חזון איש/אורח חיים/כז
סימן כז[עריכה]
א) ברכות מ"א ב' ור"ש אמר טעונים כו' בין לאחריהם, וכן אמרינן לקמן אף לר"ה ולר"נ, לענין אם אכל לאחר המזון טעון ברכה לאחריו, ובתו' וברא"ש מבואר דאף אם אכל דבר שברכתו לאחריו ברכת על המחי' מ"מ לא יסמוך על בה"מ אלא יברך קדם ברה"מ ברכת על המחי', ואע"ג דדיעבד אם ברך בה"מ במקום על המחי' יצא, וכמש"כ בס' אה"ע סי' ר"ח, מק"ו מתמרי דאמר לעיל י"ב דיצא, משום דזיין, וכש"כ הני דמברך עליהו על המחי', מ"מ לכתחלה לא יסמוך על בה"מ אלא מברך ברכתן שטבעו בהן חכמים, וה"ט דתרי מילי תקנו חכמים, תקנו לברך וקבעו דברים במטבע הברכה המעכבים דיעבד כמו אם חסר מלכות או לא חתם במקום שחותמין, וכן בכל מטבע הברכה קבעו דברים מעכבים, ועוד התקינו לנו נוסחת כל ברכה וברכה למצוה להיות נוסחתם מתוקן בלשון משובח מכוון ומובחר, ולפיכך אם ברך בלשון אחר ממה שתקנו אם לא שנה באותן הדברים שאמרו חכמים לעכב יצא, והלכך בחמשת המינין וכן בתמרי אם ברך ברכת הזן יצא, שלא חסר אלא הידור מצוה, וכן ביין לדעת הפוסקים דיצא בבה"מ, ומיהו בתחלה לא יעשה כן ואף דצריך לברך בה"מ על המזון שאכל מ"מ יברך ברכת מעין ג' קדם שהיא מכוונת יותר למאי שתקנוה חכמים, אבל אכל פירות וברך בה"מ לא יצא אפי' דיעבד שבזה תקנו חכמים לעיכובא שיזכיר פירות בברכתו, ואע"ג דכל מילי זיין כדאמר בברכות ל"ה ב' מ"מ סתם זן משמע על מידי דמזון ולא יצא מה שטבעו חכמים, ונראה דמה"ת מיהא יצא בברכת הזן אפי' אם ברכת מעין ג' בז' מינים דאורייתא, וכדמשמע שם ל"ה א', מ"מ יוצא בברכת הזן, כיון דזיינו דנוסחו לאו דאורייתא, וכל שברך קיים וברכת, ויש לעי' מנ"ל להגמ' לחלק בין תמרי לשאר פירי דלכאורה גם תמרי לא הוי בכלל מזון אלא מידי דזיין ואף דזיין טפי מ"מ מנ"ל לחלק בזה, ויש לעיין בפת הבאה בכסנין אי מברך עלי' מעין ג' קודם בה"מ כגון אם אכלן לאחר המזון קדם בה"מ, והנה ברשב"א ז"ל המובא בב"י סי' קע"ז מבואר דבה"מ פוטרתן כה"ג אף לכתחלה דפי' שם דפהב"כ באמצע סעודה א"צ ברכה לפניהן ואף שלא באה אלא לקינוח סעודה, ומחלק שם מפירות דשאני פהב"כ דפת גמור הוא, אלא לפי שאין קובעין עליו אין מברכין עליו המוציא, והלכך כיון דקאכיל לי' באמצע סעודה המוציא פוטרתו, ולפ"ז הא דקאמר שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון לאחריו אלא פת הב"כ מיירי לאחר סעודה, ומבואר דאפ"ה אין טעון ברכה לאחריו וכ"כ שם הרשב"א ז"ל בהדיא יעו"ש, מיהו מלשונו שם משמע דס"ל דבכל מזון דינא הכי, שכתב דבה"מ פוטרתן משום דמזון נינהו משא"כ בתאנים וענבים, ולא הזכיר בטעמי' משום דפת גמור נינהו וצ"ע, אמנם ברא"ש ובטוש"ע מבואר דפהב"כ כשאכיל לי' בתוך הסעודה לקינוח טעון ברכה לפניו, והא דתנן ברך על הפת פטר את הפרפרת היינו כשאוכל לשבוע נפשו, ולפ"ז סוגיין דקאמר שאין לך דבר שט"ב לפניו וא"ט לאחריו אלא פת הב"כ היינו כשאוכל תוך הסעודה, ולדבריהם י"ל דלאחר המזון דין פהב"כ כפירות וטעון ברכה לאחריו קדם בה"מ.
ב) כתב הב"י בשם הרשב"א, שדין השלישי, שבדר"פ, דהיינו לאחר המזון, אינו אלא בדברים הבשמ"ס, דהיינו פירות, אבל הבאים מחמת סעודה, אין טעונין ברכה לא לפניהן ולא לאחריהן, ונראה דר"ל, דכשקובעין על פירות בהא יש חילוק דתוך המזון נעשה טפל לענין הסעודה ובה"מ פוטרתן, ולאחר המזון כיון שהוקבעו לעצמן אינן כטפל לסעודה, ואין בה"מ פוטרתן, אבל מעשה קדירה וכיו"ב כיון שבאין להשביע חשיבא עדיין המשכת סעודה עצמה, אף אם כבר משך ידו מן הפת, וקבע עצמו עליהן, עדיין תוך המזון הוי כיון שהם ג"כ בגדרי פת, וא"צ ברכה לא לפניהן ולא לאחריהן שהן לעולם טפלין לסעודה, ונראה דתו' והרא"ש ל"פ בזה על הרשב"א והא דכתבו דלאחר המזון היינו אפי' דברים הבמ"ס, ר"ל כשקבע על הפירות, דזהו לאחר המזון, אף אם הביאו לו אח"כ דברים המ"ס, דינן כלאחר המזון, כיון שכבר נפסקה סעודתו כשמשך ידו מן הפת ומשארי דברים הבמ"ס וקבע על פירות, ואע"ג דאמר לקמן דאפי' גמר וסלק כל שלא אמר הב ונברך רשאי לאכול פת, ונראה דה"ה כשקבע לאכול פירות עדיין הוא רשאי לאכול פת, מ"מ כל שלא אכל פת, הוו פירות קביעות לעצמן והלכך אף אם אוכל מעשה קדירה בין הפירות אינן נטפלין לסעודה הראשונה, ובדין זה י"ל דגם הרשב"א ז"ל מודה, אבל כשאוכל דברים הבמ"ס לאחר המזון שזהו דינא דהרשב"א, י"ל דמודו גם התו' והרא"ש, וכ"מ בב"י דל"פ, ואת"ל דפליגי וכן מבואר בדרישה, נראה דבהכי פליגי, דהרשב"א ז"ל לא סבר לה לדינא דתו' והרא"ש, ולעולם כשאוכל דברים הבמ"ס לאחר המזון, אפי' לאחר שכבר קבע עצמו לפירות לחודייהו, הוי כהדר לסעודה קמייתא כאילו אכל פת, ואין טעונין ברכה, אבל התו' והרא"ש ל"פ בדינא דהרשב"א דאי משך ידו מן הפת וקבע לש"ד הבמ"ס, עדיין סעודתו עלי', וכ"מ לקמן בהא דמשני סלק אתמר, וכן בהא דקאמר אתכא דר"ג סמכינן ומשמע שכבר משכו ידיהן מן הפת, מ"מ מותר לאכול מעשה קדירה בלא ברכה, ואף שיש לדחות דאכלו נמי פת, וכ"כ תו' שם דבמאכל שהביאו לפניהן היה פת, מ"מ נראין הדברים כמש"כ.
ג) ונראה דגם הרשב"א ז"ל לא קאמר, אלא כשלא אמר הב לן ונברך, וזהו עיקר דינו של ר"פ, דכשאוכל סעודה של כמה מינין, וכלן בלא היסח הדעת, יש בזה ג' חלוקי דינים, ב' היכי שמערב אכילת המינין בין אכילת הפת, וא' כשקבע אכילת פירות לאחר גמר אכילת הפת, ואשמועינן ר"פ דאע"ג דלא הוי עדיין היסח הדעת גמור, ועודנו מותר בפת, מ"מ לענין ליפטר בבה"מ, לא מפטר, דהוי כאוכל ב' סעודות חלוקות, ונתחייב אכל סעודה וסעודה ברכתה הראוי' לה, וכיון שאינן שוות, דסעודה אחת טעונה בה"מ, וא' טעונה מעין ג', או בנ"ר, מברך על כל אחת ואחת, ומבואר דקים לי' לר"פ דלכתחלה לא פטר לי' בה"מ לברכת מעין ג', ולפיכך נראה באמר הב לן ונברך או בשאר גוונא דנתחייב לברך על פת, כשאוכל אח"כ דברים המ"ס צריך לברך בין לפניהן, ובין לאחריהן, ולדידן, אף אם אכל מה' מינין מברך קודם בה"מ מעין ג', והא דאוכל פת לאחר שאמר הב ונברך, א"צ לברך ב' פעמים בה"מ, אין הטעם משום שנעשין שתיהן סעודה אחת, אלא דב' סעודות חלוקות נפטרות בבה"מ פ"א, כיון שברכותיהן שוות, משא"כ באכל אח"כ דבר שטעון ברכת מעין ג'.
ד) ועוד י"ל דקבע עצמו על פירות, אסור לאכול פת, דהוי כהסיח דעתו בהדיא, שכתב הרמב"ם דמהני, ור"פ אשמעינן דאע"ג דבדעתו מתחלה לאכול פירות, מ"מ אינן נטפלין לסעודה, אבל הסיח דעתו מן הפת ודעתו לאכול דברים המ"ס, הנן נטפלין לסעודה, וא"צ ברכה לא לפניהן ולא לאחריהן, וכמש"כ הרשב"א ז"ל, וגם לפי' זה נראה הכל כמש"נ לעיל דגם תו' והרא"ש מודים לדינו של הרשב"א, אבל בהב ונברך ואח"כ אוכל דברים הבמ"ס, טעונין ברכה גם לאחריהן, כמו באוכל דברים הבמ"ס לאחר שהוקבע לפירות שטעון ברכה לאחריהן, וכמש"כ תו' והרא"ש וכמש"כ בסק"ב, ולפי' זה גם הרשב"א ל"פ בזה, וכן ביין אם הסיח דעתו משתי' לגמרי, ונמלך לשתות שאר משקין, צריך ברכה לאחריהן, וכ"כ המג"א סי' ר"ח ס"ק כ"ד, ובמ"ב שם סתם דלא כמג"א בשם אחרונים ול"י טעמם, גם הביא בסי' קע"ז בבה"ל דהמא"מ חולק על המג"א ובהב ונברך ואכל אח"כ פירות, א"צ ברכה לאחריו דהוי כתוך המזון לדידן, ולכאורה טעמי' דכל שחוזר לאכילה, לדידן דלית לן קביעות לפירות, הוי כחוזר לפת ומאי אכפת לן במה דצריך ברכה על הפת, הלא רשאי לברך ולאכול, ולא נאמר דין לאחר המזון, אלא לדידהו, דהוי להו קביעות בפירות לחודיהו וכבר היו משוכים ידיהם מן הפת, אמנם לפי מש"נ דעת תו' והרא"ש דכשמושכין ידיהן מן הפת לאכול דברים הבמ"ס אינן טעונין ברכה לא לפניהן ולא לאחריהן, ואפ"ה כשקבעו על הפירות, ונמלכו לאכול דברים הבאים מ"ס טעונין ברכה לאחריהן, מבואר דכל שאין אוכלין פת, אחר שהסיחו דעתן מן הפת, לא הדרא סעודה קמייתא, ולא עדיפו פירות לדידן, מדברים הבמ"ס לדידהו, ונראה דאף כשברך ואכל פת באכילה הב' לא הדר לקמייתא, אלא ב' סעודות חלוקות הן, והפת הב' טופל עליו כל המינים להפטר בבה"מ וכמש"כ לעיל סק"ג, ובבה"ל שם מסיק דאם אכל דברים הבמ"ס לאחר שאמר הב ונברך, יש לסמוך על דעת המאמ"ר אחרי שדעת הרשב"א ועו"פ דגם לאחר המזון אינן טעונין ברכה לאחריהן, ולפי המבואר גם הרשב"א מודה בהב ונברך, גם מש"כ שם בבה"ל לצדד דכשמשך ידו מן הפת ואוכל בשר ודגים טעון ברכה גם לאחריו, ולכאורה משמע מדבריו, דבמשך ידו מן הפת וקבע אבשר ודגים, וכמש"כ הטעם כיון שהן באין ללפת את הפת, וכבר משך ידו מן הפת, ולפי האמור, הכל מודים בזה דאין טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו, אף לדעת תו' והרא"ש. ועוד מבואר ברא"ש דכל דברים הבמ"ס להשביע יש להן דין דעיקר פוטר את הטפל שהן טפלין לפת, אף שאוכל בלא פת, כמו שמצינו דצנון פוטר את הזית אף שאוכלין לבדו אחר הצנון, הרי דלאו מכח חשיבות סעודה אתינן עלה, אלא שהן בעיקרן טפלין לפת, וא"כ ודאי א"צ שיהי' דעתו לאכול עוד פת, כמו שאין אוכל עוד צנון אחר הזית, ומבואר ברא"ש שם דבשר ודגים הוי בכלל דברים הבאים מ"ס, ולא גריעי מדייסא, ומש"כ שם עוד לחלק בין בשר ודגים לדייסא צ"ע דהלא מבואר בלשון הפוסקים דבשוד"ג הוו דהמ"ס.
ה) כתבו תו' פסחים ק"ג ב', דיין, אף לאחר המזון, אין טעון ברכה לאחריו דלעולם חשיב בא מחמת סעודה, והא דאמר, לאחר המזון טעון ברכה, היינו בשאר דברים, ולפי מש"כ צ"ל דמיירי דשותה יין בשעת קביעות על הפירות, דאילו אכל שאר דברים הבאים מ"ס בשעת אכילת הפירות טעונין ברכה, דלא חשיבו אז מחמת סעודה, אבל יין לעולם מחמת סעודה הן, והטעם משום דכשקובעין לפירות אין דרך לאכול עוד דברים מ"ס והלכך כשקבע לפירות כבר הוא סילוק סעודה וכשנמלך לאכול דברים הבאים מ"ס, הוי כאוכל בלא סעודה, אבל יין דרכן לשתות בין הפירות ועדיין דעתו עלוי', ועוד שדרך טפילת הפת לבוא אחריו מיד בדברים הבאין מ"ס, ולא לבוא אחר אכילת הפירות שהפסיקו ביניהן ובין הפת, והלכך אינן טפילת הפת, אבל טבעת היין הבא מ"ס להמשיכה מעט מאכילת הפת ולהפסיק באכילת פירות, והלכך עדיין הן טפילת הפת, שכן דרכן לבוא בטפילה לסעודה, אחר המזון בין הפירות, [ומיהו אע"ג דהיין נטפל לסעודה, מ"מ לא חשיבא עדיין בתוך המזון, ולענין שיהי' אכילת הפירות כתוך המזון ולא יטענו ברכה לאחריהן, ובש"ד הבאים מ"ס שכתב הרשב"א שאף אם באין לאחר המזון אין טעונין ברכה וכש"נ לעיל יש להסתפק בפירות שאכל ביניהן אי חשיבי כתוך המזון] אבל כשמשך ידו מן הפת וקבע עצמו על היין, בזה אין חילוק בין יין לש"ד הבמ"ס, דגם בש"ד א"צ ברכה כה"ג, וכש"נ לעיל, וכ"ה בהדיא בתו' שם דלאחר המזון היו קובעין לאכול פירות ולשתות יין, ואפשר עוד דכונת תו' בש"ד היינו ש"ד שבאו לאחר המזון דהיינו פירות ומיני תרגימא, חוץ מן היין, שאע"פ שהוא בא בקביעות שלאחר המזון, מ"מ מחמת המזון הוא, ואפשר לדעתם דגם בש"ד הבמ"ס הדין כן וכדעת הרשב"א כפי שנתבאר בסק"ב, וכ"מ בתחלת דבריהם שם שכתבו דדברים שאינם באין מ"ס לאחר המזון טעונין ברכה יעו"ש, וזה דלא כדבריהם בברכות שם וצ"ע.
ו) עוד י"ל דדעת תו' והרא"ש דכל שקבעו לקינוח סעודה סתמן של כל המובאין לפניהן לא להשביע הן אלא לקינות, והלכך אף אם מובאין דברים הבאין מ"ס להשביע, השתא מיהא לקינוח אוכלין אותן, והלכך טעונין ברכה לאחריהן שאינן נטפלין לסעודה, ואף שדעתו עלוי' לאכלו לקינוח בשעה שמשך ידו מן הפת, אבל דעת הרשב"א דדברים הבמ"ס לעולם חשיבו מ"ס, ובזה יתפרשו דברי התו' שחלקו ביין דלעולם חשיבו מחמת סעודה אף אותן ששותין על שולחן הפירות, ויהי' דעת תו' ביין כדעת הרשב"א בכל דהבמ"ס, ויש לעיין לפי' תו' דיין שלאחר המזון נמי מחמת המזון הוא ומשמע דבשביל קביעות הסעודה הוא בא, בהא דמבעיא לן, ברכות מ"ב ב' יין שבתוך המזון אי פוטר את היין שלאחר המזון משום שזה לשרות וזה לשתות, וצ"ל דאע"ג דלאחר המזון נמי מחמת סעודה הוא, מ"מ חשיבי טפי לשתות מאותן שבתוך המזון, אבל במש"כ הב"י בשם אהל מועד וכתב דכן דעת הרשב"א, למדנו דהרשב"א ז"ל מפרש דהכא קמבעיא לן ששהה הרבה לאחר המזון עד שצמא לשתות, וכה"ג לא חשיבי יין מ"ס, ולמאי דקאמר דמתנ' דלאחר המזון אחד מברך לכלם מיירי שכבר ברכו על שבתוך המזון, היינו נמי שכבר שהו וצמאו, ולא תקשה למה נקטה מתנ' כה"ג, הלא אפי' מה ששותין לאחר המזון מיד, אחד מברך לכלם, י"ל אה"נ, אלא כיון דמתני' איירי שכבר ברך בתוך המזון וא"צ תו ברכה, אלא יין שלאחר שהי', מיהו פשטא דסוגיא לא משמע הכי וצ"ע.
ומדברי תו' בסוגין מ"ב ב' ד"ה ור"ש, דסתמו דבריהם וכתבו דלדידן אין נפקותא דאין אנו מושכין ידינו מן הפת כלל, משמע דלדידהו מיירי בשותה מיד אחר המזון בקביעות הפירות, ולא כפירוש הרשב"א דאי לאו הכי לא הוו שתקי מלפרש, ולסיים דלדידן אף לאחר שהי' ושותה לצמאו א"צ ברכה, ומשמע מדבריהם דיין שלאחר המזון לא חשיב מחמת סעודה, ודלא כמו שכתבו בפסחים דאם איתא דיין שלאחר המזון לעולם מחמת סעודה הוא ואפי' הכי חשיב לי' לשתות ולא לשרות וקמבעיא לי' אי יין שבתוך המזון פטר לי' א"כ גם לדידן נמי דאע"פ שאין אנו מושכין ידינו מן הפת, היינו שלא הסיח דעתו מהפת, ועדיין דעתו עלוי', אבל מ"מ יתכן שלא יאכל פת אח"כ, וע"כ שאין היין נטפל אלא לפת שאכל בתחלה, ואין חילוק לדידן ממה שהיה בימיהם, אלא שלדידן יותר נטפל, כל הבא לאחר המזון, לסעודה שקדמן, מפני שלא נסתלקנו עדיין מהסעודה בדעתנו, וכל שאין סילוק הדעת שפיר נמשך עדיין שם סעודה למיטפל לה כל הנאכל אח"כ, משא"כ לדידהו שהיו מסתלקין מן הסעודה, וקבעו לפירות ויין וכיו"ב, וכ"ז בש"ד חוץ מן היין אבל יין דחשיב גם לדידהו מחמת סעודה, ונטפל לפת שאכל בראשונה, אין חילוק לדידן, מהדין שהיה בימיהם, וע"כ שהתו' דהכא לא ס"ל דיין לאחר המזון חשיב מ"ס, ומיהו יש לדחות דלדידן חשיב גם לאחר המזון לשרות יותר מימיהם אע"ג דגם בימיהם מ"ס הוא בא וצ"ע, ומיהו לדידן משמע בב"י דאף אם נשתהה הרבה לאחר המזון ושותה יין לצמאו מקרי מ"ס, ויין שבתוך המזון פוטרו, וגם א"צ ברכה לאחריו דבה"מ פוטרו כיון דעוד דעתנו על הפת.
ז) ולפי מש"כ, בדעת תו' והרא"ש, דכשקובעין לקינוח סעודה, כל מה שמביאין אז לפניהן, אפי' דברים הבאין מחמת סעודה, סתמן לקינוח הן באין ולא להשביע, והלכך צריכין ברכה לאחריהן ואין בה"מ פוטרתן שאינן נטפלין לסעודה, שאין נטפל לפת אלא הבא לאכילה ולשביעה, ולא לקינוח ולתענוג, וכ"מ בתו' מ"ב א' ד"ה בהך יעו"ש, אין ללמוד מזה לדידן באמר הב ונברך, ונמלך ואכל דברים הבמ"ס שיהיו צריכין ברכה לאחריהן, ולא יפטרו בבה"מ, די"ל דלעולם נטפל לסעודה אע"פ שכבר הסיח דעתו ונמלך, כל שאוכל אח"כ לשביעה, והא דלאחר המזון טעון ברכה לאחריו לדידהו, אין עיקר הטעם משום שמשכו ידם מן הפת, אלא עיקר הטעם משום שאוכלין לקינוח ולא לשביעה, ואכילת קינוח אינו נטפל לפת, משא"כ לדידן באמר הב ונברך ונמלך, וזהו כדעת המאמ"ר שהביא במ"ב סי' קע"ז ודלא כמג"א וכמש"כ לעיל סק"ד, וכן בשתה יין והסיח דעתו ונמלך לשתות שאר משקין, צריכין ברכה לפניהן וא"צ ברכה לאחריהן וכדברי האחרונים ז"ל דלא כמג"א, ומיהו אין הכרע בדבר דשפיר י"ל כהמג"א דלעולם אין הטפל נטפל לעיקר אלא אם דעתו עלוי' אבל כיון שהסיח דעתו מאכילת העיקר, שוב אין כאן קישור בין העיקר והטפל, והוי כאוכל כל אחד ואחד בזמן מיוחד, וכ"מ בל' התו' מ"א ב' ד"ה ולאחר, וכשאוכל פירות לאחר שאמר הב ונברך נראה ודאי כדעת המג"א דצריך ברכה לאחריו ואין בה"מ פוטרתן, דבשביל אכילת פירות לא הדר לסעודה קמייתא כיון שהן לעולם לקינוח ולא מחמת סעודה, ואע"ג דכל שלא אמר הב ונברך בה"מ פוטרתן, כיון דהוי תוך המזון, מ"מ באמר הב ונברך, לא גרע לדידן, מאחר המזון שבימי הגמ'.
ח) ברכות מ"ב ב' בגמ' וכש"כ מעשה קדירה, לשיטת הפוסקים דמיירי באוכל הפרפרת להשביע וכש"כ לעיל סק"א, ניחא דה"ק אי פטר פת, את הפרפרת, שעיקרו לקינוח, אלא שאוכלו עתה להשביע, כש"כ שיפטור פת, את מעשה קדירה שעיקרו להשביע, אבל לפי' הרשב"א, לעיל סק"א, דמיירי אפי' כשאוכלו לקינוח, משום דהוי כפת, צ"ע מאי כש"כ למעשה קדירה, וכן יש לעיין לפי' ר"ח, דהוא פת צנומה, והוי כמעשה קדירה, ומאי כש"כ דקאמר.
ט) מ"ד א' תוד"ה באוכל כו' א"נ בשעה שאכל כו' לא היה, וכ"ה בשו"ע ס"ס קע"ז, מבואר מזה דהא דעיקר פוטר את הטפל, אין פירושו דטפל א"צ ברכה, דנטל חיוב ברכה ממנו כיון שהוא רק טפל אלא פירושו שהטפל א"צ ברכה דידי', אלא שצריך עתה ברכת העיקר, והוי עתה העיקר והטפל ברכותיהן שוות, וברכת העיקר הוא גם ברכת הטפל, והלכך כשלא היה הטפל בשעת ברכה ולא היה דעתו עלוי' לא מפטר.