חזון איש/אורח חיים/לט
סימן לט
[עריכה]א) כלים פי"ז מ"ו אר"י וכי מי מודיעני איזוהי גדולה כו', משמע דאילו היה אפשר לעמוד על הגדולה ועל הקטנה היה ר"י מודה לעשות כר"י, ויש לעי' לפ"ז א"כ הרי אפשר שבשעה שאומד את הבינונית הוא טועה ומטהר שלא כדין או מטמא שלא כדין, ונראה דבין לר"י ובין לר"י השיעור מתחלה ניתן לפי האומד וכמו שאמרו תרומ"ע ניטלת באומד, וכשנאמרו שיעורין בסיני נאמרו על האומד ומה שנראה לו לאדם זהו שיעורו, ואמנם הדבר מסור לחכמים לקבוע גדרי השיעור לכל ישראל וכמו שאמרו חכמים כזית שאמרו זה אגורי כשעורה זו מדברית כעדשה זו מצרית לא שנאמרה למשה כך אלא נאמרה סתם והיא הבינונית אלא חכמים עיינו בדבר וקבעו לכל ישראל שכזית אגורי ושעורה מדברית ועדשה מצרית הם הבינונים, וכשם שמסור לדעתו של רואה להכריע על הבינוני של הפרי בין חביריו הגדולים והקטנים כן מסור לחכמים לקבוע את המדינה שיש להגיד עליה שפירותיה הם הבינונים בהגלילים והארצות השונות.
והנה ר"י וב"ד חייבו את היחיד ליטול הגדולה והקטנה ולחלקם אף שהקטנה והגדולה הוא מסור לדעתו של רואה מ"מ זה עדיף מלמסור לו באומד את הבינוני שבזה מוסיפין לשלול הדקדוק ביותר, ור"י סבר כיון דסוף סוף אין בשיעורין דקדוק מאמת אלא קירוב אין להכביד על האדם ליקח גדולה וקטנה אלא אומד לפי דעתו.
ב) והנה כשקבעו חכמים את האגורי ואת המדברית ואת המצרית, היינו כל זמן שמצוי בידן, אבל אם אין מצוי בידן רשות ביד חכמים שבדורות הבאים לקבוע לכל ישראל מה שנראה להם מן הבינונית בזמניהם, או למסור לכל אחד שיקבע הבינוני לפי דעתו במקומו, ואם לא קבעו חכמים בדבר שב ממילא הדבר לכל יחיד לפי דעתו של רואה.
ג) ונראה דגם פרוטה שנמסרה בשיעורין נמסרה על משקל דבר טבעי שקיים לדורות ואע"ג דהראה הקב"ה למשה מטבע ונתאמת לו אורך ורוחב של הפרוטה בכסף צרוף והיה השיעור שיעור אמתי מ"מ לדורות אי אפשר שיעור להשתמר וע"כ דניתן לחכמים לקבוע משקל הפרוטה ע"פ גרעין טבעי הקיים לדור דור, ואפי' את"ל דכל שהיה המטבע קיים והיה ידוע משקל אמת היה שיעור פרוטה אמתי ולא מאומד, מ"מ אם יראו חכמים שהשיעור יאבד מדורות הבאים על החכמים לשקול הפרוטה ולקבוע שיעורה, והלכך כשקבעו הגאונים שיעור פרוטה משקל חצי שעורה בינונית הוא שיעור אמתי וקבוע לדורות כמו כל השיעורין, ואולי הדבר בקבלה בידי הגאונים מרבנן סבוראי ומב"ד של רבינא ור"א שהיו סוף הוראה.
והלכך אף אם השעורה משתנית לחליפת הזמנים, או לשנוי הארצות מ"מ שיעורן של הגאונים קיים ושעורה קובעת את הפרוטה, [ואם אין השעורה קובעת באמת, היו רבותנו מזהירים עלינו שלא לסמוך על שיעורם שהרי אין אנו יודעים עד כמה אפשר להסתפק בשינוי משקל השעורה, ולפי שיעור שמסרו לנו הגאונים יוצא שאם קידש אשה בכסף צרוף פחות ממשקל חצי שעורה אינה מקודשת, וכן לענין פה"ב, ולשאר הלכות, ואם הוא שיעורא ניחא, אבל אם אינו אלא סימנא נפל בבירא כל השיעור, ומה שהביאו מס' נ"ש ששיערו בשעורה שאינה משתנה כונתו ז"ל שאם יאמרו משקל שבדורם המשקל משתנה ואין דורות הבאים יכולים לעמוד עליו אבל צמח מן הצמחים קיים לעולם, ואפשר לו לשמש שיעור של שיעורי תורה והן הנה דברי הגאון לק' סק"ו].
ד) ואמנם השיעורים שנאמרו במדה לא נתנו לחכמים לקבוע מדתן אלא במדה ולא ניתן ליחיד לשער אלא במדה, והשיעורים שנאמרו במשקל לא נתנו לחכמים לקבוע אלא במשקל ולא ניתן ליחיד לשער אלא במשקל, וחוסר האמת המדויק אינו מפסיד את המדה בזמן שעיין ושפט על מדתו, כיון דכן הוא טבע שיעורו להיות בגורל של שינוים בחילוף צבא הטבעיים, אבל אם ישקלו חכמים מדת הקמח של שיעור חלה או ישקלו רביעית יין לנזיר וימסרו משקלן לדורות, לא יהי' זה בכלל השיעור של תורה, ששינוי שנעשה בין דורות הראשונים לאחרונים במשקל הקמח מצד שינוי הקמח, או מצד האגוז או השעורה שנקבעו למשקולת, הוא עיוות באמתת השיעור ואין זכות הטבע שבשינוי מזכה את השיעור להיות שיעור אמת, כיון שהשיעור לא נאמר על המשקל אלא על המדה, וכבר רמז על זה הר"מ בפירוש המשנה חלה פ"ב מ"ו וז"ל ולא נתנו לו שיעור חלה במשקל אלא במדה כמו שתראה והנותן שיעור חלה בשיעור המשקלים טועה ומקום טעותו גלוי מאד, אלא אם נתן זה בקרוב במין רמוז אליו, ור"ל שאפשר למסור משקל שיעור חלה של קמח חטה בעיר הזאת שנה זו שנתאמת שהקמח בעיר הזאת כולה על משקל אחד ואז אין המשקל משמש לשיעור התורה אלא מברר את המדה, שהמדה היא השיעור.
ה) והנה חז"ל בעלי הגמ' שהן סנהדרין לכל ישראל מסרו לנו שני מודדים לדעת את המדה בשיעורי תורה, האחד הוא הביצה כדאמר עירובין פ"ג א' דשיעור חלה יוצא מ"ג ביצים וחומש ביצה, ועפ"ז יש למדוד הרביעית, שהרי הלוג ו' ביצים נמצאת רביעית ביצה ומחצה, ויש עוד מודד בגמ' פסחים ק"ט א' האצבע שמודד את הטפחים והאמות ומסרו לנו שיעור רביעית ושיעור הלוג והסאה ועפ"ז יש למדוד את שיעור חלה ז' לוגין וחומש, ונראה דיש רשות למדוד בכל אחד מהן כפי שנמסר לנו דהכל לפי דעתו של הרואה ואם עמד על אחד מהן אינו חייב לחפש אחר מדידה השני' ואף אם נשתנו הביצים שנתקטנו או הגדילו אין בכך כלום אחר שהוקבעה המדידה ע"פ ב"ד, ואמנם אם נתברר לו מדה מן המדות ע"פ שני החשבונות ואינם שוין, יש לתפוש את מדת האגודל לעיקר שהרי מדת אמה וטפח הוזכרו בקרא, וכש"כ כשנראה שמדת האצבע משתוית עם מדת חז"ל והבצים שלנו קטנות, [וכן מבואר בגמ' עירובין פ"ג א' דע"פ סאה המדוקדק שהביאו לרבי הוסיף על הביצים אחד מכ', אע"ג דהביצים נתקטנו והביצה המדברית היתה גסה וכמש"כ תו' שם, מ"מ השיעור הנמסר הוא במדה וכדאמרו פסחים ק"ט א', ובשביל לשמש בבצים טרח רבי לקבוע מדת הביצה הקטנה וקבע להוסיף עליה א' מכ', ויש לעי' למה לא קבע רבי הדבר ע"פ מדת האגודל, ואפשר דקשה לקבוע מדת אגודל הבינוני בצמצום גמור, א"נ כל שקיים בידינו מדת הראשונים הולכין אחר מדתן אף שנתקטנו מעט האגודלין, ורק כשאין בידינו מדה מקובלת על ב"ד שבדור לקבוע המדה לפי הבינוני שבדור, והרי כל זמן שהיו בישראל מטבעות של משה רבנו היו קובעין על פיהן שקל ודינר ופרוטה, ואחר שאבדנו אנו קובעין ע"פ קבלת הגאונים בשעורות, וכן כל זמן שהיה בידם אמה של משה לא היו מתחשבין אם נתקטנו האגודלין, והא דתנן פי"ז דכלים מ"ט ב' אמות היו בשושן הבירה כו' אין הכרע שהיה ממש כשל משה, אלא ר"ל אמה של ששה טפחים לפי האגודל שקבעו כנסת הגדולה] ומאורע זה אירע בזמן הגאונים בעל נו"ב והגר"א שמצאו דמדת האצבעות ומדת הביצים אינן משתוות אצלנו ומדת הביצים קובעת שיעור חלה מחצה ממדת האצבעות, ובאשר לא מסתבר שהאצבעות שלנו נתרחבו מדורות הראשונים החליטו דנתקטנו הביצים, וקבעו לכל ישראל לקבוע המדה ע"פ האגודל, ועל פיהם נהגו כל בני הגולה ונתפרסם בכל הספרים הבאים אחריהם דביצים שלנו קטנים הם, וכן חשבו בעלי הוראה את מדת האמה ע"פ האגודל וחשבוהו לי"ג ורשקא ברוסיא שהוא 58 ס"מ במדת מטר, [וכתב לי נאמן שמסר לו הרב"צ ידלר שליט"א ממונה על תיקון עירובין בירושלים שגם הגרש"ס זצ"ל זקן ההוראה של ירושלים היה מיקיל פרצה עד עשר אמות לחשוב הטפח 10 ס"מ כשלא היה אפשר לתקן, ואמנם היה מחמיר במקום דאפשר, למחשב הטפח 8 ס"מ, ואמנם זה שהיה מחמיר אין זו הוראה אלא מדה טובה ועין יפה, אבל זה שלא היה אוסר בשעה שלא היה אפשר לגדור [והיו אלפי רבבות ישראל מיקירי ירושלים נושאים משא בחוצות ירושלים ע"פ הוראת רבם באין מוחה ומערער] זו היא עיקר הוראה כדעת הנו"ב והח"ס והרי מנהג ירושלים כמנהג חו"ל].
ו) ומיהו לא היה כאן מכשול לדורות הראשונים דשפיר חשבו את מדת החלה והרביעית ע"פ הביצים דזה בכלל דעתו של רואה כל זמן שלא נתברר להם חשבון האחר, ואפשר דיש רשות לקבוע מדת החלה ע"פ הביצים אף שידוע שנתקטנו, ועוד דלעולם לא הכריעו ע"פ הביצים דקשה לעמוד על הבינונית, [וכמש"כ המאירי פסחים ק"ט ולא ראיתיו בפנים אלא העתקת דבריו] וכל שנתגדלה אחד מששה היא קרובה לכפולה שכל שנתוסף על האורך ועל הרוחב מעט מתוסף המעוקב הרבה, והיו משערים בגדולה מעט.
מיהו אחרי שנקבעה הלכה ע"פ הנו"ב והגר"א מהרא"ז מרגליות והח"ס ונתפשטה ההוראה כך הוי כאילו קבעו ב"ד לכל ישראל את המדה לפי ראות הב"ד ונקבע שיעור חלה ע"פ מדידת האגודל והי' נראה להם כפי מה שקבלנו מהם 13 וו. האמה שהוא 58 ס"מ, ול"ש כאן אמת וטעות כיון דמסור לדעתו של רואה ודעתו של רואה הן ב"ד של גדולי הדור שקבעו כן, ומה שנראה להם זהו האמת וזהו עיקר השיעור, ושיעור האגודל הוא ג"כ הבינוני במקום הזה ובזמן הזה ואף שהוא מתחלף לפי המקום והזמן כן נמסר שיעורו.
אח"כ ראיתי תשובת גאון [הנדפס באוצר הגאונים עירובין פ"ג, ואף שאין לסמוך על כת"י הנמצאין בהפסקת מסורת דור דור אבל כאן נראין הדברים שהן דברי גאון] וז"ל ששאלתם על שיעור חלה איזהו שיעור מדוקדק, ודאי שיעור חלה מ"ג ביצים כו', ולכך נתנה לנו התורה שיעור בביצים ובפירות שדברי סופרים על הר סיני נתנו כדכתיב ועליהם ככל הדברים [נראה דר"ל אע"ג דביצים לא מצינו בתורה אלא בדברי סופרים גם ד"ס בסיני נתנו ור"ל ויש דברים שמסרה התורה לחכמים, וגם זה ניתנה לחכמים לקבוע השיעור בביצים ובפירות] לפי שהביצים והפירות נמצאין בכל מקום כי גלוי וידוע לפני מי שאמר והה"ע שישראל עתידין להתפזר בין האומות ומשקלן ומדתן שהיו בימי משה ושהוסיפו עליהן בימי חכמי א"י אין נשמרין להן והמדות משונות בדורות ובמדינות שבכל דור ודור היו חכמים מחדשים מדותיהן כו', ונשתנו כל אלו המדות שהן מזמן קרוב וכש"כ מדורות הראשונים שאין ידועים מדותיהם כלל ולכן תלו חכמים השיעור בפירות ובביצים שהן קיימין בכל עת ואין משתנים [ר"ל מציאותם קיימת ואין הטבע מחליף את הביצים על מין אחר כמו חילוף המדות שהן רק בהסכמת בני אדם, אבל שינוי הביצים בקטנותן וגדלותן אינו מפסיד שזהו עיקר השיעור] מיהו שיעור הביצים והפירות תלו אותן בדעתו של רואה [ר"ל שיבקש הבינוני כפי ידיעתו בדורו ובמקומו], ויש מי ששיער במשקל ידוע כו' כך עלה בדעתו וכך ראה שיעור הביצים כו'.
הנה מבואר בדברי הגאון ז"ל דאפשר לשער בביצים וזה בדעתו של רואה וזהו שיעור אמת, והנה הגאון ז"ל הזכיר דגם משקלן של ישראל עתידה להשתכח ואינה נשמרת להן, ומזה למדנו דגם בזה ניתנה רשות לחכמים לקבוע במשקל הצמחים המצוים בכל מקום ובכל זמן וזו משקל חצי שעורה שקבעו הגאונים וכמש"כ לעיל. [ונמצאת שיעור השעורה כשאר שיעורים והשעורה הבינונית היא כפי דעתו של רואה וזהו עיקר כונת התורה בשיעורים].
וממה שכתב דביצים ופירות לפי שהביצים והפירות נמצאים בכל מקום וקיימין בכל עת למדנו דכל מקום משער בפירות מקומו וכל דור בזמנו דאם צריך ביצה שבימי משה ופירות של מתן תורה אכתי נפל שיעורא בבירא.
כן למדנו מדבריו ז"ל דשם של מדה או של משקל אינו קובע כלום כי כולן בני חליפות לבקרים.
ז) בס' מנחת ברוך סי' ע"ה האריך לחלוק על הנו"ב והנה גם הוא ז"ל קובע דהאגודל הבינוני אצלנו הוא 1/2 2 ס"מ בערך וכמדתן של הגאונים רק קובע שמדידת הטפח צריך לדחוק האגודלים זה לזה שלא יבלוט הבשר וזה תימא דודאי מדת האגודל כמו שהוא נמדד [בל' המ"ב הדברים סתומים ויש שם דברים שנראים כאילו אומר שאם לא נדחק האגודל ואין הבשר מתרחב אינו עושה האמה רק 11 וו. אבל אין כונתו ז"ל כן דא"כ א"צ כאן אריכות דודאי עיקר מדתו כמו שהוא שאינו מתרחב ואינו מתקצר ועוד שהרי כתב שמצא שהנו"ב והח"ס מדדו בצמצום, ועוד שהרי מסיק שצריך לדחוק האגודלין זה לזה שיתמעט רחבן, אבל כמו שהן הן רחבות, אלא ודאי כונתו ז"ל דמניח אצבעו ודוחקו מעט אינו מתרחב כלל], וכן עינינו רואות אנשים כחושים וחלושים שאי אפשר לקבוע שהן יותר מבינונים אגודל שלהם 1/2 2 בערך וכמו שקבעו הגאונים.
וכן שיעור ז' שעורות שכתב הר"מ פ"ט מה' ספר תורה ה"ט, מכוון 1/2 2 ס"מ בערך, ומה שכתב הר"מ ב' שעורות לארכן בריוח, האי ריוח היינו חצי שעורה ביניהם ורבע שעורה בתחלת הראשונה ובסוף אחרונה וכשמודדין טפח נותנין ח' שעורות וריוח חצי שעורה בין אחת לחברתה, ואשכחן טפח שוחק וכן אמות שוחקות והכונה להניח אויר בין אצבע לאצבע וכמש"כ הר"מ בפי' המשנה רפ"ק דעירובין, ואף דהתם הריוח מועט אחד ממ"ח, הכא לא כתב הר"מ שוחק אלא רווח ושפיר דמי לכוין על חצי שעורה, ואם נפשך לומר דהשעורה המצרית היתה ארוכה מעט מאן מרמי לך מני', וניחא בפשיטות.
ומש"כ המ"ב לפרש ז"ש על צדן לא יתכן כלל, שהרי האומר לחברו רחב ז"ש אני מוכר לך נותן לו רוחב ז"ש ולא מצי המוכר למימר על צדן כוונתי, ולא אמרינן יד הלוקח על התחתונה, שאין בלשון זה ספק דסתמא על רחבן קאמר עד שיפרש, והרי המ"ב קאמר לה בענין מחודש לפרש על צדן, ולא עוד אלא שאין השעורה מתישבת על צדה, ואיך אפשר לאמת בלב דבר שהלב יודע שהוא נגד האמת וגם החשבון אינו עולה דז"ש על צדן הוא פחות מב' שעורות בארכן והר"מ כ' ב"ש בארכן בריוח.
ושיעור רוחב רצועה אורך שעורה, ולמש"כ במ"ב הוא ג' שעורות ברחבן, וכל רחב שעורה 8/14 3 מ"מ, נמצא שעורה 1 ס"מ 10/14 מ"מ, ולפי שא"א לצמצם אין להקל בפחות מ 11 מ"מ.
ח) והנה בס' אמרי אש סי' ל"ג הק' מדברי הר"מ פ"א מה' עירובין דכתב דמשקל רביעית יין או מים 1/2 17 דינרים והוא משקל 1680 שעורות כפי חשבון פרוטה חצי שעורה ודינר קצ"ב פרוטה והוא צ"ו שעורות, ולפי שעורה שלנו משקל רביעית יין או מים לפי שאנו קובעין את הרביעית ע"פ האגודל ערך שלשת אלפים שעורות, וכתב דאי אפשר לתרץ דשעורים שלנו הן קטנות ושל הר"מ הן גדולות דא"כ שיעור אגודל של הר"מ ג"כ גדול שהרי הוא ז"ש, ונראה דשעורות מצריות של הר"מ היו כבדות ואף שלא היו גדולות יתכן שהיו כבדות והרי אמרו שלא יטמין משקלותיו במלח חזינן סגולות הטבע בענין הכובד ספונים וטמונים [ואין מי שיערב שלא נשתנו הכבדים והקלים בחליפת הימים כי טבעי העולם להשתנות כי להמון הבריות אין תכלית] ואפשר שהי' קמחן כבוש ביותר משלנו והן כבדות אף שהן על רחב ואורך אחד, ואפשר שהיו גדולות בעובין וארכן ולא ברחבן, ולא יתכן לקבוע השיעור במשקל של הר"מ, שהרי אין קובעין דבר שנתנה בו תורה שיעור מדה במשקל ואין דברי הר"מ במשקל הרביעית קביעות שיעור אלא סימנא למקומו ושעתו וכמש"כ הר"מ פ"ב דחלה וכמש"כ לעיל סק"ד, וא"כ ע"כ על האחרונים ז"ל לקבוע לפי דעתם ואף אם דעתם לא היתה מתאימה עם דעת הר"מ קביעות האחרונים קיימת שאין כאן הוראה מהר"מ ששומעין לראשונים, ומיהו אילו היתה ידועה לנו שיעור חלה מהר"מ במדה, היתה קביעות הר"מ לכל ישראל, אבל עכשו שהמדה המסורה לנו המבוארת בגמ' ובר"מ היא שנמדוד באגודל מדת חלה, אלא שמסר לבני מקומו משקל לסימנא, אנו נשארין במדת האגודל ותלוי בדעתו של רואה והם ב"ד שבכל דור.
והמשקל שמסר הר"מ ודאי אי אפשר שישמש לנו לסימנא וכמו שכתב הר"מ שזו טעות גלוי' לשמש במשקל, ובודאי יש אפשרות של שינוי בין בכובד המים ובין בכובד השעורים ובין בכובד הקמח ולא היתה כונת הר"מ שישמשו בשיעור חלה במשקל גם במקומו ושעתו רק אחר הדקדוק שיהא הקמח על תכונה ידועה והיין על תכונה ידועה ולהחמיר בספק, אבל לדידן ודאי אין לנו ממשקל הר"מ כלום ואין לנו אלא קביעות המדה עפ"י מדידת האצבעות ומה שקבעו לנו אחרונים ז"ל זהו עיקר שיעורו.
והנוהגים לקבוע שיעור חלה בדרהם זהו ודאי טעותא שהזהיר עלי' הר"מ וסותרין את עצמן כגון שנוהגין להפריש חלה ולברך במשקל קמח 520 דרהם ואם המשקל 519 חוששין שלא לברך ויתכן שקמח 520 שברכו עליה מדתה הרבה פחות ממדת 519 שפרשו מלברך וכמש"כ הר"מ בחלה שם שאפי' מין אחד ישתנה כובדו, וכש"כ כשהקמחים מארצות שונות, או שאחד לח ואחד יבש, וכל דברי הגאונים בזה לא היה רק למקומם ושעתם וכמש"כ לעיל וחלילה לקבוע משקל במקום שניתן השיעור במדה ולעבור על דברי הר"מ המפורשין, וכש"כ שאין לסמוך על משקל דרהם וכמש"כ בח"י ה' פסח סי' תנ"ו שזה עשוי להשתנות ואין השם מכריע כלל בין במדה בין במשקל ואין המסורה קיימת רק באחד הצמחים ואף שגם הוא משתנה וכמש"כ לעיל.
ואמנם אפשר למסור משקל להמון עם ע"פ פקוח חכמי הדור בכל שעה שיהי' מכוון לפי המדה ולהעיר את הציבור בזמן שיוכנס שינוי במשקל הקמח לסיבות המשנות, ואם מצאנו מנהג בישראל במשקל סתמא הוא ע"פ פקוח חכמים אבל אם יודע לך שנוים בקמח, כגון שבאו מארץ אחרת או שבא בקמח תערובות או שנשתנה מסלת לקמח מסובן ולא שינו משקלן אין למנהג זה ממש, [ועיקרו של מנהג שאנו לוקחים אותו למשקל מכריע - להיות הנהגת הציבור מבטחת את האמת והנכוחה, אשר זכות הרבים וזכות אבותם מסיעתם לבלי לתעות ולהכשל - הוא הנהגת הציבור ע"פ הוראה של החכם הממונה על הציבור שזו חובתם של הציבור לשמוע אל הרב שהמחום עליהם, וע"י הנהגת הציבור מתאמתת ההוראה, אבל הנהגת דלת העם שאינם מדקדקים בדיבורם ובמשאם ומתנם ובדקדוקי מצות וכל מעשיהם מצות אנשים מלומדה אינה קובעת מנהג לקחת אותו למכריע, ומנהג זה אינו מבטל הלכה ואינו מקיימה].
ט) והנה השיעורים קיימים כמו שהנהיגו אחרונים ז"ל לשער שיעור חלה י' אצבעות על י' אצבעות ברום ג' אצבעות ותשיעית אצבע בקרוב, והאצבע 1/2 2 ס"מ בקירוב והמשקל של פרוטה חצי שעורה בשעורה בינונית דידן, וכ' שעורות הוא משקל גר"ם.
ומדת האמה 58 ס"מ, ואף שמדת המדה ושיעור המשקל אינו מתאים עם המדה והמשקל שכתב הר"מ אין בזה הפסד, שאנו אין לנו אלא אגודל שלנו במדה, ושעורה שלנו במשקל.
י) הא דקבעו חכמים שיעור מקוה אמה על אמה ברו"ג אמות, היינו שחשבו את הבינוני בקומה ומצאוהו שהוא עולה באע"א ברוג"א של אמה הבינונית, היינו למדוד אמה ו"ט שכל טפח ד' אגודלין באגודל בינוני, ואין האדם הבינוני בקומה, בינוני באגודלו, דהרבה מבעלי קומה שאגודלן פחות משהו מאגודל בינוני, והרבה פחותים בקומה ואגודלן רחב, והנה קבעו חכמים שיעור האמה להיות נמדד לפי האגודל הבינוני שבכל דור שכן הוא מדת השיעורין שנאמרו למשה מסיני לשער בכל דור לפי גידולו במדה הבינונית, אבל אין לנו עסק לבינוני בקומה שזה היה ענין לחכמים בשעה שקבעו את השיעור, אבל לדורות אף אם נתמעטו בעלי קומה ואין הבינוני בקומה מחזיק ג"א באמה הבינונית שבדורו אין בכך כלום, ואנו אין לנו אלא שיעור האמה במדת האגודלין, ואפשר דחכמים שקבעו את השיעור לא נקטו הבינוני בקומה שבדורם אלא בינוני של כל הדורות, והנה לדעת תו' מצאו הבינוני מחזיק ג"א עד הכתף, ובזמננו ג"א בינוניות באגודל הבינוני, הוא בעל קומה מופלג ואין לחוש לזה וכמש"כ, ולדעת רמב"ן מצאו הבינוני ג"א עם הראש, ויהי' אצלנו ג"כ בערך זה, והאחרונים ז"ל נתקשו לדעת רמב"ן מה יענה לראית תו' מהא דשבת צ"ב א' דיליף מארון, והנה הלוים ע"כ גבהי קומה לערך ז' אמה דאל"כ איך נשאו המזבח על כתפן וכמו שפרש"י ד"ה ואבע"א, וא"כ אפשר למילף מארון בפשיטות, אלא דבגמ' נקטו וגמירי דכל טונא כו' לשון הפלגה דאפי' לא היה גבהן של לוים אלא ג"א ג"כ למעלה מי"ט הוי קאי ומזה דייקו תו' דג"א הוי מן הכתף, אבל י"ל לדעת רמב"ן דלא חשו בגמ' לגובה הצואר והראש כיון דבאמת הלוים גבהי קומה.
ובזה יצאנו מהיסוד שיסד הגאון ר"ב זצ"ל בס' מ"ב דשיעור אמה תלוי בפלוגתת רשב"ם ותו' אי ג"א של אדם בינוני הוא עד הכתף או עם הראש, אלא דפליגי איזה קומה נקטו חז"ל בלשונם לכנות את האדם הכללי, ואדרבא מזה מוכח כמדת אחרונים ז"ל, שהרי להרשב"ם והרמב"ן נקטו ג"א עם הראש ואם האמה קטנה בת 48 ס"מ נקטו חכמים את הננס אצלנו וכש"כ שהוא ננס הדורות.
עוד הק' בס' מ"ב ממה שאמרו עירובין פ"ג ב' האוכל כמדה זו ה"ז בריא ומבורך פחות מכאן מקולקל במעיו, וכתב דלפי חשבון הנו"ב עולה המשקל יותר מששה ליטרות והנה כבר פי' בנו"ב או"ח סי' ל"ח דשיעור סעודה ד' ביעים להשביע נפשו ומ"מ אפשר לאדם בריא להתרגל באכילה מרובה ויהי' בכח הקיבה לעכל ולהבריא עד מ"ג ביעים ליום, וגם הקמח צריך לשקול בסובן ומורסן ואין הקמח נכבש ושטחו מרובה ומשקלו מועט ועולה הרבה פחות משיעור ו' ליטרא.
ועוד דשיעור מ"ג ביצים דאמרו דהאוכל כשיעור הזה ה"ז בריא ומבורך, נראה דלא נאמר על פת, אלא על כל האוכלין שאדם אוכל ביום בשר ותבשיל ופירות ומיני מתיקה.
עוד הק' דתימא שבית הבליעה שמחזיק ביצת תרנגולת כדאמר יומא פ' א' יחזיק ב' ביצים שלנו, והנה הביצה היא בלא קליפתה ואין חילוק בין גדולה לקטנה אלא מעט מפני שביצה הגדולה מתגדלת בכל שטחה וכטבע המעוקב שנכפל כמותה בתוספת מעט של הרחב האורך והרום, גם הבליעה מרוסק וההבלעה נמשכת ומקרי בת אחת כל שנבלע בפעם אחת ואין כאן תימא.
והנה במ"ב מביא ראי' גדולה לחשבון האחרונים ז"ל מהא דאמר עירובין מ"ב א' דאלפים פסיעות בינוניות הם אלפים אמה והמציאות מעידה שהולך י"ג וו. בכל פסיעה, וכתב לדחות דהקילו לו לבא בדרך וחזר והק' דבריטב"א מבואר דגם יושב בבית הדין כן, ומה שצדד דהכלבו שהביא הד"מ סי' שצ"ט ס"ל דלא הקילו ליושב בבית אינו מובן שהכלבו מביא בשם מהר"מ דלא יכנס בזה בצמצום דדלמא לא פסע פסיעות בינוניות ואינו אלא עצה טובה אבל לא הוזכר כאן חומרא של יושב בבית ומש"כ עוד דהקילו משום אלכסון תימא דודאי יש לו אלכסון לתחומו ואלפים פסיעות היינו רחב התחום, גם מש"כ משום מקדרין בהרים מי לא עסקינן דהולך במישור, ועוד אם באמת הוא יוצא חוץ לתחום יותר משלש מאות אמה למה התירוהו וכי מפני להשוות מספר אלפים יתירוהו לצאת חוץ לתחום.
יא) והנה כל הגאונים בשיטה אחת בעיקרן אף שיש בפרטן שינוי משהו מפני שטבע חשבון זה הוא בקירוב והכל הולך אל מקום אחד ובמע"ר כתוב דמדדו לפני הגר"א שיעור חלה והיה ז' קווארט, ומדת ז' קווארט של הגר"א היא ג' קווארט של הש"ך שאין שם המדה קובעת כלום וז"ל הח"י סי' תנ"ו ומדברי כולם שאין לשער זה ע"פ הקבלה כי המדות [ר"ל שם המדה אינה מכרעת] משתנות לפי המקום והזמן כו', והנה הח"ס או"ח סי' קפ"א כ' כי אגודל ז' שעורות לא נשתנו כי כשנותן בעל אברים אגודלו על הדף ודוחקו בכח ויניח לפניו ז' שעורות ברחבן או ב' בארכן ישוו בשיעוריהם והוא צא"ל בקירוב, ויש שחשבו דתנאי בעל איברים שכתב היינו שלא יהי' בינוני אלא גדול באברים, וכן מש"כ שידחוק בכח היינו שיתרחב בשרו וא"כ אפוא למדו מהח"ס דז"ש המה יותר הרבה מאגודל בינוני שאינו דוחקו בכח, וא"כ מכאן סתירה לכל היסוד שיסד בסי' קכ"ז [דאגודל של אדם בינוני הוא ז"ש וכי צדק הנו"ב במדידתו ודלא כמש"כ בתשובה מאהבה דאגודל הנו"ב הוא גדול יותר מבינוני] ולא די שסותר דבריו שבסי' קכ"ז, אלא בסי' קפ"א כתב ג"כ שלא נשתנה האגודל ובזה סיים דגם עכשו האגודל ז"ש, ואיך יסיים דעכשו האגודל הבינוני פחות מז"ש, אבל כונת הח"ס דבקל רואה העין שהאגודל ז"ש שיניח לפניו ז"ש וידחוק האצבע בדיוק כנגדן יראה שהן שוין דבזמן שלא ידחוק קשה על העין לבחון ומה שלא חש דע"י הדחק מתרחב שהדבר ניכר ולא יחשוב את הבליטה היתירה ע"י הדוחק או שלפעמים רק פני הגודל נכבש אבל צדדיו אינם מתרחבין ומה שהזכיר בעל אברים כונתו למעט את הקטנים והכחושים ור"ל בעל אברים בריא כדרך בינוני בריא, ומשום שבתחלת דבריו שם הזכיר קטנים סיים שיהי' שלם באבריו.
ויותר נראה דנשמט כאן תיבה אחת בלשון הח"ס וכצ"ל אדם [כחוש] בעל איברים, ונקיט לשון הגמ' ברכות ל"ב א' פרה כחושה בעלת אברים, ושיעור דבריו דמלמדנו מלאכת המדידה, שקשה להניח האגודל על השעורות שהן מתפזרות וקשה לכוין המדידה, והלכך מלאכת המדידה להניח האגודל על הדף כנגד השעורים עד שהעין תבחין במדה המדויקת, ולזה צריך לדחוק האגודל על הדף, דבזמן שהאגודל מורם אי אפשר לעין לבחון, אבל בזמן שהאגודל מסורבל בבשר, אי אפשר לדחקו על הדף מפני עובי הבשר, גם הדוחק מרחיב את הבשר, ולזה העצה היעוצה שינסה מדתו באדם כחוש שעצם אגודלו כאגודל בינוני ואין עליו בשר מרובה וזה נוח לדחוק על הדף ואינו מתרחב.
יב) והנה לא מצינו שום פלוגתא באמתת המדה של הנו"ב והרי מהרא"ז מרגליות מדד אחריו ומצא כן, והח"ס בסי' קכ"ז מתנצל במה שבדק אחר מדתם של חכמים וכי בדק ומצא כדבריהם, והגאון מ"ב אשר הוא מרי דכולי תלמודא ולבו כלב הארי בדק אחריהם ומצא שמדתם מצומצמת, ולא מצא לישב אלא שלא יחשבו את האגודל אלא בהידוק בחברו למעט רחבו ואז נפרש דהשעורות על צדן, אבל כשנחשוב האגודל כמו שהוא הוא כרחב ז' שעורות המונחות כדרכן [ומיהו אין אנו בטוחים בכוונת הגאון ז"ל דמשמע מדבריו ז"ל ע"י דחיקת האצבעות זו בזו מתמעט הרוחב שנתרחב ע"י דחיקת האצבע על הדף, אבל אם זו כונתו ז"ל קשה מאד דלמה לא חלק עליהם בתוקף עוז, דודאי צריך למדוד כמו שהוא ולא להרחיבו, ולמה לו להרחיבו ואח"כ לדחוק את האגודלין זו בזו, לא ירחיב ולא ידחוק, וגם מש"כ דדוחק מעט עושה י"ד וורשק, ולעינינו אין דוחק מעט מרחיב כלל, ואף אם ירחיב מעט לא יגיע העודף לג' וורשק על אמה, וכונתו עלומה] וכן עדותן שמדדו לפני הגר"א, וכן הגרש"ז בשו"ע שלו בה' ציצית העתיק שיעור אגודל ז' שעורות כלשון הר"מ ולא העיר כלום, וכן בה' נדה סי' ק"צ ס"ק י"ב. [וזה עתה נדפסו תשובות חדשות של הגרע"א ז"ל ושם בסי' ל"ט נדפס קיצור ה' מקואות [אשר לרגלי סכסוך באחת הקהלות הוכרח הגרע"א למסור זה לקצין המלוכה] ושונה שם שיעור אמה כ"ד צא"ל כדעת כל האחרונים], וצריך ליזהר מאד מאד שלא להקל בשיעור מקוה בפחות משיעור האחרונים ז"ל ואשר לדעת רבותנו ז"ל כאילו לא טבלה ועומדת באיסור כרת, והשיעור לפי מדתם 648.000 ס"מ מעוקבים [חשבנו אמה 60 ס"מ ופורתא לא דק ולחומרא לא דק, ולא הוספנו חצי אצבע כיון שהוספנו 2 ס"מ על האמה] וזה בשעת הדחק, אבל לכתחלה ראוי לנהוג עין יפה ולעשות שיעור מקוה בריוח.
ומש"כ בתשובה מאהבה כי הגאון נו"ב אינו בינוני וכי אמר כן לפניו ושחק הגאון ז"ל, אינו אלא פטומי מילי ואין ראוי להביאם לבית המדרש, וכי הנו"ב לא ידע שצריך לקבוע הבינוני, וע"כ דאע"ג דהיה בעל קומה אגודל שלו היה בינוני וגם התשובה מאהבה לא סיפר שהיה בשעת מדידה שאילו היה בשעת מדידה היה מעיר על זה אז, רק ראה בצל"ח ומנא ידע דלא מדד רבו באגודל של זולתו, ואם הערת התמ"א היתה כל כך חשובה [למרות שאינו מובן מה חידש לו] והנו"ב חזר בו הלא היה כאן ענין בעל ערך כביר שהרי קבע בספרו הוראה לכל ישראל ונתחדש לו שהוא טעותא והיה ראוי למעשה כבירה ליתן לפרסום חזרתו וכי כך היא המדה לגמור הדבר בשחוק קל, אבל הנו"ב שמע הדברים כפטפוטי מילי בעלמא, והלא לפנינו עדותן של כל הגאונים והתמ"א לא כתב שמדד בבינוני ומצא אחרת, והלא כבר הביא הח"ס דברי תמ"א ובטלן.
והנה המ"ב מצא כי האמה ע"פ אגודל הבינוני 13 ורשק והוא 58 ס"מ וכן קבלתי מאאמ"ו הגאון זללה"ה הרבה שנים קדם שי"ל ס' מנחת ברוך וכמדומה שקבע שיעור זה ע"פ נסיון המדידה וכיון לדעת המ"ב.
ובינוני אינו משתער זה שהוא ממוצע בין תינוק בן יומו לגדול שבגדולים, אלא בינוני בגדלו ובשנותיו והוא בן ל"ה שנה או יותר, וכמש"כ במ"ב ה' סוכה בסי' תרל"ג ס"א בבה"ל ד"ה למעלה, בשם מעשה רוקח בשם הר"א בנו של הרמב"ם.
והאחרונים ז"ל שנתקשו במדת הנו"ב משום משקל השעורות היוצא מדברי הר"מ פ"א מה' עירובין ופ"ו מה' בכורים, כמו האמרי אש סי' ל"ג, לא מצא לנטות ממדת הח"ס דהאגודל הבינוני ז"ש, אלא שכתב שאם נימא דהשעורות נתקטנו אצלנו א"כ גם האגודל נתקטן א"כ ראוי שמדת החלה ע"פ האגודל שלנו יהי' משקלו כמספר השעורים בזמן הר"מ, וסיים ואולי פי' דברי הר"מ ליתן ז"ש על צדן, ואפשר דכונתו דא"כ שפיר י"ל דהשעורים נתקטנו והאגודל לא נתקטן ותחת שבזמן הר"מ היה אגודל מחזיק ז"ש על צדן אצלנו מחזיק אגודל בשעורות הקטנות שלנו ז"ש על רחבן, והרי עסקן בדברים היה וטרח ושקל ומדד ולא הזכיר בדבריו שמצא את האגודל פחות ממדת הח"ס או שמצאו ז"ש על צדן שודאי היה מזכירו אלא ודאי מצא את המדה של אגודל כמו שמצאו רבו אלא שנצטער במשקל של הר"מ שאינו מתאים, וכן בתשובות מהר"י אסאד סי' ר"ה כשרצה לנטות משיעור הנו"ב הביא דברי ברורי המדות דמודדין בקשר אגודל ולא במקום הרחב, הרי כולם במדידה אחת דאגודל בינוני שלנו במקום הרחב ז"ש שלנו, וכן בס' כנפי יונה יו"ד סי' ל"ד כתב דמ"כ דז"ש בדוחק הן שש בריוח והיינו להניח ריוח ביניהן אחד מז' בשעורה ואחד מי"ד בתחלת ראשונה ואחד מי"ד בסוף אחרונה, וכן בס' משנת חכמים כתב דע"כ אגודל במקום הרחב הוא דהרי מדתו ז"ש, ובמקום הרחב כמעט שז"ש לא יספיק להן וא"כ אי אפשר לומר דהאגודל האמור הוא במקום הקצר, והנה מבואר מדבריו דבמקום הרחב שפיר מתאים מדת הר"מ ז"ש ואף שכתב כמעט דז"ש לא סגי להו מקום זה, האי מעט חשבו לאי אפשר לצמצם ואין מעט זה מחזיק שום מדה אלא הרגש העין שאם באמת אין האגודל מחזיק ז"ש היה עומד על הדבר בקושיא ולא היה מבליעו בנעימה בלשון כמעט.
[אח"כ שמעתי מפי נאמן דבס' בירורי המדות קובע אגודל כפי מה שטרח במדידתו 3 - 2 ובאשר השעורים שהיו בידו היו ז"ש הרבה יותר משיעור זה כתב דצריך להניח השעורות על צדן, והנה היו בידו ז"ש על צדן 3 - 2 ולחשבון המ"ב על רחבן הוא 4 - 2 והנה אין ביניהם אלא משהו שאי אפשר לצמצם, אבל שעורות שנזדמנו לו היו גדולות ביותר, והלא כל הגאונים האחרונים מצאו ז"ש על רחבן 4 - 2 ומ"מ למדנו דכל הגאונים ז"ל עלתה בידם מדה אחת של אגודל בינוני מ 3 - 2 עד 4 - 2].
יג) ובסיבת הדבר שמשקל הר"מ בדינרין אינו משתוה עם שלנו כבר כתבנו לעיל דהשעורה שלנו שעורה עלובה היא ואינה שעורה שלפני ח' מאות שנה, והנה מצינו בכל מין סוגים שונים עד שנראין כמינים שונים, יש מיני עדשים שונים, עדשים שבפולין ורוסיא המה קטנים הרבה מזה שבארצנו וכן קטניות, ובפי"ז דכלים אמרו כשעורה שאמרו לא גדולה ולא קטנה אלא בינוני' וזו מדברית ובעדשה אמרו מצרית למדנו דשעורה מצרית אינה בינונית, [ומיהו אין זה הכרע דאפשר דעדשה מצרית היתה גדולה בא"י, אבל שעורה מצרית לא היתה גדולה בא"י, אבל אחרי שראינו שיש שעורה גדולה וקטנה ובינונית אי אפשר לנו ללמוד שעורות דידן משעורה מצרית של הר"מ בזמנו] ולמדנו שיש שעורה בסוג גדולה ושעורה בסוג קטנה וסוג בינונית, שאם כולן סוג אחד לא שייך ליחד בשם את השעורה אלא צריך ליקח את הבינונית בגודלה, וזה לפי דעתו של רואה, אבל כאשר היו סוגים מתחלפים לחילוף האקלימים או שינוי כחות השדה או שינוי בגרעינים עצמם והם ידועים לבני אדם בשמות מיוחדים, קבעו חכמים איזה סוג מהם הוא הבינוני, ועכשו נאבד מאתנו ולא נשאר בידינו אלא סוג אחד ונשאר בידינו הקטנה ואפשר שהגדולה היתה גדולה בעובי וארך הרחב היה על רחב אחד עם הקטנה, ולכן שוה רחב שעורה שלנו עם שלהם.
ואף שנמצא שד' גרעיני שעורה היו משקלם כגרעין חרוב ולדידן ג"כ משקל ד' שעורות כגרעין חרוב וצ"ל דחרוב שלהם ג"כ היה גדול משלנו, אין זה מן הנמנע, ואפשר שהחרוב והשעורה הם בגורל אחד ומושפעים ע"י כח אחד מסגולת הגידול והצמיחה הנמצא בארץ המיוחדת העשירה בכח ההוא.
ואנו אין אנו אחראים לקבוע חשבון הנעלם ממנו, ועלינו לעשות החשבון ע"פ האצבעות שהחשבון זה מסור לנו להתנהג על ידו בכל דיני התורה וגם נאמנים עלינו הגאונים שקבעו החשבון שהיו כולם רבנים של כל בני הגולה.
יד) ר"מ פ"א מה' עירובין הי"ב ליטרא האמורה בכ"מ מלא ב' רביעיות כו' והרביעית מחזקת מן המים או מן היין משקל י"ז דינרין וחצי דינר בקירוב נמצא הליטרא משקל ה' ושלשים דינר, לכאורה דברי רבנו סותרים זא"ז דהרי שיעור מדה ושיעור משקל חלוקין הן ופעמים שזה מרובה ופעמים שזה מרובה, וברישא קאמר רבנו מלא ב' רביעיות משמע דכל ירק צריך שיעורא שמשליך מכלי מלא ב' רביעיות מים, ולפעמים משקלו פחות מל"ה שקלים אם הוא קל מן המים, ולפעמים הוא יותר מל"ה אם הוא כבד מן המים, ובסיפא שנה דמשקלו ל"ה שקלים משמע דבמשקל משערינן, ואין מתחשבין במדתו אם מחזיק ב' רביעיות.
וע"כ לפרש רישא דלא במדה משערינן כמלא ב' רביעיות, אלא במשקל של נוזל הממלא ב' רביעיות וסתמא במים משערינן, ומשום שאין הבדל כל כך בין נוזל לנוזל סתמו בדבר, והנה זה השיעור נמסר גם לדורות, דכיון דכל השיעורין נמסר לפי דעתו של רואה בכל מקום ומקום ובכל דור ודור, הרי גם לנו לקבוע את הרביעית לפי מדת אגודל שלנו, ולשקול את המים של ב' רביעיות ולקבוע על פיהן משקל הליטרא, ועפ"ז מצא הר"מ משקל הליטרא ל"ה זוז בזמנו ובמקומו.
ובירו' תרומות פ"י ה"ה צריך ג"כ לפרש הכי דאמר וכמה לוגא עביד תרתין ליטרין וכמה ליטרא עביד מאה זוזין עשרה זינין נמצא כל זין וזין אחת מתתק"ס, דר"ל דמתנ' דקתני סאתים ר"ל שהיה דג טהור כמשקל סאתים מים ודג טמא כמשקל עשרה זוז, ומשום דקשיא לי' אי סאתים דמשנתנו היינו מדה לא יתכן לשער הטהור את מדתו, ואת הטמא משקלו, והלא כל ביטול איסור במדה משערינן, כמש"כ הר"ן חולין פ' גיה"נ בסוגי' צ"ז ב', ומיהו הכא ע"כ הקילו לשער במשקל שאינו אלא חומרא דרבנן, אבל לא יתכן שיקבעו חכמים טהור במדה וטמא במשקל ולפיכך פירשו דהאי סאתים היינו נמי משקל, ור"ל סאתים מים, וכמשקל הזה היה דג הטהור והכל שנה התנא במשקל.
ואמנם יש הבדל גדול בין רביעית המוזכר כאן בגמ' לרביעית של הר"מ דבגמ' כאן אמרו דמשקל רביעית מים חמשים זוז, ובר"מ הוא י"ז ומחצה, והנה היה האגודל שבירו' גדול מבזמן הר"מ שליש מלגו רביע מלבר, והשעורה של הר"מ גדולה משל הירו' חמישית, באופן זה היתה הרביעית שבירו' חמשים זוזו, ושל הר"מ י"ז ומחצה.
ובתוס' סוטה ה' א' ד"ה אדם, כתבו דרביעית כ"ה סלעים ופי' הגרע"א בגליון דר"ל כ"ה סלעים בגליל, ואפשר דצ"ל בתו' בהדיא תיבת בגליל, דסתם סלעים היינו שביהודה.
טו) ויש לנו עוד מנהג קבוע הקובע את האמה כמדת הנו"ב והוא שיעור גריס של כתמים שחשבוהו ה' שעורים על ה' שעורים, [והוא ע"פ הציור של הגאון מעיל צדקה, ע"פ דקדוק העדשים, והח"ס כתב כמה טרחות ויגיעות יגעתי עד שבדקתי אחריו ומצאתי שיעורו נאמן, הובא בפ"ת סי' ק"צ סק"י, והוא 18 מ"מ] ובסלע שהוא אגודל ושליש יש בה יותר מב' גריסין כדמוכח יו"ד סי' ק"צ סעי' כ"ה, ואי אגודל ו' שעורות, אגודל ושליש ח' שעורות, א"כ סלע מ"ח שעורות והוא פחות מב' גריסין, [וב' גריסין 648 מ"מ, וסלע שהוא אגודל ושליש אינו רק 547 מ"מ, אם נחשוב את האגודל 20 מ"מ] וכמו שביאר כל זה הגרש"ז זצ"ל בה' נדה סי' ק"צ, והנה בס' שארית יהודה כתב דהגרש"ז ז"ל חזר בו, מפני שמדד את האגודל ולא היה רחבו אלא ו' שעורות או ז"ש על צדן, ולכן הקטין את הגריס, והנה הדבר תימא, דבר שכל החכמים בכמה דורות ובארצות שונות אמרו דבר אחד דהאגודל הוא ערך 4 - 3 ס"מ {א"ה, כמדומה דצ"ל 4 - 2} איך עלתה לו להגרש"ז אחרת, והנה להלכה ולמעשה ודאי אין להניח את כל החכמים ולעשות כיחיד, ע"פ סיפור מעשה, בזמן שהגרש"ז בעצמו קבע בספרו כהמרובין, ולא כתב הדבר בספר שחזר בו וגם לא פרסם חזרתו הנוגע בכל ההלכות המרובות, וגם לא יתכן שכל ימיו התיר את הכתמים האסורין, והתיר את הפרצות האסורות, אבל קרוב הדבר שנזדמן לו להגרש"ז זצ"ל שעורות שמינות וגדולות כאותן שהיו ביד הבירורי מדות, ועל פיהן שפט דהאגודל אינו אלא ז"ש על צדן [כמדת הבירורי המדות] ואין הגריס מחזיק ה' שעורות על ה' שעורות, והשארית יהודה עזבו באמצע הדיון שהיה נראה לכאורה כן, אבל לא גמר הגרש"ז את הדבר עד שמדד את האגודל במדה שהיתה נהוגה במקומו כמו צאל או ס"מ ומצא דהאגודל הוא מכוון כמו שהיה מחזיק עד עכשו, ואז ראה שהשעורה גדולה, ונשאר הכל על מקומו ולכן לא פרסם חזרתו, ואין הדברים נוגעים לעיקר ההלכה, דודאי מנהג כל ישראל ע"פ גדולי הדורות היא העיקר ואין לזוז ממנה, וכמש"כ לעיל.
ובנו"ב תנינא יו"ד סי' כ"ט כתב דאין ע"א נאמן לומר שפלוני הגאון כתב לו שחזר בו ממה שהתיר אחרי שהגאון לא פרסם חזרתו כדין ע"א נגד דבר המוחזק בהיתר, והדבר מותר כמו שהיה, ושם בסי' ל' כתב דאפי' ת"ח אינו נאמן.
עוד יש לנו סמך ממש"כ הרמ"א יו"ד סי' ס"ד סט"ו דזרוע הוא פחות מאמה, [וברש"י בכורות מ"ד א' ד"ה בע"מ, משמע דזרוע הוא אמה, ונראה שהוא בקירוב ולכך נקרא אמה, שאי אפשר שנמסר שיעור אמה בזרוע, שהרי בגמ' אמרו דשיעור אמה בטפחים וטפח באצבעות, ועוד נראה דכל אבר דק וארוך נקרא אמה, ולכך מכונה הזרוע בשם אמה, ולשון רש"י זרועותיו גדולות כולל גם הטפחים והאצבעות, אח"כ ראיתי בר"ש פ"ק דאהלות כתב דקנה נקרא ע"ש קנה המדה שמודדין בו האמה, ואין כונתו שניתן בשיעורי התורה שיעור אמה בקנה היד, אלא בני אדם משמשין כן, מפני שהוא בערך כן, וכל אדם יכול להוסיף באומד על קנה שלו].
ובס' ד"ת יו"ד סי' י"ט ס"ק כ"ז כתב דעת רמ"ע מפנ"ו דאמה מ"ח ס"מ, שכתב דאמה היא מדת זרוע, ואמנם לא עסיק כלל הרמ"ע בדיני שיעורין שם ונקיט זרוע לאמה שהוא בערך, ואין צורך לדקדוק במה שעסק שם בביאורו, ונקט לשון קצר, וכלשון הר"ש שם, ולא עדיף לשון רמ"ע מלשון רש"י והר"ש, וכן לשון אחרונים ז"ל באו"ח סי' שמ"ט דשמשו בלשון זרוע על אמה, נקטו לשון קצרה, כיון דהעולם מודדין כן, אלא שיודעים דאמה של קדש גדול ממנו כך וכך, ומפני שהנידון בשו"ע שם אי דידי' יהבינן לי' אי של קדש, ולא דנו שם בקביעות השיעור, לא חששו למנקט לשון זרוע, ואמנם למש"כ סק"י דבינוני בקומה איננו בינוני באגודל, נראה דבאמת בינוני בקומה, קנה שלו אמה של קדש, כיון דהוא ג' אמות וידו יותר מחצי גופו, אבל אצלנו נתמעטה הקומה הבינונית, ולפיכך גם קנה היד הבינונית קצרה, אבל אין לן נפקותא לדינא במדת קנה היד, דשיעורין דנאמרו למשה מסיני, לא נאמרו בקנה היד אלא באגודל, ובאגודל הבינוני שבכל דור נצטוינו לשער, ואנו אין לנו אלא שיעור אגודל, וברש"י כתובות ה' ב' פי' זו אמה שמודדין בה אמת הבנין ואמת כלים, ויותר מפורש ברש"י מנחות י"א א' ד"ה זו אמה, וצ"ל נמי דבבינוני בקומה הכי הוא, ולמש"כ אחרונים ז"ל דלדידן הקנה ה' טפחים בגודל בינוני, י"ל דמודדין בו אמה של ה' טפחים, ובמקום דצריך אמה של ו"ט מוסיפין שתות, וכשצריכין למדוד ה' אמות מודדין ו'.
עירובין מ"ח א' משום דאיכא ננס באבריו, פרש"י דגופו בינוני ואמתו קטנה ולא סגי לי' באמה דידי', ומשמע דננס בגופו ובאבריו אין נותנין לו אלא אמה דידי', וכ"כ המ"ב סי' שמ"ט לדינא, ונראה דהא דעוג נותנין לי' אמה דידי' היינו דוקא באבריו גדולים, אבל אם אבריו אינם לפי קומתו, כיון שהם יתירין על של קדש או כשל קדש אין מוסיפין לו, אע"ג דלא סגי לי', וכן אם הוא ננס באבריו אין נותנין לו אלא של קדש, וכן ננס שהוא ננס באבריו נותנין לי' אמה של קדש, ויש עוד לפרש דלעולם חושבין לו גופו ג"א ושליש גופו חושבין לו אמה ומוסיפין לי' אמה דידי', ולא מש"ל דיהבינן לי' אמה של קדש אלא כשגופו בינוני וננס באבריו, ואע"ג דלפ"ז לעולם בדידי' משערינן, מ"מ לא פסיקא לי' דבינוני שהוא ננס באבריו אילו משערינן בדידי' היה ראוי ליתן לי' ג"א לגופו ואמה קטנה לפישוט ידיו, ואנן יהבינן לי' ד"א של קדש, מיהו יש לעי' בבעל קומה וננס באבריו איך יהבינן לי' האמה יתירה, אם לפי גופו או לפי אבריו, ונראה דלפי אבריו, כיון דהוא לא פחות משל קדש.
שם א"ב ד"א מצומצמות, נראה דפשיטת היד בכל מאי דאפשר הוי יותר מאמה בין לפי' רשב"ם והרמב"ן דראשו בכלל גופו, ובין לפי' תו' דאין ראשו בכלל גופו, אלא דיהבינן לי' רק אמה דסגי בכך, ואין לו כל כך צורך לפשיטה יתירה.
ובד"ת שם הביא בשם חכם אחד ראי' מכרעת על שיעור הנו"ב וסיעתו, מדברי הר"מ פ"ט מה' שבת, שכתב דהמרחק מן האגודל עד האצבע כשירחיקום זה מזה בכל כחו, הוא ב' טפחים, והנסיון מורה, שהמרחק ביניהם באדם בינוני 20 ס"מ.
עוד ראי' מהא דאמרו סוכה נ"ב ב' דפרחי כהונה שעלו על סולם נ' אמה בל' לוג כחן יפה יותר מבנה של מב"ב ואי אצבע 2 ס"מ נמצא דל' לוג הוא דלי הרגיל אצלנו וכל צעיר יכול להעלותו על הסולם מלא מים, וכש"כ מלא שמן שהוא קל.
ויש לעי' בטריפות הנאמרין בשיעורין כגון כרס החיצונה טפח חולין נ' ב' וכן בדין נפולה דשיעורה בי"ט כדאמר ב"ק נ' ב' ואם באנו לשער לפי דעתו של רואה א"כ יתכן שב"ד זה יכשיר וזה יטריף והלא יסוד הטריפה שאינה חיה ואם באמת נתרסקו אבריה, מה יועיל דעתו של רואה ששיער את הטפחים לפי דעתו והכשירה, או אם לא נתרסקו אבריה למה נטריף אותה, ונראה דשרש הלכה נאמרה לפי דעתו של רואה ואם בעיניו שאין כאן י"ט הרי היא כשרה מן הדין ואף דאינה חי' דינה כשאר מסוכנת ולא אסרתה תורה ואף דאמרו חולין נ"ד א' גמירי דאי בדרי לה סמא חיא משמע דאי לית לה רפואה היתה נמנה בכלל הטריפות היינו דמיני הטריפות אין להם רפואה ומה שאין לה רפואה בכלל הטריפות אבל הכרעת השיעור בטריפה הפרטית נתנה לחכם ומה שנראה לו זה הוא שרש הלכה שנאמרה למ"מ ועל תנאי זה הוזהרנו, וכן אם הכריע שיש כאן י"ט היא אסורה אף שלא נתרסקו אבריה, ואפשר דחייה תלוי' בהוראת החכם אם היתה ההוראה בחייה כדאמר בירו' פ"ק דכתובות ה"ב אקרא וגו' בת ג' שנים ויום אחד ונמלכו ב"ד ועיברו את השנה בתוליה חוזרין.
כל מש"כ אינו אלא להחמיר, אבל במקום ששיעור רבותינו האחרונים ז"ל הוא לקולא בדאוריתא, ראוי להיות מיראי הוראה ולהחמיר, וכן ראיתי שהיה המנהג להחמיר בשיעור יוה"כ אם לפי מצב החולה היה מספיק.
טז) בס' משנה ברורה סי' רע"א בבה"ל ד"ה והוא רובו, הניח בקושיא שאין עליה תשובה, דטרח למדוד מלא לוגמיו של אדם בינוני של שני הצדדין ומצא ב' ביצים שלנו, ואחרי שמבואר יומא פ' א', שמלא לוגמיו מב' צדדין הוא יותר מרביעית, א"כ לא מצאנו ידינו אחרי שבחשבון אגודלין שלנו יוצא דהרביעית ג' ביצים שלנו [נראה דעמד גם על האגודלין ומצא כן אחרי שעסקן בדברים היה וגם עמד בקושיא ודאי מלא רוחו לעמוד גם על האגודלין ואחרי שהניח הדבר בתמי' ודאי מצא האגודלין כדברי הגאונים האחרונים ז"ל] ואמנם קשה לעמוד על פעולת בחינתו ז"ל שאי אפשר לאדם למלא כל מלוגמיו שיומתחו ב' לחייו כל מתיחתן וכאשר ממלא כל פיו עדיין יכול לסלק את המים לצד אחד וא"כ אין ב' ביצים מלא לוגמיו מב' צדדין, ומיהו ע"כ זה שהוא ממלא לוגמיו ככל האפשר הוא טפי ממלא לוגמיו מצד א', דזה שאמרו יומא שם שמסלקו לצד א' ונראה כמלא לוגמיו היינו שמלא פיו כל כך שיכול לסלק לצד ויראה כמלא לוגמיו וזה די בפחות משיעור המלא האפשרי, ולמש"כ תו' פסחים ק"ז א' ד"ה אם, שיעור זה רובא דכסא באדם בינוני והיינו שיעור ביצה ומחצה ומשהו בביצים שלנו, ומלא האפשרי ב' ביצים, ועדיין יכול לסלק לצד אחד, ומלא לוגמיו של ב' צדדין יותר מזה ואפשר שמגיע לג' ביצים או פחות מעט שקשה לעמוד על בינוני מצומצם ובכל אופן למדנו גם מזה שביצים שלנו קטנות דביצה ומחצה הוא פחות ממלא לוגמיו שלנו הרבה דהרי ב' ביצים עדיין יכול לסלק לצד אחד.
בבה"ל שם הביא דעת הר"ן דאין אנו בקיאין כמה שיעור מלא לוגמיו בציר מרביעית, וכתב דלפ"ז אחרי שאנו רואין דמלא לוגמיו הוא כביצה, ולדעת הר"ן אפשר שהוא הרבה יותר מרוב רביעית וא"כ י"ל דביצים שלנו לא נתקטנו ויהי' מלא לוגמיו ב' שלישי רביעית ומב' צדדין ד' שלישי רביעית, ואין זה הכרח די"ל דמסלקו לצד אחד הוא פחות ממחצה מב' צדדין דבב' צדדין כל הפה מלא וב' לחייו בולטות אבל מצד אחד אפשר דאין חצי פיו מלא, מיהו חזינן מדברי הר"ן שאין אנו בקיאין לשער דאם היה אפשר לשער היה הר"ן ז"ל מודד ומשער ואחרי שכתב הר"ן פ' יוה"כ דלא קאימנא כמה מלא לוגמיו בציר מרביעית ש"מ דלא אפשר לן למיקים עלי', והתו' פסחים ק"ז א' שכתבו שהוא רוב רביעית באדם בינוני הוא משום דמפרשי הא דאמר שם ק"ח ב' והוא דאשתי רובא דכסא היינו חד שיעורא דמלא לוגמיו באדם בינוני ולעולם הדבר תלוי במלא לוגמיו בין בקידוש ובין בליל פסח, וא"כ יש לנו שיעור מלא לוגמיו בגמ', אבל הר"ן בסוגיא פסחים ק"ז א' מפרש דב' שיעורי נינהו דבד' כוסות שיעורא ברובא דכסא בין שיש ברובו מלא לוגמיו ובין שאינו, ובקידוש שיעורא מלא לוגמיו בין שיש בו רובא דכסא בין שאין בו, ובכוס ראשון בליל פסח בעינן שניהם רובא משום ד' כוסות ומלא לוגמיו משום קידוש וא"כ אין לנו שיעור מקובל במלא לוגמיו, ואחרי שהר"ן לא עמד על השיעור ע"פ מדידה ובחינה גם אנו לא נוכל לסמוך על הדבר ע"י בחינה שהבחינה קשה ומדת הבינוני קשה לקבוע.
בבה"ל שם מסתפק במלא לוגמיו פחות מרובא דכסא אי בעינן רובא, ואפשר דהא דאמרו ק"ח ב' רובא דכסא היינו בד' כוסות, ותימא הלא זהו פלוגתת תו' והר"ן ובקידוש לכו"ע סגי במלא לוגמיו בפחות מרובא, ובליל פסח לדעת תו' סגי במלא לוגמיו ולדעת הר"ן בעינן רובא דכסי.
יז) במ"ב סי' תפ"ו כתב דשיעור כזית חצי ביצה בקליפתה ולמש"כ אחרונים ז"ל דביצים שלנו קטנות ביצה עם קליפתה, ולמש"כ בחזו"א עירובין סי' ל"ו ליכא מאן דסבר הכי אלא שיעור כזית חצי ביצה בלא קליפתה ולהר"מ שלש ביצה בקליפתה, וא"כ בביצים שלנו ביצה קלופה, אלא שהאחוז של הקליפה נגד האוכל משתנה שכל שהביצה גדולה האחוז של הקליפה מתמעט, וכגון מעוקב ד' על ד', וקליפה חצי אצבע נמצא עם הקליפה ה' על ה', ונמצא המעוקב עם הקליפה קכ"ה של אצבע על אצבע והאוכל 64/125 והקליפה 61/125 ואם האוכל ה' על ה' ועם הקליפה ו' על ו', יהי' המעוקב עם הקליפה רט"ז והאוכל 125/216 והקליפה 91/216, וכן משתנה האחוז לפי התמונה כגון מעוקב ב' על ד' ברום ח', ועם הקליפה ג' על ה' ברום ט', ויהי' המעוקב עם הקליפה 135, והאוכל 64/135 והקליפה 71/135, והנה האוכל של ד' על ד' ברום ד', והאוכל של ב' על ד' ברום ח' שוה, והקליפה אינה שוה, והלכך אין לשער ערך הקליפה להאוכל בחשבון מדויק, אלא בקירוב, וביצה קלופה מתמעטת עוד מפני שאין הביצה ממלאת כל הקליפה ונשאר מעט אויר ואין להאויר קצב קבוע, [ואם שיעור קלופה הבינונית משתערת ביחס קלופה בין הקלופות, יתכן לפ"ז דהבינונית עם הקליפה איננה הבינונית של הקלופה וקשה לנו לפ"ז לשער קלופה הבינונית] והלכך צריך להוסיף בכזית כל שהו על ביצה קלופה דידן, אבל אפשר לסמוך על דעת הר"מ שהכזית ב' שלישי ביצה שלנו עם קליפתה.
שיעור המצה צריך לקבוע ע"פ אמד העין, אבל קשה לקבוע משקל, שהמשקל משתנה בין יבש גמור ללח קצת ובין ספוג לעב, וגם אי אפשר לשער במים שהוא מפיל, שאין לחם מפיל כל כך מים כמו ביצה שהביצה אינה בולעת והלחם בולע מים ואינו מפיל כל כך, ואם המצה מפילה ב' שלישי ביצה יהי' הכזית גדול ביותר, ומ"מ אפשר לקבוע ע"פ משקל שיעור שלא יהי' בו ספק שיהי' כזית ודאי, אלא שיהי' בזה חומרא שיהי' ע"כ יותר מכזית מצומצם.
יח) הח"ס ח"ו סי' ט"ז עמד לקבוע שיעור אכילת פרס ע"פ דברי רש"י שבת ל"ה א' דפי' הא דאמרו הרוצה לידע שיעורו של ר"נ יניח חמה בראש הכרמל וירד ויטבול בים ויעלה היינו שזה יפרנס חצי מיל והיינו ט' מינוט, ופי' דהאדם עומד על שפת הים ורואה החמה בראש ההר, ונמצא דטבילה עצמה ירידה ועלי' לוקח זמן ט' מינוט ובכריתות י"ג א' מבואר דאפשר לאכול מקצת מן חצי פרס ולטבול ולעלות ולגמור את החצי פרס ועדיין תהא אכילתו מצטרפת וא"כ שמעינן דאכילת פרס לא פחות מט' מ. שהרי אין אכילת חצי פרס מצטרפת אלא בכדי אכילת פרס כדאמר בכריתות שם, ותמוה דלפי זה שיעור אכילת פרס י"ח מינוט שהרי בעינן מהתחלת אכילה עד סופה לא יותר מאכילת פרס ואם הפסיק ט' מינוט ועדיין כל אכילתו תוך אכילת פרס ע"כ אכילת פרס לא פחות מי"ח מ. וחצי פרס ט' מ. ואכל חצי פרס ושהה כדי חצי פרס, ואמנם הדבר תימא מצד עצמו דאדם שהוא על שפת הים ויורד וטובל ועולה אין כאן שהיה כלל ואיך יתכן שיקבע זה שיעור ט' מ. ואמנם בירו' פ"ק דברכות שהביאו תו' בסוגין מפורש שהאדם עומד על ראש הכרמל ואמר שם דשיעורו בירידתו דרך שיפוע ההר, ואע"ג דלפרש"י הא דגמ' דידן הוא שיעור ביה"ש ובירו' קדם ביה"ש, מ"מ שפיר מתפרש מניח חמה ר"ל בעודו על ההר מניח חמה ר"ל הוא מתפרד ממנה והיא כבר שוקעת ותיכף עם שקיעתה הוא יורד וטובל ועולה לראש ההר. ויכול לסמוך על זה שכבר עבר זמן ביה"ש, אבל טבילה עצמה אין לה שיעור, והלכך אין לנו שום רמז לשיעור אכילת פרס, אבל נראה דט' מינוט ודאי סגי הואיל ונפיק מפומי' דגאון ז"ל, אמנם לענין כזית מצה ומרור אין לשהות ט' מינוט, וצריך נסיון של אדם בינוני, ונראה דכל שיעור פרס הוא בתנאים שאמרו עירובין ד' א' בבית המנוגע פת חטין, ומיסב ואוכל בלפתן, ואכילת הכזית הוא בכלל שיעור פרס וכדתנן כריתות י"ב ב' מתחלה ועד סוף.
והא דאיתא בשו"ע סי' תרי"ח ס"ז וישהו כדי אכילת ד' ביצים היינו מתחלת אכילה והיינו כדי אכילת ג' ביצים ושליש אחר אכילה [אם היתה אכילתו פת חטין בכל התנאים] ולשון המ"ב שם ס"ק כ"א בין אכילה לאכילה אינו מכוון, וכן מש"כ שישער אכילת ד' ביצים בעצמו, אין זה אלא אם הוא בינוני דשיעור פרס אינו בדידי' אלא בבינוני, ובתנאים שאמרו בבית המנוגע, [דכל דלא תני לי' במתנ' פי"ז דכלים דבדידי' משערינן שיעורו בבינוני כדאמר עירובין מ"ח א', וכן בגמ' כריתות י"ג א' אמר דבתינוק יונק נמי משערינן בכדי אכילת פרס, ואע"ג דאינו יכול לאכול ד' ביצים פת חטים].