חזון איש/אורח חיים/ג

<< · חזון איש · אורח חיים · ג · >>

סימן ג

א) מנחות ל"ח ב' דאי איגרדם תכלת וקאי לבן כו', בתו' ורא"ש מבואר ב' פירושים, א'. דבעינן ב' דברים שיהא ב' חוטין קימין בשיעור הכשר, וב' הגדומין ישאר בהן כדי עניבה, ולפ"ז אם נפסק חוט אחד מעיקרו ולא אשתייר ענף מחוט זה פסול דהא אם עשה מתחלה ו' חוטים פסול, וצריך כאן להכשר גרדומין, ואין גרדומין בפחות מכדי עניבה, ושיעור עניבה אין צריך בב' ראשין התלוין שבחוט, אלא כל חוט מד' החוטין שנשאר באחד מראשיו כדי עניבה כשר משום גרדומין, אבל אם נפסקו ב' ראשיו ולא נשתייר באחד מראשיו כדי עניבה פסול, ואם נפסקו ה' חוטין התלוין ב' חוטין נפסקו ב' ראשיהן וחוט אחד נפסק ראשו האחד, אע"ג דנשתייר בכולן כדי עניבה פסול.

הפי' הב' דאם נשתייר כדי עניבה כשר אפי' כל הח' גדומין, ואיגדם תכלת וקאי לבן היינו איגדם תכלת מעיקרו כיון דלבן קיים כשר, ומשמע דאם איגדם לבן אפי' ראש אחד של חוט אחד פסול אף דנשתייר בו כדי עניבה.

ב) עוד מבואר בתו' ב' פירושים, א. דשיעור כדי עניבה צריך להשתייר בענף למאי דקיי"ל כרב לק' ל"ט ב' דענף מעכב, ושיעורו ד' גודלין כדאמר לק' מ"א ב', ואע"ג דאמרו לק' ל"ט א' תכלת שכרך רובה כשרה, היינו דוקא ביש בענף ד' וכדפרש"י מ"א ב' משולשת ד', וזה מוכח בסוגין לפרש"י דשיעור עניבה הוא בענף, וע"כ דיש שיעור לענף ובתחלתו לא סגי כדי עניבה, ולא מצינו לי' שיעורא אם לא כפרש"י במשלשלן ד', ואף למש"כ תו' לפרש שיעור עניבה בגדיל מ"מ ע"כ ענף שיעורו ד' מדאמרו בגמ' כרך רובו כשר ולא יהיב שיעורא בענף ואי אפשר דסגי בכל שהו, וע"כ שיעורו ידוע והיינו משלשלן ד', ואמנם בתו' מ"א ב' פי' בשם ר"ת דמשלשלן ד' היינו הגדיל, ונראה דגם לפר"ת עיקר פלוגתת ב"ש וב"ה בענף ולעיכובא דלב"ש ד' ולב"ה ג' אלא שנהגו לעשות הגדיל שיעור של ענף ואת הענף כפלים, והלכך לב"ש עושין הגדיל ד' ולב"ה ג', ואי אפשר לומר לדעת ר"ת גדיל ד' לעיכובא שהרי אמרו ל"ט א' ואפי' לא כרך בה אלא חוליא אחת כשרה וסיימו וכמה שיעור חוליא כו' הרי דא"צ גדיל ד', וע"כ דברי ר"ת למנהגא שהרי סיים שיהא ענף ח' וזה אינו אלא לנוי כדאמר בגמ' ונויי תכלת כו', ולפרש"י דמשלשלן היינו ענף לא הוזכר בגמ' נוי באורך הגדיל וסגי בגדיל ב', ולפר"ת נהגו בגדיל ד' וענף ח', ולכו"ע סגי בחוליא אחת של ג' כריכות וד' ענף, אבל נראה דנהגו בחוליות הרבה מדאמר בסוגין צריך לקשור על כל חוליא וחוליא ובגמ' ב"ב ע"ד א' לממני חוליות, וכדתניא הפוחת אל יפחות משבע.

הפי' הב' דשיעור עניבה היינו מהגדיל, ויש לעי' לפי' זה דבגמ' פריך כיון דאישתרי עילאי אשתרי לי' כולה, והיינו דודאי צריכין הגרדומין הנשארין להיות קשורין בטלית, ואם נפסק הגדיל ולא נשתייר אלא כדי עניבה א"כ אין כאן קשר דס"ד שאין קשר סמוך לבגד אלא מתחיל לעשות חוליות ולבסוף הוא קושר, ואמר ש"מ דצריך לקשור על כל חוליא, והדבר תימא לכאורה למה לן שיעור עניבה כיון דצריך שישתייר חוליא וקשר הרי יש כאן יותר מכדי עניבה, וע"כ צ"ל דלפעמים חוליא וקשר פחות מכדי עניבה, ועוד י"ל דאם צריך לקשור על כל חוליא וחוליא צריך ג"כ לקשור סמוך לבגד קדם התחלת הכריכה דאין גדיל אלא זה הנכרך בין ב' קשרים.

ג) בתו' הקשו לפרש"י דכדי עניבה היינו מענף א"כ שפיר קשר התחתון קיים וכתבו בשם רש"י דרבא סבר דא"צ כדי עניבה, והדבר תימא דהא לק' פריך רבא לר"נ מהא דתניא שיריו וגרדומיו כל שהו ושני לי' ר"נ ומשמע דקיבל מני', ולמה יפלוג רבא על רב ושמואל ור"נ, ולמה לא הביאו בגמ' דרבא פליג, ולפי' הב' בסק"א דאם נשתייר לבן כשר אפי' נעקר תכלת מעיקרו שפיר קשיא לי' דאשתרי כולה, ואף לפי' א', יש לפרש דקשיא לי' אם נפסק ב' ראשין של התכלת וב' ראשין נשארו למה כשר הרי אין הקשר קיים.

יש לעי' לפרש"י למה פסול בנפסק מעיקרו כיון דהותר הקשר הרי נעשה הגדיל ענף ושיעור גדיל נשאר דסגי בחוליא אחת והרי יש כאן ענף כדי עניבה, ואפשר דלא סגי בהאי גרדום דבעינן גרדומין מענף, מיהו אם יש בענף ד' שיעור ענף יש לומר דכשר ואפשר דפסול משום תעשה ולמ"ה, דצריך שיהא ענף בשעת תליית הציצית, וכיון שהיה גדיל ונעשה עכשו ענף פסול, [וכ"כ המ"ב סי' י"ב ס"ג בבה"ל ד"ה יש, בשם הפמ"ג והגרע"א].

ויש לעי' בכרך הרבה ולא נשאר ענף ד' ונשאר כדי עניבה אי כשר משום גרדומין שהרי כשעשה חוליא אחת אילו הניח כן כשר, ואם הרבה החוליות וקיצר את הענף הרי זה כפסק את הענף והניח כדי עניבה, ולכאורה אין חילוק בין נפסק ממילא לפסק בידים, ונראה דלא חשיבי גרדומין כיון דהחוט ראוי לגדיל וראוי לענף כי עביד לי' גדיל אשתכח דלא הוי ענף מעולם, [ולפ"ז אפשר דחסר כאן לשמה כיון שחשב לעשות באופן הפסול], והדין מוכרח שהרי מדת ענף לפרש"י ד' לעיכובא וסתמא לאו בחוליא אחת איירי [שו"מ במ"ב בבה"ל בסי' י"א כתב כן בשם הפמ"ג, אבל נראה מדבריו דאם היתה דעתו להניח כך ונמלך ועשה עוד חוליות כשר, ולמש"כ כל שהרבה חוליות חשיב תחלתו. ועוד נראה דכל חלק וחלק מן הציצית צריך שיחול עליו שם קדושת המצוה שהרי פסול בחסר עשי' וכשמוסיף גדיל חייל שם גדיל מצוה עלי' ואם מתקצר משיעורו לא מתקדש דלא שייך הכשר גרדומין אלא אם נתקדש, אבל איך יתקדש על סמך גרדומין, והגדיל החולין מפסיק בין גדיל הקדוש לענף, ועוד אם אתוסף עכשו גדיל חשיב תחלתו ואין כאן שם גרדומין אלא תחלתן, וכן אם אחר שגמר חוליא ראשונה נפסק חוט אחד אי אפשר לעשות עוד חוליות דחשיב כתחלתו, ומיהו רשאי להניחה בחוליא אחת וכשר, אף שהיה בדעתו להוסיף חוליות, ובמ"ב בבה"ל ד"ה שמא, משמע קצת דאף אם מניחו כך פסול].

נראה דדין גרדומין הוא אפי' נפסק קדם שלבש הטלית ואע"ג דקיי"ל חובת גברא ועדיין לא שמשו הציצית למצותן מ"מ כיון דפסלה תורה עשוי מעצמו ובעינן עשי' דוקא עשייתן חשיבא, וכל שנקשרו כהלכתן ואח"כ נפסקו הרי הן בהכשר גרדומין, וכן אם נקרע הטלית וירדו הציצית למטה מקשר אגודל דמכשרינן כדאמר מ"ב א' בשעת עשי' אתמר, היינו עשי' ממש אף שלא לבש, [ובאזוב צ"ע אי סגי במעשה האיגוד או צריך שיזה בהן]. [א"ה, ע"ע חזו"א פרה סי' ט"ו סוס"ק ב'].

ונראה דאם נפסקה הציצית קדם שהטיל כל הד' ציצית נמי יש לה דין גרדומין אע"ג דד' ציצית מעכבי אהדדי, מ"מ כל אחת חשיבא עשי', וכן בירדה הציצית למטה מקשר אגודל קדם שהטיל כל ארבע הציצית כשר.

ד) ל"ח ב' ש"מ צריך לקשור על כל חוליא, יש לעי' איך ס"ד שלא יקשור במה מפסיק בין חוליא לחוליא, י"ל דקשר היינו ב' קשרים זה ע"ג זה, והיכר חילוק החוליות סגי בתכיפה אחת.

ל"ט א' תוד"ה קשר, אבל קשר שאחר הגדיל כיון שרחוק מן הטלית כו', ורבא דמוכיח לעיל דצריך לקשור על כל חוליא לא ס"ל כרבה וכונת הגמ' דרבה ס"ל דבעינן דוקא קשר עליון דלא כרבא.

ורש"י סנהדרין פ"ח ב' פי' דפלוגתא היא במנחות אי קשר עליון דאורייתא ובתו' שם חלקו על רש"י דאין בזה מחלוקת ולמאי דפרש"י דקשר עליון היינו דוקא סמוך לטלית באמת פליג רבא, מיהו לענין גרוע מעיקרא אין נפקותא אם הקשר למעלה או למטה, וע"כ קשר עליון לאו דוקא, וצ"ע למה נקיט לי' בגמ' בלשון ספק.

ה) ל"ח ב' תוד"ה אלא, ויש לדקדק קצת כו', נראה דדוקא אגרדם תכלת וקאי לבן כשר אבל נפסק חוט אחד מן התכלת וחוט אחד מן הלבן אף שנשאר כדי עניבה פסול, דבעינן מין אחד קיים כולו, ולפ"ז לרבנן דלא מעכבי אהדדי, כשנותן תכלת ולבן יש כאן ב' מצוות אחת של תכלת ואחת של לבן, ואפי' את"ל דכשאין לו אלא מין אחד נותן ד' חוטין, מ"מ כשנותן ב' תכלת וב' לבן יש כאן ב' מצוות וכל אחת סגי לה בב' חוטין, ולפ"ז אם נפסק חוט אחד בין מן התכלת בין מן הלבן הפסיד מצוה זו של הנפסק וחייב לתקנו, ואע"ג דחציו קיים לא דמי לנפסק תכלת וקאי לבן דזה לא דמי אלא לנפסק חצי תכלת וחצי לבן.

ואם אין כאן אלא ד' חוטי לבן יש מקום לומר דלא יהא דינו קל מציצית של תכלת ולבן ומפסל ג"כ בחוט אחד ולזה סיימו דאינו כן דכיון דכולו לבן לא גרע מתכלת ולבן לרבי דלא מפסל בתכלת לחוד ולא בלבן לחוד, וה"נ לא מפסל בנפסקו תרי חוטי שהרי תרי לבן קיים.

והוסיפו לומר דאף בנתן ב' חוטי תכלת וב' חוטי לבן נראה דאגרדם תכלת וקאי לבן דאמר דכשר הוא אפי' לרבנן דלא מסתבר דהא דר"ח דלא כהלכתא, וע"כ צ"ל דחד מצוה נינהו או אפי' תרי מצוות מ"מ מסיעת אחת לחברתה, והנה מסקנתם לדינא כדעת ר"ת דאם נפסקו ב' חוטין ונשתייר כדי עניבה כשר ודוקא נפסקו ג' פסול.

עוד הוסיפו לפרש דר"ח מכשיר גרדומין בארבעתן, והא דאגרדם תכלת וקאי לבן היינו אגרדם ולא נשתייר כדי עניבה, ודין אשתייר כדי עניבה ודאי אין חילוק בין רבי לרבנן ואין חילוק בין ציצית של ב' מינים לציצית של לבן לחוד, ואמנם בנעקרו ב' חוטין מעיקרן עדיין י"ל דלרבנן אף בנעקר חוט אחד פסול בין מן התכלת בין מן הלבן וכמו שנסתפקו לעיל, אלא דלפי' קמא הכריעו הדבר דלא מסתברא דר"ח דלא כהלכתא, אבל לפי' בתרא דר"ח לאו בהכי איירי שפיר י"ל דלרבנן אף בנעקר חוט אחד פסול, ומ"מ אין הדבר מוכרע כמו שנסתפקו לפי' קמא, וכש"כ בציצית של לבן לחוד דיש מקום להכשיר בנעקר חוט אחד וכמו שכתבו לפי' קמא.

ואפשר דלפי' קמא דההכשר הוא משום שיור כדי עניבה וחשיב כאילו כל החוטין קיימין מסתבר דאין חילוק בין רבי לרבנן וכשר אפי' לרבנן, אבל לפי' הב' דהתכלת חסר לגמרי ומתכשר בלבן מסתבר דאין ללמוד הכשר זה לרבנן מהא דכשר לרבי דלרבי חשיב כל מין טפי כיון דאין כלל מצות ציצית בלעדו משא"כ לרבנן ועוד דהא אמר רב אם נפסק החוט מעיקרו פסולה, [עי' סק"ז].

ו) ונקטינן לדינא להחמיר כדעת ר"ת ואין להכשיר בג' חוטין גדומין אף שנשאר בהן כדי עניבה ושנים גדומין כשר, ואם ידוע שהן מב' חוטין אף שלא נשתייר בהן כדי עניבה כשר שהרי ראש השני של כל חוט קיים והרי נשאר כדי עניבה, ואם אין ידוע, אם לא נשאר בהן כדי עניבה פסול דלמא תרויהו מחוט אחד והרי לא נשתייר כדי עניבה, ואם אחד מהן כדי עניבה כשר ממ"נ שאם שני הראשין מחוט אחד הרי יש בו כדי עניבה, ואם הן מב' חוטין הרי יש בשניהם כדי עניבה שהרי אחד מראשיהן קיים.

והרא"ש הסכים לפי' הב' שאם כל ח' החוטין נפסקו ונשאר בהן כדי עניבה כשר, ואם ידוע שיש ד' ראשין מכאן וד' מכאן, אם נפסקו ד' מכאן ולא נשאר בהם כדי עניבה וד' שמצד שני נשאר בהם כדי עניבה כשר.

ואף לדעת ר"ת דלא מכשרינן בג' גדומין אף דנשאר בהן כדי עניבה, אם נשאר בהן טפח כשר דשיעור ענף טפח, אלא משום נוי ציצית עבדינן טפח גדיל וב' טפחים ענף ובגרדומין דמכשרינן בכדי עניבה בשני חוטין אף שהיו פסולין בתחלתן כש"כ דסגי בטפח ענף שהן כשרין בתחלתן, ואם נשארו ב' חוטין שראשיהן טפח, הרי הן כשלימין, ואם ב' החוטין השניים נשאר בהם כדי עניבה כשר [היינו ביש לו סימנים בהחוטין או בתכלת ולבן], ובנ"י כתב דאם יש בהן י"ב אצבעות אף שהיו ארוכין מתחלה דינן כשלימין וצ"ע דבד' אצבעות סגי כמש"כ סק"ב ואחרי שמעיקר הדין יש לסמוך על הרא"ש שהכריע כפי' הב' להכשיר בנשאר כדי עניבה בכל ד' החוטין אין להחמיר בנשתייר ד' אצבעות.

נפסק חוט אחד סמוך לטלית למעלה מקשר העליון פסול דהרי חסר כאן חוט זה והרי מחמרינן בנפסק חוט אחד מעיקרו, נפסק חוט אחד למטה מקשר עליון כיון דקשר עליון קיים כשר דהרי נשאר ראשו השני וזה בכלל נשאר כדי עניבה, וכן אם נפסק חוט אחד בקשר עצמו בקשר ראשון פסול ובשני ומן השני ולמטה כשר.

והא דמכשרינן נפסק למטה מקשר עליון דוקא בנשאר מעט סמוך לקשר אבל נפסק סמוך לקשר ממש מבואר בגמ' דבטל כח הקשר וסופו לאשתרויא כולו.

יש לעי' בנפסק חוט הכורך בחוליא ראשונה אי כשר משום גרדומים דאפשר דגדיל מעכב גם בגרדומים, וגדיל צריך בחוט המחובר לבגד.

ז) ל"ט א' אם נפסק החוט מעיקרו פסולה, לפי הא' אשמועינן דאע"ג דנשארו ג' חוטין שלימין אין כאן הכשר גרדומין, ולפי' הב' דבאמת לרבי כשר, אשמועינן דלרבנן פסול, וזהו טעמם של התו' והרא"ש דלפי' א' צדדו דגם לרבנן כשר גרדומין, ולפי' הב' נקטו בפשיטות דנעקר התכלת מעיקרו פסול לרבנן והיינו משום מימרא דרב.

שם מאי לאו שיריו דאפסיק מנייהו כו', ר"ל דאם נשתייר מקצת חוט כשר בכל ד' חוטין, ואם אגרדום כל החוט צריך שישאר ב' או ג' שלימין, ולפי' הב' הוי מצי למימר רבי היא אלא דמתרץ לי' אליבא דרבנן, א"נ משמע לי' דאפי' בכולו חד מינא איירי וע"כ רבנן היא.

או"ח סי' י"א ס"ד וי"א י"ב גודלים, בבה"ל דן אם הוא לעיכובא, ואין מקום כלל לומר דמעכב, שהרי מקור הדברים הוא בתו' מ"א ב' דמשלשלן ד' היינו גדיל, ובגמ' מסיק על זה דלמטה יש להם שיעור, וזה מוכח דשיעורו מעכב דלא שייך יש להם שיעור אם כשר בפחות, וא"כ הדין נותן דגדיל מעכב ובהדיא אמרו ל"ט א' דאם עשה חוליא אחת כשר, ואם בא התנא לפרש עיכובא בי"ב גודלין, אבל מדת ד' אינה לעיכובא בשום פעם, הו"ל למתני אורך החוטים י"ב גודלין, וע"כ צ"ל דמדת ד' איכא לעיכובא ואמרו שיהא הגדיל במלוא השיעור, ויש מקום לומר דצריך ד' ביחד של הגדיל וענף, [וכ"ה דעת רש"י בכורות ל"ט ב' וכ"ד הר"מ פ"א מה' ציצית וכ"ה בשו"ע סי' י"א ס"ד ושיעור י"ב גודלין כ' בשם י"א], אלא כיון דענף מעכב לא מסתבר דסגי לי' בכל שהו, [וכ"ה בלשון התו' בכורות שם דההידור הוא י"ב גודלין].

ח) ל"ח ב' תוד"ה אלא, ומיהו לא מסתבר דסוגין לא הוי כרבנן דהא דאמרי בני ר"ח כו', וכן הא דרב ל"ט א' אם נפסק החוט מעיקרו והא דתריץ שם ר"נ לרבא כולהו אליבא דרבי ולא להלכה.

שם תוד"ה כדי ויתכן יותר לפרש דשיעור עניבה סמוך לכנף כו', לפי' הב' דסגי או בכ"ע בכל ד' או בשנים מעיקרן שפיר ניחא לפרש"י דק"ל למה כשר ב' מעיקרן, אלא לפי' א' דבעינן ב' שלימין וב' כד"ע קשיא לפרש"י, וקשה מה ניחא להו אם נפרש סמוך לכנף אכתי לא אשתרי כולה שהרי הקשר בסוף הגדיל קיים וכולה קיימת, וצ"ל דכללא כייל דאם נשאר כ"ע כשר אף דנפסק סמוך לקשר, משא"כ לפרש"י דצריך כ"ע רחוק מן הקשר, אבל קשה למה לי' להקשות מחמת סתירת הקשר ליפרך הרי אין כאן שיור כ"ע שהרי ב' הנפסקין אינם קשורים בבגד כלל, וע"כ צ"ל דבאמת זו קושית הגמ' וצ"ע לישב לשון הגמ', ואפשר דאם הקשר שבסוף הגדיל חשיב קשר גם הידוק הגדיל חשיב הידוק והלכך אם נפסק החוט בתוך הגדיל והגדיל מחזיקו שפיר נחשב כדי עניבה קימת, והלכך לא מקרי אשתרו כולהו אלא אם נסתר הקשר, ונראה דלפי' הב' דנעקרו ב' וב' שלימין כשר גם רש"י מודה דאין נ"מ בין נפסקו ב' כל ענפיהם או נפסקו למעלה סמוך לכנף כיון דעיקר ההכשר בב' השלימין הנשארין.

שם כשהיה נפסק אחד מן החוטין הנכרכין כו' וי"ל דה"ק מסתמא בנקשר תלתא מכל ד' ונשאר תלתא ממין אחד לא קאי [כן נראה להגיה], וכונתם דאם קשר חוט הכורך הלבן בחוט של התכלת ובתוך הקשר ג' חוטין לבן וג' חוטין תכלת, ונפסקו ג' סמוך לקשר ונשמטו מן הקשר גם הג' הנשארין כבר אינם קשורין וה"ה דיש להקשות דהרי נפסק חוט התכלת של הקשר, אלא קושטא דמלתא נקטו דגם אם חוט התכלת של הקשר לא נפסק אכתי אשתרו כולהו, והרויחו בזה לישב דאף את"ל דקיימינן בקשר חוט הלבן הכורך באחד מחוטי הלבן הנכרכים, אכתי אשתרו כולהו במאי נפסקו ד' חוטי תכלת ובקושיתם דקדקו דבחוט אחד של הנכרכים שנפסק לא נפסד הקשר, וכבר נתנו מקום לישב קושיתם דקשיא לי' אגרדם כל חוטי התכלת הנכרכים, או קשיא לי' נפסק חוט אחד בשני החוטין הנקשרים.

ט) ל"ט א' דלמא דאיקטר, אפשר דרבא סבר דחשיב כתחלתו כיון דעד עכשו היה כשר בלא קשר העליון ועכשו שנפסק התחתון נטל קשר העליון כל כח ההכשר לא חשיב גרדומים.

שם ש"מ קשר עליון דאוריתא, פרש"י ואפי' יכול לכרוך יפה ולהתקיים בלא קשר יום או יומים, נראה דבא גם למעט שליבת החוטין פעם אחת ולא כפל הקשר ובא למעט גם עניבה.

מ"ב א' וצריך לפרודה כציציתא דארמאי, לא בא לומר דצריך לקצוץ החוטין דזה אינו משום ענף אלא דחסר מנין החוטין ומעכב דיעבד כדאמר סוכה י"א ב', אלא בא לומר שלא יהיו החוטין מסובכין וכמו שפי' אחרונים באו"ח סי' ח' ס"ז והיינו כציציתא דארמאי דאמר, ונראה דאינו מעכב דיעבד ואינו אלא נוי המצוה, וכש"כ שאינו פוסל אם בשעת הקשירה היו מסובכין, ונראה דאף אם היו קשורין בעניבה בשעת קשירתן בטלית לית לן בה וכן נהוגין לענב ד' חוטין בשעת עשי' לסימן שיהיו ד' ראשין מצד הקשר מזה וד' ראשים מצד השני, ואף שעונבין אחר שעשה קשר עליון, מ"מ הא חוליא אחת מעכבת ומסתבר דבחוליא ג"כ יש דין תעשה ולמ"ה, ובסוכה י"א ב' תניא תלאן ולא קצץ ראשי חוטין שלהן פסולה ומפרש רב פסולה עד שיקצצן ואם איתא דגם סיבוך עראי פוסל לא הו"ל לתנא לשנות משנתו במחוברין חיבור גמור, אלא ודאי אין דין פירוד המסובך רק משום נוי, ובמ"ב סי' ח' ס"ז צדד לומר דמעכב דיעבד, ול"מ כן בסתימת הפוסקים וסתימת הגמ' וכמש"כ, ומה שצדד להכשיר משום גרדומין, נראה דאם קשרן קשר של קיימא ובטלו פסול שהרי אין כאן ד' חוטין, ולא נאמר גרדומין אלא באגרדם שיעור ארכן, אבל לא בנעשו חוט אחד, שזה כנעקרו מעיקרן כל ד' חוטין שאין בזה דין גרדומין.

ל"ט ב' תוד"ה או, דאצטריך לאשמועינן דלאחר עשייתן צריך לפרוד כו', מדבריהם משמע דהא דאביי יליף מקרא וא"כ ראוי לעכב, אבל נראה עיקר כונתם דגדיל ופתיל אפשר לקיים אף אם לא קצץ את ראשי החוטין דמ"מ לאו גדיל הוא כיון דהחוטין נפרדין בכל ארכן, אבל מציצית ילפינן דצריך שיפריד ראשן וילפינן מכאן דצריך חוטין נפרדים גם בגדיל, ומיהו לשונם דלאחר עשייתן כו' מבואר דאין כונתם על קציצת הראשין דזה צריך קדם עשייתם כדמסיק סוכה שם, אלא כונתם על מימרא דאביי, ומ"מ מבואר מדבריהם דסגי בפירוד לאחר עשייתן ואין כאן משום תולמ"ה, וע"כ משום דלא מעכב.

י) או"ח סי' י"א סי"ד ואם האריך הציצית יראה ששלישיתו כו', לא נמצא דין זה והנה מלשון הר"מ פ"א הל' ח' שכתב שיהיו כל החוליות בשליש כו' מבואר שבא כאן להזהיר שאם הרבה בחוליות יצומצמו כולן בשליש העליון ולא יצאו מקצתן חוץ לשליש, ואילו לא הוסיף רבינו תיבת כל ולא יאמר בשליש אלא שליש והיה אומר החוליות שליש כו', היה אפשר להכיל ב' אזהרות שלא יחזיקו יותר ושלא יחזיקו פחות, ושמעינן דאם הענף יותר מב' שלישים לית לן בה אלא האזהרה שלא יהא הענף פחות מב' שלישים, וצ"ל דהא דסיימו בגמ' ל"ט א' ונוי תכלת שליש גדיל כו' שב אהא דאמר דכרך רובה כשרה ואמר דנוי' לא סגי בענף רובה אלא לא פחות מב' שלישים, אבל במה שאמר לא כרך בה אלא חוליא אחת כשרה לא סיים כלום אלא סמך על הידוע דצריך ז' חוליות [ובגמ' הקדים דין כרך רובה והר"מ סיים בכרך רובה כדי שיובן ונוי תכלת כו' שזה קאי נגד זה שהכשיר כרך רובה] ומיהו לפר"ח דמשלשלן ד' היינו גדיל שמעינן דנוי' בד' גדיל וכן פי' דלרש"י צריך ב' גדיל, ומ"מ י"ל דמודים רבותינו דאפשר להוסיף על ענף יותר מב' שלישים והאזהרה שלא להפחית, וצריך לפרש לשון הרמ"א ג"כ שאם האריך ויש ח' גודלין בענף בפחות מב' שלישים מ"מ בעינן בענף ב' שלישים, ובזה ניחא דלא קבעו חכמים שיעורן במשהו דענף פחות משהו או יותר משהו הפסיד הנוי, ואחרי שהדבר לקבוע לפי דעתם, אין ראוי לקבוע בדבר המכביד, [עי' תו' עירובין כ"ג א' ד"ה ובלבד] אבל אם אריכת הענף אינו מפסיד יאריך הענף ויהיה מקיים הנוי.

יא) מ"ב ב' עשאן מן הקוצין ומן הנימין כו', פי' בתו' דאע"ג דרב סבר סוכה י"א א' דאם תלאן [ר"ל גמר הקשרים והכריכות] ואח"כ פסק ראשי החוטין כשר דפסיקתן זו היא עשייתן, מ"מ כיון דנתחברו הציצית בטלית שלא לשמה מודה רב דפסול ולא מהני עשייתן את הקשרים והכריכות להכשירן, אלא בלא פסק ראשיהן סבר רב דשפיר מתקיים תנאי לשמה במעשה התלי' אף שמחוסרין פסיקת ראשיהן ופסיקתן זו גמר עשייתן, ומיהו אם פסקן קוף פסול דצריך שיתכשרו ע"י מעשה לשמה, וכ"כ תו' סוכה י"א א' ד"ה פסיקתן.

וסתימת פרש"י מ' ב' ד"ה יתפרנו, מ"א א' ד"ה יתפור, מ"ב ב' ד"ה פסולה, משמע דאין תנאי בציצית שיכניס ד' חוטין בנקב ויכפלם ויקשרם אלא אף אם החוטים יוצאים מן הבגד כשר אלא אם נעשו שלא בכונה חסר לשמה, ואפשר לפרש דאיירי דעשה נקב בבגד והכניס החוטין כדינן ומ"מ פסול דאין חיבור אחר חיבור, ועיקר עשיית הציצית הוא לקשור את חוטין התלושין בבגד, [ובט"ז סי' י"ב סק"ג משמע שמפרש דמכניס בנקב ג' חוטין ארוכין ואחד קצר שקושרן בחוט היוצא מן הבגד ומשלים את ארכו] ונראה דגם בזה מודה רב דפסול ולא דמי לפסק ראשי החוטים דמכשיר רב דהתם התלי' היא כהוגן והחסרון הוא מן הצד, אבל בעשאן מן הקוצין אין כאן קשירה לשמה כמש"כ תו' והלכך אף אם פסקן אח"כ מן הבגד פסול [ונראה דצריך לקשור כל הד' יחד דאם רשאי לקשור כל חוט בפ"ע בבגד אזלה קושית רבא ל"ח ב' אשתרי כולהו וכבר דנו התו' לסתור מכאן הנהגת ר"ת לכרוך אחד על כולן ותירצו אבל זה מוכח דצריך קשירת כולן יחד וע"כ בגמ' איירי דקשר את חוט היוצא מן הבגד עם כולן ועוד יש להוכיח דבעינן קשירת החוטין זה בזה מהא דאמרו מ' ב' שמא יקרע סדינו כו', ולדעת הר"מ שהביא באו"ח סי' י"ד דא"צ עשי' לשמה למה פסול וע"כ דצריך קשירת החוטין זע"ז ואפשר דזהו בכלל ופותליהו מתוכו שאמרו ל"ט ב' ועי' בתו' שם ד"ה ופותליהו].

ויש לעי' למעלה מג' למה יתפור כיון דמעביר חוט הרביעי בנקב אלא שהוא קצר וקושרו בחוט הנשאר מן התפירה [כפי' הט"ז] א"כ שפיר מצי לקשור בחוט היוצא מן הבגד למעלה מג' אצבעות, ויש מקום לומר דזה כשר כיון דמקום חיבורו בבגד הנעשה מאליו הוא למעלה מג' וקשר השני לחוט היוצא מן הנקב קובעו במקום ציצית חשיבא עשייה עכשו, ויותר נראה דגם זה פסול, אלא דאם חיבור הראשון למעלה מג' לא יטעה להכשיר אבל כשיוצא תוך ג' יטעה להכשיר.

והנה בתלאן ואח"כ חתך ראשי חוטין שלהן קיי"ל כשמואל דרב עלה בקשיא, ומבואר בגמ' סוכה שם דמודה שמואל דאם תחבן בבגד ולא קשרן ואח"כ פסק ראשי חוטין שלהן כשר, והנה הדין נותן דאם תחבן וקשרן קשר עליון ואח"כ פסק ראשי חוטין פסול לשמואל דלשמואל חסרון פיסוק הראשין כעשאן מן הקוצין לרב, וזה מוכח גם בגמ' דבגמ' אמר מאי לאו שקושר ואח"כ פוסק כו' מבואר דלשמואל פסול, וכ"ת קושר דבגמ' היינו קשר שאחר החוליא, אכתי לישני כמו שהוא באמת דאפי' קשר קשר עליון ואח"כ פסק כשר, ובגמ' פריך פוסק ואח"כ קושר מאי למימרא אלא ודאי כל שקשר קשר עליון ואח"כ פסק פסול לשמואל.

וב"י סי' י"א אחרי שהאריך לפרש לשון הפוסקים דאין אחד מן הפוסקים שיפסול בתחב ולא קשר ואח"כ פסק, סיים לדינא דכל שלא קשר אחר החוליא הרי זה פוסק וכשר, והדבר תמוה מאד דאפי' למש"כ תו' ל"ט א' ד"ה קשר, לפרש קשר עליון היינו אחר הגדיל, מ"מ אם עשה קשר קדם החוליא מקים בזה חיבור הציצית וצריך לשמה ואם נעשה שלא כמצותו כבר אין לו תקנה כמו בעשה מן הקוצין, וזו דעת הע"ת כמבואר במ"ב סי' י"א ס"י בבה"ל ד"ה ונתקו, ובחנם חלק עליו המ"א, ואף שהב"י והט"ז כתבו דקשר עליון אינו מפסיד, דבריהם ז"ל צע"ג שזו נגד הגמ' וכמש"כ לעיל, ואמנם אם לא עשה קשר עליון יכול לחתוך ראשי החוטין אפי' אחר הכריכה כל שלא קשר אחר הכריכה, ולשון הפוסקים שהביא ב"י שכתבו דקשרן ואח"כ פסקן פסולה מתפרש גם על קשר ראשון, וכן מבואר בלשון הר"י שהביא ב"י שכתב שאם לא פסקן קודם שתחבן רק שלא קשרם כשרים מבואר דאינו כשר רק בתחיבה בלא קשר, ולשון הסמ"ג ברישא דוקא ובסיפא ל"ד.

והגר"א ז"ל בביאורו נראה דמסכים עם הב"י ויהיב טעמא דקשר קשר עליון ואח"כ פסק כשר משום דכיון דעושה כריכה וקשר אחר הכריכה שזו מעשה עיקרית של עשיית הציצית עדיפא מפסיקת החוטין ומודה בזה שמואל דעשייתן האחרונה חשיבא עשי', אבל לא הגענו אליהם דא"כ מאי פריך פוסק ואח"כ קושר מאי למימרא וכמש"כ לעיל, ומנ"ל לחדש דמודה שמואל בזה, והנידון בדאורייתא, וכיון דלא אתברר טעם להקל נתחייבנו להחמיר, ובמ"ב ס"ק ס"ד כתב להחמיר לכתחילה ולמש"כ יש להחמיר דיעבד.

במ"ב סי' י"ד ס"ב בבה"ל ד"ה לא יברך, דאם תחב הציצית תוך הבגד ולא כיון לשמה אף שקשר לשמה לא יברך וצדד לברך מדין הוכיח סופו, ותימא אם לשמה מעכב בתחיבה אלמא תחיבה בכלל עשי' א"כ דין הוא שאם תחב ואח"כ פסק ראשי חוטין פסול לשמואל, ואפי' אם נמצא טעם דמודה בזה שמואל מ"מ לא תתכן קו' הגמ' סוכה שם מאי למימרא דודאי אצטריך לאשמועינן, ומה שנסתיע מדברי התו' מ"ב ב' ד"ה הקוצים, ג"כ תמוה דהתם החוטין מחוברין בבגד והויא קשירה שלא לשמה וקשר עליון לבגד ודאי בעינן לשמה וכמש"כ לעיל, איברא לכאורה יש ראי' דבעינן תחיבה לשמה מהא דאמרינן ל"ח א' דבעינן להקדים לבן לתכלת, והיינו ע"כ בתחיבה דהא הקשירה היא כל החוטין יחד, ואין לומר להקדים בכריכה כדאמר ל"ט א', דבתו' ל"ח א' ד"ה ואם, לא משמע כן שכתבו דהא דלא מעכב משום שאין זה אלא מצוה בסדר ואם קאי על הכריכה הרי יש כאן שינוי בצורה, וכן בתו' ל"ח ב' ד"ה מידי, כתבו תן שני חוטי לבן תחלה, ואם כשרה התחיבה אף שלא היה הבגד עומד כלל לציצית ולא הוכנסו החוטין כלל לשם ציצית לא שייך לקבוע כאן מצוה להקדים לבן, וע"כ צ"ל דבמצות תכלת בעינן תחיבה לשמה וכדי לקיים מצות הקדמה, אבל כל זה לא מעכב והלכך אף שלא לשמה לא מעכב, וכשאין לו אלא לבן ודאי א"צ תחיבה לשמה, ושפיר פריק בגמ' שם פוסק ואח"כ קושר מאי למימרא דאף אם נתן לבן ותכלת לא מעכב.

ואמנם הר"מ פ"א מה"צ ה"ו, כתב דתוחב ד' החוטין ולא הזכיר הקדמת לבן, וע"כ דמפרש לי' בכריכת החוליא וכדאמרו ל"ט א' וכתבו הר"מ שם, ולא הזכיר דין הקדים תכלת דכשר דלרבנן לא אצטריך לאשמועינן דהא תכלת לחוד ג"כ כשר. [מיהו הר"מ לא הביא דין תכלת לחוד רק בנפסק הלבן].

ל"ח ב' תוד"ה אילימא, וי"ל דמשום מתני' נקט הכי כו', עיקר כונת הגמ' להוכיח דחיסר מצוה דקתני היינו חיסר מצוה מן המובחר, אבל מצות לבן ותכלת יצא דאם איתא דחסר כאן אחד משניהם דין הוא שלא יצא אף אחד מהם לרבי דשניהם מעכבים זא"ז והיה אפשר למינקט חיסר מצוה דתכלת אלא דנקט חיסר מצוה דלבן דבזה קיימינן דמתני' אתיא אפילו כרבי דהלבן אינו מעכב את התכלת לענין הקדמה אבל קושטא דמילתא דאין מקום לומר דתכלת יצא ולבן לא יצא.

שם תוד"ה לרבי, אי נמי י"ל דכ"ש לרבנן דקשה טפי אמאי חיסר מצוה הא לא מעכבי אהדדי, יש לעי' הא גם לרבנן מצוה, בשניהם בלבן ותכלת ונהי דידי ציצית יצא אבל מצות לבן ותכלת חיסר ונראה כונתם דכיון דלא מעכבי אהדדי ויש כאן ציצת כשרה ע"כ קיים גם מצות לבן ותכלת כיון דיש כאן שני המינים דבאמת אין מקום לומר דקיים מצות תכלת וחיסר מצות לבן וכמש"כ לעיל אלא דלמאי דמוקים לה כרבי מוכח מגופה דאי אפשר לומר דחיסר מצות לבן דא"כ אין כאן מצות ציצית כלל כיון דמעכבי אהדדי אבל קושטא הוא דגם לרבנן אי אפשר לומר דחסר כאן מצות לבן.

מ' ב' תוד"ה שמא, אבל תולמ"ה ליכא לפי מה שאפרש לקמן כו', הוא לק' מ"ב ב' ד"ה הקוצים, ולכאורה דבריהם שם דוקא לרב דקציצתם זו היא עשייתן ואין כאן משום תולמ"ה, אבל אנן הא קיי"ל כשמואל ולית לן קצזה"ע, ולכאורה ראי' מכאן לדעת הגר"א דמודה שמואל בכל עשיית הציצית, אבל כונתם דתולמ"ה הוא בעשה לשמה אלא שלא פסק ראשי החוטין וכיו"ב דחסר עשי', אבל כשתלאן שלא לשמה אין מה שיתקנם ומודה בזה רב ואין ראוי להזכיר פסול זה בשם תולמ"ה לא לרב ולא לשמואל, ומ"מ אין קושיא כל כך אי קרי לי' תולמ"ה, ועי' לק' ס"ק כ"ב.

יב) טור או"ח סי' י"א ויעשה נקב באורך הטלית בתוך ג' אצבעות, לשון הטור הוא בדוקא שאין להשאיר ג"א מתחת לציצית דהרי ג"א הוא שיעורא דכבר יצא מכלל כנף, ולא מצינו שיעורא של ג"א ומשהו, וכ"ה לשון הגמ' מ"א ב' בתוך ג', וכ"ה לשון רש"י ד' חוטין נותן בתוך ג"א, ומש"כ רש"י שלא ירחיק מן השפה יותר מג' אצבעות ר"ל נתינת הציצית לא יהיו חוץ לג"א דא"כ מתרחק מן השפה יותר מג"א למצוא מקום להנקב אלא מתרחק רק ג"א ובמרחק זה יעשה הנקב, וברוקח שהביא ב"י כתב ולא ירחיק מן הכנף ג"א, ור"ל שלא ישאר מן הנקב ולמטה ג"א, וכל הפוסקים שוים בזה, ובב"י פי' דאין פסול רק אם נשאר ג"א ומשהו תחת הנקב וזה תמוה מאד וכבר חלק עליו הב"ח והדרישה, ועיקר הנידון אינו נוגע למעשה דמי יכול להכריע משהו וצריך לעשות במקום שהוא ודאי תוך ג"א.

ומלא קשר אגודל נמי שיעורא הוא וא"צ מלא קשר אגודל ומשהו, ובמ"ב כתב דבעינן מ"ק ומשהו ומסתפק בדיעבד אי כשר במ"ק מצומצם, ותימה מה ספיקא היא זו הלא אמרו צריך שירחיק מ"ק אגודל ולמה נוסיף עוד משהו, אבל כל זה אין נפקותא למעשה שאי אפשר לצמצם וצריך להרחיק עד שיצא הספק מלבו.

לשון הכלבו בב"י אוחז כו' שאין כנף פחות מכן כו', הב"ח הגיה יותר מכן, ויש לפרש לשון פחות ור"ל שאין שטח כנף כולו פחות מכן.

שם בב"י כתב הרוקח נראה ברוחב הנקב שבו החוטים כו', כבר האריך המ"ב בבה"ל ד"ה ולא, לפרשו, אבל אין לשון הרוקח מתישב כלל, אבל נראין הדברים דנפלה כאן ט"ס, והיה כתוב נרחב הנקב שבו החוטים כו', וזה דין הגמ' מ"ב א' חזי' כו' דסתר ובצר ממלא קשר גודל ופרש"י נרחב הנקב וירד הגדיל כו', ואירע הדבר דנכפל תיבת נרחב וגם נתחלף החי"ת באל"ף שהן דומין בכתב רש"י, וכן הבי"ת נתחלף בה"י, ובנרחב השני נתחלף הנו"ן בבי"ת.

במ"ב סי' י"א ס"ט בבה"ל ד"ה יעשה, דהעושין ב' נקבים יעשו באופן שהציצית יהיו נוטפין על הקרן כדאיתא לקמן סט"ו, ואינו מובן דבכל אופן שיעשה לא יהיו נוטפין על הקרן, אבל כונתו ז"ל דב' הנקבים יהיו נמשכים לאורך הטלית וזה מקרי נוטף על הקרן דהקשר יעשה סמוך לנקב החיצון ומשם הציצה תלוי' והיא נוטפת על שטח הבגד שבין הנקבים אבל אם יעשה הקשר סמוך לנקב העליון אינה נוטפת על הקרן, וצריך להרחיק בין נקב לנקב כדי שיהא ניכר נטיפתה אבל כל זה אינו מעכב דיעבד, ואף אם עשה ב' הנקבים לרוחב הבגד והציצית תלויות למטה כשר, וכן אם עשה הנקבים באלכסון נראה דכשר דיעבד [עי' מ"ב לק' ס"ק ע"ג].

כ' עוד המ"ב שם דג' אצבעות מודדין מנקב העליון, וזה מעכב דיעבד, שאם נקב העליון למעלה מג' אצבעות פסול, ונקב התחתון מותר לעשות למטה מקשר אגודל, ואין בנקב התחתון שום קפידא בזה.

שם סט"ו בבה"ל ד"ה לאורך, כ' דלמעשה יותר טוב דהעליונים יעשו ברוחב הטלית, ואינו כן אצלנו שהטליתות ארוכות ומתקפלות באופן שנוטפות על הקרן כשתלוין באורך.

טור יו"ד סי' ש' וכיצד הן ב' תכיפות כו', לכאורה כונת הטור דלהרא"ש לא סגי בב' תפירות עד שיקשור ב' הראשין קשר של קיימא והיינו ב' פעמים זה ע"ג זה, וכמש"כ ב"י בה' שבת סי' שי"ז בשם הרא"מ והסמ"ג והמרדכי, ואם תפר תפירה אחת וקשר ב' הראשין על שפת הבגד אף שקשר קשר ע"ג קשר אין בו משום כלאים, וזהו ששנינו תכיפה אחת אינו חיבור, אבל זה דבר שאי אפשר דהא במנחות ל"ט א' אמר ש"מ קשר עליון דאורייתא דאל"כ לא אצטריך קרא למשרי כלאים בציצית דהא תנן התוכף תכיפה אחת אינו חיבור, אלמא דתכיפה אחת אינו חיבור משום שחסר קשירה, ולכן פי' הפרישה דלא איירי בלא קשר ב' פעמים, ולפ"ז בב' תפירות חייב אף בקשר אחד, אבל הדבר תימא דשלב חוט בחוט לא חשיב קיום כלל, ולכן נראה דמיירי דכורך חוט אחד ע"ג חברו וקושרו בעצמו וחוט השני נתחב בקשרו ובמרדכי בה' ציצית האריך בזה ומסיק דחזר בו ר"ת והצריך ב' קשרים זה ע"ג זה, [ומש"כ המרדכי פ' א"ק בשם הר' פורת, דקשר חוט בעצמו אף פעם אחת חשיב קשר של קיימא היינו כשאין תחוב בו חוט אחר, ואפשר דלענין שבת חייב אף בתחוב בו חוט אחר אבל לענין ציצית בעינן חיבור החוטין ולענין זה בעינן ב' קשרים זה ע"ג זה דזה אינו מניח להרפות את הקשר ומכביד על שליפת החוט השני המהודק בקשר, אבל נראה דגם לענין שבת לאו קשר הוא דהרי תנן בפ"ט דכלאים, דהשומטה בשבת פטור, ומיהו י"ל דשומט החוט עדיין הקשר קיים, ואין כאן משום מתיר, ובזה ניחא דשנה התנא שומטה ולא תני לענין תוכף בשבת תכיפה אחת, וכמו שהק' בתו"ח כלאים שם, דבתוכף חייב משום קושר] והלכך בתופר ב' תפירות וקושר חוט אחד בעצמו ותוחב חוט השני בקשרו, חשיבא תפירה קיימת דחוט התפירה הנכנס בבגד בדחק ולחץ יש לו קצת קיום וב' תפירות וקשר מעט יש בהם קיום מספיק, אבל תפירה אחת וקשר רפוי אינו מספיק, וזה גם כונת הר"ן והסמ"ג בשם הרא"מ שהביא ב"י שם, [בב"י שם הביא בשם המרדכי דקשר הגרדין בחוט הנפסק מקרי קשר של קיימא, אפי' בקשר אחד, ומוכח דתוחב חוט בקשר של חברו מקרי קשר של קיימא וזה כדעת ר"ת מעיקרא, ואפשר דגרדין קושרין ב' חוטין יחד].

שם והרמב"ם כתב כו', כפי מה שפירשו הרא"ש האי תכיפה אחת היינו תפירה אחת וב' תכיפות היינו ב' תפירות ובזה תמה הרא"ש איך אפשר לחייב ב' תפירות בלא עשיית ב' ראשיהן לצד אחד הלא בהדיא אמרו בגמ' שבת ע"ד ב' דדוקא בשקשרן, ובמתנ' דכלאים תנן והשומטה בשבת פטור, וגם על זה קאי התנאי דתכיפה אחת מכלל דב' תכיפות השומטה חייב [ודברי הט"ז והגר"א סי' ש' לחלק בין שבת לכלאים לדעת הר"מ צ"ע] ואם שומטה חייב משום קורע התופר חייב משום תופר, ובפ"י מה' שבת ה"ט כתב הר"מ דתופר ב' תפירות אינו חייב אלא א"כ קשר ראשי החוט מכאן ומכאן, ונראה דהר"מ מפרש תכיפה אחת היינו ב' תפירות, [וכ"ה בהדיא בפי' הר"מ במתנ', והיינו דקרי לה תכיפה ולא קרי לה תפירה כמשנת שבת] ואינו חיבור, עשה ב' ראשיהן לצד אחד היינו שקשר אחד מן החוטין בעצמו והחוט השני תחוב בקשרו וכמש"כ לעיל, וה"ה בקשר ב' ראשי החוטין שלא ישמטו מן הבגד כמש"כ הר"מ בה' שבת, ולפ"ז אין כאן פלוגתא וגם הר"מ ס"ל כהרא"ש.

ובמ"א סי' י"א ס"ק י"ג ג"כ פי' דברי הרא"ש והטור כמש"כ הפרישה דבתפירה אחת בעינן ב' קשרים ובב' תפירות סגי בקשר אחד אלא שלא פירש מהו קשר אחד כמו שלא פירשו הפרישה, וכ' המ"א דהעושין ב' נקבים סגי בקשר אחד ולמש"כ לעיל דדוקא בחוט הנתחב בחוט סגי בקשר אחד, לדידן שקושרין ד' חוטין עם ד' חוטין לא סגי בקשר אחד אף בב' נקבים, ועוד דלא אמרו דסגי בקשר אחד אלא בתופר דהחוט נכנס בדוחק בבגד ומתהדק, אבל לא בחוטין שמכניסין בנקבי הטלית בריוח.

מש"כ הר"ן דע"כ דתופר ב' תפירות לא איירי בקשר גמור דא"כ ליחייב משום קושר קושטא דמלתא קאמר אבל אין זו קושיא דאה"נ דחייב גם משום קושר, ובבהגר"א כתב דבירו' פריך מהמותח חוט ומשמע דמתני' ל"ק, והר"מ דפי' דקושר ראשי החוטין מכאן ומכאן לא חש לה דהא בזה איכא קשר דאורייתא לדעת ה"ר פורת וכמש"כ לעיל.

ור"י דפליג במתנ' דכלאים ואמר עד שישלש, היינו שישלש חשיב חיבור בלא שום קשירה אבל ב' תפירות אף שקשר קשירה פחותה אינו חיבור, ומיהו ב' תפירות בקשר גמור מודה ר"י דחשיב חיבור, ומהא דר"י ג"כ ראי' דאין חילוק בין שבת לכלאים, דאם איתא דלת"ק ב' תפירות בלא שום קשר חשיב חיבור ויש בו משום כלאים, והשומטה בשבת פטור, ור"י סבר דדין חיבור וכלאים כדין שבת, אינה מן המדה שישנה התנא ג' דברים ויסתום פלוגתת ר"י ובאמת בחדא מניהו מודה ת"ק.

יג) כתב במ"ב סי' י"ב ס"ג בבה"ל ד"ה יש לסמוך, דאם נפסק חוט אחד בגדיל בין קשר לקשר דין הוא דכשר אף לפרש"י דאע"ג דבעינן שישתייר כד"ע ענף הכא הלא נשתייר ראש השני של החוט, וראש הנפסק אינו פוסל אף אם נפסק סמוך לקשר ולא נשאר ממנו כלום, וא"כ אף אם נפסק תוך הגדיל לית לן בה, אמנם אם נפסק בחוליא שני' סמוך לקשר השני פסול דהוי כנפסק הקשר וכדאמר ל"ח ב' כיון דאשתרי עילאי אשתרי כולה, והרי חסר קשר עליון שהוא דאורייתא, וסיים דאפשר דלא דמי לנידון הגמ' בנפסק הענף סמוך לקשר.

מש"כ דאם יותר הקשר חסר קשר עליון תמוה דמאן דמפרש קשר עליון הוא אחר החוליא היינו דסגי בקשר זה אבל קשר הסמוך לבגד ודאי חשיב חיבור לציצית ולכלאים, ואע"ג דבעינן קשר בסוף חוליא לקיים את החוליא [את"ל דבעינן קשר גמור בכל חוליא וכדאמר רבא ש"מ צריך לקשור בכל חוליא] זה רק בשביל מצות גדיל, ואפשר דאם נסתר הגדיל כשר בגרדומין, ואת"ל דחוליא אחת מעכבת אפי' בגרדומין, אכתי אין כאן פסול דדל קשר השני הרי יש כאן חוליא השני' ואת"ל דחוליא צריכה ב' קשרים בתחלתה ובסופה אכתי איכא קשר הראשון והשלישי וב' החוליות הן חוליא ארוכה, ועוד הרי יש כאן חוליא השלישית והרביעית, ואמנם אין אנו צריכים לכל זה דהכא לא נסתר קשר השני כיון דאיכא גדיל וקשר לאחריו המחזיקים את קשרו וזו כונת המ"ב דלא דמי כאן לסוגין.

והא דאמרינן דפסיקת החוט גורמת להתרת הקשר, פי' במ"ב שם דהיינו בלא נשאר כדי עניבה ולא משמע כן דהא מבעי לן כדי עניבה מהו לענין הכשר גרדומין, ואין סברא דגם לענין התרת הקשר מבעי לי', אלא הא דאמר כיון דאשתרי עילאי כו' היינו בנפסק סמוך לקשר דהא לא יהיב שיעורא וכמש"כ לעיל סק"ג, וסק"ח.

יד) במ"א סק"ג כתב דאם אין כדי עניבה בראש אחד רק בצירוף ב' השיורין ספיקא הוא והוא מהב"י, והדבר תימא הלא החוט הוא ארוך הרבה, אלא דבעינן ענף כדי עניבה וכשם שבתחלה שיעור ענף ד' צריך כל ענף וענף ד' ולא שייך צירוף שני ראשין שאין אנו צריכין ארכו של החוט כולו רק צריכים ענף שזה שם ציצית שאמרה תורה כדאמר מ"ב א', כן הכשר הגרדומין של ענף אין להם קשר זה עם זה וכל ענף צריך שיעור גרדומין, והכי מוכח בגמ' דמבעי לן כדי לענבן כולהו אהדדי, ופי' המרדכי דלפר"ת היינו ד' חוטין ולפר"י היינו ח' חוטין והביאו הב"י, והנה מספקא לן בגמ' במימרא דשמואל דאמר כדי לענבן דאפשר דנקט באגרדם כולהו ועל זה יהיב שיעורא דעניבת כולהו והנה לפר"ת אי אפשר לפרש דנקט באגרדם ח' דא"כ לא מהני שיור כדי עניבה, וע"כ דנקט באגרדום ד', ואע"ג דהשיור סגי בב' מהם, מ"מ גם בנשתיירו ד' לא סגי בפחות מכ"ע בכולן שוין, וכן באגרדום ח' לפר"י, ואם איתא דמצטרפין א"כ בד' לפר"ת שיעורא שיעשו ב' חוטין כפולין וישערו אז אם יש בהן כד"ע אבל אין סברא כלל דכוונת שמואל דישערו כדי עניבה בד' חוטין מן השוק ואח"כ יהי' שיעור גרדומין בחצי אורך החוטין מן השוק שהבאנו, אלא ודאי הדבר כפשוטו שאם אגרדום ד' חוטין לפר"ת או ח' לפר"י צריך לענב כולן, ואין נראה לעשות כאן סניף להקל.

עוד כ' ב"י דא"צ לענוב כולן אלא אותן הגדומין, והנה אם הראשין ידועין ונפסקו ד' ראשין מב' חוטים וצריך כדי עניבה מכל חוט בראש אחד, וראש השני לא אכפת לן אם נפסק כולו, והנה שיעור עניבה בזה בד' חוטין, בין בנשאר בב' ראשין כד"ע בין בנשאר בכל חוט ראש אחד כדי עניבה, אע"ג דדין השיור אינו אלא על ב' חוטין, ואם נפסקו ב' ראשין מחוט אחד אז כדי עניבה מב' חוטין ולא מד', בין שנשארו שניהם כד"ע ובין שנפסק אחד מעיקרו והשני נשאר בו כד"ע.

והנה לפי' זה אין שאלת הגמ' על מדת אורך החוט אשר נקבוהו בשם כד"ע, אלא השאלה היה אם אורך החוט של כד"ע שוה בכל אופני הפסיקה או הדבר משתנה לפי מספר הגדומין, ויש לעי' כיון דמספקא לי' בכד"ע חוט אחד ויהי' שיעור שוה בכל הפסיקות, א"כ ראוי להסתפק בכד"ע כולן ג"כ בשיעור שוה וא"כ הו"ל להסתפק בג' פנים, ומש"כ הב"י דלמה לן להכניס החוטין השלימין בעניבה אין זו טענה דאורך החוט הפסוק מצריך שיור חשוב ומה שאנו מצריכים כדי עניבת כולן אינו אלא סימנא לאורך החוט הנשאר, והרי לעולם מצרכינן עניבת ד' או ח', בזמן דהנשאר סגי בב' או ד'.

ולפיכך נראה דכד"ע כולן הוא כפשוטו דזהו שיעורו בין נפסקו כל ח' בין נפסקו ב' מעיקרן לפר"י, וכן לפר"ת לעולם בד', ומה שנסתיע הב"י מדברי המרדכי דפי' לר"ת ד' ולר"י ח', אין הטעם דלעולם אין ראוי למיהב שיעורא רבה כדי עניבה של כל החוטין כיון שאין כולן גדומין, אלא דשמואל ודאי בגדומין איירי דהא בגרדומין קיימינן, אבל שפיר מתפרשין דברי שמואל בגרדומין המרובים האפשרים והיינו ד' חוטין לפר"ת וח' לפר"י, ואורך הגרדומין קביעי וקיימי בין בגרדומין המרובין בין בגרדומין הפחותין.

ובמ"ב העתיק לדינא דצירוף ב' ראשין ספיקא הוא, ומרן בשו"ע סתם שא"צ כד"ע רק באותן הגדומין, ולהאמור ראוי להחמיר שאין צירוף ספק, ולעולם בעינן כד"ע ד' לר"ת וח' לר"י.

טו) ב"י סי' י"ב ד"ה ומש"כ רבנו גבי כד"ע כו' אבל הרי"ף והר"מ לא הזכירו ד"ז כו' וטעמא משום דס"ל דשיעור זה אינו אלא מדרבנן, אם מן הדין סגי בכל שהו צריך טעם למה החמירו חכמים, ונראה דהאי שיעורא דאורייתא הוא או שהוא הלכה או שהדבר מסור לחכמים לקבוע שיעור חשוב דמינכרא שיעורה וטעם הרי"ף והר"מ דנקטו האיבעיא לקולא אפשר דטעמייהו דהא דמיבעיא לי' דצריך לענבן כולהו בהדדי ולא יהא סגי בחד חד לחודי' דנהי דכל חוט וחוט מינכרא שיעורי' מ"מ כיון דהם הרבה חוטים ביחד טבע הדברים דמיקליש הכרתן כשהם קצרים בארכן ומיבעיא לי' אי קובעין חשיבותן כל חוט וחוט בפני עצמו או מתחשבין בצורתן הכללית ושאלה זו היא ג"כ באלימי דלא מיענבי דיש בהם שיעור אורך אלא דעובין פוגמת חזותן וכיון דמסקינן דבאלימי דלא מיענבי לית לי בה וחשיב מינכר מצותייהו ה"נ במיענבי כל חד וחד לחודי' סגי, ומיהו לפ"ז לא גרסינן בגמ' תיקו.

במ"ב סק"ז כתב בשם אחרונים ז"ל דאם אין לו חוטין ארוכין כשיעורן יכול לקשור ב' קצרים ולעשותן חוט ארוך, ואמנם אם לאחר עשייתן נפסקו באופן דנפסלו לא מהני קשירה דהו"ל תולמ"ה, ואם נפסק חוט אחד מצד אחד יכול לקשור ולהשלימו כיון דלא נפסל שהרי נשאר בכשרותו מדין גרדומין, ונראה דכל חוט שקושר לאחר שכבר הציצית מחוברין לבגד הוי בכלל תולמ"ה אף שהציצית כשרין בלעדו של חוט הנוסף, ולפיכך אם לאחר שקשר חוט הנוסף נפסק ראש השני פסול, ולשון הט"ז אינו מוכח שחוט הנקשר יהנה אף אם יופסק אח"כ ראש השני אלא שאין איסור אם קושר לנוי כיון שכשר בלעדו, ודברי הט"ז מתפרשין שקושר לראש זה שנשאר בו כדי עניבה, ולא איירי כלל בקושר לראש הפחות מכ"ע.

יש לעי' במש"כ המ"ב סי' י"ב בבה"ל ד"ה יש לסמוך, אם נפסקו ב' חוטים במקום הגדיל פסול הלא חוט הנפסק הוא מחובר ע"י ב' הקשרים הקשר שלמעלה מן הפסיקה והקשר שלמטה מן הפסיקה ואילו קשר ג' חוטין קצרים זל"ז הרי הוא חוט כשר והכא נמי החוט הנפסק מתחבר ע"י חוט שבצדו שמחבר ב' חוטים הנפסקים ואפשר דהכא גרע שמתחלה נתחבר בבגד בקשר עצמי ועכשו כשנפסק הפסיד את חיבור העצמי וצריך לשמש בקשרים שבינו לבין חבריו אמנם נראה דאם יכניס ב' חוטים קצרים שיתחברו ע"י קשרי הציצית פסול דכיון דחיבורן נעשה ע"י חוט שני חשיבי כחוט אחד ואין מונין להם שנים אלא אחד.

טז) היו לו ג' חוטין ב' מהן טווין לשמה ואחד שלא לשמה, וקשרן זה בזה והפסול באמצע פסול אף אם יש בכשרים שיעור בלא הפסול, כיון דהפסול באמצע וחיבור החוטין בבגד הוא ע"י הפסול חסר עיקר הקשר, ואף חוט אחד שהניח מקצתו במחשבתו שלא יהי' לשם ציצית הרי מקצת זה מפסיק את החוט לשנים ופסול.

וכן חוט שבאמצעו לא היה שזור פסול, ובמ"ב סי' י"א ס"ג בבה"ל ד"ה ונעשו, מסתפק בזה ונוטה להכשיר, ולא אתפרש טעמא, ואין חילוק בזה בין שלא הוה שזור מתחלתו בין שנתפרק אח"כ.

כ' במ"ב בבה"ל דאם נתפרק חוט אחד שאין כאן פסול משום חסרון חוט, אבל יש כאן פסול משום יתר חוט, יבטלו בלבו שאין דעתו על חוט המפורק, [נראה דצריך לבטל שתיהן שאם ישאיר בדעתו חוט אחד הרי חוט זה הפסול משום בל תוסיף כאילו הוסיף חוט ממין אחר וקרוב הדבר שזה פסול אף לדעת בעה"ע דאין שיעור לחוטין למעלה], וכן בהיו שזורין שנים לאחד וחזר ושזר שנים שזורין לאחד והיה חוט הציצית כפול ד', ונתפרק לשנים והרי אין כאן חסרון חוט דסגי בכפול שנים, אבל הרי יש כאן יתר חוט, יבטלנו, ולמד זה מהא דאמרו בגמ' מ' ב' דלמא לבטולי קמכוין, אבל נראה דדוקא במטיל למוטלת שעושה ציצית חדשה דהאי לחודה קאי ונראה דדעתו לחתוך ראשונות אבל במוסיף חוטין פסול אף באינו מכוין דלעבור א"צ כונה וכמש"כ תו' שם ד"ה ממאי.

ונראה דלא מהני גם קציצה אף לדעת רמ"א סי' י' ס"ו דבהטיל למוטלת וכיון להוסיף מהני קציצה, דסילוק פסול תוספת חשיב מעשה, דלא נאמר זה אלא בהטיל ציצית לשם ציצית ואין כאן חסרון בקשירתן בבגד ועיכוב הכשרן הוא מן החוץ שיש כאן ציצית מקדם, בזה חשיבא מעשה אחרונה להכשיר אבל כשהחוטין הם בקשר אחד עם חוטי המצוה בטל קשרן, ולא מהני קציצה, וכבר מצינו חילוק זה בתו' מ"ב ב' אליבא דרב דאית לי' בפסק ראשיהן קציצתן זו היא עשייתן, ובנידון דידן דדינא דרמ"א בפלוגתא הוא אין לנו אלא במה שאמור בענין.

אמנם למאי דמבואר בגמ' סנהדרין פ"ח ב' דאי קשר עליון לאו דאורייתא אי הוסיף חוטים כשר דהאי לחודי' קאי והאי לחודי' קאי, ופי' הראב"ד בהש' דאי קשר עליון לאו דאורייתא אף אם עשה קשר נמי אמרינן האי לחודי', אלא אי קשר עליון דאוריתא מפסל הקשר כיון דהקשר מתהוה בשיתוף חוטין של חוץ שאינם בכלל המצוה, ולפ"ז בנתפרקו החוטין בענף, והכשר הציצית נעשה בחוטי המצוה אין חוטין היתירין פוסלין, ואע"ג דהר"מ חולק ופוסל בהטיל למוטלת במכוין להוסיף, ובתו' סנהדרין שם כתבו דאם אגד ג' מינים וחזר ואגד עוד מין עמהם פסול, י"ל דוקא קשר כולם יחד, אבל הכא חוטים המפורקים אינם מחוברים אלא לחוט אחד והחיבור בסוף החוט שכבר נגמרה המצוה שפיר י"ל דהאי לחודא קאי, ואף אם היה מכוין לתוספת לא מיפסל כמו דכשר תוספת אי קשר עליון לאו דאוריתא ומשמע אף שמכוין להוסיף דומיא דזקן ממרא שהוא מורה להוסיף.

ואם נפסקה השזירה בחוטין שבנקב הבגד קדם קשר הראשון ונשארו ב' שזורין והנידון משום תוספת חוטין, הדבר צ"ע כיון דבקשר כל השזירה קיימת, והדבר כמעט נמנע דהשזירה לעולם קיימת באמצע החוט ומתפרקת בסוף החוט.

מיהו בהוסיף מתחלה חוט חמישי שכתב המ"ב סי' י"א סי"ב בבה"ל בשם הפמ"ג דמהני קציצה בזה יש לדון כמש"כ לעיל, ומש"כ להסתפק בקצץ עד הגדיל, צ"ע דהרי אם הוסיף מתחלה חוט קצר שאין בו כדי הגדיל וענף רק כדי גדיל לחוד ודאי פסול [והוא מבואר בל' הראב"ד בהש' ואף אם באנו לנטות מטעמו של הראב"ד מ"מ הדין אמת דיתר חוט בגדיל פסול] ואם היה ארוך מתחלה ונתקצר מאי הוי ואיך יוכשר.

יז) מ' ב' א"ר השתא בב"ת קאי מעשה לא הוי, עי' ב"י סי' י' לפרש דעת הר"מ דפסק דאם מתכוין להוסיף פסול ולא מהני לי' קציצה, ומפרש דרבא אמר דלפיכך חשיבא עשי' מעליתא כיון דקאי עלה בב"ת, והדבר קשה הלא בעינן שעשייתו יהוה מצות ציצית, והכא מהוה פסול, ואפשר לפרש דרבא מתמה על השואל עד שאתה שואל דחסר כאן מעשה ואף אם היה הדין דהטיל לבעל ג' והשלימה לד' כשרה הכא ודאי פסול כיון דאיכא בל תוסיף ודעת רבא באמת לחלוק על הא דר"ז, ור"פ משני דאין כאן משום ב"ת וממילא אין כאן משום תולמ"ה כיון דראוי לקיים האחרונות לשם ציצית.

ומשמע דרבא סבר דצורה זו של ציצית כפולות פסולה דנראית כאילו על צורה זו נצטוינו, ור"פ סבר דאם לא נתכוין להוסיף כשרה.

ולפרש"י ג"כ נחלקו רבא ור"פ אי יש כאן איסור ב"ת בצורה זו, ואפשר דמה שפרש"י דלר"פ הדרה קושיא לדוכתה, היינו דר"פ סבר דאין כאן בל תוסיף מ"מ שינוי מקרי ואין כאן מצות ציצית, ולפיכך ראוי לפסול בין שקצץ הראשונות בין שקצץ השניות, ולפ"ז הא דמביא בגמ' אידך מימרא דר"ז דתכלת אין בה משום כלאים אפי' הטיל למוטלת, הוא לאפוקא מר"פ דאין כאן פסול אלא אחת מהן ציצית, וממילא אין כאן משום תולמ"ה, ואף אם גם ר"פ מודה דלא נפסלו ציצית הראשונות ומ"מ קשיא לי' דציצית השניות שנעשו שלא לצורך יש בהן משום תולמ"ה, מ"מ לדינא לא נדחו דברי ר"ז כיון דלא נקטוהו בגמ' אלא בלשון אתקפתא וע"כ צריך לחלק ולומר דהטיל למוטלת עדיפא.

וזה מבואר בטור סי' י' דבלא כיון להוסיף לכו"ע כשר, ובכיון להוסיף להר"מ פסול, ולהרא"ש כשר.

מ"א א' חדא מכלל חבירתה איתמר, יש לעי' למה מותר בכלאים נהי דאין כאן משום ב"ת ולא נפסלו תרויהו מ"מ אין ציצית אלא חד מניהו, ואידך ליהוי כלאים, וי"ל כיון דיש כאן צמר ופשתים והתורה התירתן אין איסורו מתוסף אם מוסיף בבגד עוד חוטי צמר כמו שאין איסורו מתוסף אם מוסיף בבגד עוד חוטי פשתן, אלא אם היו כל הציצית נפסלין כשהן כפולין אז היו חייבין עליו משום כלאים שלא במקום מצוה, והנה מבואר במסקנת הגמ' דלא כרבא דמפרש דאין הכשרן אלא לאחר שפסק אחת מהן, דא"כ כל זמן שלא פסק חייבין עליו משום כלאים, ואולי רבא מפרש תכלת אין בה משום כלאים ג"כ לאחר שפסק אחת מהן, ואשמועינן דהציצית כשרין, ולפי' הראב"ד בהש' דאף אם עובר משום ב"ת מ"מ בב' ציצית אמרינן האי לחודא קאי וכ"כ תו' לעיל ל"ח א', ניחא דאין בה משום כלאים אף לרבא, אבל דעת הר"מ דאם יש כאן ב"ת איפסלי תרויהו, וכ"מ בטור סי' י' דדוקא לאחר שחתך מתכשרי.

מ' ב' רש"י ד"ה הטיל, בב"י סי' י' הביא ל"א ברש"י ותוכנו דהא דרבא לית לי' דר"פ הוא דלעולם אין עושה כל הד' בבת אחת וקדם שעשה הרביעית ויש כאן ג' כפולות ואחת יחידה וצורה זו נראית כמוסיף בהנך ג' וראוי לפסול, ור"פ סבר דגם בצורה זו אמרינן דסופו לבטל הראשונות.

ובעיקר קושית תו' למה לא מש"ל בגמ' סנהדרין המוסיף גורע בהטיל למוטלת, י"ל דדוקא בתפילין דעביד ד' בתי בהכשר ואייתי אחרינא ואנח גבייהו מקרי מוסיף גורע משום דאין בית החיצון רואה את האויר אבל הטיל למוטלת מקרי גרוע ועומד דלא מייחדא חד טפי מאידך ותרי פסול, ושפיר י"ל דתרי פסול, וכן אם היו שזורין ד' וסתר שזירתן והעמידן על שזור ב' וע"י זה נתוספו החוטין [עי' ס"ק ט"ז] גרוע ועומד הוא, וכמש"כ חזו"א סנהדרין סי' כ"ג.

יח) מ"א א' טלית שנקרעה חוץ לשלש יתפור כו', בב"י סי' ט"ו האריך בפי' ר"ע שהביא הרא"ש והנ"י, ונראה שאין פי' ר"ע כפי' תו' מ' ב' דהתו' לא חילקו ברוחב בגד הנפרש, אלא כל שנפרש לגמרי הציצית בטלין ואם יחזור ויתפור הו"ל תומ"ה, וחידשו בגמ' דכל שלא נשאר ג"א שלם כמאן דפסיק דמי, ולא יתפרנו, אבל ר"ע מפרש דאיירי בנקרע ונפרש לגמרי מן הבגד, ויש חילוק בין רחב הנפרש ג"א, לפחות, ובג"א חוזר ותופרו, ובפחות מזה לא יתפור, ולב' הפירושים למדנו מכאן דבר מחודש דאע"ג דהיתה שעה אחת שאין הציצית בתעודת מצותן מ"מ חוזרין למצותן ע"י תפירה ולא קרינן בהו תולמ"ה, דאפי' לפי' תו' נראה דקדם תפירה פסול, וטעמא דמלתא כיון דב' הקרעים היו מאוחדין וכשנקרעו סתמא הן עומדין להתחבר כשחזרו ונתחברו חוזרין לחשיבותן הראשונה.

ונראה דחוץ לג' יתפור הוא אף אם לא נשאר שיעור בגד באחד מהן, דאם איתא דבלא נשתייר שיעור בגד לא יתפור אף בנקרע חוץ לג' למה לא פטרינן סדין משום שמא יקרע ולא ישתייר שיעור בגד ולמה נקט תוך ג' דאינו אלא לר"מ, וגם סתמא דגמ' משמע הכי מדלא מפליג.

ואם התיר את הציצית וחזר והטילן לאחר שתפר את הקרע לכו"ע כשר אפי' נקרע תוך ג', ולשון הרא"ש בזה צ"ע דמשמע מדבריו ז"ל דאפי' הטיל הציצית אחר שתפר פסול דלא חשיב חיבור לבגד, וזה לא יתכן דהא בגמ' מ' ב' אמר דפסול משום תולמ"ה מבואר דהשתא אית לי' לבגד ציצית אלא שחסר להן עשי', ועוד דהא אמר מ' ב' דכנף של עור חייב בציצית אלמא דתפירה חיבור ועור לא סגי בג"א לענין טומאה כמש"כ תו' שבת ע"ו א' ד"ה ואמר, ומשמע דסגי בשיעור כנף.

ורש"י פי' דלא יתפור שמא יעשה חוט הנשאר מהתפירה לחוטי ציצית ואיירי אף בנקרע קדם שהטיל בו ציצית ומבואר בב"י דפסלו חכמים דיעבד ואם הטיל ציצת בבגד שתפר בו קרע תוך ג' לא יצא מצות ציצית מדרבנן, ואפי' בקרע כל שהו, ובתו' מ' ב' הקשו לפרש"י דתקשה מהאי ברייתא לר"ה דאמר מ"א ב' דכשר תוך ד', עוד יש לעי' לפרש"י מהא דסיים בברייתא מ"א א' ושוין שלא יביא אפי' אמה על אמה ממקום אחר כו', ולפי' ר"ע שפיר קמסיים דאע"ג דמחזיר ותופר קרע הנפרש ובו תכלת אבל אינו מביא ממקום אחר, אבל לפרש"י אינו ענין כלל לרישא, וגם לפי' תו' קשה אדאשמועינן ממקום אחר לישמעינן אפי' קרע מבגד זה לא יחזיר בנקרע כולו, ואפשר דבאמת לרבנן דתוך ג' יתפור אף בנקרע כולו יתפור ונקט תוך ג' לרבותא דר"מ.

ואפשר לפרש הא דסיים ושוין כו', משום דפלוגתתם באין בשטח הנפרד שיעור טלית, אבל ביש בשטח הנפרד שיעור טלית אף בנקרע תוך ג' [לפי' תו' דלא נשתייר ג"א מחובר] יתפור כיון דכל אחד מחלקי הטלית חייב בציצית ולא נתבטלו הציצית וכמש"כ ב"י סי' ט"ו בשם הרשב"א, ושוין שאינו מביא מבגד אחר אף שיש בו אמה על אמה דהיינו שיעור בגד [ויהי' מוכח מכאן דאמה על אמה יש בו שיעור בגד] דב' בגדים הוי פנים חדשות ואי אפשר לקיים ב' ציצית שמכאן לכאן וב' ציצית שמכאן לכאן, ואף לפרש"י למאי דמפרש רי"ו מתפרש כן דהא כל עיקר לא יתפור היינו משום דהציצית נתבטלו וכל זה באין בשטח הנפרד שיעור בגד, אבל ביש בו שיעור בגד יתפור וא"צ להסיר הציצית.

יט) אח"כ ראיתי ברי"ו ני"ט ח"ג מפרש דר"ע ורש"י לא פליגי, ועיקר הדין דאם נקרע חתיכת בגד והציצית בחתיכה זו נתבטלו הציצית ואם יחזור ויתפור הוי תולמ"ה, ואין חילוק בין נקרע תוך ג' או חוץ לג', ואם יתיר הציצית ויחזור ויתלן לאחר התפירה כשר זהו משורת הדין, אבל חכמים אמרו דאם נקרע תוך ג' אף אם חזר ותפרה והתיר הציצית וחזר והטילן פסול, והטעם כמו שפרש"י דחיישינן דלמא יצרף חוט התפירה, ולכך אמרו חכמים שאין פחות מרוחב ג' חיבור לענין ציצית וממילא לא יבוא לצרף חוט התפירה היוצא מהתפור, אבל אם נקרע כל שהו בבגד ותפרו לא פסלו חכמים בגד זה אף אם היה הקרע תוך ג' שהרי לא נפסלו הציצית, וליכא חששא דיצרף חוט התפירה, ואף אם נקרע הטלית קדם שהטיל בו הציצית ותפרו לא גזרו בכל שהו דלא שכיח קריעה קדם שהטיל בה ציצית, ולפיכך כתב רי"ו דאם נקרע תוך ג' אבל לא נפרד הקרע מהבגד אלא נשתייר כ"ש יתפור דס"ל דלא נתבטלו הציצית, ואין כאן מחלוקת בין ר"ע לרש"י אלא ר"ע פי' פרטי הדין ואנו צריכין לפרש"י בטעם הדין, וזו גם דעת הרא"ש, ובזה ניחא הא דאמרו בגמ' מ' ב' משום תולמ"ה, ומיהו הרא"ש בתשובה שהביא ב"י ס"ל דלפרש"י אף בקרע כ"ש לא יתפור תוך ג', ודלא כרי"ו, [ובזה ניחא הא דמביא תניא נ"ה כו' והקשו הלא רבנן אמרי יתפור ותירץ ב"י סי' ע"ו בשם הגה"מ דמייתא מר"מ דהלכה כר"מ בגזירותיו, וזה ניחא לפרש"י אבל לר"ע קשה ולהאמור דגם לר"ע הוא משום גזירה ניחא, ולהנ"י ל"ק דהוא גרס וחכ"א לא יתפור כמש"כ ב"י].

ולפ"ז אף אם נקרע חוץ לג' דאמרו דיתפור היינו דיתיר ציציותיה ויחזור ויתלה, אבל בנ"י משמע דלא נתבטלו הציצית וב"י פי' שזו דעת הר"מ וכ"מ בהא דסיים התנא ושוין כו' וכמש"כ לעיל.

ונראה דאם נקרע ונפרד אפי' רחב ג' לא יתפור כיון דהוא פלוגתת הפוסקים בדאורייתא, אבל אם יתיר הציצית ויחזירם לכו"ע כשר, ואם נשאר ג"א מחובר יתפור כמבואר בתו' מ' ב' דסגי בחיבור ג"א וליכא מאן דפליג בזה, והרי לדעת הר"מ והנ"י אף בנפרד לגמרי יתפור, ולדעת רי"ו בנשאר כ"ש יתפור, ואם נשאר פחות מג"א יש להחמיר משום דעת תו', וכל זה בנקרע רובו של טלית אבל אם רובו קיים לא נתבטל הציצית ויתפור ואין כאן משום תולמ"ה, ובטליתות הקטנות שלנו אם נקרע רובו שלפניו לא מקרי רובו עד שיהי' הקרע יתר על העומד בכל אורך הטלית וקרוב הדבר דאף עומד הנמצא בין ב' קרעים מקרי עומד, ולא דמי למחיצות, דלענין תולמ"ה כל עומד מציל והרי לדעת הר"מ והנ"י אף בנפרד חוזר ותופר.

והנה למש"כ [לעיל סי' ב' סק"ט] דכל כתף צריך להיות מרובה על הפרוץ שבאמצע יש לדון בנקרע קצת הכתף ואינו מרובה עכשו על הפרוץ אם הוא פסול, ונראה דהוא כשר דקרע לא חשיב כחסר וכיון דרוב הטלית שלם הקרע אינו מפסיד, וכש"כ דמותר לתפרו.

ובמ"ב סי' ט"ז בבה"ל, מבואר דמותר להניח בתחלה הכתף חלוק לשנים ולשלבו בקרסים בשעה שלובשו, ומכאן נראה דאם נקרע כל הכנף יתפור ואין בו משום תולמ"ה, ולדעת הר"מ והנ"י דנקרע כולו יתפור ה"ה אם נקרעו ב' הכנפים יתפור אף שיש ביניהם נקב שיש בו חסרון.

במ"ב שם מסתפק אי צריך שיהא שיעור טלית במה שלפניו לבד ובמה שלאחריו לבד, או דעולין שניהם להשלים השיעור, ולכאורה אין חילוק בין מחוברין הכתפים באריגה אחת או בתפירה, או בקרסים דאם קרסים חיבור כשיש בכל חלק כשיעור ה"ה דחשיב חיבור להשלים השיעור.

ומש"כ במ"ב שם דיש כאן צירוף של אורך ורוחב לצירוף שיעור נראה כונתו דבעינן שיכסה גופו בין אם יתן אורך הבגד לאורך קומתו, ובין אם יתן רוחב הבגד לאורך קומתו [והלשון אינו מכוון, וגם אינו מובן מה ענין זה לשליבת הקרסים], אבל דין זה תמוה, עי' ס"ק ל"א.

יש לעי' בנקרע תוך מלא קשר אגודל [קדם שהטיל הציצית], לשיטת ר"ע מהו כיון דלא שייך כאן לגזור שפיר רשאי לתפור, או דלמא כיון דאמרינן דתוך ג' לא חשיב חיבור אי אפשר לחלק בין תוך ג"א לתוך קשר אגודל דלא מינכרא לאינשי לחלק, ובתה"ד סי' מ"ו נקט בפשיטות דלדעת ר"ע גם תוך קשר אגודל לא יתפור, אבל אפשר שלא פי' דעת ר"ע כדרך שכתבנו ע"פ דברי רי"ו.

הא דאמרינן תוך ג' לא יתפור הוא אפי' נקרע קדם שהטיל בו ציצית אף לדעת ר"ע דאע"ג דלא גזרו בנקרע כ"ש ולא חשו שמא יקרע מקדם, מ"מ בנקרע תוך ג' אין חילוק ופסול בכל אופן דכיון דאמרו דאין זה חיבור ע"כ פסול בכל גווני, אבל תוך מלא קשר אגודל דלאחר הטלת הציצית לא שייך למפסל דאף אם אינו חיבור כשר כיון שהי' מק"א בתחלה, אלא כשתפר קדם שהטיל הציצית יש מקום להסתפק כמש"כ לעיל.

כ' בתה"ד סי' מ"ו דאם תפר תוך ג"א בחוטין צבועין כשר כיון דאנו נוהגין בלבנים אין כאן גזירה, וצ"ע כיון דאין למנהג זה עיקר מן ההלכה, וגם אין כאן איסור לשנות את המנהג, ואין כאן רק כעושה עצה שלא יכשל, ובזה לעולם לא פלוג חכמים.

כ) מ' ב' תוד"ה שמא, והא דמשמע פ' דם חטאת כו' ובפ' העור והרוטב מוכח כו', נראה כונתם דהא דתנן טלית שהתחיל בה לקורעה כיון שנקרע רובה כו' וטהורה, משמע אע"ג דנשתייר ג' דאי דוקא בדלא אשתייר הו"ל לומר טלית שנקרעה רובה טמאה עד שימעט מג', אלא ודאי התנא אשמועינן דשוב אינו חיבור ע"י הנשאר אע"ג דנשאר כדי שיעור קבלת טומאה, ואפשר דתנא אשמועינן דאף אין הנשאר טמא, וכן נקטו בפשיטות רש"י תו' ודנו אמאי אינו טמא מגע מדרס כמבואר בתו' חולין ע"ב ב' ד"ה בשעת.

והנה הא דאמרו דאשתייר כדי מעפורת טמא היינו טומאת מדרס אע"ג דכדי מעפורת פחות משלשה טפחים על שלשה, דכל הבגד חשיב כשלם, וכן מה שהביאו ראי' דשלש על שלש אינו חיבור היינו שאינו מחשיב את כל הבגד לשלם, דהכא לענין ציצית מחשבינן גם את הקרע לשלם ואין הציצית בטלין, והנה אין קושיתם מהא דאין גע"ג חיבור לעכב טהרת הטלית, דהא אמרו זבחים צ"ד ב' דבנשתייר כדי מעפורת נמי אינו טמא אלא מדרבנן, וקריעת רובו ראוי לטהר מה"ת, אבל הכא לענין ציצית כל שחשיב עכשו בגד אף אם הוא עכשו כפנים חדשות מ"מ שפיר הציצית קיימין ואף את"ל דאין הכשר הטלית אלא לאחר שתפרו וכמש"כ לעיל, גם לענין תולמ"ה אין ללמוד מטלית שנקרע, אבל קושיתם מהא דלא חשיב בגד לענין כיבוס בשייר ג"א ובעינן שייר כדי מעפורת כדאמר בזבחים שם, והכא בציצית סגי בגע"ג, ותירצו דהתם נקרע כל הבגד, ר"ל דהתם צריך קריעה המטהרת את הבגד מטומאתו והיינו שהיה לו צורת כלי ונפסדה צורתו ע"י הקריעה, או שקרעו קריעות הרבה ולא הניח רחב שלש, וכמש"כ תו' זבחים שם, ולפיכך לא חשיב בגד בפחות מכדי מעפורת, אבל הכא איירי שנקרעה חתיכה אחת וכל הבגד קיים, ובזה ג"א הנשאר בסוף הבגד חשיב טפי וחשיבא גם החתיכה בכלל הבגד לענין דמהני לה תפירה ולא קרינן בה תולמ"ה, ואמנם לולא דבריהם י"ל דלענין תולמ"ה קיל טפי וסגי בג"א והרי דעת רי"ו דסגי בחיבור כ"ש, ודעת הר"מ ונ"י דאפי' בנפרד לגמרי מהני תפירה, ואפשר דגם בדין כיבוס סגי בג"א אלא דהחמירו לשייר כדי מעפורת כיון דסגי בקריעה זו לטהר מה"ת.

שם בתו' אבל מברייתא דחסידי ליכא לאקשויי כו', נראה דר"ל דקשה לר"ה דמקום ציצית תוך ד' למה לא הטילו ציצית כיון שהתחילו לארוג ד"א האחרונות אבל לשונם אינו מתישב דמשמע דאי תניא כיון שארגו ג' קשיא לר"ה ואי תניא כיון שפצעו ניחא, והדבר בהיפוך, ואולי כונתם דליכא לאקשויי בשביל דמפרשינן דאפשר דר"ה לא סבר דהטיל לבעלת ג' והשלימה לד' מקרי מן העשוי, וכמש"כ תו' בסוגין ד"ה והאמר.

כא) או"ח סי' ט"ו ס"ד ור"ע פי' כו', למש"כ לעיל ס"ק י"ט, לדעת הרא"ש ורי"ו ר"ע ורש"י חד טעמא הוא והא דנקרע תוך ג' ותפר ואח"כ רמי ציצית פסול הוא מדרבנן דלמא ישאיר חוט התפירה אלא דלא גזרו רק בנקרע כולו דנתבטלו הציצית ולא בנקרע ונשאר מקצתו שלם דלא נתבטלו הציצית, ולפ"ז י"ל דטלית של צמר ותפרו בקנבוס ורמי בו ציצית כשר אף לדעת ר"ע.

שם וי"ש יצא את כולם היכי דאפשר, במ"ב ס"ק י"ז היכי דלא אפשר נקטינן דעת ר"ש עיקר ותפירה חשיב חיבור, ואם תפר ואח"כ רמי ציצית כשר ולא פסל אלא בנקרע תוך ג' ותפר ולא החליף את עשיית הציצית, וההוא כדעת הנ"י בפי' דברי הר"ע, ומיהו לפי' הנ"י יוצא קולא דאם נקרע חוץ לג' יתפור וא"צ חליפת הציצית וזה לדעת רש"י והרא"ש ורי"ו פסול דאורייתא, בזה לא מקילינן, אלא בתפר ורמי בו ציצית דלדעת הרא"ש ורי"ו ג"כ כשר מה"ת בזה סמכינן על המקילין וכש"כ בנקרע ונשאר מקצתו ותפר ואח"כ רמי בו ציצית דמקילינן, אבל תפר עם הציצית בעינן שיור ג"א.

שם ס"ב אינו יכול ליקח הכנף כמו שהוא כו', דין זה יש בו ב' חלוקות, א. כשאין בכנף שיעור בגד, ב. כשיש בו שיעור בגד, ודין א' לא אצטריך לאשמועינן אלא לדעת הר"מ והנ"י והוא הי"א שבס"ד דחוץ לג' יכול לתפור עם הציצית ולזה אמרינן דדוקא לבגד זה שנפרד ממנו יכול לתופרו אבל לא לבגד אחר, אבל לדעת תו' והרא"ש ורי"ו גם לבגד זה שנקרע ממנו אינו יכול לתופרו עם הציצית, ודין ב' ביש שיעור בגד בכל אחת מהן בזה בגד שנקרע לשנים יכול לתופרו ואין הציצית בטלין לכו"ע וזהו דין הרשב"א שהביא לק' ס"ג, ודוקא הקרעים שהוחזרו חוזרין להכשרן, אבל לחבר קרע מבגד זה לבגד אחר לא, ודוקא כשיש ציצית בכל חתיכת הבגד, אבל בגד שנקרע ממנו חתוכה עם ב' ציצית ונשתייר בו ב' ציצית וגם נשתייר בו שיעור בגד, ורוצה לתפור לו עוד חתיכת בגד ולהטיל עוד ב' ציצית רשאי דב' ציצית שנשארו לא נתבטלו, ושפיר מצטרפין עם חתיכת בגד הנוסף שמטיל בו עכשו ציצית, וכן אם חיבר ב' חצאים של ב' טליתות דאמרינן דפסול ואין ב' הציצית של זו מצטרפין עם ב' הציצית של האחרת, יכול להתיר הציצית של אחת מהן ולחזור ולהטילן ויתכשר.

מ"ב סק"ז כתב דאם הקרע מחזיק ג"א יכול לתפור עם הציצית לדעת השו"ע, ולא מצינו שהקיל בזה בשו"ע, דהוא ספיקא דאורייתא ודוקא ביש בשני החלקים שיעור בגד מקילינן, [וכ"ה במ"ב סק"ח], ומש"כ שם להחמיר גם בזה כהט"ז, ברייתא דקתני ושוין כו' משמע בהדיא דדוקא ממקום אחר אבל לאחות את הקרעים מותר וכמש"כ לעיל.

במ"ב ס"ק ט"ו, כ' דכל אחרונים חולקים בזה שכ' בשו"ע דפחות מג' לא חשיב בגד ואין התפירה חיבור, ואמנם זה לפי מה שפירשו דזה פסול דאורייתא וזה נסתר מגמ' מ' ב' וכמש"כ לעיל, אבל למאי דמבואר ברי"ו זהו מדרבנן וכמו שפרש"י ודוקא בתפר בחוטין הכשרין בבגד זה לציצית, ודאי יש לחוש לדעת זו והלא אנו חוששין לדעת רש"י אף בקרע כל שהו, ואמנם זה דוקא בתפרו בצמר או במינו של הטלית.

במ"ב הביא דנהגו לעשות מטלית גע"ג בקרנות הטלית משום דלפעמים יש תפר תוך ג"א, ור"ל בחוט הפסול לציצית, וחשו לפי' הפוסל גם בזה לדעת ר"ע, ולמש"כ לעיל אין להחמיר בזה.

במ"ב סי' ט"ו סק"ה פי' בדעת המ"א דיכול לתפור ב' בגדים שבזה ב' ציצית ובזה ב' ציצית ונעשין בגד אחד בד' ציצית, ואין כאן משום תולמ"ה, והא דתניא ושוין כו' היינו דוקא אמה על אמה שאין בזה שיעור בגד לענין חיוב ציצית, וזה לא יתכן דמאי רבותא דאמה, ועוד דא"כ למעלה מג' יתפור היינו בלא חליפת הציצית, ואין אנו מקילים כדעת הר"מ והנ"י, אבל כונת המ"א דלעולם יש מקום לומר דאם הטיל ב' ציצית ואח"כ תפר עוד חתיכת בגד לצד שני והטיל ב' ציצית בחתיכה הנוספת, יהא פסול משום תולמ"ה, דבשעה שהטיל ב' הראשונות עדיין לא היו ב' הקרנות החדשות בבגד זה, ואנן מכשרינן בזה ולא משגחינן במאי דנאבדו קרנות הראשונות ע"י התפירה וקרנות חדשות נעשו תחתיהן, כיון דתחלתו בחיוב וסופו בחיוב ולעולם ב' הראשונות אינן מהוין את המצוה ותלוין ועומדין לזווג להן את ב' הנותרות ואז משמשין מצותן, והלכך גם הטלת ציצית בחתיכה הנוספת חשיבא עשי' לציצית הראשונות, ואין נפקותא בשיעור חתיכה הנוספת אם היא גדולה כשיעור עטיפה או לא, וכל זה במטיל הציצית בחתיכה הנוספת אחר התפירה, אבל אם הטיל בה הציצית ואח"כ תפרה שנזדווגו ד' הציצית ע"י תפירת ב' חצאי הטלית יש כאן משום תולמ"ה דבשעת עשי' לא היו לכל אחת רק ב' קרנות מטלית זו שהוא מתעטף בה עכשו, וזיווג ע"י תפירה לא חשיב עשי' בין שהי' בכל חתיכה שיעור עיטוף או לא, ודוקא במזווג ב' חצאים, אבל בגד שנחלק ויש בכל אחד שיעור עיטוף וחזר ותפרן כשר וכח הראשון ששמשו ד' הציצית כבר יחד מהני להו שלא לפוסלן משום תולמ"ה, ודוקא בנשתייר שיעור עיטוף בכל אחת, דלא פקע מהן חיוב ציצית שעה אחת, אבל אם אחת מהן פחות משיעור עיטוף צריך להתיר הציצית מזו שאין בה שיעור ולהחזירן אחר התפירה, וכל זה נלמד מהא דתניא ושוין כו' ממקום אחר וכמש"כ לעיל.

כב) סי' ס"ו ט"ו בהגה' בכ"מ שתופר בחוט שהוא מין הציצית, צ"ע אם הוא דוקא כשעושה הציצית ממין הבגד או אפי' כשהציצית צמר ואע"ג דאין אנו נוהגים לעשות חוט אחד מינו וג' צמר דהוי ספיקא דדינא כדאיתא סי' ט' ס"ד, מ"מ יש לחוש שיעשו כל החוטין מינו.

ואיסור התפירה תוך ג' הוא בין שחוט התפירה נטוה לשם ציצית ובין שהוא חוט שלא לשמה, ועיקר הגזירה הוא בחוט הנטוה לשמה דלעולם לא חיישינן דישכח דין לשמה, [דהרי לא גזרו בסדין בגמ' מ' ב' משום שיעשה חוטין שלא נטוו לשמה אלא שמא יקרע תוך ג'], אלא שלא חלקו חכמים בדבר שאי אפשר לאסור התפירה בחוטין טווין לשמה ולהתיר בחוטין מן השוק, ובמ"א סי' ט"ו סק"ה פי' דעיקר הגזירה משום חוטין שלא נטוו לשמה, דאי משום שלא נקשרו לשמן הרי לדעת הר"מ בשו"ע סו' י"ד ס"ב כשר, וזה תמוה דהא בגמ' אמרו שמא יקרע ולא גזרו שמא יעשה הציצית מחוטין שלא נטוו לשמה, ועוד דבגמ' אמרו דהפסול משום תולמ"ה, ולא משום שלא לשמה, אבל כאן שנקשר בבגד שלא בקשירה דרך הנקב פסול מן הדין אף לדעת הר"מ דלא בעינן תלי' לשמה, וכשעושה אח"כ הו"ל תולמ"ה וכמש"כ לעיל ס"ק י"א.

בדרישה סוף סי' ט"ו הביא קו' למה אמרו תוך ג' לא יתפור הלא למטה מקשר אגודל לאו מקום ציצית הוא ודין הוא דיתפור, ותירץ כיון דאם היה בתחלה קשר אגודל ונקרע כשר, דין הוא דלא יתפור תוך קשר אגודל דלמא יקרע תוך קשר אגודל ויצרף חוט זה, ודבריו ז"ל תמוהים דלא הוכשרו ציצית שירדו למטה מקשר אגודל אלא כל זמן שהם כשרים אבל אם נפסקו באופן שנפסלו. כגון שנפסק חוט אחד מב' ראשיו וכיו"ב ובא להוסיף חוט אחד כדי להכשירן, הרי מרחק כדי קשר אגודל מעכב, וא"כ דין הוא דלמטה מקשר אגודל יתפור, וכ"ה בהדיא בשו"ע דלמטה מקשר אגודל יתפור.

בב"י סי' י"א ד"ה ויעשה נקב, הביא בשם מהר"י ב"ח טעם על שיעור קשר אגודל וג"א, דעל הכנף בעינן ולא בקרן הבגד, ולא על הבגד, ואם יש ג"א למטה מקרי על הבגד ולא על הכנף, ופחות מקשר אגודל אין לו שם כנף, והנה הקדים דשמע דקשר אגודל הוא יותר מב' אצבעות, והנה הקדמה זו אין לה קשר עם גדר הטעם, אלא קבעו חכמים שיעור קשר אגודל לשם כנף, ואין מקום לומר דקבעו חכמים שיעורן ביותר מב' אצבעות וקשר אגודל הוא סימנא בעלמא, דאין לבדות דברים בזה, והנה כל השיעורים הוא בבינוני לפי דעתו של רואה כדתנן פי"ז דכלים, וה"נ משערין בקשר גודל בינוני, ואין הריב"ח צריך להקדמה זו בכל אופן דהא עיקר טעמו דבעינן שם כנף למטה מן הציצית וכנף יש לו שיעור קשר אגודל, ונראה דקושטא דמלתא נקט אבל אינו ענין לעיקר הטעם, ושיעור יותר מב' אצבעות תמוה דאין קשר אגודל מגיע לב' אצבעות, ואפשר דבבגד דאית לי' גדיל איירי ומחמרינן להרחיק מעיקר הבגד מלא קשר אגודל ועם הגדיל הוי יתר מב' אצבעות, ואחרי שאין נפקותא בשיעור אצבעות לא חש לפרשו, [אח"כ הראו לי בש"ך יו"ד סי' מ"ו ס"ק י"ג, כתב בשם ראב"ן דקשר אגודל ב' אצבעות, ואמנם שם מדובר בד' אצבעות היד ולא בגודלין דזהו שיעור תפישה, וא"כ ב' אצבעות שהזכיר ראב"ן ג"ט ב' אצבעות היד קאמר, ובאמת זרת וקמיצה הם בערך קשר אגודל].

כג) במ"ב סי' ט"ו ס"ק כ"א כ' בשם הפמ"ג דאם נקרע מן הנקב עד סוף הבגד ותפרו יש מקום לפסול לדעת ר"ע, ותמוה כיון דרובו קיים ודאי חשיב כבגד שלם, ואם יעשה נקב חדש בצד נקב הראשון ויטיל בו הציצית כשר כי תפר את הקרע והטיל בנקב הראשון למה יפסול, וכל זה למאי דפי' ב"י דלר"ע לא מהני תפירה מעיקר הדין לפי' הרא"ש ורי"ו בדעת ר"ע, אבל למש"כ לעיל מודה ר"ע דכשר מה"ת, ורק מדרבנן פסול, ודוקא בנקרע כולו, ואפשר דנקרע מן הנקב ולמטה נמי פסלינן תפירה, מיהו דוקא בתופר בחוט ממין הבגד כמו לפרש"י.

במ"ב שם בבה"ל ד"ה ואם, כתב דאם נקרע מן הנקב עד השפה ונשתייר כ"ש, ובא עכשו להטיל הציצית צריך לתפור מקדם כדי שיהי' שיעור קשר אגודל, וד"ז צ"ע דהא אמרו בגמ' מ' ב' דחסידים הראשונים כיון שפצעו בה ג' היו מטילין לה תכלת, ופרש"י כיון שהתחילו לארוג ג' אצבעות אחרונות, ואיך הוכשרו הציצית כיון שאין כאן קשר אגודל משפת הבגד, ושמעינן מכאן דאם בשעת הטלתן לא היה שיעור קשר אגודל והוסיף לארוג והשלימו לקשר אגודל לא מפסל משום תולמ"ה, דעיקר מצוה איכא רק חסר תיקון, ולפ"ז אפשר דגם בנקרע מן הנקב ולמטה והטיל הציצית וחזר ותפרו כשר.

מיהו לדעת הטור סי' י"א, דא"צ קשר אגודל אלא לאורך הבגד ולא לרוחב [והאי אורך אינו ר"ל דהארוך מקרי אורך והקצר מקרי רוחב, אלא זה שלאורך האדם מקרי רוחב הבגד, אף אם מדתו גדולה ממדת משך המעטף את סביבו, ומשום שהציצית נוטף על הקרן כדאיתא סי' י"א סט"ו, ובמקום שקושר הציצית צריך לישאר קשר אגודל], מש"ל דיש קשר אגודל באורך, וברוחב א"צ קשר אגודל ומיהו צריך שלא תהא התכלת למעלה מג' והלכך כיון שפצעו בה ג' הטילו לה ציצית, אבל לדעת ש"פ שהביא ב"י דבין באורך בין ברוחב צריך קשר אגודל ע"כ מוכרח דאם לא היה מלא קשר אגודל בשעת עשי' והשלימו כשר.

בעיקר דברי הטור דמלא קשר אגודל הוא באורך הטלית ולא ברחבה, נראה דלאו באורך ורוחב הדבר תלוי אלא בשפה שהציצית נקשרו הדבר תלוי ומפני שמצותן לקשרן באורך כתב שצריך מק"א באורך, אבל אם קשרן ברוחב [דהרי אין הדבר מעכב כמש"כ במ"ב סי' י"א ס"ק ע"ג] צריך מק"א ברוחב.

כד) ל"ט ב' אימא או צמר או פשתים, יש לעי' אכתי איך יהיב פשתן ותכלת בשיראים הא הוי כלאים, וע"כ צ"ל דאיירי בליכא תכלת ועושה כל ד' חוטין מפשתן או מצמר, ובתו' כתבו דפירשו כן מפני הדחק, והיינו דהתנא נקיט מלתי' תמיד בעושה מצותו כרגיל [ואם הוא במקרה דרכו לפרשו], ועל דרך הרגיל הרי אינו רשאי להטיל פשתן בשיראים כיון דצריך להטיל תכלת וש"מ דשאר מינין דאוריתא, ובתו' ד"ה ופליגא, כתבו דהא דלא מפרשינן מלתא דר"י ג"כ מדרבנן דאמורא דרכו לפרש, וצ"ע דהא ר"י איירי בהדיא בזמן דמטיל תכלת כדאמר חוט של צמר פוטר בשל פשתן כו', וא"כ איך יפטור בשל פשתן בזמן דאיכא תכלת אם שאר מינין דרבנן, [שו"ר ברא"ש סי' י"ז כתב בשם בעה"ע דאי שאר מינין דרבנן לא חייבום כלל בתכלת רק במינם].

שם תוד"ה אף, ולפירוש זה ע"כ תדר"י לית לי' דרבא, ביבמות ד' ב' מוכח בהדיא דאיכא תנא דלית לי' דרשא דתדר"י הואיל ונאמרה בתורה בגדים סתם כו' דאמר התם דצו"פ דכלאים מופנה דאיכא למילף מתדר"י, ופריך הניחא לתדר"י לרבנן מנ"ל דעשה דל"ת, וע"כ דאיכא תנא דלא גמיר כלל מנגעים, ופי' תו' שם דהיינו תנא דסוגין דמחייב שיראין בציצית מדאורייתא, דע"כ לית לי' ילפותא מנגעים דליכא למימר טעמי' כדרבא דהכנף מין כנף, דאף אם שאר בגדים פטורים שפיר מתקיים הכנף מין כנף צמר לצמר ופשתים לפשתים בזמן דליכא תכלת, ועוד דמין כנף מתקיים לענין צבע דאמרה תורה ב' חוטי לבן וב' חוטי תכלת, אלא לפי שכתוב בתורה בגדים סתם סבר האי תנא דכל הבגדים חייבה תורה, ומסתבר לי' למדרש דצו"פ פוטר בכולן ושאר מינין במינן פוטרין וכ"מ בסוגין דאמר ר"נ כתדר"י משמע דתדר"י אית לי' שאר מינין דרבנן, וכן אמרו ביבמות שם דתדר"י לית לי' דרבא, ומש"כ תו' ולפי' זה כו' היינו דלפי' זה הדבר מבואר טפי אבל גם לפי' קמא תדר"י דלא כרבא, ואף למאי דמפרשי אביי ורבא שבת כ"ו ב' דתדר"י למעוטי שאר בגדים בשרצים, מכל מקום גם ציצית אימעט, ורנב"י שם דאמר למעוטי ציצית היינו למעוטי שרצים דאתרבו מאו בגד, אבל לענין דינא שפיר מצי רנב"י סבר כרבא רבי' וכהאי תנא דמחייב שאר מינים מה"ת, והיינו טעמי' דרש"י ור"ת דפסקו כרבא דכל המינים מה"ת דלא מצינו מאמוראי בתראי מי שפליג על רבא, וכבר תמה הרא"ש סי' י"ח על הרי"ף למה פסק דלא כרבא, [ולשון הרא"ש שם צ"ע שסיים אי משום תדר"י הא איכא תדר"י אחר דפליג, הלא זה שפליג הוא משום דמרבה מאו בגד, ושפיר יש לפטור שאר מינים בציצית דליכא ריבוי', אלא העיקר משום ברייתא דמחייבת שיראין כמש"כ תו'].

ונראה דאף לדעת הפוסקים כרבא וסתם בגדים שבתורה הם כל המינים, מ"מ בשאר מינים דוקא שלשה על שלשה, דאין בגד פחות מזה וכמש"כ תו' שבת שם, אבל בצו"פ אף שלש על שלש טמא דגלי רחמנא בנגעים וה"ה בשרצים כדאמר שם כ"ז א'.

יבמות ד' ב' תוד"ה ואפילו, וצ"ל כו', עי' מהרש"ל דבתו' כאן ס"ל דהכנף ריבויי הוא, וצ"ע דא"כ מאי קשיא לי' לרבנן מנ"ל ופי' תו' דהיינו ברייתא דמנחות דמחייבת שאר מינים מה"ת, דהלא שאני התם דהכנף ריבוי' ההוא, ובקושית הגמ' מרבנן יש לעי' הלא רבנן ג"כ דרשי סמוכים וילפי דצו"פ פוטרין שלא במינם כדרבא, וא"כ שפיר איכא למילף צמר לפשתים ופשתים לצמר, ואפשר דס"ל דדרשינן סמוכים אף דלא מופנה והכא פריך לר' יהודה, א"נ לבתר דיליף דעשה דל"ת שמעינן דסמוכים דכלאים לציצית ג"כ להתיר כלאים בציצית.

ולענין הלכה המחבר פסק סי' ט' ס"א דשאר מינים אינם אלא מדרבנן וכשיטתו להכריע כהרי"ף והר"מ, והרמ"א שם הכריע כתו' והרא"ש וכרש"י ור"ת והמרדכי בשם ר"י והסמ"ג, דשאר מינים דאוריתא, והגר"א ז"ל בביאורו כתב טעם של ב' הדעות, וכ' טעם הרי"ף משום דאמוראי נו"נ בהא דתדר"י משמע דהלכתא היא, וצ"ע דהא רבא בעצמו נו"נ בהו אף דלא סבר לה.

מ"א ב' כאן בטלית בת ד' חוטין כו', בפי' קמא פרש"י דבד' חוטין כשר ובח' פסול, וד' היינו ב' תכלת וב' קלא אילן לא יביא דחיישינן שמא יחליפם ויטול שנים מהם לבגד אחר ויתן ב' לבן תחתיהם, אבל לא פסלו חכמים דיעבד דלא שכיח כולי האי חילוף זה, אבל ליתן ד' תכלת וד' קלא אילן אסור לכתחלה ופסול דיעבד מדרבנן דשכיח שיתירם מבגד זה לבגד אחר, ולפי' זה מן הדין קלא אילן כצבע אחר ומקיים בו מצות לבן, ומ"מ חיישינן לטועה שיסבור שכולו תכלת, אע"ג שא"כ חסר כאן מצות לבן, הטועה יסבור שלא היה לו לבעל הטלית לבן, וק"ק דא"כ ראוי לגזור דלמא יחליף ב' חוטין כדי לקיים מצות לבן, ולפי' זה מבואר דאם אין לו לבן בעינן ד' חוטי תכלת ולא סגי בב' חוטי תכלת וכמש"כ תו' ל"ח א' והרא"ש סי' ו'.

עוד פירש"י דבת ד' פסול דיעבד, דקלא אילן אינו עולה משום לבן, ויש מקום לומר שאין כאן כלל מצות ציצית דאין כאן רק ב' חוטי תכלת וב' דקלא אילן אינם עולים לא משום לבן ולא משום תכלת ואפי' לרבנן דלבן אינו מעכב את התכלת, מ"מ ד' חוטין בעינן, ובטלית בת ח' דכשר היינו כשר בתכלת לחוד כרבנן.

ועוד יש לפרש דאין כאן חסרון חוטין כיון דסוף סוף יש כאן ד' חוטין אלא שלא קיים מצות תכלת שאין כאן ב' מינים, ולפ"ז צ"ל דבת ח' חוטין היינו ב' תכלת וב' צבע אחר ועוד ב' תכלת וב' קלא אילן דקיים גם מצות תכלת, ולשון רש"י סתום בזה.

שם תוד"ה ואם, למאי דפי' הקונטרס כו', בתו' פירשו שאין כאן חסרון ד' חוטים, רק חסרון תכלת שאין כאן ב' מינים, [אח"כ ראיתי דהדבר מבואר בהדיא בגמ' דקלא אילן עולה משום לבן בהא דפריך מ' א' לא יהא אלא לבן], וקשיא להו דאפשר לפרש ואם הביא כשר מצות ציצית אבל חסר מצות תכלת, וי"ל כיון דתנא רישא מביא תכלת וד"א וסיים בקלא אילן ואם הביא כשר משמע דמקיים גם מצות ב' מינים ולכך מוקי לה בטלית בת ח', מיהו קשה דאכתי לא הוי סיפא דומיא דרישא דאיירי בד' וכה"ג בקלא אילן אם הביא פסול לענין מצות תכלת.

ל"ח א' תוד"ה התכלת, ופריך לא יהא אלא לבן כו' ומיהו יש לדחות כו', הנה לא קשיא להו אלא אי איכא בל תוסיף איכא איסור כלאים, אבל אכתי אף אי מותר להוסיף שפיר איכא לאוכוחי דלבן לחוד צריך ד' חוטין דאי סגי בב' ודאי אסור להוסיף צמר כיון דהמצוה מתקיימת בלעדה, וא"צ להא דר"ל, דבשלמא אי ד' חוטין מעכבי, א"כ המצוה מתקיימת עכשו בצמר ויש מקום לומר דעשה דל"ת, אלא כיון דאיכא תקנה בלבן הדרינן לדר"ל דאם אתה יכול לקיים שניהם כו', אבל אם א"צ רק ב' חוטין נהי דמותר להוסיף וכל החוטין בכלל המצוה אבל כיון שההוספה רשות אין להתיר איסור כלאים בהתוספת וגם לשון הגמ' כיון דאפשר במינן משמע דצריך ליתן תחת הצמר מינן, מבואר דצריך ד' חוטין ועוד הביאו בתו' ראי' דבעינן ד' חוטין מהא דאמר מ' ב' שמא יקרע ופי' בתו' שם דאף לרבנן דהלבן אינו מעכב את התכלת מ"מ בעינן ד' חוטין, מיהו ז"א אלא לפרש"י, אבל לא לפי' תו' שם, עוד י"ל דחוט הפסול הוי משום בל תוסיף.

ולמאי דהסכימו רש"י ותו' והרא"ש דלעולם בעינן ד' חוטין שמעינן דקלא אילן עולה משום לבן אע"ג דצבעי' תכלת וכמש"כ לעיל.

כה) מ"א ב' טלית אין פוטר בה אלא מינה, פרש"י דשני חוטי לבן צריכים להיות מצבע הטלית, וכ"ד הר"מ כמש"כ הטור וב"י סי' ט', ונראה דאין נפקותא בין יש לו תכלת לאין לו תכלת, דהא היכרא דב' מינים איכא אף אם אין הלבן בצבע הטלית, וע"כ שמצות הלבן בעיקרו מכונת התורה שיהא הלבן בצבע הטלית, וא"כ אין נפקותא בין איכא תכלת לליכא תכלת, וכ"מ בר"מ ובטור שכתבו ד"ז בזה"ז, ואין נ"מ בין אם הציצית צמר או פשתים או מינו של הטלית דכיון דקריא לה ציצית הכנף והיינו צבע הכנף הכל בכלל, מיהו דוקא ב' חוטין צריכין בצבע הבגד, אבל אם אין לו תכלת ונותן ד' לבן, אין קפידא בב' הנוספות באיזה צבע יהיו, וראי' מהא דפריך בגמ' מ' א' ולא יהא אלא לבן ואם איתא דכל ד' חוטין צריכין ממין הטלית בצבען א"כ בסדין לבן אין כאן ציצית וכבר הביא סמ"ג ראו' זו לדחות פרש"י דסמ"ג סובר דבמקום דליכא תכלת וארבעתן לבן יש לכל ד' חוטין דין לבן, וא"כ מוכח בגמ' דא"צ כלל בלבן צבע של הטלית, אבל לפרש"י והר"מ ע"כ צ"ל דיש חילוק בין ב' החוטין של לבן ובין ב' החוטין הנוספים תחת התכלת.

ואמנם בב"י סי' ט' הביא דעת הראשונים החולקים על רש"י והר"מ דלא בעינן בלבן צבע הטלית כלל, והא דתניא טלית אין פוטר בה אלא מינה צ"ל דכל שאינה צבע תכלת קרי לה מינה דהכתוב נמי קרי לה ציצית הכנף ר"ל ציצית של צבע הכנף דנקט הכתוב בבגד לבן וחוטי הציצית לבנים [אבל אין זה תנאי בדין המצוה שיהא הצבע ממין צבע הבגד אלא שלא יהא צבען תכלת] ולפי שיש מקום לומר דב' חוטי התכלת חובה ואם עשה ד' תכלת נמי כשר, לזה אמר התנא שאינו כן אלא רצון התורה דוקא בב' מינים, ואם עשה כל ד' החוטין תכלת לא יצא מצות תכלת, ואם הטלית תכלת אי אפשר לעשות הלבן ממין הטלית אלא דוקא ממין אחר, ועוד יש לפרש אין פוטר בה אלא מינה היינו טלית של שאר מינים דחוטי מינה פוטר בה משום לבן, אבל קשה לפ"ז הא דסיים טלית שכולה תכלת כו' דמשמע דרישא נמי לענין מראה, ועוד הקשו בתו' דלא שייך למיתני אלא מינה דהרי צו"פ נמי פוטרין בה.

ל"ח ב' אטו צבעא קגרים, לפרש"י דלעולם לבן ממין צבע הטלית, סבר רב"ח דמינו חביב במצוה לאקדומי' והלכך בטלית של תכלת מצוה להקדים את התכלת, ורבא סבר דלבן חביב במצוה לאקדומי, ואין שויון הצבע גורם כלום, ולדעת ש"פ דא"צ בלבן ממין הטלית צ"ל דרב"ח סבר דמ"מ חביב הוא מינו והלכך הצריכה תורה להקדים לבן דעל הרוב הוא מין הטלית, אלא שלא חילק הכתוב בזה אבל בטלית של תכלת שאי אפשר כלל שיהא הלבן ממין התכלת ראוי להקדים התכלת ורבא סבר דלעולם הלבן קדם, ובתו' הקשו מסוגיא זו על פרש"י וכן הביא ב"י בשם סמ"ג וצ"ע כונתם דסוגיא זו רהיטא טפי כפרש"י.

ל"ח ב' תוד"ה מידי, וי"ל כיון דקרא ע"כ לא איירי כו', נראה דאם חובה לעשות הלבן בצבע הטלית, י"ל שהקדימה התורה הלבן בשביל שחביבה ההשתוות, וזה מחייב להקדים התכלת בטלית שכולה תכלת, אבל אם אין חובה בהשתוות הצבע, ע"כ הקדמת הלבן משום השתוות המין והיינו דבשאר מינים יש חובה של השתוות, והלכך לעולם הלבן קדם אף במקום דהלבן והתכלת שניהם צמר, אבל אם הלבן פשתים והתכלת צמר דין הוא דתכלת קדם, אבל י"ל דהא דהקדימה תורה לבן לתכלת אי אפשר לפרש דהטעם דחביבה השתוות המין דלשון הכתוב משמע דצבע הלבן קדם לצבע התכלת דבלשון תכלת כתיב צבע ולא מין וא"כ ע"כ דרצון התורה דצבע התכלת יאוחר וימצא כבר שאר הצבע להזדווג עמו, וא"כ הדין נותן דאף טלית שכולה תכלת הלבן קדם, וזו כונת רבא מידי צבעא קגרים, כל זה אפשר לפרש בכונת התו', אלא שקשה ליישב לשונם, אבל קשה לפ"ז לפרש סברת רב"ח.

שם ועוד י"ל דצביעה כו' ולפי תירוץ ראשון כו', כל דבריהם צריכין רב.

כו) סי' ט' ס"ד אם הטיל בטלית של שאר כו', במ"ב ס"ק י"ד כתב בשם אה"ח דב' חוטי מינו וב' חוטי צמר שפיר דמי, ומקום הספק בזה הוא אם ב' חוטין הבאין תחת תכלת דינם כדין התכלת, וכי היכי דב' מציצית הכנף וב' תכלת מצותו בזמן דאיכא תכלת, ה"נ ב' מין הכנף וב' צמר כשר בזמן דליכא תכלת, או דלמא כל ארבעתן צריכין להיות מין הכנף, והנה לדעת רש"י והר"מ דבעינן בציצית צבע הכנף, מבואר לעיל ס"ק כ"ה דחוטין הנוספין תחת חוטי התכלת א"צ שיהיו בצבע הטלית, ואפשר דה"נ א"צ שיהיו מין הכנף.

ונראה דספקו של תה"ד הוא אפי' בזמן דאיכא תכלת ונותן חוט אחד של משי וחוט לבן של צמר או של פשתים וב' תכלת, ואם נותנן חוט אחד צמר וחוט אחד פשתן וב' חוטי תכלת, אפשר דזה בכלל ספקו של תה"ד ואפשר דלא נסתפק רק בחוט אחד של מין הכנף וחוט אחד של צו"פ דהתורה חלקן מין כנף או צו"פ, אבל צו"פ כחד חשיבא.

יש לעי' בעשה מקצת מהד' ציצית של מין כנף, ומקצת מהד' צמר, אם גם זה בכלל ספיקו של תה"ד, או דוקא כשציצה אחת מעורבת חוטיה מספקא לי', אבל כל שהציצה בפני עצמה כהוגן לא אכפת לן מה שאין אחת מהן ממין חברתה.

כז) מנחות מ' א' תוד"ה סדין, ומיהו תימא דהשתא כיון דלא אפשר נדחי עשה לל"ת, ר"ל אפי' לא דרשינן סמוכין וצו"פ כדרבא, מ"מ שמעינן דמותר כלאים בציצית דאל"כ לא מש"ל ציצית של פשתים כיון דתכלת מעכב ואין פשתים בלא תכלת.

ברא"ש הביא דברי העיטור דמפרש הא דאמר ריב"נ ל"ח ב' אין לו תכלת מטיל לבן היינו צמר לבן אבל צמר מעכב, ואין ציצית בלא צמר, והלכך למאי דאסרו כלאים משום דלמא יקרע תוך ג' אין מטילין ציצית בסדין דפשתן לחוד לא סגי, ויש לעי' הלא אמרו בגמ' כיון דאפשר במינן כו', מבואר בהדיא דאפשר במינן בלא צמר, [שו"ר שכבר הק' כן הרי"ף].

ולדינא נחלקו הפוסקים דעת ר"ת דהא דאסרו חכמים סדין בציצית משום גזרה דלמא תקרע תוך ג' או משום גזרת כסות לילה, לא בתכלת לחוד אסרו, אלא אפי' לעשות פשתן בלא תכלת אסרו, דגזרו דלמא אתא למעבד תכלת כיון דבאמת כן הוא הדין דמותר גם לעשות תכלת, והרויח בזה הא דשרי ר"ז סדינו דהיינו דלא הטיל בו ציצית כלל, וכן הא דאמר לי' מלאכא לרב קטינא סדינא בקייטא היינו שלא הטיל בה ציצית כלל, וכן העיד רה"ג בשם גאונים הרבה דאין עושין בטלית של פשתן ציצית כלל, וכ"כ בעיטור, אבל דעת רש"י הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דלא גזרו אלא על תכלת אבל פשתים בפשתים לא גזרו וממילא טלית של פשתן חייבת.

וכן בגד של שאר מינים לדעת ר"ת והגאונים אסור לעשות בו ציצית של פשתים דגזרו דלמא אתא למעבד בו תכלת כן מבואר בעיטור [אף דהעיטור יהיב טעמא משום דלעולם אין ציצית בלא צמר והרא"ש סתר זה ופי' טעם הגאונים משום גזירה, מ"מ שמעינן מדברי העיטור דהגאונים נהגו לאסור ציצית של פשתים בכל בגדים] ולהחולקים שרי, ולעשות מין כנף בשאר בגדים לכו"ע שרי.

מ' ב' חמץ בפסח ויוה"כ דכרת סמכינן אדיסקא, יש לעי' ואי לא סמכינן אדיסקא מאי אפשר למעבד, וי"ל דמייתא מהא דמעברין אחר הפורים כדאמר ר"ה ז' א' ואין חוששין דיסמכו על קריאת המגילה כדאמרו בגמ' שם, וכן מהא דאמרו שם י"ט ב' רצו חדש רצו ל', ולא קבעו הדבר כדי שלא יצטרכו לסמוך על השלוחים, וכן לענין יוה"כ לא קבעו את אלול אלא זימנין מלא וזימנין חסר כדאמר שם.

שם הכא דעשה בעלמא לא כש"כ, צ"ע דהכא אין הנידון בקיום עשה דאדרבה אנו מבטלין עשה אלא אנו שוקדין שלא להכשל בכלאים, ואולי צ"ל דלא תעשה בעלמא.

מ' ב' גזירה משום כסות לילה, יש לעי' בבגד צמר דמן הדין עושה לבן של פשתים כדאמר לעיל ל"ט ב', אם יש כאן גזירה משום כסות לילה, ונראה דפשתים בצמר לא שכיחא ולא גזרו, וסוגין מוכחת כן דמשמע דלא נחלקו אמוראי לדינא אלא בטעמא, ולמאן דמפרש טעמא שמא יקרע ודאי סדין דוקא, וה"נ למאן דמפרש טעמא משום כסות לילה נמי דוקא סדין, וכ"ה בב"ח סי' י"ח.

כח) מנחות ל"ז ב' מאי ביניהו אר"י כו', יש לעי' הלא בפשוטו נ"מ באין לו ד' ציציות לר"י עושה מה שבידו ולרבנן פטור לגמרי, ואם נימא דגם לר"י לא ילבש בגד בלא ד' ציציות משום דעובר בעשה של זו שחיסר ניחא, אבל במרדכי כתב בשם ר"י שאין איסור בלבישת טלית בלא ציצית בזמן שאין לו ציצית, ואפשר דאין כאן שאלה מאי ביניהו אלא בגמ' הביאו כל הני אמוראי דאמרי מילי דנפקי בין ר"י ורבנן ואפשר דיש בכל הני מילי חידוש, ר"י אמר דלר"י מותר כלאים אפי' בציצית אחת, דיש מקום לומר דאסור ללבוש טלית בלא ציצית אף בזמן שאין בידו ציצית ודלא כר"י שבמרדכי, וא"כ אף לר"י אם אין לו ד' ציציות אסור ללובשה, ולפ"ז יש מקום לומר דאם לבש כלאים בזמן שאין בה ד' ציציות לוקה משום כלאים כיון דיש כאן עשה שלא ללובשה, ואין כאן דין עשה דוחה ל"ת, ואשמועינן ר"י כסברת ר"י שאין איסור בלבישה, וא"כ שפיר איכא מצוה ללבוש הטלית אף בציצית אחת ושפיר יש כאן עדל"ת דכלאים, ולהאמור יש ראי' לסברת ר"י מהא דר"י דאמר סדין בציצית איכא ביניהו, ונראה דאם ציצית אחת כשרה ושאר הציצית נקשרו בפסול, ג"כ אין כאן איסור כלאים אף שכולן צמר, דכיון דהותר כאן צמר בפשתים בציצית הכשרה אין לן נפקותא אם יש כאן צמר הרבה וכמש"כ לעיל ס"ק י"ז, ורבא ב"א דאמר טלית בעלת חמש א"ב ופרש"י דלר"י חייב בה' ציצית הוא ג"כ מלתא חדתא דיש מקום לומר דמודה ר"י דטפי מד' לא אמרה תורה, ורבינא דאמר א"ב דר"ה צריך טעם היאך ס"ד לחייב לר"י ומה אשמועינן רבינא, ואפשר דכיון דגם לר"י אין דרך בני אדם ללבוש טלית בלא ד' ציצית כדי שלא לעבור עשה דארבע לא חשיבי הציצית כטלית בפחות מד' קמ"ל.

סי' י' סעי' ז' ואין יוצאין בו בשבת, ד"ז לא נתבאר בגמרא ובפוסקים, והדבר צריך עיון דהרי לא מצוה בלבד עושה החוטין טפל לבגד אלא כל שיש לו צורך בתלייתן הן נטפלין לבגד, [עי' סי' ש"א סעיף כ"ג בהגה' בעגולים ירוקים] וא"כ ציצית שהטיל מחמת ספק הרי יש לו צורך בהן והן בטלין לבגד ואינן עומדין ליטלן דין הוא דחשיבי כבגד עצמו אף אם אמתת הדין שבגד זה פטור מן הציצית, ולשון הר"מ פי"ט מה' שבת ה"כ שאין הציצית הגמורה משוי אלא הרי הוא מנוי הבגד ומתכסיסיו כמו האימרה, וכן הרא"ש בתשובה שהביא ב"י סי' י"ג כתב וכן טליתות שלנו שיש להם ד' ציציות אפי' אי חשבת להו אינם מצויצות כהלכתן בטלי להו גבי טלית, [ור"ל אפי' אי חסר להו עטיפה כמש"כ במרדכי או דנחוש דהלכה כרבי דתכלת מעכב את הלבן דלא נתפרש בלשון הרא"ש למה אינה מצויצת כהלכתה] ור"ל דדוקא בעומדים הציצית לתקוני ולפי מצבם עכשו לא ניחא לי' בהו והיה משליכם אלא מחזיקם מפני שסופו לתקנם, בזה חשיבי משא כל זמן שלא תיקנם, אבל אם אינם עומדים לתיקון ומחזיקם כפי יחוסם עכשו שחושש שיש כאן מצות ציצית גם במצב זה אין כאן משוי אלא הן מצרכי הבגד, ומטעם זה טלית שחייב בציצית מספק, אין ציציותיו משוי.

ונראה דטליתות קטנות שאין בהן שיעור נמי אין הציצית משוי כיון דאינו עומד להסיר הציצית מהן וניחא לי' בהן דנראה על ידן כלובש בגד ציצית הרי הן תכסיסי הבגד, ובמ"ב לא כתב כן.

כט) בב"י סי' י"ג הביא דברי הראשונים ז"ל שמהר"ם ז"ל לא היה יוצא בציצית לרה"ר, ובטור סי' ש"א משמע שהיה מחמיר לחוש לדעת רבי דהתכלת מעכב, וכ"מ בלשון הרא"ש בתשובה שהביא ב"י, אבל במרדכי פ' חבית משמע שלא היה בודק בשבת וחש דלמא נפסק, וכ"ה בתשובת רמב"ן שהביא ב"י [ולטעם זה אין חילוק בין ט"ג לט"ק ובמרדכי הזכיר ט"ק משום שאין דרך לצאת בט"ג אף בחול] ויש לעי' הלא מבואר בגמ' דמבר"א נפיק בו בשבת, וי"ל דוקא לכרמלית נפק אבל לא לרה"ר, ובנ"י בשם ריטב"א כ' להחמיר בט"ק דוקא ודוקא כשאין בה בית אחיזות משום שאינו מלבוש גמור, ובית אחיזות משמע דהיינו קרסים לרכס ולא נתפרש תמונת הבגד, ולדידן אפשר דצריך לרכס את זה שלפניו עם זה שלאחריו, ואמנם מבואר בריטב"א שאינו מעיקר הדין רק חומרא וב"י סיים שאין להחמיר.

במ"ב סי' י"ג סק"ג הביא דאפי' אם ציצית הנשארות פסולות מ"מ אסור לצאת בהן בשבת אם לא שנפסקו כל הארבע ציציות ולא נשאר בהן כדי עניבה דאז בטלים הם להבגד, ויש כאן לפרש, דאם חוט אחד נפסק ב' ראשיו ולא נשאר בהן כד"ע אף דשאר ג' החוטין נשאר בהן כד"ע הם בטלים להבגד, דהרי צריך להוסיף בה חוט, ואין כאן היתר גרדומין כדאיתא סי' י"ב ס"א, וכיון שצריך עשייה עכשו, הרי אין להכשיר חוטין פחותין מכשיעור ואף אם החוטין הנשארין יש באחד מראשיהן ד' גודלין כיון דראש השני פחות מד' גודלין אינן ראוין כבר לציצית ובטלין, ולדעת ר"ת שם אף אם נשארו כולן כד"ע אין להם תקנה, ואף אם ד' ראשין מצד אחד ד', וד' ראשין השניים כדי עניבה, כבר אין כאן חוט אחד כשר.

ל) סי' ט"ז בהגה' ודוקא כשהגדול לובשו פעמים עראי כו', בבהגר"א החזיק בדעת רש"י והטור דגדול יוצא בו עראי הוא תנאי, וצ"ל דתלוי לפי המקום והזמן, והדבר תימה למה לא סיימה הבריתא דין אין הגדול יוצא בה עראי וכמו שהקשו ז"ל, וגם הטור לא הזכירו, וכל מה שהק' הגר"א אינו אלא במה שפי' הריב"ח דהגדול יוצא בו היינו שחייב בציצית בזמן שיוצא בו, אבל הפרישה פי' והגדול יוצא בו היינו שיעור אבל אין הדבר תלוי במקום ובזמן אלא קבעו חכמים כן שכן הוא עיקר טבעי בני אדם וחשיב כסותך, אף אם במקום הזה אין גדול יוצא בו עראי, והזכירו והגדול יוצא בו לטעם הדין, ונתישבו כל קושיות הגר"א, ומה שהק' הגר"א לפי' הר"מ במשנת כלאים דאין עראי בכלאים היינו לבישת עראי מאי פריך בגמ' דלמא טלית שאין ראוי לקבע מותר בכלאים י"ל דזה פשיטא דאין כלאים תלוי בבגד של לבישה כדתנן פ"ט מ"ב מ"ג דכלאים בכרים וכסתות ומרדעת שאם נכרך נימא עליו אסור [וא"ת שגם עראי נלמד מהני מתנייתא אה"נ אלא אין עראי בכלאים הקדים התנא לפרט אח"כ את הדינים ולפיכך הביאו משנה זו] אלא מביא שגם לבישת עראי אסור וממילא אין היתר בטלית שאינו לובשה אלא עראי וגו' אחרת שרמז עליה הגר"א עלומה, ומהרי"א הביא שגם ר"ע לא הזכיר גדול יוצא בה' [ואם גם הר"ע היה לו גי' אחרת היתה מפורסמת בפי הראשונים ז"ל ופרש"י דאין עראי בכלאים היינו אין דין עראי ואפי' אין הגדול יוצא בו עראי אסור, צ"ע מנ"ל לפרש הכי], כיון דר"ע והר"מ ודאי ס"ל דא"צ שהגדול יוצא בה, לדעת מהרי"א וריב"ח וב"י והפרישה אין חולק בדבר לכאורה אין מקום להחמיר ואף הט"ז והמ"א שפי' דברי הטור שהגדול יוצא הוא תנאי כתבו דסתמא חד שיעורא הוא.

ושיעור קטן מתכסה בה ראשו ורובו, נראה דצריך רחבו מראשו [וגם כיסוי הראש] עד רוב קומתו, וארכו כדי כריכת כל הגוף, ואפשר דאורך ורוחב חד שיעורא הוא כאן, אף דבטלית של גדול נקטו הפוסקים לשון אורך על כריכת הגוף, [עי' לעיל ס"ק [י"ח] צדדנו דשיעורו אמה על אמה] ומדת כל אחד מעכבת ואין האורך משלים לרוחב ולא הרוחב לאורך.

ואם יש נקב שיש בו חסרון ועומד מרובה על הפרוץ מכל סביביו אפשר דהנקב עולה לשיעורו, ואם אי אתה אומר כן נמצא שנקב משהו מפסיד שיעורו, ועוד שאם תאמר דמקום הנקב אין ראוי לכסות את הקטן ואינו עולה למדתו, א"כ אף אם יש בעומד שיעור מלבד הפרוץ אין כאן שיעור דבעינן שיהי' עומד במקום אחד בשיעור כסות קטן, ואם אין בבגד לכסות ראשו ורובו במקום אחד אין כאן שיעור, כיון שהנקב מפריע כיסויו, וכן אמרו עירובין י' ב' עור העסלא וחלל שלו מצטרפין.

מנחות מ"א א' והתנן אין עראי בכלאים, יש לעי' אם בא להוכיח דבגד שאין גדול יוצא בו דרך עראי אסור בכלאים, איך מוכיח כן ממתני', אדרבה במתני' אשמועינן דאין איסור כלאים תלוי בקבע אלא בגד עראי ג"כ אסור בכלאים, אבל אם אין הגדול יוצא בו עראי שפיר י"ל דמותר בכלאים, אבל למש"כ לעיל לפרש דזה פשיטא לי' דאין תלוי בגודל הבגד, אלא מקום הספק אם לבישה שאינה הגונה ג"כ מקרי לבישה וזה אשמועינן מתני' דכל לבישה אסורה, והלכך אין להתיר אף בגד שאין הגדול יוצא בו דמ"מ לבישה היא, בר"ש במשנה שם פי' בתחלה כפי' הר"מ וסיים דבגמ' מנחות משמע דאיירי בבגד שאין גדול יוצא בו עראי וצ"ע איך משתמע כן ממשנתנו הלא במתני' תנן דא"צ בגד של קבע אלא עראי ג"כ אסור.

לא) מנחות מ' ב' טלית שקטן מתכסה בה ראשו ורובו כו', כ' באה"ח בשם רדב"ז דצריך באורך ורוחב, ור"ל דאם שיעור כריכת הגוף אמה וחצי ושיעור רוב קומתו אמה לא סגי בטלית מרובעת אמה וחצי אורך על אמה רוחב, דכיון דצריך לדקדק בלבישתו אין זו טלית חשובה אלא צריכה שתהא מרובעת אמה וחצי על אמה וחצי, ואין זו סברא כלל, ואין לזה רמז בגמ', וכל שהקטן מתכסה בה הרי זה בכלל שיעורא דבגמ', וכ"כ באה"ח בשם מהריק"ש.

ויש להסתפק אם אין בארכו לכריכת קטן, אבל יש בארכו מדה כפולה של רוב קומתו ואפשר ליתן את אמצע הבגד על ראשו ולשלשל את ב' ראשיו לכסות רוב קומתו מחצית של עובי הגוף בראש זה ומחצית בראש השני' אי סגי בשיעור זה, [ואין זה ענין למש"כ לעיל דאין האורך משלים לרוחב דזה היכי דהרוחב קצר משיעור זה רק ארכו מרובה ואפשר לעשות כפלים הרבה דזה אינו מועיל].

נראה דגם בכריכה סגי בנתכסה רוב היקף הגוף ואף את"ל דלא סגי ברוב מצומצם מ"מ אין קפידא אם מגולה מעט בין שפתי הבגד, וזה אנו צריכים למאי דמבואר באחרונים ז"ל דסגי ברוחב אמה ואם באנו לשער בבן ט' כדאיתא בטור לא סגי ברחב אמה להקיף גופו, וצריכין אנו לומר דלא בעינן בן ט' וסגי בבן ז', או דמצטרפין בכריכת הגוף ב' הראשין, אבל אי סגי בהקפת רוב עובי הגוף ניחא לן גם אי משערינן בבן ט', אף אם צריך שטח שלם להקיף גופו, ואפשר דבן ט' שכתב הטור בנכנס יום אחד לט' סגי, ורוב קומת הגוף בבן ט' הוא לערך אמה וששית אמה, ולמש"כ לעיל ס"ק [י"ח] להוכיח מגמ' דאמה על אמה סגי, צ"ל דסגי בבן ח' ויום אחד, [אח"כ ראיתי בתה"ד סי' מ"ה משמע דרובו היינו מאחוריו, ור"ל רוב קומתו על גבו ורוחב הטלית כרוחב גופו].

ונראה דמעיקר הדין סגי באמה על אמה, ולבישת הגדול אין נפקותא בין לובשו על גבו ומתעטף בו לעושה נקב בית הצואר באמצעיתו וכל שעומד מרובה על הפרוץ מב' צדדין גם הנקב עולה למדתו וכמש"כ לעיל, אבל הרי הוזהרנו על יראת הוראה למעשה אנו נוהגין לעשות אמה לפניו ולאחריו, ונמצא ארכו ב' אמות ורחבו אמה, ואין להחמיר לעשות האמה חוץ נקב בית הצואר.

באה"ח הביא דעת פה"א דשיעורו ג' רבעי אמה אורך וחצי אמה רחב, ואם כונתו ג' רבעי אמה בכל צד, דבריו מכוונים אף אם ננקוט כלשון הטור בן ט', והוא אמה וחצי, והרחב לכריכת גופו חושב אמה ומצטרפין ב' חצאין, אמנם כיון דצריך לצרף ב' חצאין צריך שיעור אורך ג' אמות, או רחב אמה, הלכך שפיר תמהו על שיעור זה, ואמנם אם הרחב הוא אמה שפיר יש להקל באורך ג' רבעי אמה לכל צד, ובמ"ב סק"ד הקיל באורך ג' רבעי אמה ולא הזכיר שיעור הרחב.

ועיקר שיעור אמה וחצי שכתבו דלפ"ז קטן בן ט' קומתו ג' אמות אינו מובן דזו קומת גדול, ונראה דזה בשיטת הארה"ח דרובו שאמרו היינו חוץ מראשו, אבל אין לזה הכרע דשפיר י"ל דראשו בכלל רוב גופו ואשמועינן באיזה רוב גופו קיימינן דראשו יהי' בהכרח בתוך רובו, ולשון רי"ו והחינוך שהביא האה"ח אינו מכרעת יותר מלשון הגמ'.

מ"א א' והגדול יוצא בו דרך עראי חייבת כו', הזכירו שהגדול יוצא בו עראי לא לדייק דאם גדול יוצא בו בקבע חייב אלא זה מוחלט שאינו ראוי לקבע אלא אף לעראי אינו ראוי, ודברי הב"ח ז"ל תמוהים.

לב) מ"א א' כלי קופסא חייבין בציצית, היינו כשעשאן ללובשן כמו שפרש"י דהואיל ועומדת להתכסות בה אשר תכסה בה קרינן בה, ויש לעי' בעשאה לקטן אם חייבת בציצית מדין כלי קופסא ואע"ג דהיא ראויה לגדול דרך עראי ואי לבשה הגדול חייבת בציצית מ"מ אין לחייבה מחמת הגדול מדין כלי קופסא, כיון שלא עשאה לעצמו ללובשה דרך עראי, אבל י"ל דחייבת מדין כלי קופסא מחמת לבישת הקטן, ונראה דאין חיוב כלי קופסא אלא בעשאה ללובשה אבל אם עשה למוסרה לעני פטורה, וכש"כ בעשאה בשביל קטן, ולעיל סק"ל הובא מה שהגר"א חולק על פי' ריב"ח דהא דקתני והגדול יוצא בה היינו דאז בא הנידון אם חייבת בציצית, והגר"א ז"ל הק' דא"כ תקשה ברייתא זו למ"ד חובת טלית. ולמש"כ אף למ"ד חובת טלית אינה חייבת קדם שלבשה, [שו"ר דז"א כמש"כ ס"ק ל"ד].

לג) מ' ב' היא של בגד וכנפיה של עור חייבת, נקט של עור, ולא נקט כנפיה של משי, דרבא ס"ל של משי נמי חייבת מה"ת כדאמר לעיל ל"ט ב', ועוד דנקיט עור דאפי' חיוב דרבנן ליכא, אבל לדעת הר"מ דשאר בגדים אינם חייבין מה"ת יש נפקותא בפלוגתת רבא ורב אחאי, גם בהיא של בגד וכנפיה של משי, לענין חיוב דאוריתא, ויש לעי' בהיא של צמר גפן וכנפיה של משי דמין כנף פוטר, איזה מקרי מין כנף, משי, או צמר גפן, ואפשר דבזה בעינן צמר או פשתים דוקא, וכן היא של צ"ג וכנפיה של עור אפשר שאין צ"ג פוטר.

היא של בגד וכנפיה משי חייבת מה"ת אף לדעת הר"מ, נקרע הכנף עם הציצית חוץ לג' חוזר ותופרו ואין בו משום תולמ"ה לדעת הר"מ וכמש"כ לעיל ס"ק י"ט, אבל יש לעי' אי בעינן ג' טפחים כשיעור בגד במשי או סגי בג' אצבעות כשיעור כנף, וכן יש להסתפק בבגד שכולו משי לענין דרבנן לדעת הר"מ ולענין דאורייתא לדעת הרא"ש ונראה דשיעורו בג' אצבעות.

היא ש"ב וכנפיה ש"ע דחייבת היינו אפי' אין שיעור בגד בלי העור דהעור נטפל לבגד וחשיב כבגד וראי' לזה מרב אחאי דאזיל בתר כנף אף שאין בכנף שיעור בגד, אלא דחשיב כנף עיקר ומחשיב את העור המשמש את הכנף כבגד, וה"נ לרבא דאזיל בתר בגד.

לד) בטור סי' י"ח הביא פלוגתא בכסות לילה שלבשה ביום, ולכאורה פלוגתתן גם בבגד שמיוחד לתשמיש כלי שלבשו, ובאמת לא מצינו מי שאמר דכסות לילה שלבשה ביום חייבת דבר"מ למדנו דלילה לאו זמן ציצית אף בכסות יום, אבל לא שמענו מדבריו ז"ל דכסות לילה חייבת ביום והר"ן פ"ק דקדושין כ' בהדיא דאינו חייב בציצית אלא בכסות יום ביום, אבל מדברי הטור למדנו די"א דכסות לילה ביום חייבת.

והנה אמרו דטלית שקטן מתכסה בה ראשו ורובו וגדול יוצא בה דרך עראי חייבת בציצית, ונראה דדוקא ביחדה בעליה ללבישה אבל יחדה לקטן חייבת מחמת חובת חינוך אבל לא מחמת הגדול ואפשר דסתמא עומדת גם לגדול דרך עראי, אבל בידענו שאינה עומדת לגדול כלל אין כאן חיוב של כסות גדול אף שראוי' לכך ואם לבשה גדול פטור מציצית, מיהו י"ל דאם לובשה בבית ואינו יוצא בה לשוק חייבת כיון דראוי' לצאת בה לשוק דרך עראי.

והא דקתני והגדול יוצא בו דרך עראי לא קאי על הבעלים אלא דאם אין בה שיעור רו"ר של קטן לא חשיב בגד אע"ג שבעליו יחדה לצאת בה דרך עראי, ואף אם מנהג כל בני עירו לצאת בכיוצא בה, וכשיש בטלית שיעור, ובעליו יחדה לצאת בה דרך עראי, עדיין יש מקום לדון אם אין בני עירו יוצאין בכיוצא בה אי חייבת דבטלה דעתו אצל כל אדם ולדעת המ"א והגר"א פטורה והא דקתני והגדול יוצא בה הוא תנאי דבעינן מנהג אנשי מקומו לצאת בכיו"ב, ואם לאו בטלה דעתו, ולדעת הפרישה שכתבנו לעיל סק"ל כבר החליט התנא דבשיעור רו"ר של קטן ראוי לגדול לצאת בה דרך עראי ואם אין אנשי מקומו יוצאין בכיו"ב הוא סלסול יתירה ואין הטלית פטורה לפ"ז, אבל כל זה בזמן שהבעלים יחדה לכך, לדעת הפוסקים דכסות לילה פטורה ביום וכמו שהכריע הגר"א בביאורו מן הירושלמי, ולמש"כ ל"ק מה שהקשינו לעיל ס"ק ל"ב על דברי הגר"א שכתב דאי כלי קופסא חייבין חייבת בציצית בלא לבישה.

ובב"י כתב טעם לפטור סודר הראש וסודר הצואר, משום שאינו מיוחד ללבישת הגוף, ואע"פ שעכשו גופו לבוש בו פטור, למדנו ג"כ דאם לובש לפי שעה בגד שמיוחד לתשמישו ואינו עומד ללבישה פטור.

לה) מ' ב' טלית שקטן מתכסה בה כו', לכאורה נראה דאם נכפלה הטלית בשעת לבישת הגדול ואינו מתכסה בכל מדת שטחה, הוי כאין בה כדי שיתכסה בה קטן רו"ר, שהרי שיערו חכמים דבמדה זו מכסה בה הגדול גופו שיעור חשוב שאינו מתבייש לילך דרך עראי, א"כ בעינן שכל ארכה ורחבה ישתרע על גופו לכסותו, אבל בב"י כתב בהדיא דסודר שעל הצואר אם יש בו שיעור טלית יש לחייב בציצית ולא יתכן שיהי' בטלית שיעור בזמן שכל הטלית היא רק על הצואר, אם לא שכרכה וכפלה, משמע דלא בעינן שיעורא רק לחשיבת הטלית אבל כיסוי גופו סגי בזה שמכסה כדרך שבני אדם נהיגי להתכסות, וכן נלמד מהא דממעט בספרי סודר הראש, וע"כ ביש בסודר שיעור של קטן מתכסה בה רו"ר, ואע"ג שהסודר כרוך וסובב על הראש.

ובמ"ב בבה"ל סי' ט"ז, כתב דגדול יוצא בה דרך עראי היינו גדול בן י"ג שנה, מבואר מדבריו דאע"ג דגדול מבוגר בוש לצאת בה עראי מ"מ חייב בציצית דלא נאמר תנאי זה דגדול יוצא בה דרך עראי אלא לקבוע שיעור הטלית ונקבע על בן י"ג, אבל כל לבישת מקצת גופו שדרך בני אדם ליהנות מלבישה זו אשר תכסה בה קרינן בי', וכ"כ במ"ב שם בשם תשובת ב"י, דאם נכפלה הטלית ויכול לפשט את הקמטים לא בצר שיעורו.

סי' י"ח ס"ב סדינים אע"פ כו', לכאורה נראה דהא דכסות לילה פטורה ביום, הוא משום דלבישת לילה חשיבא כתשמיש כלים, ולבישת יום אינה מחייבת כיון שאינה מיוחדת ללבישה זו וכמש"כ לעיל, אבל קשה כיון דבגד העומד לתשמיש כלים אם הוא מיוחד ללבישת עראי סגי בזה לחייבו בציצית, למה גריעא כסות לילה שישן בה ביום מיחדה ללבישת עראי ביום, וכדאיתא בס"א דאם היא מיוחדת ליום וללילה חייבת אפי' בלילה, ומהא דאמרו בשיעור טלית דגדול יוצא בה עראי, משמע דלעולם סגי לענין חיוב ציצית עראי, וא"כ מיוחדת ללילה ויום דחייבת היינו אפי' עראי ביום, וא"כ ישן בה בבקר נמי, וע"כ צ"ל כיון דשנתו נמשכת מלילה ולזה ממשיך להתכסות בה זה עראי שפל וגרע מיחדה ללובשה עראי ביום.

לו) מנחות מ' ב' תוד"ה משום, מיהו בירושלמי דקדושין כו', נראה דנסתפקו בדעת ר"ש אי באמת פליג ופטר כסות המיוחדת ליום [או ליום וללילה] בלילה ודלא כר"ת, או דר"ש לא חש לקושית רבנן דאע"ג דכסות יום חייבת בלילה מ"מ מקרי מ"ע שהזמ"ג כיון דמיוחדת ללילה פטורה כמו שפר"ת, ובאמת דעת הר"מ דכסות יום פטורה בלילה, ומפרש כן דעת ר"ש, והרא"ש כ' דבירו' משמע כר"ת וכן נקט הגר"א בביאורו.

ולדעת הר"מ סדין שמתכסה בה בבקר חייבת בציצית, מיהו למש"כ לעיל [א"ה, סקל"ד] אפשר דמודה הר"מ דכסות לילה פטורה ביום ולא מקרא אלא כיון דפטרה תורה לילה ממילא כסות המיוחדת ללילה הויא כמיוחדת לתשמיש כלי, וכן דעת הר"ן כמש"כ לעיל, והמקיל יש לו על מה לסמוך, והמ"א הקיל בשל פשתן דהא יש סוברין דשל פשתן פטורה כדאיתא סי' ט' ס"ו, ובשאר מינים שחיובן מדרבנן לדעת הרי"ף והר"מ, ולדעת ר"ש במרדכי דרך העלאה פטור.

מ"א א' תוד"ה תכלת, ואין לדמות לילות למדינה כו' כנדצ"ל.

שם אבל גבי ציצית אין לחלק בין לבישה ללבישה כנדצ"ל.

במרדכי [הובא בב"י סי' י'] הביא בשם ר"ש לפרש הא דתניא בספרי כסותך פרט לסדין היינו דאין חיוב ציצית במשמש בבגד דרך העלאה ולא דרך לבישה, וסיים דלא הודה לו רבי, אלא ההיא דספרי אסמכתא וכמו שהביא בשם רבי שם, ואפשר דקבלה מני' דהוא אסמכתא, ומיהו במציע תחתיו ודאי אינו בכלל לבישה והרי בכלאים ג"כ אין חיוב במציע תחתיו, ובמרדכי הביא דבספרי ממעט כרים וכסתות, ובזה ליכא מאן דפליג, ובמ"ב סי' י"ח סק"ח כתב דיש מחייבין בציצית מצעות שמציע תחתיו, וציין לדברי התו' מנחות מ"א וכבר כתבנו שהוא ט"ס.

ולדעת הר"מ דהעלאה על גופו כשהוא שוכב לאו לבישה היא צ"ל דהא דממעט כסות לילה היינו בלובש דרך לבישה, אלא שמיוחדת ללילה.

לז) בתה"ד סי' מ"ה כתב דבשביל לצאת דעת ר"ח או"ז יעשה עטיפה אחר הברכה וישהה כדי הילוך ד"א, ואח"כ לית לן בה, דעיקר תלוי בהתחלה, והדברים צע"ג דמה שייך כאן התחלה, הלא צריך לבישה כל הזמן ואם פסקה הלבישה פסקה מצות ציצית ולדעת ר"ח דבעינן עיטוף דוקא כיון דפשט הטלית מעל ראשו אזלא מצות ציצית, ומדברי הגר"א בביאורו נראה דבאמת אין אנו חוששין לדעת ר"ח, אלא בשביל לצאת לשון הברכה שאנו מברכים להתעטף אנו עושין עטיפה.

בתה"ד שם כ' דיש עושין רצועות בשפת הטלית לתלות הטלית לאחוריהם והרצועות על צואריהם כדי לצאת דעת ר"ח או"ז דאינו חייב בלבישה אלא בעיטוף, ונראה דאם יש בחלק הטלית מאחוריו שיעור עטיפה אין בית הצואר מפסיד את העטיפה, אלא כונתו דאם אין שיעור עטיפה מאחוריו, אלא בצירוף זה שמלפניו וזה שמלאחריו, לא מקרי עטיפה, ומיהו אנן לא קיי"ל כן אלא גם לבישה חייבת בציצית.

טלית שצדה האחת מרובעת וצד שכנגדה עגולה, אם סדק את הטלית [סמוך להתחלת העיגול] מב' הצדדין אם אין הסדק ברוב הטלית לא מקרי כנף, ואפשר דאם ב' הסדקים רוב כנגד הנשאר סגי, אבל במיעוט לא מקרי כנף, והיינו טעמא דבגדים שלנו פטורים אף שיש להם כנף מימין וכנף משמאל מלמעלה, ואולי זו כונת הד"מ באיכא קולנר מלמעלה.