חזון איש/אורח חיים/יט
סימן יט[עריכה]
א) קיי"ל דשומע כעונה [סוכה ל"ח], ודוקא כששומע מפי המחויב בדבר, דאלו שמע מפי דלאו ב"ח, הרי הוא כשומע מן הקוף, ולא מקרי שומע ברכה, אלא קול דברים בעלמא, והיה בדין שגם בשומע מפי המחויב לא יפטר, אלא כשגם חברו המשמיע מקיים עתה המצוה בדיבורו, אבל אם כבר יצא וחוזר ואומר בעד חברו, שוב הוי אמירתו כאמירת האינו מחויב בדבר, ול"מ במברך לחברו והוא א"צ לאותה ברכה והרי בעלמא יש איסור בברכה לבטלה, ואיך נימא בה שומע כעונה, שהרי שמע ברכה לבטלה, ולאו ברכה היא, אלא אפי' בהלל ובמגלה שאין איסור בקריאתן, מ"מ הלא לא שמע קריאה של מצוה, אמנם קיי"ל בר"ה כ"ט, דאע"פ שיצא מוציא, ואפי' במברך לחברו, דכיון שמברך בשביל חברו הוי ברכה מעליא, וגם חברו ברכה מעליא שמע, ופרש"י שם דהוא משום ערבות וכיון שעלי' דידי' רמי שחברו יברך, יוכל לברך בשבילו ע"י שמיעתו, אבל בברכת הנהנין כיון דאינו מחויב לברך [דלא יאכל ולא יברך] אין שייך בזה ערבות, והלכך אין יכול להוציא אחרים דהוי ברכה לבטלה אלא א"כ שהוא עצמו צריך לאותה ברכה, והוי ברכתו ברכה מעליא מחמת עצמו, והלכך גם חברו יוצא בשמיעתו דברכה מעליא שמע, כ"נ ביאור ד"ז.
ב) ובה"נ כשיצא אינו מוציא אפי' למי שאינו בקי, ויש דברים שאע"פ שיכול לצאת בשמיעה לחוד, ואפ"ה אמרו חכמים, שהבקי לא יפטר בשמיעה, והוא, בה"נ כשלא יצא, שאינו מוציא אלא אם הסבו בפת ויין כמבואר במתנ' ברכות מ"ב א' ובגמ' שם מ"ג א', ולי"פ בשאר דברים גם הסבה לא מהני, ובבה"מ שהיה בדין שאף אם לא אכל יברך בעד חברו, ואמרו שאינו מוציא אלא א"כ אכל [עיין תו' ברכות מ"ח א' ד"ה עד] והחמירו על הבקי שאינו יוצא אלא א"כ היו שלשה והסבו, ובשאר דברים זולת הפת, אין הבקי נפטר בברכה שלאחריו בשמיעה לעולם, וכן אמרו בירושלמי דאין הבקי נפטר בק"ש ותפלה בשמיעה, ובתפלה גם האינו בקי לא נפטר בשמיעה אלא אם עדיין לא התפלל המשמיע, אבל אם כבר התפלל אינו יכול להוציא את שאינו בקי, אלא א"כ יש עשרה שומעין תפלתו, וכדתנן מגילה כ"ג ב' אין עוברין לפני התבה פחות מי', וכן אמרינן ר"ה ל"ד ב', יחיד שלא ברך אין חברו מברך לו.
ג) גרסינן שלהי מס' ר"ה כשם שש"צ חייב כך כל יחיד כו' רג"א ש"צ מוציא את הרבים יד"ח, ובגמ' א"ל לר"ג לדבריך למה הציבור מתפללין, וא"ל כדי להסדיר ש"צ תפלתו א"ל ר"ג לדבריכם למה ש"צ מתפלל א"ל כדי להוציא את שאינו בקי, ומסקינן דהלכה כחכמים בשאר ימה"ש והלכה כר"ג בר"ה, ואמר ר"ש חסידא דלא פטר ר"ג אלא עם שבשדות דאניסי אבל דעיר לא, וכתב הר"ן דהא דאמר דעיר לא, היינו בלא שמיעה, אבל בשמיעה יצאו, כדאמר למה הציבור מתפללין כדי להסדיר, הרי שמן הדין יוצאין אף אלה שהן בבית הכנסת בתפלת השליח ציבור, ולדברי הר"ן, ר"ג ורבנן בתראי פליגי, ר"ג ס"ל דעם שבשדות דאניסי מלבוא לבהכ"נ יוצאין בתפלת הש"צ אע"ג דלא שמעו, ואע"פ שהן בקיאין, דלא רמו רבנן חיוב תפלה על כל יחיד, רק כל עדה מחויבים לברור מביניהם עשרה, וירד ש"צ ויתפלל בעשרה ויפטור את כולם, וכדס"ל לר"י בשם ראב"ע בתפלת המוספין ברכות ל' א', מיהו אותן דלא אניסי אינם יוצאין בתפלת חבריהן, וחייבין לבוא לבהכ"נ להסדיר התפלה ולשמוע מפי הש"צ, ואם לא באו אינם בכלל ברכת הש"צ, כמן עם שאחורי כהנים, וחייבין להתפלל בעצמן, ונראה דאפי' אינם בקיאין שבעיר אינם יוצאין בתפלת הש"צ כל שלא שמעו, וחייבין לשמוע מפי יחיד שלא התפלל, ולשיטת הפוסקים דאף אם לא יצא אינו מוציא [עיין בסי' קכ"ד בב"י] צריך שיהי' אחד מקריא לפניו, ולר"ג עיקר התפלה הוא תפלת הש"צ שאז נפטרין כל העם, ותפלת לחש אינה אלא להסדיר, ולרבנן, הבקי חייב להתפלל בעצמו, ואינו יוצא בתפלת הש"צ, ולא מבעיא אם אינו בבהכנ"ס אפי' ע"י אונס, מ"מ צריך להתפלל בשדה, אלא אפי' אם שמע מש"צ לא יצא, וכדא"ל לדבריך למה הציבור מתפללין משמע דלדידהו ניחא, וה"ט כיון שהן בקיאין אינם יוצאין בתפלת הש"צ, והאינם בקיאין שבשדה יוצאין אף לרבנן, וא"צ להחזיר שיהא אחד מקריא אותן, ואותן שבעיר צריכין לבוא לשמוע, ואם לא באו לא יצאו, ואותן שאינן מבינין בלה"ק שאינן יוצאין בשמיעה, לכאורה א"צ שיהא אחד מקריא אותן, דהא לא גריעי מאותן שבשדה, דאין לך אונס גדול מזה, ובב"י שם ל"מ הכי וצ"ע.
ד) כתבו תו' והרא"ש בשם בה"ג, שאם טעה בדבר שצריך לחזור, ישמע ויוצא מהש"צ כדאמר בברכות כ"ט כאן בציבור מפני ששומעה כו', ואע"ג דקיי"ל כרבנן בכל ימות השנה, דהבקי אינו יוצא בשמיעה, מ"מ בהתפלל וטעה, מודים חכמים דאף הבקי יוצא בשמיעה, כ"כ תו' שם, וכ"כ הטור, מיהו מלשון בה"ג, משמע, דס"ל דלעולם יוצא בדיעבד בשמיעה, והא דאמרו לדבריך למה הציבור מתפללין, ומשמע דלדידהו ניחא, היינו דבתחלה יש להבקי להתפלל בעצמו, ואח"כ לשמוע מש"צ, אבל דיעבד יוצא בשמיעה, ובה"ג יליף דין שכח דהוי כעין דיעבד, מדין לכתחלה לר"ג, והב"ח סי' תקצ"א, הקשה הלא שכח לא עדיף מאונס, והלא ר"ג לא פטר אלא היכי דאניס, מכלל דרבנן לא פטרי אפי' אניס, ואינו מובן, דהלא ר"ג פוטר באניס אף בלא שמיעה, ואף שהוא בקי, ובהא פליגי רבנן דכיון שהוא בקי אינו יוצא בלא שמיעה, אבל בשמיעה, י"ל, דכמו דלר"ג יוצא לכתחלה אף בלא אונס, כמו כן לרבנן היכי דאניס יוצא בשמיעה, וכמו שיוצא האינו בקי, דהלא מעיקר הדין שומע כעונה, אלא כיון שהוא בקי החמירו עליו, משא"כ בהתפלל וטעה, ואע"ג דאינו דומה לאינו בקי, דהתם א"א לי' בענין אחר, אבל הכא הרי יכול להתפלל עתה, מ"מ שפיר י"ל דלא חייבוהו עוד חכמים. והב"ח כתב, דבה"ג פוסק כר"ג בכל ימות השנה, ותמוה דהלא בהדיא אמר ר"י הלכה כר"ג בר"ה ויוה"כ, מכלל דאין הלכה כמותו בשאר ימוה"ש, ומתחלה לא אסקה הגמ' לכולה מלתא דר"י והביא בסתם, ולבסוף מסיק דאר"ה ויוה"כ קא"ל, ולפי הגירסא שלפנינו שר"ח צפוראה אמרה משמי' דר"י, וע"כ דחד מימרא היא אלא שלא אסקה עד לבסוף, וכ"מ, דקאמר אלא אר"נ, ואף אם מתחלה הגירסא והאר"י כמו שכתוב בב"ח, מ"מ הדבר מוכרח כמש"כ, ועוד ראי' דאין הלכה כר"ג, מהא דאמר ברכות ל' בתפלת המוספין דסבר ר"י משום ראב"ע דאם יש חבר עיר, יחיד פטור, ומסתבר דלא פטר אלא כשהוא אניס, דאלא"ה למה לא יבוא לשמוע, כמו דס"ל לר"ג הכי בכל השנה, דאע"ג דכלן יוצאין בחבר עיר, מ"מ אותן שעליהן לבוא לבהכ"נ ולא באו, הוו כעם שאחורי כהנים, ואינם בכלל תפלת הצבור, וודאי דה"נ התם לא פטר, אלא היכי דאניס, אבל לא אניס, ולא שמע, הוי כיחיד שלא בחבר עיר, והא דמייתא התם, דא"ש מימי לא מצלינא צלותא דמוספין ביחיד כו', וכן הא דאר"י אנא ראיתי את ראב"ע {א"ה, כמדומה דצ"ל את ר' ינאי} דצלי כו', כל הני אניסי הוי, דהא ודאי לא יפשעו, מלבוא לתפלת הציבור, וכיון דפליגי אמוראי בתפלת המוספין, מכלל דאין הלכה כר"ג בכל השנה, ועוד ראי' מהא דאין ש"צ יורד לפני התבה בערבית, מפני שהיא רשות, ולדברי ר"ג היה ראוי שינהגו שירד ש"צ שהלא זהו עיקר התפלה, ובזה יוצאין אף הבקיאין, ועיין ב"י סי' רל"ז שהביא תשובת הרשב"א דמבואר בהדיא דלר"ג ראוי שירד הש"צ בערבית.
ה) כתב הטור סי' תקצ"א, דלדעת בעה"ע, בקי אף שהוא בבהכ"נ, אין הש"צ פוטרו, והב"י שם הקשה דהלא קיי"ל כר"ג, בר"ה, דאמר כשם שפוטר את שא"ב כך פוטר את הבקי, ונראה, דעת בה"ע, דר"ג ס"ל ג"כ, דלא נפטר אף בשמיעה, כל שהוא בעיר, משום שפשע ולא היה בתפלת הסידור, וכ"מ מלשון רש"י ד"ה אבל כו' ויכולין להסדיר תפלתן עכ"ל, והב"י כתב, דבה"ע ס"ל דר"ג לא פטר אלא עם שבשדות בשמיעה, ובני העיר אף בשמיעה לא יצאו, ובאמת שפי' זה מוזכר גם בתו' בסוגין ד"ה כך בסה"ד, אבל פי' זה צ"ע ויבואר להלן. [א"ה, עי' לק' סק"ט].
ו) שו"ע סי' קכ"ד סעי"ג, קהל כו' וכלן בקיאים אעפ"כ יורד הש"צ, וכתבו אחרונים ז"ל דכן היה תקנת חכמים דלמא ימצא לפעמים מי שאינו בקי שיוצא [כ"ה בס' מ"ב], ונראה דא"צ לדבריהם, אלא כשכבר ירד ש"צ בבהכ"נ אחד שבעיר, אבל אי לא"ה הלא צריך ש"צ להוציא הני דאינן בקיאין ואניסי, דיוצאין אף שאינן בבהכ"נ, ומקור דין זה דש"צ יורד לפני התבה בכל בהכ"נ ובכל בי עשרה, נראה, דהמנהג להתפלל בכמה בתי כנסיות בעיר אחת וכן כמה פעמים בבהכ"נ אחד היה גם בזמן המשנה וכששאלו למה ש"צ יורד ושנו להוציא את שאינו בקי היה גם על מנין שני, ומבואר דש"צ יורד להוציא את שאינו בקי אף היכי דכבר התפלל ש"צ אחד בעיר וכבר יצאו הני דאניסי, אפ"ה ש"צ יורד להוציא אותן שאינן בקיאין דלא אניסי דלא יצאו בלא שמיעה, ומסתברא דשויוהו רבנן לחוב קבוע שיורד הש"צ אף היכי דליכא אינו בקי, מפני ששקדו חכמים כדי שהאינו בקי יוכל לצאת, ועשאוהו לחוב קבוע להש"צ בכל בי עשרה, וזהו דינא דשו"ע האמור.
ז) ויש לעי' אם יש אינו בקי בבהכ"נ, ויש שם עשרה שכבר שמעו תפלה מש"צ, אם יוכל ש"צ לירד כדי להוציא את שאינו בקי שבבהכ"נ ומסתברא דמתפלל להוציאו.
ש"צ שבא בשעה שהציבור כבר התפלל, יכול לירד לפני התבה מיד אף שלא התפלל, דהלא מה שש"צ מתפלל בלחש הוא להסדיר שהרי שפיר יצא בתפלתו לפני התבה, ואינו מעכב תפלת הסידור דיעבד, כ"כ אחרונים ז"ל.
אחד שבא לבהכ"נ בשעה שהש"צ מחזיר התפלה [קדם שהתחיל עדיין] נראה דיתפלל יחד עם הש"צ, אף שאם ישמע מש"צ ואח"כ יתפלל בעצמו יוצא תק"ח בחזרת הש"צ, מ"מ כיון דהבקי אינו יוצא אלא בתפלת עצמו, נכון יותר שתהי' תפלתו בצבור, וכשמתפלל עם הש"צ הוי תפלת הציבור.
אם עובר זמן תפלה יתפלל ש"צ בקול רם, והציבור יתפלל יחד עמו, והש"צ יוציא את שאינו בקי שבבהכ"נ ומיהו נראה דאינו מוציא את שאינם בקיאין דאניסי, בכה"ג, ואע"ג דבעלמא אין יחיד מתפלל בקול להוציא את שאינו בקי, מ"מ בכה"ג שיש ציבור ומתפלל כדי לענות קדושה, מותר, ומ"מ נראה דבזה אין חוב קבוע לעשות כן אלא אם יש אינו בקי בבהכ"נ, ואם לאו, יגמור הש"צ אחר קדושה בלחש, ומי שהתפלל כבר לכאורה אין לו להתפלל כדי לענות קדושה, ואף שיש שם אינו בקי, כיון שאין עשרה שומעין, אמנם יש לעי' בזה בשו"ע סי' ס"ט, ומי שכבר שמע חזרת הש"צ או שהיה בעצמו ש"צ, יכול להיות ש"צ עוד הפעם לפני עשרה שלא שמעו, ואע"ג דאין בבהכ"נ מי שא"ב, ויש בזה דין אע"פ שיצא מוציא, כ"ה בשו"ע ובאחרונים שם.
עשרה שהתפללו ביחידות אם יכולין אח"כ לשלוח ש"צ לפני התיבה, נראה דאם לא התפלל עוד ש"צ בעיר ירד ש"צ לפניהן, וכן אם יש ביניהם אינו בקי, אבל אם בקיאין כלם, צ"ע, די"ל דלא היתה תק"ח להוריד ש"צ, אף שאין בבהכ"נ אינו בקי, אלא כשהתפללו בציבור.
כל הנאמר באות זה אינו אלא מה שנראה לכאורה בלי עיון בפוסקים בד"ז, וביחוד יש לעי' בדין פריסת על שמע המבואר בשו"ע סי' ס"ט ובמה שחולק הרדב"ז שם המובא באחרונים.
ח) ברכות מ"ג א' תוד"ה הואיל כו' ומיהו צע"ק מהבדלה שאנו מבדילים ועומדים היאך אנו פוטרים זא"ז מיין ומהבדלה כו', צ"ע דהא מסקינן ר"ה כ"ט ב' דברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש אע"פ שיצא מוציא, וכש"כ שא"צ הסבה, דלא נאמר הסבה אלא בברכת הנהנין, דאינו מוציא אלא כשמברך גם לעצמו והחמירו על הבקי דאינו יוצא אלא כשהסבו, אבל בבהמ"צ דבקי יוצא בתחלה ואף מאותן שכבר יצאו, מה שייך הסבה.
ט) ר"ה ל"ה א' בגמ' לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות, פרש"י, דפטירי אף אם לא באו לבהכ"נ, וכן נראה, שאם נפרש דר"ג ורבנן, ל"פ, אלא אי נפיק בשומע כעונה, דר"ג ס"ל דנפיק אע"ג שהוא בקי, ורבנן ס"ל דלא נפיק אלא א"כ, אינו בקי, דלפ"ז צ"ל דעם שבשדות טרידי ואין להן פנאי להסדיר והלכך מפטרו בש"צ, והא תינח בשאר ימה"ש אבל בר"ה ויוה"כ הלא אינם טרודים ויכולין להקדים ולבוא ולהסדיר התפלה עם הציבור, ועוד מדקאמר להו לחכמים לדבריכם למה ש"צ יורד לפה"ת, משמע דלדידי' ניחא, והלא גם לדידי' תקשה כיון דסוף סוף הלא הציבור כבר התפללו, ולמה ש"צ יורד לפה"ת, אם לא להוציא את שאינו בקי, ועוד, אם אין אינו בקי בב"ה, איך ש"צ יורד לפה"ת, לכן פרש"י מוכרח, דש"צ יורד לפה"ת, ומוציא אף אותן שאינן בבהכ"נ, ופי' דחכמים תקנו שכל ציבור, חייבים לשלוח עשרה לבהכ"נ ולהתפלל, ובזה יוצאין כלן יד"ח, וכמו דס"ל לר"י אליבא דראב"ע בתפלת המוספין דאם יש שם חבר עיר יחיד פטור, אלא שמלבד מצוה הזאת חייבו עוד חכמים לכל יחיד להתפלל, לכל חד וחד כדאית לי', ור"ג אית לי' שש"צ מוציא את הרבים היינו שע"י ש"צ שמתפלל בעשרה פטורין כלן, ושאלו אותו א"כ למה הציבור מתפללין, הלא לא גריעי הני שבבהכ"נ למפטר ע"י הש"צ, מכל הני דלא באו לב"ה, ומשני להו כדי להסדיר וחייבו חכמים להציבור שיתפללו יחד עם הש"צ בשעה שמסדיר התפלה, ומסקינן, דכל דלא אניסי ובקיאין, חייבים באותה התפלה שאמרו חכמים בשביל סידור, אע"ג דלא שייך סידור אלא יחד עם הש"צ, מ"מ כיון דרמו רבנן חיוב עלי' משום סידור, רמו עלי' אף היכי דלא שייך סידור, א"נ הא דקאמר לא פטר היינו לכתחלה, אבל דיעבד גם אותן שבעיר פטורין, ורבנן ס"ל דכל יחיד ויחיד חייב, וש"צ הוא להוציא את שאינו בקי ואפי' לא בא לבית הכנסת.
י) ויש לעיין לפ"ז לר"ג באותן שבעיר דלא פטר להו ש"צ, אי באו לבהכ"נ ושמעו מש"צ, אם יוצאין בזה, די"ל דכל שלא עשה כתק"ח, לא מפטר בתפלת הש"צ, ונראה דזה דעת בעה"ע [הובא לעיל סק"ה] שכתב דלא פטר ר"ג אלא לשאינו בקי, אבל בקי אינו יוצא בתפלת הש"צ והב"י תמה הלא כל מחלקותן של ר"ג ורבנן הוא בבקי וקיי"ל כר"ג בר"ה, וא"כ אף הבקי יוצא, ולפי המבואר לא נחלקו אלא בבקי דאניס, אבל היכי דלא אניס, ר"ג כרבנן ס"ל, ואינו יוצא אף בשומע כעונה, ולפ"ז ביאור סוגין הכי הוא, דלכו"ע בקי אינו יוצא בשמיעה וכש"כ שאינו יוצא בתפלתן של ציבור בלא שמיעה, [ואפי' היכי דאניס לבוא לבהכ"נ] ואינו בקי ואניס, לכו"ע יצא אף בלא שמיעה, ואינו בקי ולא אניס לא יצא עד שישמע, ובקי ואניס מחלוקת ר"ג ורבנן, וקיי"ל דבשאר ימה"ש לא יצא, ובר"ה ויה"כ של יובל יצא, ולפ"ז בטעה בתפלתו בשאר ימה"ש לא יצא בתפלת הש"צ, כיון דקיי"ל כרבנן, דאפי' אונס לא פטר לי' למפטר בש"צ, ואין לומר דדוקא כשלא שמע מש"צ אבל כששמע פטור, דהלא לכו"ע, בבקי אינו יוצא בשמיעה, ואין לומר דדוקא כשיכול להסדיר התפלה ולא באניס, דלרבנן אין הטעם משום סידור, אלא שכן הוא מעיקר התקנה, דהבקי יתפלל בעצמו, ומ"מ י"ל דהתפלל וטעה עדיף מאניס, ומודים חכמים דיוצא בשמיעה וכדאמרינן בברכות כ"ט א', כאן ביחיד כאן בציבור כו' וכ"ה בטוש"ע סי' קכ"ד. מיהו מדברי תו' בשמעתין משמע דס"ל דגם לרבנן יוצא אף הבקי בשמיעה, והא דקא"ל רבנן לדבריך למה ציבור מתפללין דמשמע דלדידהו ניחא, היינו שמצוה יותר שיתפלל בעצמו, וכיון שמתפלל קדם שמיעה שפיר עביד, אבל לר"ג דאין חיוב כלל ליחיד להתפלל למה מתפללין, ומשני להסדיר, ולפ"ז הא דקאמר אבל דעיר לא, היינו שאינם יוצאין בלא שמיעה, אבל אי שמעו מהש"צ יצאו.