חזון איש/אורח חיים/מב
סימן מב[עריכה]
א) שבת קכ"ו ב', ואמר ריב"ש כו' והוא שיש תורת כלי עליהן וכ"ת כו' והתניא חריות של דקל כו', נראה דהאי תורת כלי דקאמר היינו לאפוקי אבן ובקעת שלא תקנן וכמו שפר"ת ואשמעינן דלא סגי במחשבה, ואע"ג דלעיל קכ"ה ב' לא מצריך ר"א משמי' דר"י תיקון, הכא בכיסוי שדרך לתקנו וכמו שפי' תו' שם, א"נ התם ר"א משמי' דנפשו קאמר וכמש"כ מהרש"ל שם מתוספות ארוכים, ולפ"ז ר"י קאי אף בכיסויי כלים דלא חברן בארעא, ובאין תורת כלי עליהן אסירי משום מוקצה, ופלוגתא דר"א ור"י ורשב"ג לענין אם צריך קשירה אינו ענין לפלוגתא זו דרשב"ג ורבנן דידי' בחריות של דקל, דר"א בעי קשור ותלוי אפי' בתיקנו במעשה, ומשום בנין, ור"י סבר קשור אפי' נגרר, ואפשר דמותר בנגרר אף בלא תקנו אי סבר ר"י כרשב"ג דסגי במחשבה, ור' יוחנן סבר דלא בעי קשירה משום בנין דס"ל דהלכה כרשב"ג דקנה שהתקינו, דבנין עראי מותר אף במונח, מיהו בדין מוקצה סבר ר' יוחנן כרבנן דרשב"ג בחריות של דקל, דבעינן תיקון מעשה להוציא מידי מוקצה ולא סגי במחשבה, ובתו' הקשו אי בקנה נמי שייך בנין דלמא בעי תורת כלי לרשב"ג לאפוקי מתורת בנין, ונראה דס"ל לגמ' דלענין בנין לא מהני תיקון מעשה יותר ממחשבה, ואע"ג דכלי גמור לית בי' משום בנין ושרי אף לר' יהודה בלא קשירה וכדאמר עירובין ק"ב א' בוכנא קאמרת וכדתנן התם נגר שיש בראשו גלוסטרא כו', מיהו תיקון הנגר לא עדיף מעשה ממחשבה, ולפ"ז יש לתמוה לפרש"י דפי' תורת כלי דהכא היינו כלי גמור דא"כ מאי קאמר הלכה כרשב"ג מכלל דפליגי רבנן עלי' דרשב"ג אף דאיכא תורת כלי ומצרכי קשירה ובסוגיא דעירובין שם מבואר דמודה ר"י בהא, דלא בעי קשירה, [מיהו ת"ק דרשב"ג בעי קשור ותלוי וס"ל כר"א, ור"א ס"ל עירובין ק"א ב' דלא מהני תורת כלי, ואפשר דת"ק נמי הכי ס"ל, מיהו לא הו"ל למימר הלכה כרשב"ג אלא כר"י, שו"מ בר"ן וריטב"א שהקשו כן לפרש"י].
ב) ולענין הלכה קיי"ל כר' יהודה ובעי קשירה דסוגיא דתלמודא בעירובין נסתיימה כותי', ולפ"ז בפקק החלון בעי קשירה, וכן בקנה שהתקינו צריך קשירה, מיהו בכסויי קרקעות א"צ קשירה דלא דמי לבנין, והא דצריך בית אחיזה משום טלטול דליהוי עלי' שם כלי, והא דמבואר עירובין מ"ד א' דמותר להוסיף על אהל עראי אף דאינו לא קשור ולא תלוי, פקק החלון ונגר קביעי טפי ובעי קשירה, מיהו אהל עראי בתחלה אסור, אף בעראי טובא.
ג) ובתו' פירשו דבנגר ובקנה לא שייך בנין וסוגין משום טלטול, ולר"א ולת"ק דר"י בנגר צריך קשור ותלוי, ולר"י בעי קשור, ואע"ג דבעלמא סגי במחשבה, או במעשה תיקון, הכא בתשמיש קרקע בעי טפי הוכחה לתשמיש, ויש לעי' מאי פריך מחריות של דקל אהא דקנה ומוכיח דלא בעי רשב"ג תורת כלי, דלמא במשמש קרקע בעי תורת כלי, וי"ל דסבר דתיקון כלי לאו מעליותא הוא לענין זה וכמש"כ לפרש"י לעיל, ומיהו תורת כלי גמור של תלוש מועיל שא"צ קשירה, וכדאמר בעירובין בוכנא קאמרת כו', וזהו כונת תו' בסד"ה והמונח, שכתבו דר"א אסר בפקק כו' בשאין תורת כו' ואפי' כגון שיש לו בית יד כו' מיהו קשה קצת דר"א אסר שם בגלוסטרא במשנה שם, ולמש"כ ב"י סי' שי"ג דעשה בית יד עדיף מגלוסטרא ניחא, והנה גם לפר"ת פלוגתא דרשב"ג ורבנן בחריות של דקל אינו תלוי בפלוגתתן בקנה שהתקינו דהא ר"י סבר בחריות כרבנן דצריך לקשור, וכן בקנה צריך תיקון מעשה, ואפ"ה סבר כרשב"ג בקנה דא"צ קשירה, וא"כ לא קשה כלל דשמואל אדשמואל דאמר בעירובין שם הלכה כר"י, ובשבת נ' א' סבר דסגי במחשבה, דנהי דבחריות סגי במחשבה מ"מ בתשמיש קרקע בעי קשירה דהא תיקון מעשה כגון לקשור החריות לכו"ע מועיל בתלוש, ואפ"ה במשמש הקרקע צריך קישור אף בתיקן הנגר במעשה מדאמר ר"י הלכה כרשב"ג מכלל דרבנן פליגי, וא"כ שפיר ס"ל לשמואל דצריך קשירה בנגר אף דבתלוש סגי במחשבה, ובתו' רמו להו אהדדו להני תרתי דשמואל, ולא ידענא מאי רומיא ועי' בס' המאור שכ' בהדיא כדברנו דשמואל מחלק בין תלוש למחובר.
ד) והקשו הראשונים ז"ל על פסק הרי"ף שלא הזכיר בפקק החלון תורת כלי ולא הצריכו קשירה ובנגר הצריכו קשירה, ובקנה הצריך תיקון כלי, וכן בכסויי כלים, ובחריות פסק ישב אע"פ שלא חשב, והרא"ש כתב דפקק החלון לא שייך בנין והלכך לא בעינן לא קשירה ולא תיקון כלי, וקנה שהתקינו [וכן כיסויי כלים צ"ל לדעת הרא"ש דמיירי דוקא בכיסוי קרקעות ובמה שצריך בית אחיזה קאמר ר"י דצריך נמי תורת כלי, וכן נראה מדברי הרא"ש שכ' לישב פרש"י שהצריך תורת כלי גמורה משום בנין] דמי קצת לבנין צריך תורת כלי ולא בעי קשירה, ונגר צריך קשירה דוקא ולא מהני תורת כלי, וחריות כפקק החלון דמי, והנה לא נתבאר בדברי הרא"ש מקומו בש"ס שמצא הרי"ף שם שאין סוגיא זו מסקנא דשמעתא, אלא שאין פקק החלון ונגר שוין, ולא חריות וקנה שוין, אף שבסוגין השוום יחד, והרמב"ן במלחמות ס"ל שאין חילוק כלל בין מחובר לתלוש, וכל סוגיא דנגר בשאין תורת כלי כלל על הנגר, אבל כל שתקנו לנגר א"צ קשירה וכדאמר עירובין ק"ב א' בוכנא קאמרת, פי' כל שתקנו לנגר הרי הוא כלי כמו שהבוכנא כלי ובכלי אין צריך קשירה, ולרשב"ג אף בלא תקנו כלל א"צ קשירה אלא במחשבא גרידא נעשה כלי, והנה ר' אבא פי' מתנ' בלא תורת כלי ואפ"ה א"צ קשירה כרשב"ג, ואנן קיי"ל כר' יוחנן וכשמואל דצריך או קשירה או תורת כלי, בין בפקק בין בנגר, בין בקנה, בין בכיסוי כלים, והא דלא הזכיר הרי"ף קשירה בפקק דסמך אהא דר"י דבעי תיקון כלי, והא דמהני ישב בחריות ישיבה משוי להו תורת כלי, והא דמהני לרשב"ג מחשבה בלא קשירה זהו דוקא בדבר שדרך תשמישו בכך כמו ישיבה על החריות, אבל בקעת בעלמא לכסוי או לנגר צריך קשירה, והיינו טעמא דשמואל בעירובין שם דפסק כר"י ובעי קשירה אע"ג דסבר כרשב"ג בשבת נ' א' דחריות סגי במחשבה, ויש לעי' לפי' זה בהא דאמר ר"י הלכה כרשב"ג בהא דאמר מתוקן אע"פ שאינו קשור, והלא ר"י מיירי באיכא תורת כלי ובהא ת"ק נמי לא פליג, וא"כ ר"י כלו כת"ק ס"ל, ואע"ג דר"י סבר כרשב"ג בחריות שא"צ קשירה אלא סגי בישיבה, מ"מ כאן לא נזכר מזה בדברי ר"י, ועוד קשה דהכא אמר רבב"ח כמחלוקת כאן כך מחלוקת בנגר ובעי קשירה, ולעיל נ' א' אמר הלכה כרשב"ג שא"צ לקשור ומשמע דישיבה נמי לא בעי כמבואר בסוגין דפסיקא לי' דלרשב"ג א"צ תיקון כלי.
והא דנחלקו ר' אמי ור"א קכ"ה ב' באבן ע"פ חבית אי נעשה כיסוי להחבית, ור"א ס"ל דנעשה כיסוי להחבית, אע"ג דר"א משמי' דר"י בעי תורת כלי, ואי הנחה חשיב כישב עליהן מבעו"י א"כ מ"ט דר' אמי ודוחק לומר דס"ל כת"ק דרשב"ג ועוד האי אבן אין דרך לעשותה כיסוי ובהא גם רשב"ג מודה דלא מהני לא חשב ולא ישב, דהא בנגר בעינן קשירה בדבר שאין דרכו ליחדו אף לרשב"ג, דהא שמואל כרשב"ג ס"ל ואפ"ה פסק בנגר דבעי קשירה, פי' הרמב"ן דפלוגתתן לאו לענין לעשותו דין כלי להתירה לטלטלה לצורך גופה אלא לטלטלה לאותו דבר שיחדה, ולפ"ז גם בנגר ובקנה שהתקינו מותר לנעול בו כל שנעלו בו מבעו"י לרב אסי אף שאין עליו תורת כלי וזה דחוק, ועוד מאי פריך רבה לשמעתיה מאבן שבקירוי' התם הלא יחדו לעולם ועומד לכך, ועיקר דין החדש של הרמב"ן ז"ל לא מצינוהו בגמ' אלא בביצה ח' ב' מצינו בעפר שמותר למה שהכינו ולא לדבר אחר וצ"ע.
ה) ודעת הרז"ה ג"כ כהרמב"ן דלהלכה לא מהני חשב בחריות אלא ישב דוקא וישב משוה להו תורת כלי, מיהו בנגר ופקק צריך קישור אף באיכא תורת כלי דתשמיש מחובר חמיר טפי [אולי כונתו משום בנין דהא בכיסויי כלים אף בכיסויי קרקעות א"צ קישור אלא תורת כלי], ובקנה שהתקינו לנעול סגי בתיקון כלי ואפשר דסבר ר' יוחנן דאמר הלכה כרשב"ג דטעמא דרשב"ג דקנה לא דמי לנגר, אבל בנגר מודה רשב"ג דבעי קישור, וזה מוכרח דהא ר"י פסק בירו' הלכה כר' יהודה בנגר כמש"כ הרא"ש ובקנה סבר כרשב"ג, וע"כ דקנה קיל טפי, ואע"ג דת"ק דרשב"ג דמצריך קשור ותלוי, ע"כ מדמה קנה לנגר, מיהו רשב"ג מיקל בקנה מבנגר, ואע"ג דר' אבא הביא ראי' מקנה לפקק ונגר אנן לא קיי"ל הכי אלא כר' יוחנן דמחלק ביניהן [ובזה נסתלקה קו' הרמב"ן על הרז"ה שהק' איך נחלק בין קנה לפקק אחרי דבגמ' מדמה להו] והא דאמר ר"י סבר כרשב"ג בחדא ופליג עלי' בחדא היינו דסבר כרשב"ג דקנה לא דמי לנגר וא"צ קישור, אבל סבר דצריך תורת כלי אף בתלוש, ולרשב"ג סגי במחשבה, ובאבן ע"פ חבית דעת הרז"ה דהלכה כר' אסי דנעשה כיסוי להחבית בהנחה וחשיב בכך תורת כלי, ור' אמי דפליג בזה נראה דלא חשיב באבן תורת כלי לכיסוי, א"נ ס"ל כרשב"ג {א"ה, כמדומה דצ"ל כת"ק דרשב"ג} דצריך לקשור, והרי"ף פסק כר' אמי, והרז"ה דחק לתרץ שלא יהיו דברי רב סותרין דברי ר' אמי ומוקים לה במניח לדעת אבל לא יחדו לכיסוי אלא לא חש להסירו, וצ"ע דהא רב אמר לעיל נ' א' קושר, וא"כ לא מהני ישב וה"ה דלא מהני הנחה מבעוד יום.
ו) ודעת הר"ן והריטב"א ג"כ דבעינן תורת כלי ובחריות של דקל לא מהני חשב אלא ישב דישיבה משוה להו תורת כלי, [ובנגר לא נתבאר בר"ן אי מהני תורת כלי] ובקנה ובפקק סגי בתורת כלי, ואי פקק בו מבעו"י משוה לי' תורת כלי, ואפשר דדעתם כהרמב"ן דבנגר נמי סגי בתורת כלי, ואפשר לפרש דבריהם כדעת הרז"ה אלא דס"ל דהא דאמר ר' אבא אנא דאמרי כהאי תנא דקנה, היינו דמדמו פקק לקנה ולא לנגר, ואע"ג דבנגר בעינן קשירה בפקק סגי בתורת כלי, ויש לעי' דדברי הריטב"א והר"ן סותרין דבריהם דלעיל שכ' בפ' במה טומנין דלאו דוקא ישב מהני לרב אסי אלא אפי' חשב, וחלקו על הרמב"ן דס"ל דוקא ישב, ונראה דדבריהם דהתם באינו מחוסר תורת כלי כמו פקורין וציפא דפ' במה טומנין וקש שעל המטה, דהרמב"ן סבר דדוקא מעשה כל דהו מהני, ולדעתם גם חשב מהני, ודבריהם דהכא בחריות דמחוסר תורת כלי קצת כמו קישור וכבישה.
ז) כתב הר"ן פ' ב"ט בשם הרשב"א דיחד אבן לפצוע בה אגוזים מטלטלין אותה כמכניס אדם מלא קופתו כו' ואפשר דבעי לשמש בה פ"א, נראה דהרשב"א נסתפק אי אבן לפצוע אגוזים מקרי לאו בר עבידא בי' מעשה דאין מלאכתו צריכה לשום תואר כלי, והוי כעפר דאמר נ' א' דאפי' לרבנן סגי במחשבה, או אבן לא דמי לעפר ושייך בה מעשה כמו שפשוף וסתות, ומיהו אפי' אי שייך בה מעשה, לדעת הר"ן והריטב"א וש"פ דקיי"ל כרבנן {א"ה, כ מדומה דצ"ל כרשב"ג} דסגי במחשבה, ה"נ מהני מחשבה, והכא לא חסר תורת כלי, והוי כפקורין ותבן דמהני מחשבה, מיהו לדעת הרמב"ן דצריך בחריות ישיבה דוקא ה"נ צריך שיפצע בה פעם אחת מע"ש, ואפשר דהרשב"א ס"ל כהרמב"ן, או שמסתפק וחושש לדעת הרמב"ן, עוד י"ל דמסתפק דאבן נמי חסר תורת כלי, ומיהו בנשתמש פ"א חשיב תורת כלי, וכדעת הרז"ה וכ"ד הר"ן במידי דדרך להשתמש בהן, כמו כיסוי הכלים.
כתב עוד הר"ן שם דהרשב"א מצריך יחוד לעולם אבל יחוד לשבת אחת לא מהני, והר"ן חלק עליו דיחוד לשבת אחת נמי מהני, וביחוד לעולם גם לרבנן סגי במחשבה, ויש לעי' מהא דאמר קכ"ה ב' בזמורה הקשורה בטפיח קשורה אין כו' לימא מתנ' דלא כרשב"ג והתם משמע ביחדה לכך לעולם וכן שם קכ"ו א' בקנה שהתקינו ואמר שם ומי בעי רשב"ג תורת כלי כו' ומשמע דלרבנן בעי תורת כלי אף ביחוד לעולם וכן בכיסויי כלים, ואפשר דדברי הר"ן דוקא בחריות שאם יחדן לישיבה אינן חסרין כלום לתשמיש ישיבה, ודרכן בכך לשמש בהן תשמיש קבוע של ישיבה, משא"כ בכל הני שדרך לעשות לתשמיש ההם כלים גמורים, ותשמיש קנים וזמורות הוא תשמיש עראי.
ח) כתב הר"ן ס"פ כל הכלים דכיסויי כלים שנשתמש בהן מבעו"י זהו תורת כלי שלהן, ונראה שאין כן דעת הרמב"ן במלחמות, שהרי בנגר סגי בתורת כלי ואפ"ה נשתמש בו מבעו"י לא מהני כמבואר בדבריו ז"ל [ומיהו י"ל דהתם דרך הנגר לתקנו ומקרי אינו מיוחד לכך כל שלא תיקנו, תדע דהא שמואל לא מצריך תורת כלי ואפ"ה בנגר בעי קשירה כמבואר במלחמות, ודוחק לומר דמיירי דוקא בנועל בדבר שאין דרך לנול בו כלל] אלא דוקא בחריות ישיבה משוה להו כלי.
ט) ודברי ב"י סי' ש"ח בדין יחוד אבן סתומין שנסתפק שיהא צריך מעשה והביא דברי המרדכי שמצריך מעשה באבן ובקעת לסגור בהן הדלת או להכות הברזא, וצ"ע דדברי המרדכי הוא דאין הלכה כרשב"ג אלא דבעינן בעצים קישור ובאבנים סתות, משום דקיי"ל כר' יוחנן דפליג על רשב"ג כדאמר ס"פ כל הכלים, ומצריך תורת כלי, אבל דעת כל הפוסקים שהביא ב"י דהלכה כרשב"ג בחריות, וחשב או ישב מהני, ודוקא במידי דחסר תורת כלי בעינן מעשה תיקון, וא"כ אבן לפצוע בה אגוזים אי נדמהו לחסר תורת כלי, ודאי צריך תיקון כלי, אלא נשתמש בה פ"א משוה לי' תורת כלי לדעת הר"ן, וכבר נתבאר לעיל ספיקו של הרשב"א, ומה שהביא עוד ב"י מדברי רי"ו דמחלק בין חריות לאבן שע"פ חבית דאבן לא נעשה כלי במחשבה היינו משום שאין דרך לעשות אבן כיסוי כמו שכתבו הרמב"ן והר"ן, משא"כ באבן לשאר תשמישין, ובשו"ע סכ"ב השוה אבן ובקעת לסגור הדלת ולהכות הברזא לאבן ע"פ חבית, דזהו תשמיש דלאו אורחי', והצריכו יחוד לעולם, וכן באבנים סביב הקדירה בסי' רנ"ט כ' ב"י דצריך יחוד לעולם, אבל בל' רבנו ישעי' שהביא ב"י סי' רנ"ט וסי' ש"ח, נראה דמשתמש בהן סגי, ואילו באבן ע"פ חבית משמע דלא מהני שימוש, ונראה דכל הני עדיף מאבן ע"פ חבית, ועבידי אינשי ליחדן לעולם והלכך סתמא הוי יחוד, ואע"ג דאמר ב"ב י"ט א' דלא עבידי אינשי דטמנו בהן, הטמנה שאני מסמיכת הקדירה וגם לא קיימא במסקנא התם לפי' התו' שם, ובאמת דין יחוד לעולם במידי דלא עבידי אינשי להשתמש בהן כמו אבן ע"פ החבית, לא נתבאר בראשונים ז"ל דמהני, ובמלחמות פי' טעמא דשמואל דפסק בנגר דצריך קישור אע"ג דסבר בחריות כרשב"ג דסגי במחשבה משום דאין דרך לנעול בנגר שאינו מתוקן, ומשמע אפי' במשתמש בו פעמים הרבה, וע"כ צ"ל לדעת מרן ז"ל דיחוד בהדיא לעולם עדיף, ונראה לענין הלכה דאבן ובקעת לנעול בו [האי לנעול נראה דהיינו לסמוך הדלת אבל אינו נגר דדין נגר חלוק משאר תשמישין כמבואר סי' שי"ג] ולהכות בו הברזא ולסמוך את הקדירה מהני תשמיש מבעוד יום כדין אבן לפצוע בה אגוזים, וא"כ מהני מחשבה לחוד ולדעת הר"ן אף לשבת אחת, ולדעת הרשב"א אף ביחוד סתמא אבל אבן ע"פ חבית לא מהני לא שימוש ולא יחוד סתמא, וביחוד בהדיא לעולם צ"ע, ובמ"ב סי' ש"ח ס"ק צ"ג כ' דאבן ע"פ חבית מהני רגיל להשתמש בה בימי החול, וזה תמוה מאד דזהו פלוגתא דר' אמי ור"א קכ"ה ב' ופסקו הפוסקים כר' אמי דאף במניח לא נעשה כיסוי להחבית.
י) שו"ע סי' ש"ח ס"כ פסק דחריות מהני מחשבה, ואין כן דעת הרז"ה והרמב"ן והריטב"א והר"ן וכמש"כ סק"ו, ודעת השו"ע הוא דעת הרמב"ם וצ"ע דהא הר"מ פסק כר' יוחנן בכיסוי כלים דצריך תיקון כלי, וכן בקנה, ובגמ' קכ"ו ב' משמע דלמאן דמצריך תורת כלי גם בחריות לא מהני מחשבה, ומדברי הרא"ש נראה דלא מצריך ר"י תורת כלי אלא בתשמיש מחובר אבל בר"מ פכ"ה הי"ג מבואר דאף בתלוש בעינן תורת כלי, ובשו"ע לעיל ס"י מסתם לה סתומי, ואף לדעת הרא"ש לא נתישבה הסוגיא דפריך מחריות לקנה, וצ"ע למה לא הביא המחבר כאן דעת ר"י שהביא המרדכי דפסק דצריך קישור, ולקמן סכ"ב הביאו בשם יש אומרים.
שם ס"י או שנשתמש בהם מבעוד יום, ד"ז למד הר"ן מהא דמהני ישב, ולא מצריכין תורת כלי, אבל למה שפסק המחבר ס"כ דחשב מהני בחריות אין מקור בש"ס לד"ז מ"מ אין גם סתירה לד"ז, אבל צ"ע דלקמן סי' שי"ג ס"א בקנה הצריך מעשה דוקא ובגמ' מדמינן קנה וכיסוי כלים, ולדעת הרא"ש דכיסוי כלים במחובר איירי, שמעינן מיהא דבמחובר לא סגי נשתמש בהם מבעוד יום ואולי כיון לזה הגר"א אלא שקשה לעמוד על כונת הגר"א ז"ל כאן.
יא) שבת קכ"ה ב' תוד"ה ואזדו, והא דקאמר ר' אסי פ' ב"ט כו' ישב אע"פ שלא קשר, התם רב אשי גרסינן, נראה דצ"ל רב אסי, וכונתם דהכא ר' אסי, והתם רב אסי, דרב אסי לחוד ור' אסי לחוד כמש"כ תו' חולין י"ט א', והנה לתירוץ זה גם בכיסוי חבית סגי במחשבה לרב אסי וכן בנדבך של אבנים סגי במחשבה, וכל הני אמוראי דלא כרשב"ג וכדאמר ר' אסי דצריך תורת כלי ומסקינן דפליג ארשב"ג, וזה כונת המ"מ פכ"ה הכ"א לפרש דעת הרי"ף, אבל קשה דהא הרי"ף פסק כר"א אר"י דצריך תורת כלי וע"כ צ"ל בדעת הרי"ף דהכא שאני משום שאין דרך לעשות כיסוי חבית את האבן וכן אין דרך ישיבה על האבנים וכמו שמסיק המ"מ, ודברי המ"מ הן כדברי הרמב"ן והר"ן וזהו נמי כונת התו' במה שסיימו דחריות ראויות לישיבה טפי מאבנים ר"ל דחריות מתיחדין לפעמים לישיבה לעולם, אבל אבנים אינם אלא לפי שעה, וזה דלא כהק"נ שחלק על המ"א בעצים שלנו דאע"ג דאינם מתיחדים לישיבה מ"מ הן ראוין לישיבה, דלמה נחלק בין השוין ומתבן אין ראי' דבודאי תבן מתיחד לפעמים לשכיבה, ומה שקשה על דבריהם מסוגיא דלקמן דפריך ומי בעי רשב"ג תורת כלי כו' עי' מהרש"ל ומהרש"א, ודברי מהרש"א הן הנה דברי הרז"ה והרמב"ן והריטב"א והר"ן, והק"נ הקשה ע"ז מהא דאמר נ' א' דוקא בית האבל או בית המשתה דטרידי אבל הכא קשר אין כו' דלמא בעלמא בעי ישב ולא קשר ולמה לן לאוקמי' דלא כהלכתא וזה קושיא גדולה, ואפשר דישיבה לאו טורח וע"כ סבר דישיבה ומחשבה שוין הן ובעלמא בעי קישור.
יב) שם בגמ' צאו ולמדום, פרש"י ולא נצטרך ליגע בהן, ומבואר דלמדום לא מחשב מעשה להתיר, ולשון הצריכום רבי מעשה משמע להתיר טלטול, וכן משמע מהא דאמר אבל גשוש של ספינה לא, ומשמע דלא מהני למדום, ולפרש"י אין כאן טלטול כלל, ומדברי הר"מ פכ"ה הכ"א מבואר דמפרש דלמדום חשיב מעשה להתיר טלטול וכן מבואר בל' המ"מ שם וכ"מ ל' ר"י שהביא ב"י סי' ש"ח שכ' הפוסקים כר"י א"צ מעשה גדול אלא כ"ד כגון לשפשף האבנים לא לסדרם עכ"ל, והמ"א סי' ש"ח ס"ק מ"א, נתקשה דישיבה ע"ג מוקצה בלא"ה מותר, ונראה דאה"נ והכא למדום הוא להתיר טלטול בידים שא"א להזהר מטלטול או לפעמים מתקלקל וצריך לתקנם, והמ"א כתב לפרש דברי הר"מ כפרש"י ואי אפשר לפרש כן ל' הר"מ, והמ"א עצמו תברא לגזיזי' שכ' בס"ק מ"ב דדבר שאין דרך לשמש בהן מהני יחוד לשבת אחת במעשה, ואין מקור לזה לפרש"י בהא דלמדום אלא לפי' הר"מ, ומיהו יש ללמדו מהא דפורפת על המטבע לעיל ס"ה א', ב', ובשו"ע סי' ש"ג סכ"ב, [א"ה, עי' לק' סי' מ"ז ס"ק י"ב]. [ובמ"א כתבנו דאסור לישב ע"ג מוקצה וניחא טפי].
שו"ע סי' ש"ח סכ"ב וי"א שצריך שיעשה בה שום מעשה, אף ביחוד לעולם ס"ל דצריך מעשה במידי דעבידי בה מעשה, ועי' סק"ז.
יג) שבת ס"ה ב' והאמרת רישא פורפת, פרש"י וההיא ודאי לכתחילה קאמר בשבת דאי מבעוד יום כו' הא תנא רישא מדיות פרופות, ק"ק דא"כ מאי משני סיפא אתאן למטבע דא"כ מטבע ברישא מיותר, והוי לי' למתני פורפת על האבן ועל האגוז ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת על המטבע, ולמש"כ אחרונים בשו"ע סי' ש"ג סכ"ב דאם פרפה על המטבע פ"א מע"ש והסירה, פורפת לכתחלה בשבת על אותה מטבע, יש לומר דה"ק פורפת לכתחלה בשבת כשפרפה כבר על אותה מטבע מע"ש ובלבד שלא תפרוף לכתחלה פעם ראשונה על המטבע אבל עיקר חסר מן הספר, ולולא פרש"י י"ל דשפיר איכא לפרושי פורפת דיעבד ואשמועינן דאין חילוק בין אגוז לאבן ומטבע, אלא דקשיא לי' למה לא תפרוף, ונקט לישנא קלילא, והאמרת רישא פורפת, ומשני משום מטבע נקטה, והנה עיקר דין השנוי כאן הוא דאבן סגי ביחדו, ונראה דאבן לפריפה אורחה ליחדה וגם לאו בת מיעבד מעשה היא ולכו"ע סגי ביחוד כדאמר לעיל נ' א', ומטבע לא מהני יחוד דיחוד סתמא אינה אלא לשעתה ולא מהני, וכאבן על פי חבית לקמן קכ"ה ב', וכגיזין מן הפתק דאין מטלטלין אותן, אע"ג דטמן בהו, ויש לעי' דאם כן אף אם פרפה מע"ש איך יוצאה בשבת הא מוקצה הוא, וי"ל דאין הבגד נעשה בסיס להאבן {א"ה, כמדומה דצ"ל להמטבע} והוי טלטול מן הצד, אבל אחרונים ז"ל כתבו דפריפה חשיב מעשה ומועיל אף ביחוד לשבת אחת אף בדבר שאין דרך ליחדו, ולדבריהם צ"ל דהכא עדיף מהטמנה בגיזי הפתק וחשיב כלימוד אבנים דמהני אף לשבת אחת, אבל אין הכרח לזה דמפרש"י משמע דלכתחלה היינו שפורפת בשבת ומכלל דיוצאה פרופה היינו שפרפה מע"ש ויוצאה בשבת, וכתבו אחרונים דיחוד לעולם מהני אף במטבע ולמדו זה מהא דסי' ש"ח סכ"ב, ועי' לעיל סק"ט ולכאורה יש לה"ר דיחוד לעולם מהני מהא דאמר בגיזי הפתק ואם יחדן להשתמש בהן מטלטלין אותן, אבל לא דמי כלל דהגיזין יפין להטמנה ולטלטול, אלא דחס עליהו, וכיון שיחדן בטל לי' חשיבות הפתק והוו כשאר גיזין, ואין דרך להחזירן, אבל המטבע י"ל דעתיד להחזירה, ולא מהני יחוד לעולם דנמלך עלה ומחזירה, ושם מטבע עלה ולא שם כלי תשמיש.
ומסתפקנא בבגדים של חנוני שבחנותו העומדים למכירה, ופעמים שמקפלם ומשתמש בהם לכר וכסת אי מהני מה ששכב עליהם מבעו"י לטלטלם בשבת, אי מדמינן להו ללמוד ולפריפה דחשיב מעשה להכנה אף בדבר שאין דרכו ליחדן, ואף לשבת אחת, דה"נ קפיד עליהן ואינו מיחדן אלא עד מכירה, או דדמי להטמנה בגיזי צמר של הפתק דלא חשיב מעשה ואפשר דהוי כגשוש של ספינה דמשמע קצת דלא מהני בהו לימוד, ואף בבגד מקופל יש להסתפק דמה שמסדרו במטתו יהי' כלימוד, וקשה להקל למעשה, ומיהו אי לימדם מע"ש שוכב עליהם בשבת דאין כאן טלטול כמש"כ המ"א סי' ש"ח ס"ק מ"א.
יד) שבת קכ"ו ב' מתיב ר"ע ומדבריהם למדנו שפוקקין, וכתבו תו' דטפיח לא דמי לסדין ובעי קשור ותלוי לר"א ומשמע דלרבנן לא בעי קשור אע"ג דבפקק ונגר בעי קשור משום דאיכא תורת כלי ומכאן ראי' לדעת רש"י עירובין ק"ב דבאיכא גלוסטרא לא בעי קשור כלל, אבל לדעת טוש"ע סי' שי"ג צריך קישור אלא דסגי באינו ניטל באיגדו ואפי' בקשור בעיברא דדשא, והכא בטפיח אינו קשור כלל, ומיהו לדעת הטוש"ע גם בפקק החלון א"צ קישור כלל, וק"ק לדעת הרז"ה דבפקק בעי קשור והכא בטפיח משום דאיכא תורת כלי לא בעי קשור מאי פריך לר"י נפחא דלמא ר"י פסק כר"א בליכא תורת כלי, אבל באיכא תורת כלי סבר כר' יוסי עירובין ק"א ב' דנגר שיש בראשו גלוסטרא שרי, ונראה דאי מחמרינן דבעי תלוי לא מהני תורת כלי וכמו דס"ל לר"א במתנ' בעירובין שם ביש בראשו גלוסטרא [ומיהו התם ר"א בן שמוע הוא חברו של ר' יוסי כמבואר יבמות צ"ו ב'].
שם תוד"ה וכ"ת, והא דאמרינן בעירובין נגר הנגרר עשה לי' בית יד כו' הי' מותר אפי' בלא בית יד, משמע מדבריהם דכל שמתוקן הנגר בתורת כלי א"צ קישור כמו יש בראשו גלוסטרא, ומשמע מדבריהם דא"צ קישור כלל אף בעיברא דדשא ואינו ניטל באיגדו וזה כדרך הרמב"ן במלחמות וכמש"כ לעיל, אבל דעת ש"פ משמע דנגר חמור טפי ובעי קשור אף במתוקן לנגר, ודוקא ביש בראשו גלוסטרא או שעשאו כעין בוכנא שרינן.
טו) שבת קכ"ד א' נגר שיש בראשו גלוסטרא רי"א שומטה מפתח זה ותולה בחברו, יש לעי' לדעת הטוש"ע סי' שי"ג דבעי קשור [אלא דלא בעי דלת או ניטל באיגדו] היכי מטלטל לי' וצ"ל בחבל ארוך עסקינן וצ"ע, והק' הר"ש פי"א דכלים היכי שרי ר"י לטלטלה אע"ג דמטהר הגלוסטרא בברייתא ולא אמרינן מדלענין טומאה לאו מנא הוא לענין שבת לאו מנא הוא, וצ"ע דהא נגר בלא גלוסטרא נמי מנא הוא למלאכתו אלא דאינו מקבל טומאה דשימוש קרקע לאו כלי הוא, אבל לענין שבת שפיר כלי הוא ודוקא בכלי שמק"ט אלא שנשבר ואילו ראוי למלאכה אמרינן דאינו כלי גם לענין שבת.
טז) מ"א סי' ש"ח סק"ג אבל אם אינו מקפיד עליו שרי, נראה דמיירי אף בכלים שמלאכתן להיתר כגון כפות וסכינין שבחנותו וכיון שמקפיד עליהן לשמש בהן שלא יהיו נראין כישנים ויוזלו בעיני הלוקח, חשיב מוקצה אף לר"ש ואע"ג דלפעמים נשבר סכינו בשבת וחפצו ליקח לתשמיש ביתו מסכיני חנותו מ"מ חשיב מוקצה כיון דלא שכיח כלל, וחשיב כגרוגרות וצמוקים, ולא דמי לתמרי דעיסקא דהתם שכיח שיאכל מהן, אבל מדעם דלא מקפיד עלי' חשיב כתמרי דעיסקא אע"ג דלא שכיח שייחדו לתשמישו מ"מ לא גרע מכלי שמלאכתו לאיסור דמותר לצורך גופו והכא עדיף כיון דמשמש בו עיקר תשמישו, ואפשר אף לר"י שרי, כמו עור דחזא למזגא דשרי אף לר"י כדאמר שבת מ"ט א' וכיפי דחזא למזגא שם קמ"ב ב', והלכך אף ביו"ט שרי אף לדעת המחבר בסי' תצ"ה, אבל אין לומר דנשבר סכינו שרי ליטול סכין חדש מחנותו כדין תמרי דעיסקא, אלא לצורך שעה אסור כיון דמקפיד עליו, דכיון דחשבת לי' מוקצה ואסרת לי' לטלטולי קדם שנשבר סכינו, לא יותר אחר שנשבר סכינו כאבן שנמלך עלי' בשבת ויחדה לתשמישו דאסור אף לר"ש וכמש"כ סי' מ"ד ס"ק י"ד, ונלמד מכאן דמטפחות שבחנות אם אינו מקפיד עליהן ללובשן לפעמים שרי לטלטלינהו וללובשן בין בשבת בין ביו"ט, ומיהו דוקא מטפחת וכיו"ב דאיכא עלי' תורת כלי, אבל בגד העומד לחתיכה ולתפירה לא חשיב תורת כלי, ולא מהני מה שאינו מקפיד עליו, וכדין עצים אע"ג דחזיין למסמך בהו הדלת חשיבי מוקצה וכדאמר שבת קכ"ד א', וזה דלא כהמ"א סי' רנ"ט סק"ד אלא כדעת האה"ע שם שחלק על המ"א שם.
ומש"כ המ"א דבדבר שדמיו יקרים אסור ודבר שאין דמיו יקרים אם נתנן לאוצר אסור ועי' במ"א ס"ק מ"ח, הנה המ"א למד מהא דסי' רנ"ט דמוכין שטמן בהן אין מטלטלין אותן, וגיזי צמר של הפתק שטמן בהן אין מטלטלין אותן, וסתם גיזי צמר שטמן בהן מטלטלין אותן, ולמד בזה דין עור בהמה דקה דאימתי מהני מחשבה בהו כשלא נתנן לאצר אבל נתנן לאצר בעינן יחוד לעולם כמו דלא מהני טמן בשל הפתק משום שאין זה הזמנה אלא לשבת אחת, ומיהו נראה דאין זה ראי' דגיזי צמר אין דרך ליחדן להטמנה והלכך לא מהני להו יחוד לשבת אחת וכמש"כ הר"ן פ' ב"ט ובשו"ע סי' זה סכ"ב, והא דמהני טמן בהו דאמרינן דבסתמא יחדן להטמנה דאין דרך להטמין בגיזי צמר כשדעתו לטוותן, אבל בשל הפתק אמרינן דלא יחדו להטמנה וסופו ליטלו ולהחזירו, אבל הכא בעור דמהני מחשבה לישב עליהן, ומשמע אפי' לשבת אחת, וע"כ דמקרי דבר שדרך ליחדו, וא"כ מהני יחוד לשבת אחת, אף בנתנו לאצר, ומש"כ המ"א דבדבר שדמיו יקרים או נתנן לאצר אסור, וכונתו ע"כ בדבר שאינו עומד לתשמיש, וא"כ ע"כ כונתו ביחדן לשבת אחת וכמש"כ ס"ק מ"ח, ול"י למה סתם דבריו ז"ל, ולמש"כ לעיל ליתנהו לכל הני כללי שכלל מרן הגאון ז"ל בזה.