח תחתיהן אע"פ שמבטל כלי מהיכנו, ובאר הריטב"א טעמו אע"ג דאפשר להציל מצב"ח בנפילה על הארץ, ולא הותר מבטל כלי מהיכנו משום הפסד ממון, מ"מ הכא אי אפשר לחייבו להפסיד ממונו משום צב"ח, דצב"ח הותר לצורך האדם, והלכך שרינן לי' להביא כרים, ולפ"ז הא דאסרינן בשליפי רברבי להביא כו"כ, היינו באופן דליכא משום צב"ח שאינן משאות גדולות שיצערו החמור, א"נ שליפי רברבי נמי שרי משום צב"ח אלא דר"ה לא איירי משום צב"ח כיון שלא הזכיר תנאי דשליפי רברבי, והלכך אמרינן דשליפי זוטרא שרי דליכא משום בטול כלי, ולפ"ז צ"ל הא דחשיב לי' בגמ' הפסד מרובה, היינו דאי שביק לי' על החמור כל השבת ישברם החמור ברבצו ובהתחככו בכתלים, אבל דעת הרמב"ן והרשב"א דהא דפריך והאיכא צב"ח היינו שישליכם לארץ אע"ג דמצרי זיקי, ונראה דס"ל דאע"ג דליכא משום צב"ח בדרך עבודת הבהמה אבל צער מרובה שלא כדרך עבודתה אלא צערא בעלמא, לא ניתן לצערה בזה, והלכך חייב להשליך משאה אף בהפסד, וכ' ריטב"א שדעת הרמב"ם כהרמב"ן, ונראה שהריטב"א מפרש הא דכ' הר"מ פכ"א ה"י, היו השקים גדולים פורק בנחת ומ"מ לא יניחם ע"ג הבהמה כו' ר"ל דאם השקים גדולים אסור להביא כרים, אלא פורק ר"ל מתיר החבלים וירפם בנחת עד שיגיעו לארץ ואם ישברו, ישברו, ואינו רשאי להניחם על הבהמה משום צב"ח, וכ"ה פשוטו של דברי הר"מ, ופירוש המ"מ אינו מובן לן, דמאי הוא פירוק בנחת אי ר"ל ליקח ביד מעל הבהמה, איך יתכן שהתירו מוקצה בידים יותר מביטול כלי, ולעיל קכ"ח ב' אמרינן דמביא כרים ומניח תחתיה, ולא התירו להעלותה, וכן שם במשנה ובסוגיא מבואר דלא התירו משום צעב"ח רק טלטול מן הצד ולא טלטול גמור, ועוד מאי לשון בנחת שכ' הר"מ, ואי ר"ל פורק בנחת היינו התרת חבלים, אם אפשר בכך ולהנצל מהפסד, ולמה לא יעשה כן בשקים קטנים, ונראה דמפרש דבנחת הוא צריך להחזיק בחבלים ולשהות בשלשול השקים וזה חשיב טלטול, ושרינן ביטול כלי לשעה יותר מהאי טלטול, אבל ביטול כלי לכל השבת לא שרינן אם אפשר בפירוק בנחת, והיינו דקפריך בסוגין והא מבטל כלי מהיכנו משום דאפשר בפירוק בנחת, וכ"ז דחוק מאד דפירוק בנחת מאן דכר שמי', ומאי פסיקא לי' דאפשר בכך, והלא ר"ג הניח על החמור ולא היה אפשר לי' לפרק בנחת דלא מצרי זיקי, ופירוש הריטב"א בל' הר"מ הוא מבואר ופשוט, ולענין הלכה אפשר דיש להקל במילי דרבנן כרש"י והריטב"א וכ"ד ריא"ז, ומהרי"ף והרא"ש אין הכרע דלמש"כ הריטב"א דהא דר"ה איכא לפרש בליכא משום צעב"ח, א"כ אין ראי' מהרי"ף [והרא"ש] דסתמו בזה, וסמכו אהא דכתבו לעיל קכ"ח ב' דמותר לבטל כלי משום צעב"ח, ומיהו היכי דליכא משום צעב"ח ליכא למאן דשרי ביטול כלי לכל השבת משום הפסד מרובה וכן מוכח לעיל מ"ג א' דפריך מחבית של טבל שנשברה דהוי הפסד מרובה וכן קורה שנשברה דיש לחוש שיפול בבית, וכ"ז דלא כהמ"א סי' רס"ו ס"ק י"ד, וכ"כ המ"ב בבה"ל שם והוסיף ראי' מהא דשבת קכ"ח ב' דמוקי באי אפשר בפרנסה, ול"ל משום צעב"ח תיפוק לי' משום הפסד הבהמה, וכן מוכח מסוגין דלא פרק ר"ג משום הפסד החמור, ואפשר דכונת המ"א נמי דוקא הכא שרי וכעין שפי' ריטב"א.
ח) כתב הרז"ה בסוגין דלכך מותר לשמוט הכרים בשליפי זוטרא ולא נעשו בסיס לדבר האסור דלא היו עליו ביה"ש, ועוד שלא נתנן עליהן אלא ע"ד לשמטן, משמע מדבריו ז"ל דאפי' ביחדן לכל השבת מ"מ מותר לשמטן, אלא דבהקצן לכל השבת, יש בזה משום ביטול כלי מהיכנו, וכן משמע מדבריו ז"ל שכ' דקורה שסמכה בארוכות המטה מיירי שלא יחדה לכל השבת, דאל"כ אף ברפה יש בזה משום ביטול כלי, אע"ג דברפה נראה דלא נעשה בסיס כלל, שאין מטלטל את המוקצה בהסירו את ארוכות המטה, ואפ"ה אם הקצה לכל השבת מקרי ביטול כלי, ויש לעי' לדעת הרז"ה דמניח בשבת ליכא משום בסיס א"כ מאי מקשה ביצה כ"א ב' בשיורי כוסות מהא דרבא דמטלטלין כנונא אגב קטמא, אפי' אי הונח בכוס דבר חשוב מותר לנער כיון שהונח בשבת, ובמסקנא נמי תקשי דמשני משום דאה"נ נינהו, למש"כ סק"ו, דאה"נ לא חמיר מאבן, וע"כ לומר דלא הותר אלא לנער ולא לטלטל לצורך מקומו וכעין שחלקו תו' שבת קכ"ג א', וזה דלא כהמ"א סי' ש"ח סק"נ, דמשמע מדבריו ז"ל דהרז"ה מתיר אף לטלטל לצורך מקומו וכמש"כ שם ס"ק נ"ב, ובעיקר הדבר הרז"ה יחיד בדבר זה, דהתו' ס"ל שבת מ"ד ב' דגם מניח בשבת חשיב מניח ואסור לנער, וכ"מ בדבריהם קכ"ג א' ובביצה ב' א', וכ"ד הרמב"ן והר"ן ס"פ נוטל דיהבו טעמא בהא דשמואל מטלטל להו אגב רפתא משום שנותנן ע"מ לזרקן, [וכן כאן בסוגין השמיט הר"ן ראשית דברי הרז"ה דלא היו עליהן ביה"ש] מיהו י"ל דהוצרכו לטעם זה כדי להתיר הטלטול לצורך מקומו, ותימא לדעת הרז"ה מאי משני שבת מ"ה ב' דאית בה ביצה והיינו שנולדה בשבת, אכתי למה לא ינער הביצה ויטלטל הקינה נהי דקינה העשוי' לכך חשיב מניח אכתי מניח בשבת נמי שרי לנער, וצ"ל דכיון דקינה מיוחדת לכך מודה הרז"ה דהוי בסיס אף בהונח בשבת, [ובזה יש לדון דאסור לנער נר של חלב מן המנורה אף אי ליכא משום כיבוי כדתניא ק"כ ב' מנער את הטבלא כו' ואם כבתה כבתה מ"מ המנורה בסיס להנר, אע"ג דלא נעשה בסיס לכל השבת מכל מקום כיון שמיוחדת המנורה לנר גרע טפי, ועי' במ"ב סי' רע"ט בבה"ל ד"ה אפילו], והא דאמר מ"ד ב' לא יחדה למעות יש עליה מעות אסור לטלטלה היינו כל זמן שהמעות עליה, אבל מותר לנער כיון שהונח בשבת, ולדעת התו' יש לעי' בהניח ככר על המטה אי חשיב השתא בסיס לדבר האסור ולדבר המותר שיהא מותר לנער, ולכאורה יש ראי' מהא דאין נותנין כלי תחת הביצה וחשיב ביטול כלי מהיכנו, ואם איתא הרי אפשר לנער ע"י שיתן ככר בתוך הכלי, מיהו אפשר דכיון דאין דעתו לכך חשיב ביטול כלי וכדעת הרז"ה א"נ ביטול לשעה נמי אסור וכדעת הרשב"א והר"ן והט"ז סי' ש"י סק"ח כתב להתיר לנער ע"י שיתן ככר.
ט) ביצה כ"א ב' הני איסורי הנאה נינהו כו', כתב המ"א סימן שכ"ג ס"ק י"ד וז"ל ומשמע בשבת מ"ז בתו' דאפי' יש בכוס פירורי פת מותר לטלטלו ולא הוי בסיס דבטלי לגבי כוס עכ"ל, וצ"ע למה לא סגי לי' בסוגין ודקדק להביא דברי התו' דשבת וגם פירורי פת לא הוזכר בתו', ועיקר דבריו ז"ל אינן מוכרעין דהא מסקינן הכא דאה"נ חמירי ואינן בטלין ע"ג הכוס, ואע"ג דאנן קיי"ל דמזמנין עכו"ם בשבת, י"ל דס"ל דלא חשיב עשית גרף לכתחלה, ועי' תו' שבת קמ"ב א' ד"ה ונשדינהו, מיהו למעשה אין נפקותא דהא מיהא שרי לטלטולי' משום גרף.
י) ביצה ל"ו ב' וכשהוא מחזירו נותן לתוכו מים ומחזירו, נראה דמעיקר התרת כלים שהתירו כדאמר שבת קכ"ג ב' הותר גרף דהוא כלי שמלאכתו להיתר, ולא חשיב מוקצה מחמת מיאוסו, דלא נאמר אלא בדבר שמתבטל מתשמיש מחמת מיאוסו, משא"כ בזה שהוא בתשמישו, אלא גזירה בתראה היא שיתן לתוכו מים, וכן מוכח בגמ' דאמר דהוי ס"ד אגב מנא אין בפ"ע לא, ואי גרף עצמו הוי מוקצה ולא הותר אלא מדין גרף הרי אין כאן מנא כלל, אלא ודאי כדאמרן דאין הגרף מוקצה מן הדין, ובהכי ניחא מה שדקדק מהרי"א הובא בב"י סי' ש"ח למה הותר ע"י המים הלא לא אמרו כו"ת אלא למת בלבד, דאדרבה הכא מותר מן הדין אלא שהחמירו להצריך מים, ומיהו כיון שהחמירו בחזרה שפיר י"ל כהרשב"א שלא הותר חזרה אלא לצורך, ולדעת המתיר אפי' שלא לצורך, נראה דהיינו דוקא שלא יגנב, ולהחזירו בקרן זוית בחצר, ונראה דאפי' עומד בתחלה באשפה מנערו ונותן לתוכו מים ומביאו בחצר, וכש"כ דשרי כשצריך לפנות, ומזה מוכח דהיכי דלא אפשר שרי לטלטלו בלא מים, שהרי שרינן לנער ולהחזיר אף שעומד באשפה, ואין לומר דהאי מחזירו היינו כשהוא בידו עדיין שהוציאו עכשו דא"כ מחזירו בלא מים לדעת המ"א סי' ש"ח ולדעת אחרונים דאפי' בעודו בידו אינו מחזירו בלא מים מ"מ שרי להחזיקו בידו ולנערו, ולא הצריכוהו להשאירו באשפה בלא נעור או למהר לכפותו, ויש לעי' למאי דס"ד אגב מנא מאי איריא גרף אפי' אבן כה"ג נמי כיון דהניח ע"מ לזרקו, וכדאמר שבת קנ"ד ב' בשליפי זוטרא, וי"ל דמיירי אפי' במוציאו לאשפה ואינו מחזירו ולא היה דעתו להחזירו, א"נ דלא שרי אלא לנער ולא לטלטל וכמש"כ תו' שבת קכ"ג א', מיהו יש לעי' למה נקט שמואל גרף של רעי תיפוק לי' דרעי לא הוי מוקצה כלל דחזיא לכלבים וכדאמר שבת קכ"א ב' וצ"ע, ולגירסת הרי"ף שם ניחא, וגיר' הרי"ף שם נראה דהכי איתא מתני שטותא לבני' ותיפוק לי' דהוי גרף כו' בצוציתי' ואפקוה ואלא היכי אתני' כו' של תרנגולים מפני קטן, והא נמי גרף הוא באשפה כו' חצר נמי גרף הוא בחצר אחרת, והא דמוקי לה בשל תרנגולים דסתמא הן בחצר אחרת וכמש"כ הר"ן, אבל הגר"א בסי' ש"ח פי' דברי הרי"ף והרא"ש כגירסא דידן, אבל בק"נ כ' בשם הרשב"א דגירסת הרי"ף אינה כגירסא דידן.
וכתב המ"א סי' ש"ח ס"ק נ"ט דאם הוא בחצר אחרת מותר להוציאו לאשפה לצורך לפנות, והנה זהו עיקר דין חזרה, אלא שהמ"א הוצרך לבאר דשרי לטלטלו מחצר לאשפה, אע"ג דאין כאן משום היתר גרף כיון שעומד במקום שאינו דר שם, וגם יש כאן טלטול מוקצה שמטלטלו מלא ואפ"ה שרי, ובגליון י"א פי' דברי המ"א באין לו מים, וז"א דא"כ אין כאן היתר משום דצואת אדם ראוי לכלבים.
וגרף ועביט פרש"י של חרס, ואפשר דשל מתכת מחזירו בלא מים, וכדין הרחקה בק"ש, בשו"ע א"ח סי' פ"ז, דמהני לי' רחיצה והכא שרי אע"ג דאינו רחוץ כיון דמהני לי' רחיצה כלי הוא.