חזון איש/אורח חיים/יב
סימן יב[עריכה]
א) ברשב"א שבת ק"ג ב' פי' הא דאמרו לא יעשה אלפין עיינין, דר"ל שלא ירחיק יו"ד התחתון מקו האמצעי וישאר קו האמצעי ויו"ד העליון ויהי' נראה כעין, ומכאן יש ללמוד דצריך לזקוף ראש הקו, ונראה כונתו ז"ל דאפשר לעשות הקו שוכב רק להגביהו משהו לצד שמאל ולהנמיכו לצד ימין אבל השמאל לא יגיע עד שרטוט העליון והימין לא יגיע עד שרטוט התחתון כזה (א) /לוח הצורות נמצא בסוף הספר המודפס/ ובאופן זה לא ידמה היו"ד והקו לעיין, אלא הקו האמצעי צריך שיגיע ראש השמאלי עד שרטוט העליון, ובכלל דברי הרשב"א ג"כ שלא יהא שוכב הרבה וזקיפתו מעט כגון שיהא רחב הרבה וקומתו קצרה כזה (ב) /לוח הצורות נמצא בסוף הספר המודפס/ כללו של דבר שיהא הקו האמצעי עם יו"ד העליון כתמונת עי"ן, ואפשר ג"כ באלף רחב שיהא נראה כעי"ן אם יעקם את הקו ויזקוף ראשו כזה (ג) /לוח הצורות נמצא בסוף הספר המודפס/ ואפשר שכונת רשב"א לזקוף בדוקא ע"י לעקמו שכל שהולך אלכסון ישר אין לו צורת עי"ן, וכן פירש הר"ן דרמזו כאן על זהירות הפסקה כל דהו של יו"ד התחתון מפני שרגלו דקה והסופר נזהר שלא תהא עבה ולא תגע כל הנקודה בקו האמצעי והרגל נמשכת מן הגוף בעודו לח ועלול הדבר שתתעבה, והלכך שכיח הדבר שיניח הפסק כל שהו, וזרזו חכמים שיזהר בכתיבה תמה, [ובלשון הר"ן כתוב וכ"ש אם יעשה ירך האמצעי מעט עקום וקשה לעמוד על כונתו ז"ל על איזה עקום כיון, אם כונתו לעקם ראשו כדי לזקוף, א"כ יהא מוכח דאפי' בלא עקימה הוי עי"ן, ולא יתכן מה שסיים דמכאן יש ללמוד שצריך לזקוף ראשו, ונראה דאם יעקם סופו מעט קאמר שזה מראה יותר על תמונת עי"ן אבל בלא עקימה נמי נופל עליו שם עי"ן ואפשר לפרש כונתו שיהא הירך נמשך בזקיפה ולא בשכיבה וכמש"כ לעיל, ולזה קאמר וכ"ש אם נזקף ראשו ע"י עקימה, ומש"כ ומכאן יש ללמוד דצריך לזקוף ראשו היינו בין ע"י עקימה בין ע"י המשכת הקו בזקיפה לא בשכיבה].
ולשון הגה"מ פ"א מה' תפלין וכתב רא"מ שצריכה להיות מעט עקומה לצד ימין מדתניא פ' הבונה שלא יעשה אלפין עיינין פי' שלא יעשה ממש עקומה לצד ימין כעי"ן לצד שמאל מכלל שדומה קצת עוקם אל"ף לצד ימין לעוקם עי"ן לצד שמאל [ובלשון הגה"מ יש הרבה ט"ס וצ"ל כמו שכתבנו] וכונתו שהעיקום יהי' רק מעט [האי מעט היינו על איכות העיקום שלא יוגבה הרבה חלק הקו שאחר העיקום וכעין העיקום של העי"ן], אלא יהי' עיקרו נמשך לצד מטה אלא מעוקם אלכסונו מעט, ומה שנראה עי"ן יש לפרש עי"ן הפוך, חלק העליון של הקו עם היו"ד, ואפשר לפרש דחלק התחתון ע"י שהוא עקום הרבה ומתקרב אל היו"ד עושה עי"ן ישר אלא שהוא מוטה לא שוכב ולא עומד, ואפשר שכונתם דחלק העליון עם היו"ד עושה עי"ן הפוך, ע"י העיקום התחתון, וכן נראה מדיהיב שיעורא כעי"ן, והנה לפי' הרא"ם לא איירי בפסול נפסק הרגל, אלא יו"ד התחתון מחובר ומ"מ פסול, ולדינא שניהם אמת, ואם עקם כזה (ד) פסול.
וב"י סי' ל"ו הביא לשון הב"ש וז"ל וסוף גגה כתב הרא"ם שיהי' עקום מדאמרינן כו' פי' שלא יעשנה ממש עקום וגבוה כמו ראש שמאלי [של העי"ן] ואע"ג דלא היה דומה ממש לעי"ן מ"מ חשוב דומה לעי"ן, עכ"ל, אלא שהוספנו ב' תיבות שנשמטו, ומש"כ שאינו דומה ממש לעי"ן, היינו שהוא עי"ן הפוך וגם המרחק בין יו"ד להקו אינו על תמונת העי"ן וגם אין להקו יו"ד בראשו כמו שיש לעי"ן.
וכ' ב"י שכדברי הרא"ם כתב הסמ"ג והגה"מ והמנהיג והאגור, וכתב עוד דאע"ג דלפרש"י וסה"ת והרא"ש אין לנו מקור לעקם מלמטה מ"מ כיון דלהרא"מ ודעמי' צריך, יש לדקדק בדבר והיינו לכתחלה וכמש"כ המ"ב.
הב"י שם כלל דעת הר"ן עם דעת סמ"ג, וזה תימא שהר"ן מפרש בענין אחר וכמש"נ לעיל ולא הזכיר עיקום למטה אלא כדבר רשות ולא מצוה לכתחלה.
הרמב"ן הביא דעת אחרים שפירשו דיעקם למטה יותר מדינא וירחיק רגל היו"ד, וצ"ע למה לן תרויהו הלא בהרחיק היו"ד לחוד סגי, ואפשר דאו או קאמר ובאחד מב' השינוין פסול, ואפשר דהא דאמר שאם ירחיק רגל היו"ד הוא לפרש היאך יקרא עי"ן בעיקם יותר מדינא, שאם תסלק היו"ד יהי' עי"ן.
ולדינא הביא ב"י דברי הב"ש דלכתחלה צריך לעקם הירך למטה מעט, אבל לא הביא דברי הרשב"א והר"ן לזקוף, כיון דאין הדבר אלא לכתחלה, ולדעת הרא"מ והגה"מ והמנהיג והאגור והסמ"ג לא מצינו קפידא למעלה, ולפרש"י וסה"ת והרא"ש לא מצינו קפידא לא למטה ולא למעלה, לכן הזכירו לעקם למטה ולא הזכירו לזקוף למעלה, ודיעבד אם לא עיקם למטה כשר.
ומה שנוהגין הסופרים להתחיל הירך בשכיבה משהו ואח"כ מושכין הירך באלכסון אין בזה צורך, וכן מה שעושין קוץ בסוף הירך לימין אין בו צורך.
ב) או"ח סי' ל"ט ס"א או מומר, היינו לעכו"מ או לחלל שבת בפרהסיא או לכה"ת כולה חוץ מעכו"מ ושבת ובכל אלו אפי' לתיאבון, או מומר להכעיס אפי' לאחת משאר עבירות, והאי להכעיס היינו שביק היתירא ואכיל איסורא אף שאינו רודף אחר האיסור דוקא, ומיהו שלשה ענינים הראשונים פסולין מה"ת אבל מומר להכעיס לאחת מן העבירות אינו פסול אלא מדרבנן, ולעולם אינו פסול אלא בשנה בחטאו ג"פ, ואם רודף אחר החטא, הוי כמין ופסול מה"ת ואי צריך ג"פ צ"ע, ואי עושה לתיאבון אפי' אינו מניח תפילין לתיאבון כשר, כל זה נלמד ממה שנתבאר בחזו"א יו"ד סי' ב'.
ובמ"ב כתב דשביק היתירא ואכיל איסורא [אינו בוחר באיסור דוקא] כשר, ואינו כן דהא הריטב"א ס"ל בע"ז דפלוגתת ר"א ורבינא בשביק היתירא ולא ברודף אחר האיסור, וקיי"ל לקולא דמומר הוי ולא מין, ושחיטתו כשרה, ומ"מ פסול לענין כתיבת סת"מ כדתניא גטין מ"ה ב' ובשביל זה פי' ריטב"א גיטין שם דחכמים פסלוהו, וכן הביא הר"ן בשם אחרים פירשו דהפסול מדרבנן, וגם הר"ן פי' דמומר בגיטין בשביק היתירא, וזה מוכת דאי ברודף אתר האיסור זהו בכלל מין לדעת הר"ן והריטב"א שהוא כדעת הרא"ה.
מיהו הפסול מדרבנן אבל אם אינו מניח תפילין בלי מניעת הטורח לדעת תו' והרא"ש דס"ל דשחיטתו פסולה מה"ת ה"ה לענין כתיבה, ולדעת הרשב"א וש"פ דשחיטתו כשרה הכא אינו פסול אלא מדרבנן.
ובמ"ב שם מחמיר בפ"א ולמש"כ שם יש להקל בפחות מג"פ מיהו באומר שעושה להכעיס אפשר דנעשה מומר לאלתר, והרי לדעת הרא"ה מומר לכה"ת מדין כופר וכמש"כ [שם].
ומסור נראה דאפי' בפ"א כיון דהוא משום קנסא וכמש"כ שם ואפי' ברדוף למסור אף שלא מסר דכל שהוא בדין מורידין הוא בכלל קנס חכמים וכבר דנו בזה אחרונים ז"ל במ"ב שם.
גיטין מ"ה ב' והא דתניא קורין בו כו' ורשב"ג כו' מתחלה סבר דהאי תנא דאמר לוקחין ספרים מן הנכרים סבר דלא בעינן לכתיבה בר קשירה וגם לא בעינן לשמה, וסתר מהא דרשב"ג ומסיק דאיירי בגר שחזר לסורו מחמת יראה וא"כ ברייתא דקתני קורין בו נמי בהכי איירי וברייתא דקתני ישרף ויגנז מיירי בנכרי, וא"כ ברייתא דקתני קורין בו בגר שחזר לסורו ליכא מאן דפליג עלה, וכ"כ הרא"ש והריטב"א בסוגין, וכ"ה בתשובת הרשב"א שהביא ב"י סי' קי"ט, ובמ"א סי' ל"ט כתב לפרש סוגית הגמ' דבגר שחזר לסורו פליגי תנאי ודייק לי' מדאמר בגמ' האי תנא הוא ומשמע דאיכא דפליגי ואין זה דיוק דמשום דאשכח ברייתא בהדיא אמר האי תנא הוא, ומיהו הכא א"צ לזה דמתחלה ס"ד דפליגי אבל למאי דמסיק כו"ע ס"ל דבעינן בר קשירה וכו"ע ס"ל דחזר לסורו מחמת יראה קורין בו, ובמ"א כתב דאיירי שאינו מניח תפילין בלא יראה וזה אינו ענין להא דתניא ולא שייך פלוגתא בזה. [שו"ר בבהגר"א שפי' דת"ק דאמר לוקחין ספרים מן הנכרים היינו נכרי ממש וס"ל דלא בעינן לשמה וגם לא בעינן בר קשירה, ומייתא ראי' מרשב"ג דרשב"ג איירי בגר שחזר לסורו ואינו מניח תפילין וס"ל דלא בעינן בר קשירה, וצ"ע שאם אינו בר קשירה גם לשמה דידי' לאו כלום הוא].
ומה שנסתיע המ"א מהשמטת רי"ף ור"מ דין זה תימא, דעד דדייקת דהשמיטוהו להכשירו דייק דהשמיטוהו לפוסלו אלא מהא ליכא למשמע מני', ועוד נהי דבאינו מניח תפילין בלא יראה אינו בר קשירה, אכתי הו"ל לאשמעינן דעובד עכו"מ מחמת יראה לא הוי מומר לעכו"ם.
בכל סוגין צ"ל "עכו"מ" במקום "כותי" דהא דר"א סתם מחשבת עכו"מ לעכו"מ אינו בכותי אלא בעכו"מ וכן הא דגר שחזר לסורו לא שייך לקרותו כותי אלא עכו"מ, ורק בברייתא דרב המנונא גרסינן כותי ופרש"י דקסבר גרי אריות הן, ושמעינן מפרש"י דלמ"ד גרי אמת הן מקרי בר קשירה וכדמוכח חולין ג' א' דמקרי בר זביחא.
ג) ע"ז כ"ו ב' תוד"ה סמי, נראה דדוקא לגבי הורדה כו', לכאורה כונתם דהתם בר"ה גם מומר לתיאבון בכלל וכן בגיטין גם מומר לתיאבון בכלל, אבל הדבר תימא דעושה עבירה אחת לתיאבון יהי' חמור מרשעים גמורים ומפושעי ישראל בגופן דחשיב בר"ה מקמי' מומר, וכן הר"מ פ"ג מה"ת כתב דדוקא מומר להכעיס וכן לענין כתיבת סת"מ אין סברא דמומר לאחת העבירות לתיאבון יהי' פסול ובר"ן וריטב"א גיטין שם כתבו דוקא מומר להכעיס, ואפשר דבר"ה חשיב להו בתרתי משום שאין חטאם שוה וממילא אין עונשם שוה, וכן בגטין דינם חלוק דמין ישרף אם אדוק בעכו"מ, ואם אינו אדוק יגנז מדאוריתא אבל מומר פסולו מדרבנן, אבל הכא לענין מורידין אין להזכיר רק מין שבשביל שנידון למין דינו הורדה ואפשר שזו כונת תו'.
ד) גיטין מ"ה ב' כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, האי דרשא הלכתא היא וכדמייתא לה בגמרא מנחות מ"ב והאי תנא נמי אית לי' דבעינן כתיבה לשמה ואיצטריך האי קרא למפסל נשים ועבדים וקטן שגדול עומד ע"ג דאין כאן חסרון לשמה ופסול משום שאינן בר קשירה, אבל עכו"מ ומומר א"צ למפסלינהו משום שאינן בני קשירה דבלא"ה פסולין משום חסרון לשמה, כן כתבו תו' ע"ז כ"ז א', וכן מבואר בסוגין דהני לאו בני לשמה נינהו דפריך ורשב"ג עיבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי אלמא פסיקא לי' דהני לאו בני לשמה נינהו, ונראה דלאו משום דחשדינן לי' שאינו כותב לשמה אלא שאין מחשבת עכו"מ כלום במקום דבעינן מחשבה לשמה.
והא דאמר ע"ז שם דמילה כשרה לר"י בעכו"מ אע"ג דפוסל בכותי משום שמל שלא לשמה פי' תו' ע"ז שם משום דמילה סתמא לשמה, ובדבר דסתמא לשמה כשר גם בעכו"מ, והא דפריך בסוגין ורשב"ג עיבוד לשמה בעינן כתיבה לשמה לא בעינן היינו דכתיבה אין סתמא לשמה, והיינו דקשיא להו בסוגין ד"ה עיבוד מאי פסיקא לי' דכתיבה אין סתמו לשמה.
והא דפריך מרשב"ג דבעי עיבוד לשמן קושטא דמלתא נקט דרשב"ג סבר דגם עיבוד לשמה בעינן אבל בכתיבה לשמה ליכא מאן דפליג כמש"כ הרז"ה סוכה ט' א', וכן האזכרות צריכין לשמה לשם קדושת אזכרות, ולמאי דמסיק דאיירי בגר שחזר לסורו הא דתניא קורין בו נמי בהכי איירי וכמש"כ לעיל סק"ב.
והרא"ש בה' ס"ת סי' ג פירש הא דכשר עכו"מ במילה איירי בעושה לדעת ישראל, ואע"ג דאמר גטין כ"ג ב' דעכו"מ אדעתא דנפשי' עביד היינו בדבר הנמשך אבל בדבר הנעשה מיד נחשבת עשייתו על דעת המצוה, ולכן הכשיר הרא"ש עיבוד ע"י נכרי והובא בבהגר"א סי' י"א ס"ב וס"ה, והנה במנחות מ"ב מכשיר רב ציצית ע"י נכרי ולחד לישנא ממעט לי' מקרא, וקשה לפרש"י סוכה ט' א' דגם רב סבירא לי' דבעינן הטלה לשמה איך כשר בעכו"מ, ומזה ראי' להרא"ש דבהטלה לבגד מהני עומד על גבו, אבל הר"מ פ"א מהלכות תפילין הי"א סבירא לי' כדעת תוספות דאין כשר עכו"מ אלא במידי דסתמא לשמה, ומפרש דרב סבירא לי' דא"צ הטלה לשמה ומפרש הא דאמר רב עשאה מן הקוצין ומן הנימין כו' במילי אוחרא וכמש"כ הרז"ה סוכה שם, כל זה פירש הגר"א שם.
מיהו החילוק בין טוי' לגט צ"ע דגם טוי' נמשכת ואי משום שא"צ כונה אלא בתחלה ואח"כ סתמא ע"ד ראשונה וכמש"כ הגר"א שם, הא גם בגט כן, ומלשון הגר"א משמע דבגט לא סגי בסתמא, וזה דבר מחודש שאם הסיח דעתו ממחשבת לשמה רגע אחד יפסל וכבר נתקשו בזה אחרונים ז"ל וכמש"כ בבה"ל סי' י"א ד"ה וישראל.
גיטין כ' א' הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוין לכתוב יהודה כו', בידים סי' ח' ס"ק י"ח כתוב דהיכי דלא נכתב כלל לשם שם מותר למוחקו אבל אם נכתב לשם שם אבל לא נכתב לשם קדושה אסור למחקו, ויש לעי' בהאי אי מותר למחקו כיון דלא נתכוין כלל לשם, או דלמא כיון דזהו מקומו של שם ואילו ידע היה מקדשו חשיב שם לענין איסור מחיקה, ואם אינו שם כלל ודאי פסול וא"צ לחסרון לשמה, אבל אי חשיב שם לענין איסור מחיקה אכתי פסול משום חסרון לשמה ולכו"ע בעינן לשמה בכתיבה ובאזכרה, וכמש"כ לעיל, [כ"ה בהדיא במ"ס פ"ה דמותר למחקו].
וכן הא דאמר לק' נ"ד ב' אזכרות שבו לא כתבתים לשמן י"ל שלא לשם כלל וי"ל שלא לשם קדושה, ואפשר שעשה כן במזיד להזיקו ואפשר בשוגג, מיהו אי סתמא כשידע שכותב שם חשיב לשמה צ"ל דלא הרגיש כלל בשעת כתיבתו שכותב שם.
ה) ויש לתמוה על הר"מ פ"א מה' תפילין שלא הזכיר בהדיא דין כתיבה לשמה, ולמש"כ לעיל אין סתמא לשמה דהרי קדושת ס"ת היא קדושה מיוחדת שאין במגלה להתלמד ואין בחומשין והוא כעושה מקדש על מתכונתו והכותב צריך שיכוין לשם קדושה זו וסתמא הוי ככותב מגלה לתינוק, וכש"כ אם סבר באמת שהיא מגילה להתלמד שאין להכניס יריעה זו בס"ת וכן אם כיון בהדיא שלא תתקדש בקדושת ס"ת, וכל הני בכלל שלא לשמה ולא הזכירם הר"מ לא בה' תפילין ולא בה' ס"ת כשמנה דברים הפסולים.
ונראה דהר"מ מפרש דכתיבה לשמה ילפינן מהא דברייתא דר"ה דבעינן בר קשירה דבדבר דלא בעינן לשמה וכשר אפי' בכתב להתלמד לא שייך למעט נכרי וכמו בגט לר"מ דכשר מצאו באשפה אפי' בנכרי כדאיתא גטין כ"ג א', וכן במנחות מ"ב א' בעי למימר דאי פסול נכרי בעי ברוכי והיינו משום דבעינן כתיבה למצוה ואף דלא קיימא הכי במסקנא היינו משום דלא הוי גמר מצוה לא בעי ברוכי אבל כתיבה של מצוה בעינן, ובזה ניחא קושית תו' ע"ז כ"ז א' למה צריך למעט מין מסור ועכו"מ וכותי וישראל מומר משום שאינן בני קשירה תיפוק לי' שאינו לשמה דכל הני כיון דלאו ישראל נינהו אין ראוין לעשות לשמה ותירצו דעיקר קרא לעבד ואשה והני אגב גררא נקטינהו, אבל לא צריכין לזה דהאי קרא באמת מלמדנו דין לשמה.
וכיון דעיקר לשמה מהכא גמרינן ובגמ' לא הוזכר ביחוד דין כתיבה לשמה של ישראל אלא פסול כל הפסולים שאף אם עושין לשמה אין במעשיהם לשמה, גם הר"מ הביא דין פסול של אלו דלאו בני קשירה וממילא משתמע דין לשמה.
ואפשר דמש"כ הר"מ פ"א מה' תפילין הט"ו ובשעת כתיבה לא היתה לו כונה וכתב אזכרה מן האזכרות שבהן שלא לשמה פסולין ר"ל או כתב אזכרה כו', ואי כונת הר"מ דוקא על אזכרה אינו מתישב למה הקדים שכתב בלא מחשבה שאין זו סיבה לאזכרה כלל והו"ל למימר שכתב אזכרה שלא במחשבה.
ו) ברכות כ"ג א' מהו שיא"ב לביה"כ קבוע, עי' בתו' ורא"ש שכ' שאין איסור בכניסה בתפלין בבה"כ, ואפי' הן בראשו, אלא כשנכנס לעשות צרכיו, אז יש איסור בלבישה, וגם אין כבודן שיהיו כלל בבה"כ, והלכך מן הראוי מיותר שיהי' מניחן בחורין ברחוק מבה"כ, אלא מפני שא"א מפני עכברים ומפני עוברי דרכים, התירוהו בכניסה, ומיהו איסור לבישה כדקיימא, והחמירו עליו לחלצן ברחוק ד"א, ולפ"ז נראה דבקמיע אפי' אם יש בה משום קדושה, מ"מ א"צ לחלצה, דכיון דאינו יכול להניחה בחורין, וע"כ שיכניסנה, וא"כ מה לי אוחזן בידו, ומ"ל לבוש בהן, ובהדיא אמרינן, שבת ס"א ב', דאי יש בהן משום קדושה אסור לצאת בה בשבת משום זמנין דמצטריך, וצ"ל דמיירי דהקמיע בגלוי ויהא צריך לחלצה ולכסותה בידו, או בבגדו ובידו, וכדמסקינן הכא בתפלין, מיהו צ"ע הא דפריך שם ס"ב א' והרי תפלין דמחופין עור ותניא הנכנס לבה"כ חולץ תפלין ברחוק ד"א, ומאי קושיא, תפלין שאני דאסור אפי' להפיח בהן והלכך צריך לחלצן משא"כ בקמיע, דמה לי בראשו ומ"ל בידו, והו"ל להביא הא דאחזן בבגדו ובידו. ומ"מ למדנו ממסקנא דהתם דמשני משום שין ויו"ד כו', שאם הן מצופין מותר הכניסה, [לא נגמר לע"ע].