חזון איש/אורח חיים/מד
סימן מד[עריכה]
א) עמ"י עש"ו יום ו' עש"ק טו"ב טבת תרע"ט סטופצי
שבת קמ"ד ב' חולב אדם עז לתוך הקדירה, במלחמות מבואר דעת הרי"ף והגאונים דבאמת אף לתוך הקדירה יש בזה משום דש אלא שהותר ביו"ט לצורך אוכל נפש, ומה"ת גם לתוך הקערה שרי, אלא שאסור מדרבנן, ויש לעי' הא אשכול לתוך הקדירה שרי אפי' בשבת ולא חשיב דש, ואין לומר דדברי הרי"ף בעומדת לגדל דלא חשיב אוכלא דאפרת, ואפ"ה שרי משום צורך אוכל נפש, דמנ"ל להרי"ף הא דלמא רב חסדא בעומדת לאכילה איירי דלית בה משום דש, וסוגיא מתישבת יותר דר"ח יליף דלתוך הקדירה לית בי' משום דש דהא יליף לה מדברי שמואל דהתיר סחיטת אשכול לתוך הקדירה אפילו בשבת, ועוד דלא יתכן שהתיר הרי"ף בעומדת לגדל דהא הרי"ף אית לי' מוקצה ביו"ט, ולענין איסור מוקצה אין תועלת במה שחולב לתוך הקדירה דלא עדיפא מביצה שנולדה בתרנגולת העומדת לגדל דאסורה משום מוקצה כדאמר בריש ביצה, ואי אפשר לומר דדעת הרי"ף כדעת הרז"ה בס' המאור ריש ביצה דלא חשיב מוקצה אלא בעומדת לגדל אפרוחים מהביצים, דהא הרמב"ן דחיק {א"ה, כמדומה דצ"ל דאית} לי' איסור מוקצה אף בעומדת לאכילה בחולב בשבת לתוך הקדרה כמו שהאריך כאן ובביצה, ולא ס"ל דעת הרז"ה ואיך יביא דעת הרי"ף והגאונים שהם כדעת הרז"ה ולא חש כלל להזכיר שדבריו הם דלא כדעת הרי"ף והגאונים, אלא נראה דדברי הרי"ף בעומדת לאכילה ואפ"ה ס"ל דלא דמי לסחיטת אשכול דאשכול ראוי לאכילה כמו שהוא בלא תיקון והלכך לא חשיב דש, אבל חלב שחולב מן העז כיון שאין ראוי לאכילה בלא חליבה חשיב דש, והלכך פי' הרי"ף דעיקר היתירא משום צורך אוכל נפש דשרי ביו"ט, אלא משום דלתוך הקערה אסרו חכמים יליף ר"ח מדברי שמואל דלתוך הקדירה מיהא שרי, כיון דמעיקרא אוכלא ולבסוף אוכלא קיל טפי, ומ"מ קשה דמה ענין זה לדברי שמואל דהתם ליכא משום דש והכא באמת איכא משום דש, אלא דשרי ביו"ט משום אוכל נפש, ומיהו בתו' פירשו דבאמת ביו"ט ליכא משום דש כיון דעז חזיא לשחיטה וחשיב אוכלא דאפרת, אבל בשבת חשיב דש, ודעת הרמב"ן דחולב אדם לתוך הקדירה אפי' בשבת, ודוקא בעומדת לאכילה כמבואר במלחמות פ"ב דביצה, למאן דאסר מוקצה, וכן באר ביד אפרים בהגהותיו למ"א.
ב) עז העומדת לאכילה לתוך הקדירה ביו"ט שרי, בשבת אסור, ולדעת הרמב"ן אף בשבת שרי וכ"ד הרז"ה בריש ביצה ואפי' למאן דשרי מוקצה בשבת, אסור לחלוב לדעת הרי"ף, ולדעת הרמב"ן שרי אף למאן דאסר מוקצה, עומדת לגדל לתוך הקדירה ביו"ט אסור למאן דאסרי מוקצה ביו"ט, אבל למאן דשרי אפשר דשרי, [ואפשר דכיון דאינה עומדת לאכילה חשיב דש] ודעת הרז"ה דאפי' למאן דאסר מוקצה שרי, ולדעת הרז"ה שרי אפי' בשבת ואפי' למאן דאסר מוקצה, ולדעת הרמב"ן למאן דשרי מוקצה צ"ע אי שרי, אבל למאן דאסר מוקצה אסור.
ג) וכתב במ"ב סי' תק"ה דמשום שמחת יו"ט יש להתיר גם בעומדת לגדל תוך הקדירה, משום דעת הרי"ף והגאונים שהביא רמב"ן להקל, ולמש"כ סק"א ז"א, והרז"ה יחיד בקולא זו, למאן דאסר מוקצה, וכיון דקיי"ל לאסור נולד ביו"ט הרי חלב זה כביצה שנולדה דבתרנגולת העומדת לגדל אסור משום מוקצה אפי' למאן דשרי מוקצה כיון דאסר נולד כדאמר ריש ביצה קס"ד אפי' מאן דלית לי' מוקצה אית לי' נולד, וכ"ד אחרונים ז"ל שהביא המ"ב שם, וכל מה שהאריך בבה"ל שם להקל בזה לא הועיל כלום לענין איסור מוקצה, וכל מה שדן אינו אלא לענין איסור חליבה, ולכן נראה דאין להקל בעומדת לגדל.
ד) כתב ב"י סי' תק"ה בשם הרשב"א דא"י שחלב ביו"ט שרי לישראל דהא ישראל גופי' שרי לתוך הקדירה וכנראה מדברי אחרונים ז"ל התיר הרשב"א אף בחולב לתוך הקערה, והיינו בעומדת לאכילה או בשל א"י דלא הוי מוקצה, אלא כיון דאסור לחלוב ביו"ט לתוך הקערה יש לאסור החלב משום מוקצה וע"ז דן הרשב"א דלא חשיב מוקצה כיון דיכול לחלוב לתוך הקדירה, והנה דברי הרשב"א דוקא בעומדת לאכילה וכמש"כ המ"א ודלא כב"י, ובמ"ב הביא דברי הב"מ שפי' דברי הרשב"א בחולב לקדירה דוקא, והנה הטור לעיל סי' ש"ה אוסר החלב שחלב א"י משום משקין שזבו, והיינו למאי דקיי"ל כר"ש במוקצה בשבת והיה מן הדין להתיר אף בעומדת לגדל וחולב לתוך הקערה, מ"מ אסור משום משקין שזבו, ומטעם זה אפשר דאסור אף בחולב לתוך הקדירה למאן דאוסר בשבת, [ואף לדעת הר"מ דלתוך האוכל אינו אסור אלא מדרבנן מ"מ י"ל דהוי בכלל משקין שזבו וכמש"כ המ"ב סי' רנ"ב בה"ל ד"ה בוסר בשם המאירי] והנה טעם משקין שזבו איכא נמי ביו"ט כיון דאסור לחלוב לתוך הקערה [ומיהו למש"כ במלחמות דמה"ת שרי לתוך הקערה לצורך אוכל נפש יש לדון בזה, עי' תשובת רע"א סי' ה'] וכנראה דהרשב"א לא ס"ל טעם משקין שזבו, וא"כ יש להתיר להרשב"א חלב שנחלב בשבת, אבל לא קיי"ל כהרשב"א כמו שסיים הרמ"א, והנה אנו אוסרים משום משקין שזבו בין בשבת בין ביו"ט, ואפשר דביו"ט אסור משום מוקצה, ודלא כסברת הרשב"א דהג"א אפשר דפליג עלי' ולדעת הב"מ לא אמרה כלל הרשב"א.
ה) בתשובת הגרע"א סי' ה' דן אי מותר לחולה שאב"ס לאכול מוקצה וכ' דמהא דגונח יונק חלב אין ראי' דקיי"ל כר"ש במוקצה בשבת, ונראה דאכתי מוכח מכאן להתירא למש"כ תו' שבת מ"ו א' דרב יוסף אית לי' מוקצה ובכתובות ס' א' אר"י הלכה כר"מ, ומש"כ הגרע"א דלא חשיב מוקצה משום דאפשר לחלוב לתוך האוכלין וכמש"כ הרשב"א, אכתי אין דברי הרשב"א אלא בעומדת לאכילה, והכא אמרינן גונח יונק כו' משמע אפי' בעומדת לגדל, ואפי' אם נדחוק דבעומדת לאכילה דוקא, אכתי לדעת הרי"ף והתו' דבשבת אסור אפי' לתוך הקדירה, לא שייך סברת הרשב"א, והוי מוקצה, וגם סברת הרשב"א אפשר דאינה מוסכמת כמש"כ לעיל, וכן במלחמות משמע דלתוך הקערה כיון דמעיקרא אוכלא והשתא משקה חשיב נולד, איברא יש לדון בהא דהוכיחו התו' דר"י אית לי' מוקצה מהא דשבת קמ"ב ב' דאסר לטלטל כיפי ובר יונה, דאפשר דכיפי חשיב מוקצה אף לר"ש דהוי כאבנים ור"י לית לי' ע"כ סברת אביי דחזי למזגא עלי', ובר יונה אי לא חזי לאומצא הוי נמי מוקצה אף לר"ש לשיטת רי"ף וש"פ בשבת קכ"ח א' דגרסי בשר תפוח והיינו סרוח, אמנם לפי' התו' שם לר"ש לא חשיב מוקצה כיון דחזיא לכלבים, ועוד י"ל דרב יוסף נמי שרי מן הדין משום דחזיא למזגא ולאומצא או דמוקצה שרי כר"ש, ומיהו כיון דמחמרי הני רבנן לעצמן ומנחי כפא וסכינא, בזה ס"ל לר"י דהאי כפא וסכינא לא מהני מידי ועי' תו' קמ"ג א' ד"ה רבא, אמנם אכתי מבואר דרב יוסף אית לי' מוקצה בביצה כ"א ב' הני סופלי לחיותא כו' ועיי"ש במלחמות לדעת רי"ף.
ו) שבת מ"ה א' אין מוקצה לר"ש אלא גו"צ בלבד, בביצה כ"ו ב', מבואר דמתחילה מתקלקלין כל כך דלא מהני להו הזמנה כלל, ונראה דלא בהני אשמעינן שמואל דמודה ר"ש דזה לא איצטריך לאשמעינן דהוי כצרורות דלא חזיין כלל, אלא נראה דשמואל איירי לאחר שכבר נתיבשו וחזיין לאכילה דדרך בני אדם להמתין לגמר יבשותן ועיקר תיקונן וכדאמר ביצה שם אחזי ולא אחזי, ואשמעינן שמואל דאע"ג דכבר חזיין מע"ש אפ"ה אסירי אפי' לר"ש דאסוחי מסח דעתי' מניהו, וכן אם נגמר תיקונן בשבת אסירי אפי' לר"ש וגרע מקורה רעועה שנשברה ונר שכבה, מדלא מפליג מידי משמע דגו"צ אין חילוק בין ר"י לר"ש, ולר"י מבואר ביצה שם דנגמרו בשבת אסירי כיון דביה"ש לא חזיין, וא"כ ה"ה לר"ש, ומשמע דאפי' הניחן ליבשן בע"ש ולא נתקלקלו עדיין בשבת אסירי אף לר"ש וגרע מחטין שזרען בקרקע וביצים שתחת תרנגולת כיון דסופן להשתבח לאכילה מסח דעתי' מלמיכלן השתא.
שם בגמ' סד"א כיון דקאכיל ואזיל לא ליבעי הזמנה, לכאורה קשה למאי דמוקי לה בביצה, לאחר שכבר חזרו ונתקנו ואחזו קצת, מאי מהני קאכיל ואזיל כיון דכבר נתקלקלו וכבר פסק מלאכלן והסיח דעתו מהן, וצ"ל כיון דקאכיל ואזיל סד"א יהיב דעתי' עליהו לאחר שיהיו חזיין קצת, ועוד י"ל דסוגין דהכא פליגי ומפרשא לברייתא בשבת ראשונה קדם שנתקלקל והלכך מהני הזמנה, ולסוגיא דביצה דמוקי לה באחזי ולא אחזי ל"ק פשיטא דשפיר איצטריך לאשמעינן דבעי הזמנה ומהני הזמנה.
שם תוד"ה היכא, כגון הא דתנן ולא את האוצר, צ"ע דהא הכא אליבא דשמואל קיימינן ושמואל מפרש לה התם שלא יגמור את האוצר, ומיהו שמואל מסיים התם דמתנ' ר"ש, אבל לר"י לא מתחלינן וכן תניא התם תבואה צבורה בזמן שהתחיל בה כו'.
שם תוד"ה ואוכל, נראה דאזיל ואכיל שרי כו' גבי אוצר, לכאורה י"ל דדוקא הכא דמניח ליבשן הוי רבותא באזיל ואכיל, אבל מניח לאוצר היינו היסח הדעת מלהשתמש בהו ומלאכלן עכשו, וצ"ל דדבריהם נמי באופן שאין במעשיו הוכחה שמסיח דעתו מאכילתן.
ז) כתב הר"ן ס"פ כל כתבי בשם הרמב"ן דא"י שעשה כבש לעצמו דאמר דישראל משתמש בו דוקא לירד בו אבל לטלטולי אסור אי עביד מעצים שנתלשו בשבת מן המחובר, אבל אם עשה מעצים תלושין מותרין אף בטלטול דאין מוקצה בשל א"י, ואי אפה או בשל לעצמו, אי חזיא לכוס חי מותר ואם לאו אסור משום מוקצה כדאמר בשוחט לחולה בשבת, ונראה דהא דאסר באין ראוי לכוס היינו למאן דאית לי' מוקצה מחמת איסור אפי' לא דחי' בידים אבל לדעת הרא"ש וש"פ בחולין ט"ו א' ב', דקיי"ל דהשוחט לחולה שנחלה בשבת מותר לבריא דקיי"ל כר"ש במוקצה מ"א דלא דחי' בידים, ה"ה הכא שרי אף שאין ראוי לכוס חי וכן מבואר מל' הר"ן דמדמה לה לשוחט בשבת, וכ"ה בהדיא במ"מ פ"ו בשם הרמב"ן, ומיהו הר"ן באמת ס"ל דכל מוקצה מ"א אפי' לא דחי' בידים קיי"ל כר"י דאסור ואסר שוחט לחולה שחלה בשבת לבריא באומצא כמבואר בר"ן חולין ט"ו ב', וכ"ה דעת הרמב"ן כמבואר במלחמות שם, ובב"י סי' שי"ח תמה על הר"ן בחולין דהא בלא דחי' בידים קיי"ל כר"ש, ולא ראה מרן ס' המלחמות כידוע, אבל במלחמות מבואר דהלכה כר"י בכל מוקצה מ"א, וצ"ל דהא דאמר שבת קנ"ז א' ומאי ניהו נר שהדליקו כו' לאו לדיוקא נקטי' דדוקא בדחי' בידים אלא דברי ר"ש בדוכתי' נקט, ומיהו דעת הרמב"ן דלא נאסר מוקצה מ"א בדבר המוכן אלא כשהוסר האיסור בחילול שבת אפי' ברשות כגון לחולה, אבל בהוסר ממילא שרי אף לר"י כמבואר במלחמות פ"ב דביצה והובא בר"ן פ' חבית בסוגיא דחולב עז, ומשמע דא"י שעשה הרי הוא כממילא, וא"כ באפה א"י פת י"ל דאפי' אם אין ראוי לכוס שרי, והר"ן בע"ז ס"ו ב' הסכים לדברי התו' דפת שאפה א"י בשבת שרי לישראל, ולא חש שמא נטחן מע"ש, וקמח מבואר בר"ן שם דאינו ראוי לכוס, ולכאורה סותר דבריו ז"ל במש"כ הכא בשם הרמב"ן וכבר רמז ע"ז הב"י סי' שכ"ה, ונראה סברת הר"ן בע"ז ע"פ מש"כ בריש ביצה שמסכים לסברת הרמב"ן דתרנגולת העומדת לאכילה אפי' נולדה ביצתה בשבת אין בה משום מוקצה כיון דתרנגולת מוכנת והביצה עומדת להולד, וה"נ הקמח מוכן ועומד ליאפות כל שעה, ומיהו משמע בר"ן שם דאי נטחן ביו"ט היה אסור אי לאו דראוי לכוס וצ"ע.
ח) ויש לעי' במש"כ הרמב"ן דבעשה הכבש מעצים תלושין שרי לטלטולי משום שאין מוקצה בשל א"י. ומשמע דאיירי בעצים מוקצים, מ"ש הני עצים ממידי דלא חזי לכוס דהא הני עצים לא חזו למידי קודם שעשאן לכבש, וי"ל דחזו למזגא עלי' ולתת עליהן פת לפני האורחים כדאמר שבת מ"ט ב' נסרים של בעה"ב מטלטלין אותן, ובשל א"י אפי' בשל אומן שאין מחשבת א"י עושה מוקצה, וכל הנמצא ביד א"י דינו כנהרות המושכין ומעינות הנובעין דלא חשיב מוקצה אפי' לר"י כדאמר קכ"א ב' וכמש"כ תו' י"ט ב' הטעם דכל דאיתי' בעולם וסופו לבוא אלינו לא חשיב מוקצה, ומיהו אוצר שנמלך עליו בשבת לאכילה לא מהני מה שהי' בעולם דמחשבת ישראל עושה מוקצה, אבל לא מחשבת א"י, ומש"כ הר"ן שאין הא"י מקצה כלום שדעתו על הכל אפשר דלאו דוקא הוא אלא שאין מוקצה תלוי בדעתו אלא בדעתנו, ומיהו בעצים שנתלשו היום חשיב מוקצה כיון דלא חזיין אפי' היו ביד ישראל, ודעת הרא"ש דאפי' במידי דלא חזי לכוס לא חשיב מוקצה כיון דגמרו בידי אדם, ואע"ג דלא נאמר גמרו בידי אדם אלא במידי דשרי לישראל למעבד הכא כיון דהקמח ביד א"י ועומד ליאפות חשיב הפת הנאפה כמעינות הנובעין וכצואת קטן שבת קכ"א ב', ולא חשיב מוקצה אפי' לר"י, והלכך אפי' ביו"ט דקיי"ל כר"י ובדבר דלא חזי לכוס ומחוסר טחינה נמי שרי, ומיהו בנקצר היום אסור דמחובר אינו בכלל תשמישי בני אדם ואין דעתו עליהם, ולא מהני בזה גמרו בידי אדם, ובזה נתישבה קו' ב"י סי' שכ"ה.
ט) ובב"י סי' שכ"ה בשם סה"ת כ' שיש אוסרין הפת שאפה א"י בשבת דאע"ג דקיי"ל כר"ש במוקצה דלא דחי' בידים, [והיינו כדעת הרא"ש דקיי"ל דשוחט לחולה שחלה בשבת שרי לבריא] מ"מ הכא כגרוגרות וצמוקים דמי, פי' דמידי דחזי כמו שהוא אלא שהוא ביה"ש ביד א"י חשיב כנהרות המושכין, אבל מידי דלא חזי וגם הוא ביד א"י לא חשיב מוכן לישראל אף לר"ש, ומבואר שם דאף מידי דחזי לכוס אסור דלא דמי לחזי לכוס של בשר דהכא אין הקמח והחטים ראוים לאכול באותו ענין שנעשה לבסוף, ונראה דלאו משום נולד קאמר אלא דכיון דחשיב כגרו"צ אסור אע"ג דחזי לכוס ולענין לכוס לא היה אסור, מ"מ הפת חשיב דבר חדש ולזה לא היה מוכן והוי כדבר שאין ראוי לכוס שנתבשל דאע"ג דלא הוי נולד מ"מ חשיב מוקצה למאן דאסר מוקצה, וה"נ בהיה ביד א"י אסור אף לר"ש דחשיב כגרו"צ.
י) שו"ע סי' שכ"ה ס"ד פת שאפה כו' יש אוסרים כו', כ' המ"א סק"ט משום נולד, וכ' המ"ב בשעה"צ אות כ"ב דלהמתירים נולד שרי, וזה תימא דלא הביא המחבר דעת האוסרין נולד בסי' ש"ח כלל, אלא הכא חשיב כגו"צ וכמש"כ בסה"ת וכמו שהאריך ב"י, ומה שהאריך המ"א דהכא קמח וחטים לא דמו לקדירות רותחות ולפולין ועדשים כיון דביה"ש היו מיוחדים להיות חטים נראה דלאו קושיא היא דשל א"י שאני, וסל שלפני אפרוחין שהיו האפרוחין עלי' כל ביה"ש דהסל מוקצה, אי של א"י הוא שרי, דלא חל עלי' יחוד למלאכתה בשל א"י, וכיון דעבידי להיות ראוי' בשבת חשיב כמעינות הנובעין וכמש"כ סק"ח, ומיהו כ"ז באפה פת דלא אסור משום נולד, [ומיהו בה"ג חשיב גם פת נולד וכמש"כ הר"ן בע"ז שם], אבל בנולד גמור נראה דאין לחלק בין של ישראל לשל א"י ולא מהני בזה גמרו בידי אדם דהא אסרינן עצמות וקליפין משום מוקצה אע"ג דגמרו בידי אדם, וכדאמר שבת כ"ט א' וכן אפר כירה ביצה ח' א' אסרינן משום נולד אע"ג דגמרו בידי אדם, ובשבת י"ט ב' כתבו תו' דשמן של בדדין היינו הזב והולך אסור דחשיב מוקצה אע"ג דהוי כגמרו בידי אדם, ומבואר שם דגרע מנהרות המושכין דהתם המים בעולם, ולפ"ז נראה דעכו"ם שחקק קב בבקעת דמבואר שבת כ"ט א' דאסור לר"י היינו אפי' בחקק בבקעת שלו, ולא דמי לאפה פת דהתם כלי חשיב נולד וביה"ש לא היה כלי בעולם, והלכך לדידן דקיי"ל בסי' תצ"ה לאסור נולד ביו"ט, עשה כלי בשבת מעצים שלו נמי אסור אע"ג דמיקילינן באפה פת ולפ"ז עכו"ם שעשה מנעל ביו"ט אסור לדידן, והני דשרו שהביא בהג"א פ"ג דביצה ס"ל דנולד שרי ביו"ט, והני דאסרי חשבי להו כגו"צ, וכמדבריות דחשיב כגו"צ כדאמר שבת מ"ה ב' וכמש"כ לעיל בטעם האוסרין פת, והרמ"א הביא דין מנעלים בסי' רנ"ב בשבת והקיל דקיי"ל להתיר נולד בשבת, אבל ביו"ט יש לאסור, וכ"ז דלא כהמ"א סי' תקפ"ו דפשיט לי' דלהמתירים פת שאפה א"י ה"ה חקק בקעת של עצמו, ומוקי להא דראב"א בשבת בחקק בבקעת ישראל, ועוד ראי' למש"כ מסוגיא שם דפריך ואמאי נולד הוא נימא דראב"א בחקק בבקעת של עצמו ואשמועינן דשרי, ומיהו ישאר קו' המ"א על המחבר שם שהתיר שופר שעשה א"י, מיהו במ"ב כ' בשם הנה"ש דלא חשיב נולד דמעיקרא קרן והשתא קרן, עוד י"ל דסמך המחבר אהני דמתירים נולד ביו"ט, ומיהו יש לישב דברי המ"א ולחלק דכלי שנעשה מעצים עדיף מעצמות וקליפין ודמי לפת, וצ"ע, ובמ"ב סי' תק"א בשעה"צ אות ל"ה כ' לקולא כדברי המ"א וקשה להקל בזה, [ומיהו יש לעי' בעשה כבש למה לא חשיב נולד כעשה כלי].
כ' המ"א סי' ש"ח ס"ק נ"ו דבהמת א"י שנשחטה בשבת [היינו שחטה א"י] אין בה משום מוקצה ולכאורה להאוסרין פת שאפה א"י דחשיב כגו"צ ה"ה הכא אסור, ומיהו כיון דמתה מאליה שרי אפשר דהכא נמי חשיב כמתה מאליה, ומיהו להני פוסקים דאסרי בריאה שמתה י"ל דה"נ אסור להני דאסרי פת, ואם שחטה ביו"ט להני דאסרי מוקצה ביו"ט ואם בהמת ישראל נתנבלה אסורה וכן שחטה א"י אסורה, צ"ע בבהמת א"י להני דאסרי פת.
יא) שו"ע סי' ש"י ס"ב בהגה' י"א דאין הכנה שייך בשל א"י ואפי' גו"צ שבידו מותרים, כבר כתבנו סק"ו דמוקצה דגו"צ היינו בג' דברים, א. אחזי ולא אחזי, ב. קדם שנתקלקל, ג. בנגמר בשבת, ובכל הני בשל א"י שרי, אבל בלא חזי כלל הוי כאבנים וצרורות, מיהו יש לעי' דהא נתלש בשבת אסרינן משום מוקצה וכ' רש"י דחשיב כגו"צ, והיינו ע"כ גו"צ שנגמרו בשבת ומבואר דאסרינן אף בשל א"י ובמ"ב כ' דדברי השו"ע באחזי ולא אחזי, אלא שלא כיון למש"כ.
בביצה כ"ו ב' מבואר דגו"צ שנגמרו בשבת אסירי ולא מהני בהו תנאי כדאמר שם ואי יש מוקצה כו' כי אזמין להו מאי הוי, וא"כ באינן ראוין ביה"ש לא מהני להו הזמנה, ויש לעי' אי זה דוקא לר"י דבעי שיהא ראוי ביה"ש אבל לר"ש דשרי נתנבלה בשבת ונר שכבה אלא בגו"צ מסח דעתי' מניהו א"כ י"ל דמהני הזמנה, ונראה דגם לר"ש לא מהני הזמנה דלא נחלקו בגו"צ וטעמא דאין מזמינן בלב שלם דלא ידע אי גמרי למחר.
יב) המ"ב סי' ש"י בבה"ל ד"ה בשל, כתב דנר א"י שכבה מותר ויש לעי' כיון דבשעה שדולק אסור, דלא חזי למידי או דנעשה בסיס לשלהבת, א"כ ליתסר אח"כ, ואי משום דקיי"ל כר"ש בלא דחי' בידים מאן לימא לן דבשל א"י לא מיקרי דחי' בידים כיון דהנר מיהא מיוחד יחוד גמור לשעתו להדלקה וטעם דחי' בידים היינו נמי שמתיחד יותר לענינו ונדחה משאר עניני תשמישין.
יג) שו"ע סי' רע"ט ס"ד אם התנה כו', לכאורה נראה דבעינן תנאי להשתמש בו ולא תנאי לטלטל מיהו כיון דראוי להשתמש ועומד לכך כיון שמתנה שאין מקצהו לכל השבת שפיר מהני, ונראה דדין זה תלוי לפי המקום והזמן דבמקום שאין משתמשין בנר לצורך גופו כלל דמי לסיכי זיירי ומזורי שבת קכ"ג א' ואפי' נר שלא הדליקו בו בשבת ואפי' של מתכת אסור, וכמדומה דבמקומנו אין שום תשמיש בנרות לצורך גופן, וכלהו אסירי, ואחרונים ז"ל סתמו בזה, וצ"ע.
יד) כתב הגרע"א בתוספותיו פכ"ד אות ק"פ דבשר חי מותר ליתנו לכלבים אפי' לדעת הרז"ה והרשב"א דאסור לטלטלו אפי' לר"ש, כיון דנמלך עלי' השתא לכלבים שרי, ויש לעי' דא"כ אבן שנמלך עליה לפצע בה אגוזים בשבת יהא שרי, אלא ודאי כל דלא חזי ביה"ש והשתא נמי לא חזי יותר מביה"ש מודה ר"ש דלא מהני מחשבה בשבת, ועוד דלא שרי ר"ש אלא ביושב ומצפה, והכא לא שייך יושב ומצפה, וכן תנן קכ"ו ב' חבילי קש וחבילי עצים כו' אם התקינן למאכל בהמה כו' ומשמע דהתקינן מבעוד יום קאמר, ומתני' דהתם מוקי לה שמואל כר"ש.
טו) שבת קכ"ח א' מטלטלין את החצב כו', מבואר בסוגין דלמ"ד כל ישראל בני מלכים מטלטלין כל הני הראוין לחיה, ויש לעי' מ"ש מחבילי קש דתנן במתני' דסתמן אסורין שעומדין להסקה כמש"כ הר"ן, ואע"ג דראוין לאכילת בהמה, וי"ל דהכא בחצב וחרדל שאינן עומדין לשום תשמיש עסקינן, ובהני אמרינן כיון דראוין לחיה חשיבי תשמיש אדם כיון דאי הוי לי' חיה היה לו צורך בהן, ומכאן ראי' לכלים שאין לו צורך בהן היום לא חשיבי מוקצה, כיון דראוין לתשמיש, והיינו נמי טעמא דטבל דאמרינן דאי בעי מפקיר נכסי, אע"ג דסוף סוף אין דעתו לאוכלה היום מ"מ אינן בכלל המוקצה, ויש לעי' לדעת התו' לקמן בשמעתין דבשר חי דלא חזי לאומצא שרי לר"ש, מ"ש מחבילי קש דאסירי אף לר"ש כיון דעומדין להסקה אע"ג דראוין למאכל בהמה, וה"נ נהי דראוין לכלבים מ"מ הא עומדין לאדם, ועוד יש לעי' במה שפי' תו' דבשר חי למ"ד כל ישראל בני מלכים הן שרי לטלטלינהו אף לר"י אע"ג דהשתא קיימא לאכילת אדם ומ"ש מחבילי קש, וי"ל בזה דחבילי קש סתמן להסקה, אבל הני למאן דיש לו חיה סתמן אף לחיה.
טז) קכ"ח א' בשר תפוח, פי' הר"ן סרוח שאין ראוי לכלבים אלא לחיה, וצ"ע מה ענין זה לפלוגתא דר"י ור"ש, הא מאן דשרי שברי זכוכית שרי אף לר"י, ומאן דאסר אסר אף לר"ש, ויש לפרש תפוח שנתפח בשבת, וזה תלוי בפלוגתא דר"י ור"ש, והנה דעת רז"ה והרשב"א דבלא חזי לאומצא אף דחזי לכלבים מ"מ חשיב מוקצה אף לר"ש, ויש לעי' לפ"ז מאי פריך מבר אווזא ומשמע דאי לאו דהך דר"ח ניחא, וע"כ דס"ד דר"ש שרי, והא דמשני שאני ב"א כו' היינו עובדא דב"א שאני שאינו תפוח וחזיא לאומצא, וה"ה לכל בשר חי, והרז"ה הק' לנפשי' מהא דפריך לק' קמ"ב ב' טעמא דחזי לאומצא כו' ומשמע דאי כר"ש ס"ל שרי אע"ג דלא חזי לאומצא ותירץ דה"פ הא לא חזי לאומצא לא אע"ג דנתפח ועומד השתא לכלבים, וצ"ע דמהיכי דייק לה דהא רבא בבר יונה העומד לאדם קאי, והלכך שפיר קיהיב טעמא משום דחזי לאומצא.